השעה התשעים-ותשע

 


הבוקר שאחרי ‘איסאבֶּל’ בוושינגטון הפצועה

 

אני מודה שמעולם לא הייתי אסון פדרלי. אבל עכשיו אני אסון. עובדה, כאשר נכנסתי בהיסוס ניכר וּבִמבוּכה אל חצר בית הספר היסודי מֶרְץ’ אשר ברחוב דאבֶנפּוֹרט בצפון-מערב וושינגטון, ושאלתי בנימוס אם מוּתָר לי לקחת קצת קֶרַח, אמר לי איש צעיר וּמשׂוּפָם, שהיה לבוש במדים חומים וחבש מגבעת רחבת תיתוֹרֶת, שאדרבא, אבל מדוע זה אינני מביא את המכונית, כדי שהם ימַלאוּ את תָא-המִטען שלי.

 

עשיתי חשבון מהיר. תא המטען שלי יכול להחזיק בדרך כלל 500 מטולי זהב, חבית נפט אחת, שלוש גופות… תא מטען מלא קרח ממילא יכול לצנן את האוירה במידה ניכרת. או לפחות במידה שֶתָפיג במקצת את ריח המזון הנרקב והולך (הוא מוסיף להפיץ ריח, אף כי כולו פּוּנָה לפני יומיים, ונאסף על ידי משאית אשפה עירונית).

 

“אנא חַלֵק את הקֶרַח לִשכניך”, אמרה לי אשה במדים בחיוך מנומס. “כמובן”, אמרתי, “אחלק ברצון”. ואחר כך שאלתי מי הם, והם השיבו   FEMA(ההגיה היא פִימַה). FEMA, אמרתי. זאת אומרת FEMA!, אמרתי (אני אינני אומר סימני קריאה לעתים קרובות). ואז הבנתי שאני אסון פדרלי, ונוהגים בי עכשיו על פי אותם עקרונות המדריכים את הממשלה הפדרלית כאשר היא מטפלת בנפגעי אסונות טבע. (FEMA הם ראשי התיבות האנגליים של ‘הרשות הפדרלית לניהול מצבי חירום’).

 

לפני 97 שעות אירע לי אסון טבע. או אולי 98 שעות, מי בכלל סופר. 97 וחצי נגיד. זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, השעה היתה 3:32, או 3:33, מי מסתכל בכלל על השעון. מַכָּרָה טילפנה מֵעיר-שינה במדינת מרילנד, בגבולה הצפון-מזרחי של וושינגטון, כדי להגיד שֶעַתָּה זה נותק אצלה החשמל. והיא הוסיפה קללה ברוסית. היא הוזמנה מייד לביתנו המחושמל, אף כי יש לה שני כַּלבֵי טֶרְיֶר, ונוכחותם של טריירים אינה מתיישבת בדרך כלל עם חתולים. היא נֶעֶנתָה בעונג, ועד שהתיישבה במכוניתה פסק החשמל גם כאן.

 

 


כלבת הטֶרייר בִּינִי, אורחת נוטה לָלוּן בביתי לעת איסאבֶּל, מפַלֶסֶת את דרכָּהּ אל הדלת המבוּצרת של חדר השינה, שבו הוסתרו מִפָּנֶיהָ שני חתולים. מֶה היתה ביני עוֹשָׂה לחתולים אילו הורשתה לָגַעַת? איסאבל היא תשובה אפשרית אחת

 

זה היה קצת משוּנֶה. סוּפַת ההוריקאן האיוּמה, שֶשֵם קוֹרָא לה איסאבל, זאת אומרת איזבל (חצי הסופות הקטלניות מקבלות שמות של נשים, וחצי – של גברים), עדיין לא הגיעה. היא עמדה להגיע רק עשר או 12 שעות אחר כך. ידענו שלא יהיה חשמל, אבל כבר? וחוץ מזה אני מודה שהשתעשעתי במחשבה הדיסקרטית שאולי הפעם דווקא תחזיק המערכת מעמד. בסוף החודש שעבר דיווחתי למבקרֵי האתר הזה על עלטה של 48 שעות בעיר הבירה האימפריאלית, היתכן שהיא תחזור?

