מן הארכיון: האבחנה — בלקניטיס

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, אוגוסט 2001

 

בימים האלה, כאשר בריזת הבוקר מסתיימת בסביבות תשע, וּמְפַנָה את מקומה להתקפה מרוכזת ולא-מוּבנת של הטבע נגד רוב החושים, אין פלא שלנביל שעת’ יש חום גבוה. כשרונותיו העסקיים, צחות האנגלית שלו, הג’נטלמניות הטבעית של איש משכיל ובן טובים, היו יכולים להעניק לו קריירה נדיבה הרבה יותר מזו של מיניסטר בממשלת ערפאת. תחת זאת הוא מבַלֶה ימים כלילות בנסיון נואש להבין לאן הבוס מנווט את סירת האגוז, נתקל בביורוקרטיה חמדנית וחסרת כישורים, ורואה את הישראלים ואת האמריקנים חוזרים להרגליהם הישנים.

בשבוע שעבר אבד לנביל שעת’ לחלוטין קור רוחו, והוא יצא בהתקפה פומבית על מדיניותה “מעוררת הפַּלָצוּת” של ארה”ב במזרח התיכון. הוא לא הצליח להתאַפּק, ואפילו תקף את “בּוּרוּתוֹ” של הנשיא בוש. לפלסטינים אין עוד צורך בהפסקת-אש נוסח מיצ’ל-טֶנֶט, הודיע השר שעת’. הם זקוקים להגנה הבין לאומית, שאמנת ז’נווה מבטיחה לעמים כבושים. נביל שעת’ שוב אינו רוצה שלום. מלחמת גוג-ומגוג קטנה תספיק לו בהחלט.

שיחה וירטואלית עם רופאי ההיסטוריה שִכנעה אותי, שֶלַחוֹם העולה של שעת’ יש סיבה חשובה יותר ממזג האויר. הוא, וּמִספָּר גָדֵל של מנהיגים פלסטיניים, לוקים במחלה פוליטית חמורה, שנקרא לה לפי שעה “בַּלקַנִיטִיס”, או “קנאת הבַּלקַן”. הפלסטינים היו כל כך רוצים להיות עכשיו אלבנים, והם אינם מצליחים להבין את ההבדלים, אולי מפני שבעצם אין כל כך הרבה הבדלים.

לאלבנים כבר יש מדינה, אז?…

צאו וחִשבוּ מה קרה בשנתיים האחרונות לַמיעוטים האלבניים של יוגוסלביה לשעבר. יש שלושה מיעוטים כאלה: אחד בקוסובו, השני במקדוניה, השלישי בחבל הסרבי סאנג’אק. חוץ מזה יש גם מדינה אלבנית, שהמיעוטים האלה יושבים לאורך גבולותיה.

באלבניה יש רוב אלבני עצום, אנשים מדברים אלבנית, ושם מתממשות (החל מ-1912) שאיפותיו הלאומיות של העם האלבני. השכנים הלא-אלבניים, שהמיעוטים האלה יושבים בקִרבָּם, יכולים איפוא לטעון במידה של סבירות שלאלבנים כבר יש מדינה, וכל אלבני יכול לחיות בה, אז מדוע הם צריכים לקבל עוד מדינה, או עוד אוטונומיה.

האלבנים של קוסובו, בערך מיליון בני אדם, הֵחֵלוּ להיאבק למען עצמאות (זאת אומרת, למען כינון מדינה אלבנית שניה לצד הראשונה) עוד בשנות ה-80. ב-1999 הם, או לפחות חלקם, עברו למאבק אַלים. סרביה, שקוסובו שייכת לה, שלחה צבא ומשטרה, לצד מיליציות חצי-רשמיות, כדי לָשׂים קץ למרד. לרגל השיטות הסרביות, כמעט כל האלבנים נשאו את רגליהם וּברחו.

