מפלגת האופוזיציה בארה“ב הכשילה השבוע נסיון של הנשיא לחוקק את ”כלל באפט“: מיליארדרים אינם צריכים לשלם פחות מסים ממזכירותיהם. זו היתה תזכורת על המבוי הסתום של הפוליטיקה האמריקאית — ועל המידה שבה הרחיקה לכת קנאותם של מתנגדי מסים חדשים כלשהם
חמישה-עשר באפריל הוא היום שבו אמריקה מגישה את דוח המס שלה. הכול חייבים בו, אין הבדל בין שכיר לעצמאי, או בין צעיר לקיצבאי. השנה ההגשה נדחתה ביום אחד, מפני שהתאריך הלא-נעים הזה נפל על יום ראשון.
ביום ב‘ השבוע, בסמליות מכוונת, הוזמן הסנאט של ארה“ב להצביע על חוק, שניתן לו הכינוי ”כלל באפט“, על שם החוזה מאומאהה, גדול המשקיעים של זמננו אם לא של כל הזמנים, וורן באפט. הכלל הזה קובע, שמעסיק לא יורשה לשלם פחות מס הכנסה ממה שמשלמת מזכירתו (לא ציון מיגדרי, יכול גם להיות מעסיקה ומזכיר). ”פחות“ מוסב כאן לא על עצם הסכום שהם משלמים, אלא על אחוז המס שבו הם חייבים.
איך המולטי-מיליארדר הזה, שני ברשימת ה-400 של פורבס, משלם פחות ממזכירתו? ובכן, הכנסתו מעבודה היא חלק מבוטל של סך כל הכנסתו. רובה המכריע בא מהשקעותיו. מס רווחי הון באמריקה קטן כדי חצי משיעור המס המוטל על שכר.
וורן באפט אינו כאחד המיליארדרים. הוא קורא זה שנים להכבדת עול המסים על העשירים. הוא הצטרף אל קבוצה של מולטי-מיליארדרים אשר התחייבו לתרום 90% מהונם לצדקה. הוא כתב ודיבר נגד העברת הון בירושה לאלה ”השייכים למועדון הזרע בר-המזל“. באפט חזר והוכיח, שהוא עושה כסף מפני שזה מעניין, לא מפני שהוא זקוק לו, ולא מפני שהוא רוצה לצבור אותו.
אכן, יש מלחמת מעמדות
אצולת-הפיננסים האמריקאית אינה יודעת איך לנהוג בבאפט. קשה להגיד עליו שהוא ”בוגד במעמדו“ (כפי שאמרו פעם על פרנקלין רוזוולט, הנשיא שוחר הצדק החברתי). סוף סוף, באפט הוא מופת של שוק חופשי, העושה כסף בשביל הרבה מאוד אנשים. אבל שועי וול סטריט מעדיפים להנהן למיקרא מאמרי המערכת האולטרה-שמרניים של ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ — לא להאזין לביקורת העצמית של באפט.
טענה רגילה של אסכולת ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ היא, שביקורת שמאלית על ריכוז ההון בידי מעטים שקולה כנגד ”מלחמת מעמדות“, ואינה מתיישבת עם האתוס האמריקאי.
כאשר באפט ניסח את הכלל המפורסם שלו, ב-2006, הוא אמר (בראיון עתונאי):
”אכן, יש מלחמת מעמדות. אבל זה המנהל אותה הוא המעמד שלי, מעמד העשירים, והוא מנצח בה“.
בבחירות של 2012, הנשיא מנסה להעמיד את עקרון ההגינות במרכז מסע הבחירות שלו: חלוקת נטל הגונה במסים ובהוצאות רפואיות; גישה הדרגתית בקיצוץ תקציבים, כדי שלא להחמיר את הפגיעה בחלשים. ”כלל באפט“ נעשה המוטו. הוא קל להבנה, מפני שהוא מטעים את האבסורד של שיטת המס; והוא בא מפי הגבורה הפיננסית עצמה.
No-brainer, אומרים האמריקאים על עניינים כאלה, זאת אומרת, אינך צריך להיות הוגה דעות מעמיק כדי לעמוד על הגיונם.
