קו המשווה

אחד הפוליטיקאים המעניינים של זמננו מת בשבוע שעבר בלונדון. הוא נכשל באשר הלך, אבל לימד לקח חשוב על הסכנות של פשרה ללא קו סיום

היו ימים שבהם אנשים פוליטיים נהגו לעקוב אחר הפוליטיקה הבריטית כמעט באותו אופן שאוהדי ספורט עוקבים אחר הליגה האנגלית. המעקב היה קשור כמובן במשקלה היחסי של בריטניה בעולם — היא משלה פעם על פני חמישית שטח היבשה של כדור הארץ, והיתה המרכז הפיננסי החשוב ביותר — אבל לא רק. זה היה גם עניין של איכות, של רצינות, של ליטוש.

הפרלמנט הבריטי מעולם לא היה מועדון ג‘נטלמנים. האיפיון הזה, אם בכלל, ראוי יותר לסנאט של ארה״ב (אגב, לא לבית הנבחרים).

כוחו של הפרלמנטריזם הבריטי הוא בדיוק בזה שמליאת בית הנבחרים היתה תמיד שדה-קרב, שבו צוחצחו חרבות רעיוניות (ואישיות), שבו ענקים (וננסים) התכתשו כמעט ללא מעצורים.

מבחנו ההכרחי של כל פוליטיקאי בריטי, בייחוד זה השואף לעלות לגדוּלה, הוא מבחן רטורי. מה עושה מנהיג האופוזיציה במרוצת חצי השעה של ”זמן השאלות“ לראש הממשלה, ביום ד‘ בצהריים, חורץ את גורלו, וממילא את גורל מפלגתו.

”הכנסת היהודית“ של מר נתניהו אינה דומה לפרלמנט הבריטי (שהיה פעם ”הפרלמנט הנוצרי“, עד שיהודים הורשו להצטרף אליו). אבל הסיבה היא לא רק תרבות הדיבור וההפרעות. הסיבה העיקרית היא השיעמום האיום, התוקף את אלה המאזינים לרוב ישיבות הכנסת. כמה חברי כנסת היו עומדים במבחן הסגולות הרטוריות של בית הנבחרים בלונדון?

קנוניה רבת-משתתפים

בשבוע שעבר מת בלונדון איש, שבימי האימפריה מותו היה מצוין בעמודים הראשונים גם בעתונים לא-בריטיים. הוא היה משתתף פעיל ורדיקלי בנסיון ללוש את החברה ואת הכלכלה של ארצו. הוא עשה כן משמאל.

זה לא היה סתם שמאל, אלא שמאל רדיקלי. בזקנתו הוא מאס כמעט בכל המוסדות החברתיים והפוליטיים, ונעשה מליץ יושר של עריצים. הוא לא תמך בעריצותם, אלא רק עשה בהם שימוש מטאפורי, כדי לנגח את ההסכמה החברתית הרחבה. אבל אגב כך הוא הזדהם בזוהמתם.

שמו היה טוני בֶּן. הוא נולד לאצולת-דם, אבא היה דייוויד ווֶדג‘ווּד-בן, פוליטיקאי ממפלגת הלייבור שקיבל תואר אצולה מורשתי (עניין נדיר, בדרך כלל בריטים מואצלים רק לימי חייהם). הבן ויתר על אצולת אבא (נדרשו לו שלוש שנים כדי להיפטר מן התואר ״מרקיז״), השמיט את ”וודג‘ווד“ משם משפחתו, והמיר את ״אנתוני״ ב״טוני״. הוא שלח את ילדיו לבתי ספר ציבוריים, במקום לפרטיים מיוחסים.

לפנים, הקריירה שלו היתה מבטיחה מאוד. הוא הוזמן להצטרף לקבינט בהיותו בן 39. הוא היה שר הטכנולוגיה הראשון של בריטניה. אחר כך היה שר התעשיה. הוא התנהל במסלול, שפוטנציאל ההתקדמות בו היה ניכר. אבל הוא ויתר על הסיכוי, והפך למורד בממסד.