העולם יצא מִגִדרוֹ מִכַּעַס (אפילו כתב הטלויזיה הישראלית נסע לגבעות קוסובו, ודיווח משם על “בני הָעַוֱלָה” הסרביים), ונאט”ו יצאה למלחמה נגד סרביה. כמעט חודשיים וחצי הפציצה נאט”ו את ערי סרביה, הרסה בתים, גשרים, דרכים, מפעלי תעשיה ושגרירות סינית אחת – עד שסרביה צרחה, “די!”, ונמלטה מקוסובו. את מקומה תפסו לא סתם “משקיפים בין לאומיים”, אלא צבא רב-לאומי, והאלבנים חזרו לקוסובו עד אחרון המגוֹרָשים.

וקוסובו, צריך לזכור, אינה נחשבת ל”שטח כבוש”. בעיני החוק הבין לאומי היא שטח בלתי-נפרד של סרביה. אף על פי כן, ארה”ב ובעלות בריתה יצרו דינאמיקה, שסופה הכמעט בלתי נמנע הוא ליצור מדינה אלבנית עצמאית בקוסובו בתוך כמה שנים.

 

כמעט חודשיים וחצי הפציצה נאט”ו את ערי סרביה, הרסה בתים, גשרים, דרכים, מפעלי תעשיה ושגרירות סינית אחת – עד שסרביה צרחה, “די!”, ונמלטה מקוסובו. בצילום הזה נראה הגשר ההרוס על הדאנובה בעיר נובי סאד

 

בקושי יבש הדם בקוסובו, והאלבנים של מקדוניה, או לפחות חלק מהם, התחילו מאבק מזוין. מקדוניה היא הקטנה ברפובליקות של יוגוסלביה לשעבר שקיבלו עצמאות. לאיש מאיתנו אין הסמכות לפסוק למי מגיעה עצמאות, ולמי אינה מגיעה, אבל צריך להודות שהעצמאות המקדונית היתה קצת משוּנָה. מדינה מקדונית-סלאבית מעולם לא היתה קיימת, וכאשר היתה במקדוניה פעילות לאומנית בדלנית היא נועדה לאַחֵד אותה עם בולגריה, לא להעניק לה עצמאות.

כך או כך, מקדוניה נולדה, אם גם בעצב ואגב מחאות קולניות מצד יוון (היוונים פחדו, או העמידו פנים שהם פוחדים, כי התיימרותם של הסלאבים ל”מקדוניה” לא תסתיים בגבול הבין-לאומי הישן, אלא תגלוש גם לצפון יוון). יתר על כן, במִרקָם השברירי של הבלקנים, שיורה של מקדוניה ויציבותה הפנימית נעשו מרכיב חיוני לחלוטין. אירופה כולה הטילה את יהבה על השיור הזה. להתמוטטות מקדוניה יש פוטנציאל מבעית, שמולו מחווירות אפילו מלחמות יוגוסלביה הקודמות. אל מערבולת מקדונית עלולות להיגרף טורקיה, יוון, בולגריה, אלבניה, סרביה – ובעקבותיהן בערך חצי כדור הארץ.

את מי בכל זאת לא עניינה יַציבותה של מקדוניה? את האלבנים, כמובן. יַציבוּת כזאת כרוכה בהכרה, שהרוב הסלאבי (שני שלישים של האוכלוסיה) יחזיקו במוסרות השלטון, ויגידו למיעוט האלבני (כמעט רבע האוכלוסיה) מה לעשות. 

 …אז גם הם כיוונו מרגמות 

אין כל רע בזכויות למיעוטים לאומיים, אדרבא, ההיסטוריה האירופית מוכיחה את עֶרכָּן של זכויות כאלה. מדינות, אשר שללו זכויות ממיעוטיהן, או לפחות הגבילו אותן במידה ניכרת, שילמו לא פעם מחיר יקר, אפילו חדלו להתקיים. אבל האלבנים מעוררים את הרושם, שהם אינם רוצים זכויות בתוך מקדוניה, אלא הם רוצים את הזכות להיות מחוץ למקדוניה. המִתקָפָה שלהם נגד המדינה המקדונית התחילה באפריל השנה, זמן קלאסי למִתקָפות כאלה בבלקנים, אחרי הפשרת השלגים.