ואמנם, סקר דעת קהל של רשת הכבלים סי.אן.אן הראה השבוע, ש-72% מן האמריקאים תומכים ב“כלל באפט“. אפילו אלה המזהים את עצמם כרפובליקאים נוטים לו, אם גם ברוב הרבה יותר קטן (52%). למרבה החשיבות, רוב מכריע של המצביעים הבלתי-תלויים תומכים בו. על מצב-רוחם של הבלתי-תלויים יקום הנשיא או ייפול.
חירות, או הגינות
מה עשתה איפוא הסיעה הרפובליקאית בסנאט? היא הצביעה כמעט פה אחד (44 מתוך 45) נגד הצעת החוק.
הסנאט של ארה“ב נולד במעבדת הנסיונות החוקתית של אנשים, אשר התייחסו בחשד אל רצונותיו הקפריזיים של רוב פשוט. הם העניקו את ההשראה למצב עניינים, שבו למיעוט של 41 סנאטורים שמור וטו-למעשה על כל חקיקה. כלל באפט מת איפוא מיתת נשיקה. בבית הנבחרים יש רוב רפובליקאי, ושם ההצעה לא תורשה אפילו לעמוד לדיון.
מדוע זה תרצה מפלגה פוליטית להצטייר כמתנגדת להגינות במס, באמצע אפריל, בזמן שבו מתחילה בעצם מערכת הבחירות לנשיאות? בשבוע שעבר הוסר אחרון הספקות שמיט רומני יהיה המועמד הרפובליקאי. השבוע הכריז רומני, כי המשק האמריקאי אינו מצליח להתאושש מן המיתון הדרמטי של 2009-2008 מפני שהנשיא ”אינו מבין מה זו חירות כלכלית“.
והנה בשבוע הזה מעדיפה האופוזיציה בוושינגטון לאשר את מה שמפלגת השלטון טוענת זה כבר: שהיא, האופוזיציה, מתנגדת לחלוקה הוגנת של הנטל; שהיא מעדיפה את האינטרסים של ”האחוז העליון“; שהיא לא רק מעדיפה אותם, אלא שהיא מסורה להם עד קנאות. כל כך מסורה, עד שהיא מוכנה להעניק מתנה נדירה של יחסי ציבור לנשיא, שאת מותו הפוליטי היא שוחרת.
מס הכנסה היה לא-חוקי בארה“ב במאה השנה הראשונות של קיומה. שתי מלחמות עולם, ואחר כך מלחמה קרה עם כמה התפרצויות חמות, וכמובן השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, חייבו את הממשלה להכניס את ידה אל עומק כיסיהם של אזרחיה. כאשר ג‘ון קנדי עלה לשלטון, ב-1961, המס השולי הגבוה ביותר הגיע עד 90%.
קנדי התחיל להפחית, אבל התנודה הדרמטית נרשמה בשנות ה-80, לאחר שהבכורה במפלגה הרפובליקאית עברה לידי שמרנים ליברטריאנים, שצמיחה מהירה עניינה אותם יותר מאיזון הפנקסים. ומה לנו מצמיח מהיר יותר מאשר קיצוץ מסים.
על גופתו המתה
ההתנגדות למסים חדשים התפתחה במרוצת הזמן לעיקר של אמונה: מ“על גופתי המתה“ של רונלד רייגן, עבור דרך ”קיראו את שפתיי, לא יהיו מסים חדשים“ של ג‘ורג‘ בוש האב (היו גם היו) ועד התחייבותו החגיגית של בנו (הוא אמנם קיצץ מסים). ערב הבחירות לקונגרס ב-2010, הפעיל המפורסם ביותר באמריקה נגד מסים, גרובר נורקוויסט, החתים כמעט את כל המועמדים הרפובליקאיים על התחייבות שלא להעלות מסים ויהי מה.