 

הלילה הראשון בלי אור היה משעשע. שתינו יין לאור פנסים נאותים שקניתי בעקבות לקחי הסופה הקודמת. האזננו לתחנת הרדיו WTOP, 1500 בגלים בינוניים, שלעולם איננו מאזינים לה, אלא אם כן עלינו לדעת איפה יש פקק תנועה. WTOP היא פרודיה של רדיו אמריקני. תרועה מוזיקלית פותחת כל סבב של חדשות, הקריינים צלולי הקול מדברים בחגיגיות תיאטרלית. משפטים אינם מסתיימים לעולם בנקודה, אלא תמיד בסימן קריאה. הטקסטים משקפים התמודדות בלתי פוסקת עם שרירות-לבו של הטבע האנושי או האלוהי. עכשיו אנחנו מכוּרים ל WTOP, כי היא מודיעה לנו מתי יהיה חשמל, או למען הדיוק מתי לא יהיה, או מי לכל הרוחות יודע אם יהיה.

 

ב-10:30 בערב חדלה הרוח בחוץ לנשב. פתחתי את הדלת. השמיים היו ורודים. האויר עמד. ענפי העצים לא נעו. אפילו הצרצרים המעצבנים השתתקו (אני חושב שאחדים נכנסו הביתה, בעקבות עציצים שהיה עלינו לפַנוֹת מן הֶחצר לפני בוא הסוּפה). היה חם. אולי בפעם הראשונה בחיי הבנתי את הביטוי “השקט שלפני הסערה”. ידענו שאיסאבל מתקרבת. בן דוד טילפן אליי מלונג איילנד. הוא שמע בטלויזיה, או אולי ראה ברדיו, שאיסאבל שורקת עכשיו בִּשמֵי נורפולק, וירג’יניה, ויידרשו לה בערך חמש שעות להגיע אלינו.

 

איסאבל באה בערך ב-3 לפנות בוקר. בבוקר טענה אורחת הלילה, הפליטה ממרילנד, שהיא ראתה עץ נופל, התכווצה מתחת לשמיכה, קיוותה שהיא תקום בבוקר, ונרדמה. בבוקר התברר שהעץ אומנם נפל. עץ עצוּם ממדים, שענפיו כיסו את המרפסת האחורית כחוּפַּת כלה. ההיגיון חייב את העץ ליפול על גג הבית, ואילו נפל על גג הבית אין זה כלל מן הנמנע שאורחת הלילה לא היתה מתעוררת בבוקר. תחת זאת העץ התמוטט על פני כל כר הדשא של החצר האחורית.

 

 


בבוקר התברר שהעץ אומנם נפל. עץ עצוּם ממדים, שענפיו כיסו את המרפסת האחורית כחוּפַּת כלה. במקום להתמוטט על גג הבית, כפי שהיה אפשר לצַפּוֹת, הוא פסח עלינו, ונפל מלוא קומתו על כר הדשא

 

 

איזבל היתה זָרָה ונוכריה, כידוע לכל מי שהַשׂכָּלָתוֹ במוסיקה פופולרית ישראלית הגיעה אל קיצה לפני עשרים שנה ויותר. היא הפליאה את כל רוֹאֶיהָ. היא השאירה ששה מיליון ללא חשמל – התנועעתי באי-נוחות על הכסא כאשר ראיתי את הכותרת הזו – והיא הזכירה לעיר הבירה האימפריאלית שֶלעֵת הוריקאן אין היא אימפריאלית יותר מאחרון כפרי הדייגים.

 

מה משוּנָה היתה השכונה בלילה הראשון שלאחר איסאבל. זה היה ליל שבת, ואנשים ערכו מסיבת נֵרוֹת. פה ושם, בנסיבות לא ברורות, היה אור חשמל, ואגב שוטטות חוּצוֹת היה נדמה לי שֶבּנֵי האוֹר האֵלֶה יצאו קצת יותר מדיי מִגִדרָם להראות אותו, את האור. אבל אולי קנאה טבעית של בן חושך מדברת מגרוני.

 

 


‘סטארבאקס’ על שדרות קונטיקט פינת רחוב ליווינגסטון בבוקר שאחרי. ההמונים היו צמאים לקפאין

 


הַתוֹר לקפאין מִשׂתָרֵך על המדרכה, וּמִתפַּתֵל לאורך קירות בית הקפה. אנשים עמדו 45 דקות בתור כדי להזמין קפה ‘גראנדֶה’ בלי סוכר, או פְרַאפּוּצ’ינוֹ בטעם קַרַמֶל, או ‘לאטֶה’ בחלב קַצֶפֶת — כל המשקאות ההכרחיים כל כך לשיורה של ציוויליזַצְיָתֵנוּ. העובדים ב’סטארבאקס’ אומרים, שביום שאחרי הם שירתו 5,000 שוחרי קפאין. הממוצע היומי הוא 1,000. בית הקפה הזה, היחיד בסביבה שֶחַשמַלּוֹ חזר זמן קצר לאחר ביקורה של איסאבל, היה הרבה יותר מבית קפה. הוא היה קהילה, הוא היה ביטוי של שיור, הוא היה ראָיָה לטירופם הבזבזני של אנשים החושבים שלשני קפוצ’ינו ביום התכַּוונוּ האבות המייסדים של הרפובליקה, כאשר הטעימו את זכותם הטבעית של בני האדם “לבקש להם אושר” (Pursuit of Happiness, 1776). זה כלל גם אותי, לפחות בימי האסון. לא עוד