במהלך המִתקפה הם כיוונו את מרגמותיהם לעבר נמל התעופה הבין לאומי של עיר הבירה סקופיה, ואיימו להפגיז את העיר עצמה. את האזורים המיושבים באלבנים הם הפכו לשדות קרב עם כוחות הממשלה, והשיגו עד מהרה את מבוקשם העיקרי: הם הִשׂניאוּ את הממשלה על האוכלוסיה האלבנית, מפני שאין שום דרך לנהל מלחמה נגד גרילה מבלי לפגוע באוכלוסיה האזרחית שמתוכה יוצאת הגרילה.

זו המכונה “הקהילה הבין לאומית” – במקרה הזה, בעיקר האיחוד האירופי, אבל גם ארה”ב – התייצבה תחילה ללא היסוס לצד ממשלת מקדוניה. אחרי שנים של תמיכה במוסלמים נגד סלאבים (בוסניה, קוסובו), האירופים הראו שאין הם פועלים מתוך העדפות אתניות, אלא בייחוד מתוך חרדה לגורל הסטאטוס-קוו. הם רוצים שקט בבלקנים הארורים, ואם האלבנים (ברובם מוסלמים) אינם רוצים שקט, אז צריך לתמוך בסלאבים: בהדרכה צבאית, בנשק, בסיוע כספי, בהצהרות פוליטיות, באיומים מוסווים וגלויים על האלבנים. אפילו טכנולוגיה צבאית עילית לאיסוף מודיעין הועמדה לרשות המקדונים הסלאביים.

וחוץ מזה, האירופים גם יעצו לסלאבים לנסות את כוחם במלחמה על דעת הקהל האלבנית. סוף סוף, אנשי הגרילה הם מיעוט, בכל מקום. הם יכולים לזכות בתמיכת האוכלוסיה האזרחית, רק אם האוכלוסיה הזו מגיעה עד ייאוש. אבל אם האוכלוסיה תשתכנע שיש אופציות רציניות בדרכי שלום, אולי תישמט הקרקע מתחת לרגלי הגרילה. האירופים לחצו איפוא על הסלאבים לוותר: להעניק יתר-מישקל לנציגים האלבניים בפרלמנט, לכונן איתם ממשלת קואליציה, להאציל סמכויות לרשויות המקומיות האלבניות, ולהפוך את האלבנית ללשון רשמית.

יתר על כן, בשבוע שעבר ארה”ב התחילה מהלך, שנועד להפסיק אספקת נשק ל”צדדים הניצים” במקדוניה. למעשה, אין כמעט ספק שאמברגו, רשמי או לא רשמי, יפגע בייחוד ביכולת ההתגוננות של צבא הממשלה.

בסוף יולי התלקח תיסכולם של הסלאבים במידה כזאת, שמאות מפגינים תקפו שגרירויות מערביות בסקופיה, וארה”ב מלומדת-הנסיון הורתה מייד על פינוי כל אנשי הסגל ה”לא-הכרחיים” משגרירותה. ליתר בטחון נשלחה גם יחידה של הצי הששי לסקופיה, לפקוח עין. המפגינים תקפו אפילו מסעדת מקדונלד’ס, זה הסמל הטעים של האימפריאליזם האמריקני, והציתו מכוניות של נציגות הארגון האירופי לבטחון ולשיתוף פעולה. בשבוע שעבר היו ידיעות, שהאלבנים תובעים גם את הזכות למנות את מפקדי המשטרה באזורים שבהם יש להם רוב. אם זו אינה תשתית לפרישה ממקדוניה, אז מה זה?

אז אולי איזה שְרֶבְּרֶניצַה?