(הקישור הבא ליוטיוב יוביל אתכם לכתבה על נורקוויסט במגזין החדשות המפורסם ‘ששים דקות’ של רשת סי.בי.אס. הכתבה שודרה בנובמבר 2011, אבל ליחה לא נס)
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=K25kqP0YdZ0[/youtube]
רצינותה של שבועת נורקוויסט התחוורה, כאשר באה השעה להסב עם הנשיא הדמוקרטי כדי לדון בדרכים להפחית את הגרעון. יושב ראש בית הנבחרים נטה לקבל את הכורח ב“הכנסות“ (תחליף מנומס ל“מסים“). מלחמת אזרחים איימה להתלקח בתוך המפלגה בין פרגמטיסטים לפונדמנטליסטים. התוצאה היתה התמוטטות מלאה של נסיון הפשרה — וניטרול למעשה של כל תהליך התקציב. במובן הזה, חמישה-עשר חודשי החקיקה האחרונים היו בזבוז זמן.
זו בראש ובראשונה תזכורת על המבוי הסתום שבו שרויה המערכת הפוליטית האמריקאית. מעולם לא היו הגבולות הרעיוניים תחומים במידה כה חד-משמעית. בהצבעה בסנאט על ”כלל באפט“, רק דמוקרט אחד ורפובליקאית אחת סטו מן הקו, עניין לא רגיל בשיטה שבה משמעת סיעתית היא עניין לרצון חופשי. וושינגטון היא עיר שבליבה חומה פוליטית, והסיכוי שהיא תיבקע, או אפילו תונמך, מוכרח להיחשב לקטן.
יואב, חבל שלא ציינת ש”חוק באפט” היה תרגיל פוליטי של אנשי הנשיא.
זה היה חוק פופוליסטי ולא רציני, אשר הורץ על ידי ממשל שבזבז ארבע שנים מבלי שהציע רפורמה משמעותית בתקציב, וזאת על אף הגרעון העצום שתופח מדי יום (אפשר להתווכח באשמת מי הגרעון, ויש לא מעט עובדות התומכות בכך שעיקרו נובע מתקופת בוש, אבל מי ששולט הוא זה שצריך לפתור את הבעיות).
הקמפיין התחיל, ונראה שלפחות עד 2013 לא ניתן לצפות למשילות אמיתית בארה”ב, אלא רק לנאומים וספינים.
הנשיא דווקא הציע. והמפלגה הדמוקרטית דווקא הציעה כמה פשרות.
אבל הרפובליקנים לא היו מוכנים לשום פשרה.
אם מדברים על תרגילים פוליטיים, כדאי לציין את הקונטקסט של הדיון והצביעות ברטוריקה הרפובליקאית:
בהתייחסותם להצעה הזו שתגדיל את הכנסות הממשלה בכחמישה מיליארד דולר בשנה, כ-47 מיליארד בעשור הקרוב, כינו את הסכום כזניח ולא משמעותי.
אותם הדמגוגים דיברו בלהט לפני מספר ימים על הצורך לייבש מוסד, הנותן שירותי רפואה לנשים נזקקות, משום שחלק מהשירותים הניתנים כוללים ביצוע הפלות (חלק זעום מהקף הפעילות של המוסד הזה). הטיעון העיקרי – 300 מיליון דולר של כספי משלם המסים הוא סכום משמעותי ביותר, שאי אפשר לזלזל בו.
במציאות זו של שקרים ושל בריונות פוליטית מטרתם המוצהרת של הרפובליקאים היא להבטיח את תבוסת אובמה (כפי שהקדים להכריז מנהיג הרפובליקאים בסנאט זמן קצר לאחר השבעת אובמה). אין מקום לכנות את הצעת הנשיא “תרגיל פוליטי”. האם הנשיא צריך להיכנע למדיניות האדמה החרוכה של הרפובליקאים ולהימנע מלהגיש הצעה שבמרכזה עומדת הגינות כלפי הרוב הגדול של אזרחי ארה”ב?
חסכון שנתי של חמישה מיליארדי דולר הוא אחוז אחד ופחות מתקציבה הצבאי של ארצות הברית. הדיון נשמע יותר כגישושי פתיחה קודם לקרב איגרוף.