הוא הגיע למסקנה, שקנוניה רבת-משתתפים קשרה קשר נגד רפורמה חברתית בבריטניה. בקנוניה ההיא השתתפו לדעתו תעשיינים ואילי-עתונות (הוא השווה אותם עם הכנסיה הנוצרית של ימי הביניים), אנשי פיננסים וּפקידי-ממשלה בכירים. מפלגת העבודה אינה מסוגלת להתמודד איתם, ולפיכך צריך תחילה לתקן את המפלגה.

תמהיל מוחלש של תאצ‘ריזם

הוא התחיל מלחמת-אזרחים בתוך הלייבור, שהקלה מאוד על השמרנים להישאר בשלטון 18 שנה תמימות. בן היה יעד נוח ביותר למרגרט תאצ‘ר. התגלמו בו רוב התכונות שתאצ‘ר ייחסה לשמאל הסוציאליסטי. אבל פרדוקסלית הוא היה תאצ‘ריסט מבחינת הצורה, אם גם כמובן לא התוכן. הוא אמר עליה (ב-1996, שבע שנים לאחר שמפלגתה הדיחה אותה):

״ראשי הממשלה הזכורים הם אלה החושבים וּמלמדים, ולא רבים עושים כן. גב׳ תאצ׳ר השפיעה על מחשבתו של דור שלם״.

ממש כמו תאצ׳ר הוא האמין שמפלגה פוליטית צריכה להציג חלופות ברורות וחד משמעיות, ולשמור להן אמונים. אין טעם, הוא חשב, לנסות ולהציג תמהיל מוחלש של תאצ‘ריזם, בפזילה אל המרכז הפוליטי, כדי לִזכות בפופולריות קצרת-טווח. מה יהיה הטעם בנצחון אלקטורלי, אם לא יהיה כרוך בו מנדט רציני של שינוי?

המקור להשקפה הזו לא היה תאצ׳ר, אף לא בן, אלא וינסטון צ׳רצ׳יל, אשר אמר פעם, כי מוטב למפלגה השמרנית

״ללכת לאבדון בשעה שהיא אומרת את האמת, ונשארת נאמנה לעקרונותיה, מאשר לזכות בשלטון הנקנה באמצעות מלל הפכפך וקל-דעת״.

בן היה רחוק רעיונית מצ׳רצ׳יל, בוודאי בענייני האימפריה, החברה והכלכלה, אבל תיאר את צ׳רצ׳יל כ״תמרור-דרכים, לא שבשבת-רוח״.

זהירות, יותר מדיי דמוקרטיה

ב-1971, בן התחיל מאבק רב-שנים לָכוֹף את הנהלת מפלגתו, שהיתה אז באופוזיציה, לרצונם של חברי המפלגה. 

זה היה כמובן רעיון דמוקרטי לעילא ולעילא. אבל כל ראש ממשלה ישראלי מצוי יודע מה קורה, כאשר מפלגתו מנסה לחַשק אותו באמצעות החלטות של המרכז, או של הוועידה. התוצאה היא שיתוק באמצעות רדיקליזציה.

בארץ זה כנראה לא משנה, מפני שהימין אינו צריך לחשוש מפני התוצאות של קלוּת-דעתו, לפחות לא בזירה הפנימית. אבל בבריטניה, הרדיקליזציה השמאלית של מפלגת העבודה בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה עלתה לה ביוקר.

זמן קצר, בתחילת שנות ה-80, היה נדמה שידו של בן תהיה על העליונה. אבל כמעט כל חלקי המפלגה עשו יד אחת להתגונן מפניו. הוא הובס, ונדחק אחר כך לעמדה של קורא קריאות ביניים.

(הווידיאו, המובא להלן, מתאר את נסיבות המלחמה שהכריז בן על הממסד במפלגתו, ב-1981. נדמה לי שהוא מעניין גם בשביל מי שהשמות המוּבאים בו אינם מעוררים אצלם כל אסוציאציות.)

