היום שבו הלאומיות התחילה לשנוא

״ירושלים אבדה״, קראו גרמנים בִּרחובות עריהם, בפעם הראשונה זה 700 שנה. זו היתה התקוממות נגד ההשכלה, נגד השוויון, נגד התקווה. חשֵכה כבדה בקעה מן האור

איור של הצייר הגרמני בן התקופה, יוהן מיכאל וולץ, מתאר את פוגרום 1819 בפרנקפורט (המקור: וויקיפדיה)

היום לפני מאתיים שנה הופיעה הכתובת הראשונה על הקיר. יהיו עוד כתובות, דרמטיות ממנה, זכוּרוֹת ממנה. אבל היא תסמן את הֶעתיד לבוא. 

בִּשניים באוגוסט 1819 התלקח גל פוגרומים נגד יהודים בדרום גרמניה, שבשׂיאוֹ הקיף ארבעים ערים, והגיע עד המבורג בפאתי  צפון.

אל ספרי ההיסטוריה הן נכנסו כ״מהוּמוֹת !Hep! Hep״. הסברה המקובלת היא ש Hep היו ראשי התיבות של קריאת פוגרום מפורסמת מפי הצלבנים במאה ה-11. בדרכם לשחרר את ירושלים מידי המוסלמים הם עצרו בערי עמק הריין, כדי לשחרר אותן מיהודיהן. פירוש הקריאה המקורית היה ״ירושלים אבדה״. הם התכוונו לא לירושלים של זמנם, אלא לזו שהחריבו הרומאים, בשנת 71 לספירה.

מהומות !Hep! Hep של 1819 נמשכו ימים אחדים, ונִזקן העיקרי היה לרכוש. הממשלות המקומיות התערבו לבסוף להפסקתן, לא מתוך עניין בשלומם של היהודים אלא מתוך חשש שהן ייצאו מכלל שליטה. בלשון הימים האלה היינו אומרים על מארגניהן שהם היו ״דמגוגים פופוליסטיים״. הם רצו להיפטר מן היהודים – אבל גם למוטט את הסדר הפוליטי של זמנם. 

ריאקציה רצחנית לתיקון ליברלי

מאורעות אוגוסט 1819 היו ״ההתפרצות המרכזית הראשונה של אלימות אנטי-יהודית ממושכת בגרמניה מאז שלהי ימי הביניים״, כותב ההיסטוריון הגרמני-אמריקאי הלמוט ואלסֶר סמית׳. הוא מציע לראות בהם ״נקודת פתיחה״ לעידן חדש של אלימות נגד יהודים אירופה. 

הם היו ציון-דרך מפני שהם ייצגו את הפרדוקס הממשמש וּבא של ההיסטוריה האירופית: חשיכה הבוקעת מתוך האור, ריאקציה רצחנית לתיקון ליברלי נועז. שני ההפכים האלה לא הצליחו להיפרד זה מזה ב-200 השנה הבאות. השידוך ביניהם הניב אסונות כבדים, והיהודים היו קורבנותיו המובהקים.

התיקון הליברלי היה זה של נפוליאון בונפרט. בשנת 1806, קיסר הצרפתים הנחיל תבוסה נחרצת לפרוסיה במערכת יינה (Jena), ורכב על סוסו אל תוך ברלין. גרמניה כולה היתה נתונה לחסדיו. הוא כפה עליה שורה של הסדרים פוליטיים משפילים, שנגעו לגבולות וּלמשטרים. הוא גם הכריח אותה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודים.

חומות הגטו אולי היו מתמוטטות מאליהן, בהדרגה. אבל בתודעת הגרמנים, צבא כיבוש זר ושׂנוּא הוא שהפיל אותן. הכיבוש הצרפתי עורר את גרמניה לתבוע את כבודה האבוּד. ניצני תסיסתה הלאומית התחילו בימי ההשפלה ההם. נשמעו הקריאות הראשונות לאחד אותה (היו בה 39 מדינות). לרוע המזל, ההתפרצות הלאומית נכרכה בתרעומת כמעט כללית על האמנציפציה של היהודים. 

נפוליאון הובס סופית ב-1815. מדינות גרמניה ועריה ניסו להיפטר מן התוצאות הפוליטיות והמשפטיות של שלטונו. זה היה מסובך. גלגלים אינם נוטים לחזור אחור, בוודאי לא לאורך ימים.

1819 בגרמניה ציינה לא רק את פתיחת המלחמה הפטריוטית נגד היהודים, אלא גם את הניסיון לבער את תוצאות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. חופש הדיבור הוצא אל מחוץ לחוק ב׳צַוֵי קַרְלְסְבַּד׳ הידועים לשמצה. קריקטורה בת הזמן ההיא מתארת פגישה של ׳מועדון האיש החושב׳. ״שתיקה היא החוק מס׳ 1 של מועדוננו״, מכריז הנשיא. ליתר בטחון, פיותיהם של כל הנוכחים חסומים (וויקיפדיה)

״תולעים בגבינת הנצרות״

מאורעות 1819 המחישו את המידה שבה שנאת היהודים מצאה מקום של כבוד בסלונים הפוליטיים של גרמניה — וגם בבִיבֶיהָ. פרופסורים וסטודנטים התהלכו באותו הבוץ עצמו עם דלת העם. הם התחילו לצקת את רעל השנאה הלאומית אל ורידי גרמניה.