למקדונים הסלאביים יש הרושם הברור, שהמערב בגד בהם. זה אגב רושם, שהרבה סלאבים שותפים לו, מרוסיה ואוקראינה ועד בולגריה וסרביה.

למקדונים קשה להבין. סוף סוף, כל כך ברור שהם קרבנות של תוקפנות אלבנית, והמערב עצמו הודה בזה מלכתחילה. איך איפוא התהפכו היוצרות? איך האלבנים הצליחו להפוך במהירות כזאת מתוקפנים לקרבנות, הראויים לעזרה בין לאומית? ואיך הם הצליחו לעשות את זה בקוסובו לפני שנתיים? ואיך המוסלמים הבוסניים הצליחו לפני שש שנים, כאשר המערב התערב לטובתם, והכריח את הסרבים להכיר ב”שלֵמוּת הטריטוריאלית” של בוסניה, אם גם בסייגים ניכרים?

זה מה שהיה נביל שעת’ רוצה לדעת, זה מה שרוצה לדעת כל מנהיג ואינטלקטואל פלסטיני בימים האלה: איך עושים אלבניזציה של הפלסטינים? איך עושים סרביזציה ומקדוניזציה של ישראל? איך מתגרים בישראל במידה מספקת, כדי שהיא תחזור לסוּרָה, ותעורר שאט נפש כללית באירופה (באמריקה הרבה יותר קשה)?

אין זה רעיון קלוט מן האויר. סוף סוף, כדבר הזה קרה בספטמבר 1982, אחרי הטבח בסאברה ושתילה. ארה”ב ציוותה מייד על ישראל להסתלק מביירות, וכוח של מארינס נחת שם כדי לשמור על השלום. זמן קצר אחרי כן, המודיעין הסורי וסייעניו פוצצו את קרסקטינם של הנחתים האמריקניים, הנשיא רייגן החזיר אותם מייד הביתה, ולבנון התחילה את גלישתה לזרועות החיזבאללה.

 

ארונותיהם של טבוחי שְרֶבְּרֶניצַה, לאחר שגופותיהם התגלו, חמש שנים לאחר הטֶבַח (1995). זה היה הקש האחרון. שרברניצה שכנעה את ארה”ב להתערב, ולשים קץ למלחמת בוסניה. האם הפלסטינים חיכו לשרברניצה? האם זה היה למשל מקור העלילה על “הטבח בג’נין”? האם הפלסטינים קיוו למילושביץ’ ישראלי, שייצא מדעתו, ויסלול את הדרך להתערבות בין לאומית?

 

בנסיבות דומות נולדה גם ההתערבות בבוסניה, שהביאה אל קִצָהּ את מלחמת הסרבים במוסלמים. בשבוע שעבר מלאו שש שנים לרצח 8,000 מוסלמים, גברים וילדים, בידי הסרבים בעיר שְרֶבְּרֶניצַה. אגב, שם לא עזרו אפילו משקיפים בין לאומיים. יחידה הולנדית של האו”ם היתה שם בזמן הטבח, ננעלה על ידי הסרבים, ולא נקפה אצבע לטובת הקרבנות. זה הספיק למערב, מטוסי נאט”ו הפציצו בפעם הראשונה, והסרבים הובלו בעל כורחם לוועידה בנוסח קמפ דייוויד בארה”ב.

לשון אחר, אפשר לעורר די שאט נפש, אפילו אצל האמריקנים. יש נקודה, שבה משקיפים בין לאומיים אמתיים (זאת אומרת, לא קומץ של סוכני סי-איי-אי ידידותיים) אומנם ייכָּפוּ על ישראל. יש נקודה, שבה המחאות הידידותיות של קולין פאוול יהפכו למהלומות אגרוף על השולחן (כמובן, בנימוס אמריקני).