כאשר מפלגת העבודה חזרה אל השלטון, היא עשתה כן על יסוד אימוץ-שלאחר-מעשה של רוב מרכיבי התאצ‘ריזם. היא בוודאי לא ניסתה להשיב את הגלגל אחור. הנוסחה הזו השאירה אותה בשלטון 11 שנה, וטוני בן שנא כל רגע מן ה-11 ההן, כולל הצטרפות בריטניה לקואליציה נגד עיראק, ב-2003.

ערב המלחמה ההיא הוא נסע לבגדאד, לראיין את סדאם חוסיין, כדי להוכיח עד כמה הרודן ואיש-הדמים הוא בעצם שוחר שלום. כאשר הבי.בי.סי ראיין אותו על מסעו, הוא התפרץ כלפי המראיין, והכריז ששירות השידור הממלכתי של בריטניה הוא ״נשק כזב המוני״ (משחק מלים על ״נשק השמדה המוני״, שיוחס לסדאם).

בסופו של דבר, התנגדות בן למלחמה היתה סבירה, בייחוד בהתחשב בתוצאותיה. אבל ההתנגדות לא הצדיקה אידיאליזציה של עריץ ברוטלי.

הרולד וילסון, ראש הממשלה בשנות ה-60 וה-70, אשר הושיב את בן בקבינטים שלו, אמר עליו, כי הוא מאבד בגרות ככל שהוא מוסיף שנים (״He immatures with age״). חכמינו היו אומרים על מצב-דעת כזה, ש״כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים״.

גם בן פגע בכבודו של ווילסון. ב-1976, ווילסון התפטר וולונטרית מכהונת ראש הממשלה כדי לפַנות מקום לדור הבא (הוא היה בן 60, אבל מפלגתו הושיבה תחתיו איש בן 64). בן התבונן בו לאחר פרישתו, ונוכח שווילסון ״נראה מכווץ לחלוטין״. הוא כתב אז ביומנו (שהתפרסם לימים),

״השלטון הוא משהו המאדיר אדם רק אם היה בו ממש מלכתחילה״.

פשרה כצופן גנטי

תאצ‘ר רחשה בוז תהומי למי שכינתה ”השמרנים הרטובים“, אשר היקף השינויים שלה הילך עליהם אימים. השגיה היו רבים, אבל היא השאירה בעקבותיה שובל של מרירות חברתית, שכל יורשיה, מימין ומשמאל, ניסו לרפא במידה מוגבלת של הצלחה.

תאצ‘ריזם נעשה מושג אלמנטרי במדע המדינה. דורות של פוליטיקאים בכל רחבי העולם נכספו אל התווית הזו. איש אינו מדבר על טוני-בֶּניזם. בצדק. אם כי זה היה יכול בקלות להיות ההיפך. ב-1979, בריטניה היתה מוכנה לשינוי רדיקלי, והאופציה היחידה היתה לפנות ימינה. טוני בן מוריש לנו, אם בכלל, את ההזהרה מפני הסתגלות להוטה מדיי לנורמות; מפני הנכונות לקבל את עול הקונסנסוס לצרכים טקטיים.

האם לקחי טוני בן יכולים ללמד משהו את מפלגת העבודה הישראלית, צל חיוור של המפלגה שבן הכיר והוקיר לפני ארבעים שנה?ֿ

קשה להגיד. המפלגה הישראלית פעלה תמיד בסביבה קואליציונית מסובכת, גם כאשר היתה בשלטון. פשרה נכתבה, אם תרצו, אל הצופן הגנטי שלה. שבת-אחים-גם-יחד בין יצחק הרצוג לאריה דרעי לא יכלה לחמם לב חילוני, אזרחי, ליברלי, אבל אין למפלגה בררה. אין היא יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. היא צריכה למצוא דרך סבירה לחזור לשלטון.

אולי יש טעם שהיא תלמד דבר אחד: לא כל פשרה מובילה לשלטון, ולא כל שלטון מצדיק את היקף הפשרות שאיפשרו אותו. קריאות הביניים של טוני בן היו לא פעם צרודות וצורמות, אבל הן הזכירו לשומעיהן את מידת התרחקותם מקו ההתחלה.