עדיין לא ברור לי מה יעשו הרפובליקאים אחרת אם יזכו בשליטה מוחלטת בנשיאות ובקונגרס.
בצרפת המועמד מהשמאל המתון פונה בימים האלה דווקא לעזרת הימין הקיצוני כדי שלא יזדקק לעזרת השמאל הקיצוני. לדעתי הוא רומז בזאת שהוא איננו מעוניין לסטות הרבה מהמדיניות הכלכלית הנוכחית. יתכן שהצעדים הכלכלים שייעשו שם לאחר הבחירות יראו שבמצב הכלכלי הנוכחי לא יהיה הבדל מהותי בין הימין לשמאל — באירופה או בארה”ב. סוף סוף, חוק באפט הוא רק צעד סמלי.
להגנת הפוליטיקה האמריקאית ה”תקועה”, אפשר בהחלט לטעון שזה מצב זמני, שכן הבית והסנאט נשלטים כרגע על ידי המפלגות השונות, כאשר שתי המפלגות מצפות להגיע לשליטה מלאה בנובמבר.
לדעתי האישית, אם השליטה בקונגרס לא תעבור בנובמבר לידי מפלגה אחת, אפשר להעריך כי קיים סיכוי שלנבחרים תחלחל ההבנה שחייבים להגיע לפשרות למען אמריקה.
אחרת יהיו בעיות.
ניר, בעיית המבוי הסתום (שאמריקאים קוראים gridlock) אינה חדשה. אם תתבונן בהיסטוריה האמריקאית של 44 השנה האחרונות תראה, שרק במשך ארבע-עשרה שנה היתה למפלגה אחת חזקה על הנשיאות ועל שני בתי הקונגרס בעת ובעונה אחת. רק נשיא אחד נהנה מחזקה כזאת במשך תקופת כהונה שלמה (ג’ימי קרטר, עם תוצאות עגומות).
הנסיון מראה שהאמריקאים אינם נוטים להפקיד את שתי הרשויות בידי מפלגה אחת. בזה הם שונים למשל מן הצרפתים. כאשר הצרפתים בוחרים נשיא חדש, הם תמיד מעניקים למפלגתו את השליטה באסיפה הלאומית. אבל השיטה הצרפתית שונה, מפני ששם ממשלה אינה יכולה לקום בלי רוב פרלמנטרי. ממילא נשיא צרפת נאלץ למנות ראש ממשלה מן המפלגה היריבה, אם מפלגתו מאבדת את הרוב שלה (קרה שלוש פעמים ברבע המאה האחרונה).
הואיל ובארה”ב ממשלה קמה בלי קשר ליחסי הכוחות הפרלמנטריים, הבוחר חופשי להעדיף את מי שהוא רוצה בבחירות לקונגרס. זו נוסחה לא מוצלחת (אם כי מוטב שלא תעז להגיד את זה לאמריקאים. הם יסכימו שהמבוי הסתום אינו פועל לטובתם, אבל יתייחסו אליך בסלחנות ניכרת אם תרמוז על האפשרות של רוויזיה חוקתית).
גם אם הרפובליקאים יזכו בשני בץי הקונגרס — אפשרות בהחלט סבירה — הם לא יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, אלא אם כן יהיו להם לפחות ששים מושבים בסנאט, או מספר קרוב מאוד לזה. ששים הוא המספר הנחוץ לסיים סחבת פרלמנטרית (רק בסנאט, בבית הנבחרים מספיק רוב רגיל).
זאת אומרת, אם הרפובליקאים יזכו ב-51 מושבים, או 52, הם יהיו תלויים ברצונם הטוב של הדמוקרטים בכל יוזמת חקיקה חוץ מן התקציב (“חוץ” גדול מאוד, כמובן).
האם תיקו בגבעת הקפיטול יניב הפעם יתר עניין בפשרות? אני אינני מאמין בזה אף דקה אחת. הרפובליקאים חזרו והודיעו כי בדעתם לנצל רוב כזה כדי לבטל את רפורמות הבריאות. דם (פוליטי) יישפך לפני שביטול כזה ייכנס לתוקפו.