המשימה הפלסטינית העליונה אינה לגרום לישראל אבידות, כדי להבריח אותה מן השטחים. אמנם הצלחת החיזבאללה בלבנון הלהיבה את הדמיון ועוררה ציפיות, אבל עשרת החודשים האחרונים מוכרחים ללַמד את הפלסטינים לֶקַח או שניים. המשימה העליונה היא לדגדג את ישראל, ולדגדג, עד שהיא תֵצֵא מדעתה. המשימה היא, במטאפורה נתן-אלתרמנית, ליצור “מגש כסף” שעליו תינתן מדינת הפלסטינים. כמו המגש המקורי, גם זה יצטרך להיות מוכתם בדמם של מבקשי-המדינה. רק קרבן פלסטיני ענקי יוכל להביא את האינתיפאדה אל שיא של נצחון.

האנטי-פולטרגאייסט

המחסום היחיד בין היעד האסטרטגי הזה ובין מימושו הוא איש ששמו אריאל שרון.

בחירתו של שרון היתה מוכרחה להיחשב להצלחה מרשימה במימוש האסטרטגיה. סוף סוף, מי בישראל היה יכול להיות מועמד מוצלח יותר לתפקיד סלובודן מילושביץ’ הישראלי? אני עצמי חשבתי כך, וגם כתבתי כך. אבל כיום נאלצים הפלסטינים המתוסכלים להודות, שזה לא יצא בדיוק.

מה לכל הרוחות קרא לבעל הברית הוותיק הזה של הקיצוניות הפלסטינית? במקום סברה ושתילה הוא מעניק הבלגה? מה, הוא השתגע? ואם לא השתגע, הבה ננסה לשגע אותו. הבה נגיש נגדו תביעות קנטרניות בבתי משפט זרים. הבה נצייר אותו עם צלב קרס על מצחו. הבה נגדף ונזהם, עד שנצליח לעשות לו את ההיפך מִמְגָרֵש השֵדים: במקום לגרש את השֵד, נצליח להכניס אותו. לכל המדיניות הפלסטינית של הימים האלה יָאֶה השם “אנטי-פולטרגאייסט”. ואם לא שרון, הבה נאריך את רוחנו עד שבנימין נתניהו יחזור אל השלטון. אל-נכון, הוא לא יבגוד בעניין הפלסטיני.

ואולי, אולי יש סיכוי שיום אחד יגיע גם תורו של הפרס הגדול. האלבנים של קוסובו חיכו שלושה חודשים, עד שהמערב הכריח את הסרבים להחזיר אותם הביתה. הפלסטינים מחכים 56 שנה. אם ישראל תשתגע, אולי גם תוֹרָם יגיע. במקום לנהל שיחות סודיות פאתטיות עם יוסי ביילין בסובסידיה שוודית, נורווגית או פיג’יאנית, מוטב לפלסטינים לערוך שיחות סודיות עם עוזי לנדאו ואביגדור ליברמן בסיבסוד איראני.

הבלקנים האלה, אומר נביל לאבו עמר, כמה שיש להם מזל. קח-נא אבו עמר איזה כדור קטן נגד בלקניטיס, אבל בבקשה ממך, אל תבריא. למה לך להבריא, כאשר יש לך סיכוי ממשי לשטוף את כל חֶטאֵי ישראל בדם. בדם פלסטיני, זאת אומרת.

את התיאוריה הבלקנית שלי כתבתי, ערב אחד-עשר בספטמבר, מבלי לבקש את רְשוּת הָרָשוּת הפלסטינית. לימים, כאשר הצגתי אותה לשורה של אינטלקטואלים פלסטיניים, ושאלתי אם אנלוגיות עם קוסובו אמנם עלו במוֹעצוֹת הפלסטינים, בני שׂיחי הגיבו בתערובת של ביטול ושל גיחוך. במחיצת ערפאת — הם אמרו לי — איש אינו מעלה שום רעיון מורכב, שיש אִתו אסטרטגיה. במחיצתו הכול הוא טקטיקה ושִיוּר יום-יומי.