הפטריוטים הנעלים ביותר הטעימו את הצורך לפטור את גרמניה מעונשם של היהודים. בפעם הראשונה התחילו להופיע בכתובים השוואות בין היהודים לנגיפים קטלניים. היהודים לא היו רק ״יבלית מכוערת וּמצחינה״, אלא סכנה לעצם קיומה של הציוויליזציה המערבית.

הפילוסוף ארנולד רוּגֶה, מאמין נועז בהתקדמותו של רעיון החירות, השווה את היהודים ל״תולעים בגבינת הנצרוּת״. הפילוסוף המהולל שופנהאור האשים את היהודים בהשתלטות על ארצות שלמות באמצעות שוד ורצח. את הרעיון של שיווי זכויות היהודים הוא חשב ל״אבסורד״, מפני שהשוואת זכויותיהם תפטור אותם מן הצורך להיטמע ולאבד את זהותם.

בזמן ההוא התחיל ויכוח בין אינטלקטואלים גרמניים כמה זמן יידרש ליהודי לאבד את זהותו. האם יספיק האקט של התנצרות, או שיהיו נחוצים שניים-שלושה דורות. שופנהאור חשב שמאה שנה יעברו לפני שצאצאיהם של יהודים ייפטרו מכל התוצאות של מוצאם. הוויכוח הזה לא הוסמך לשאלות משפטיות או רפואיות, אבל לא קשה למצוא את עקבותיו בחוקי נירנברג, מאה שנה ויותר אחר כך.

וילהלם פון הוּמבּוֹלדט היה מן האינטלקטואלים הבולטים המעטים שתמכו בִזכויות היהודים. אבל גם הוא חשב את הדת היהודית ל״נחותה״. אשתו קרולינה, היסטוריונית בזכות עצמה, הרחיקה לכת הרבה יותר. היהודים הם ״אות קלון על הגזע האנושי״, היא כתבה, וּבתור שכאלה ״הם יושמדו בתוך 50 שנה״. היא לא התכוונה בהכרח להשמדה פיזית, אבל זה רק ניואנס.

המהומות בערי גרמניה לא היו ספונטניות. יש ראיות, שלפחות בשלַבּיהן הראשונים הן תוכננו והודרכו. יעדי-הפתיחה שלהן היו עסקים וּבתי מגורים של יהודים, בייחוד בערים שעתה זה חזרו ונפתחו בפניהם לאחר הגבלות של מאות שנים.

בפרנקפורט סומנו בניינים שעליהם התנוססו שלטים של סוחרים יהודיים. השלטים האלה זה מקרוב נתלו, והיו שקולים בעיני התוקפים כפרובוקציה.

הותקפו יהודים בסניפי דואר, שכניסתם אליהם נאסרה עד 1806. בהמבורג, המתפרעים היכו יהודים בבתי קפה, שכניסתם אליהם נאסרה עד 1798.

מה היה הרצל חושב

הריאקציה לא ניצחה ב-1819. מצבם של יהודי גרמניה ישתפר ויילך במאה השנה הבאות. זכויותיהם יושוו. שערי הערים הגדולות ייפתחו בפניהם. יהודים יעשו חיל בעסקים וּבמקצועות חופשיים, אם כי תיאסר עליהם הכניסה לשירות המדינה ולצבא. אבל כל התפרצות פוליטית וכל משבר כלכלי יחדשו מייד את הדיון בצורך לפתור את השאלה היהודית.

למרבה העניין, 200 שנה לאחר המאורעות האלה, נסיון לרומם את הלאומיות מעל ערכים ליברליים חוזר וּמתרחש בחמש יבשות. הגינויים לליברליזם ב-2019 מזכירים להפליא את הטון ואת הכוונה של 1819. 

מה היה עושה תיאודור הרצל, אילו חי ב-1819? האם הוא היה חושב את הפוגרומים של !Hep! Hep לאקורד סיום, או לאקורד פתיחה? האם התמוטטות הליברליזם של עידן המהפכה הצרפתית היתה ממלאת אותו ייאוש ממין משפט דרייפוס בפאריס ב-1895? האם היתה צולחת עליו אותה רוח נבואה, והוא היה קורא ליהודים לצאת מאירופה ללא דיחוי?

צריך להגיד, שכמה מן הדמגוגים הגרועים ביותר של הימים ההם כללו מדינה יהודית בפלשתינה בתוכניות הפעולה שלהם, כדי להיפטר מן היהודים. אחד מהם היה איש ששמו וילהלם מאר. הוא נולד שלושה חודשים וחצי לאחר הפוגרומים של 1819. ב-1881 הוא ימציא מונח חדש, שאיש מעולם לא שמע עד אותו הזמן: אנטישמיות. מה היינו עושים בלעדיו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, וּלהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבָּדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימוּת בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

Leave a Reply