אף על פי כן, בשבוע שבו הכריזה קוסובו על עצמאותה, שלהי פברואר 2008, מצאתי את הכותרת הבאה בעמוד הראשון של ה’וושינגטון טיימס’ (21 בפברואר 2008)

זאת אומרת, “מדינת הקוסוברים מעניקה השראה לפלסטינים”. הידיעה עצמה מצטטת בעניין הזה בעיקר את יאסר עבד אר-ראבו, האומר בין השאר, “קוסובו אינה טובה מאיתנו. אנחנו ראויים לעצמאות עוד לפני קוסובו — ואני מבקש את תמיכת ארה”ב והאיחוד האירופי”. העניין הוא בזה שתמיכה אמריקנית-אירופית במדינה פלסטינית קיימת. מה שעבד אר-ראבו היה אל-נכון רוצה זה שהאמריקנים והאירופים יתמכו במדינה כזאת בגבולות 1967, ללא כל שינויים, כפי שתמכו בגבולות קוסובו על פי החלוקה הפנימית אשר שררה ביוגוסלביה לפני פירוקה. ואם ישראל לא תסכים — וישראל הרי לא תסכים — אז שהם יכפו את הגבולות האלה עליה הר כגיגית.

הנה כי כן בכל זאת מופיעים הסימפטומים של בלקניטיס.

***

הקורא אינו צריך להתכווץ יותר מדיי בכסאו למקרא המלים שלי על ההבלגה המפתיעה של אריאל שרון. הדברים נכתבו בקיץ 2001, לפני המגדלים התאומים, קצת לאחר הדולפינריום. שרון אמנם גילה בימים ההם הבלגה, שבמקום אחר השוויתי אותה עם זו של לוי אשכול באמצע שנות הששים. מלחמת ארה”ב על הטירור שיחררה את שרון מֵעַכָּבוֹתָיו וּמִלֵוי-אשכוליזמיו.

הבלגה יחסית, לעומת זאת, חזרה אל מועצות הממשלה בימים שלאחר כשלון לבנון ועזה, קיץ 2006. ב-2007 וב-2008 התעורר לא פעם הרושם, שרק עכבותיו החדשות של אהוד אולמרט עומדות בין ישראל ובין סרביזציה של תגובותיה לפרובוקציות של משטר חמאס. 

4 Responses to “מן הארכיון: האבחנה — בלקניטיס”

  1. יפתח הגיב:

    שלום יואב,

    יש לי שאלה: אתה מכיר אתר או ספר טוב שיסבירו על נושא הבלקנים וכל מה שתיארת? במיוחד מעניינת אותי לשמוע גרסה שאומרת דברים דומים לשלך, כלומר לא מטילה את האשמה מיד על הסרבים.

  2. Danny Pinkus הגיב:

    יש הבדל גדול בין התנהלות סרביה והתנהלות ישראל: המערב היה עוין את סרביה בשנות ה-90, לעומת זאת ישראל הצליחה לגייס תמיכה בינ”ל רחבה במדיניות בידוד החמאס כמו גם במלחמת לבנון 2006 (מהלכים אלו נכשלו מסיבות אחרות).

  3. ד.ט הגיב:

    הערתי על כך בפוסט אחר ואני מתנצל על ההתעקשות, אבל מדובר בנקודה עקרונית. הגירוש ההמוני של אלבנים בא בד בבד עם הפצצות נאט”ו. ההחלטה להפציץ את סרביה אם לא תיסוג מקוסובו לא היתה תגובה לגירוש המוני של מיליון אלבנים כפי שמתואר כאן.

  4. Adar slim הגיב:

    The Americans made the appearance that really made a difference in Egypt, in Jordan, with Palestine, now all we need is Syria and Lebanon, and Israel will be free and legal for trade and other transactions with the west. What is the barrier, other than history, which is stopping the prophecy of peace from becoming reality?

Leave a Reply