בבוקר שַׂמתי את פַּעמיי לקפה היחיד הפתוח בשכונה. ידעתי שלסטארבאקס יש “כתמים לוהטים” (אל נא תגחכו למשמע התרגום הזה ל Hot Spots, תרגום מוצלח יותר יאומץ מייד). זאת אומרת, משהו מקביל לרשת אלחוטית ביתית, המאפשרת לבעלי מחשבים נישאים עם כרטיסי אלחוט (Wi-Fi) להתחבר ולגלוש. מעולם לא נסיתי, והיו דרושות איזה שעה וחצי של מגע עם מחלקת התמיכה, כולל שיחה עם טכנאית הודית שישבה אי שם בעמק הגאנג’ס, וניסתה להגות מלים ומושגים כדרך האמריקנים, במידה מוגבלת של הצלחה (זה מה שקורה בימים האלה בעולם הטכנולוגיה העלית האמריקנית, תמיכה ושירותי לקוחות עוברים להודו). אבל מקץ התמיכה, ולאחר שנסיתי שני כתמים לוהטים נפרדים, התחיל האינטרנט האלחוטי שלי באדיבות Tmobile מבית DeutcheTelekom, ששה דולרים בשעה, או עשרה דולר ביום, או שלושים דולר בחודש (עם התחייבות לשנה), או ארבעים דולר בחודש (ללא כל התחייבות).

 

 

 

 

הגלישה היתה מסחררת, DSL ויותר, ממש כפי שהובטח. בשעות הבוקר היה אפשר אפילו לשבת על המדרכה בחוץ. אחר כך הייתי צריך להיכנס פנימה. בִּפנים התרקמה והלכה קהילה של משתמשי Tmobile. שם שמעתי מפריסילה, קתולית מפרובידנס, רוד איילנד, את תלאות נישואיה לגבר יהודי, שתי בנות, כולל אליזבת (“נעים מאוד” אמרה אליזבת והושיטה את ידה בנימוס), וכולל עוד אחת שעוד מעט ימלאו לה 12 ואִמָהּ – דווקא אמה הקתולית – רוצה להעלות לתורה בבית כנסת רפורמי. הרב מסכים, אבל אינו מסכים שהאמא תשתתף בטקס. הִשֵׂאתי לפריסילה שורה של עֵצוֹת תיאולוגיות, ואחר כך גם עצות טכנולוגיות, וגם פריסילה היתה על הרשת. חשבתי שגילוי הלב של פריסילה ינחיל לנו יחסי ידידות ארוכים, וכבר כתבתי את הדואל שלי על פיסת נייר, אבל פריסילה קמה ללכת במהירות כזאת שלא הספקתי.

 

זה ארבעה ימים אני מתעורר בבוקר וניגש לסטארבאקס. מעולם לא זרם בעורקיי כל כך הרבה קפאין. אבל ההתרגשות של החידוש פגה. אתמול בלילה, אחרי שהכנסתי את החתולים הביתה מיום עמלם, עמדתי על המדרגות, וצרחתי אל הלילה השחור. אינני בן חושך, צרחתי. אינני בן חושך.

 

ב-9:37 בערב (מי מסתכל על השעון) בקעה צריחת-נגד מסביבות רחוב ריטֶנהאוז פינת רחוב נוואדה. היא היתה עשירה וּמלֵאַת שִׂמחה. בעקבותיה בקעו כמה צריחות רמות פחות. אחר כך נבחו הכלבים. אחר כך ירה מישהו שניים שלושה זיקוקי דינור. ידעתי שהאור חזר אל ריטנהאוז פינת נוואדה.

 

הוא לא חזר לכאן. צוותי תיקון הגיעו ממדינת ג’ורג’יה, ולפי WTOP הנ”ל תושבים קיבלו אותם בתרועות, “אם כי לא בדיוק אותן התרועות שבהן  הצרפתים קיבלו את האמריקנים בנורמנדיה” (מה אתם רוצים ממני, זה מה שהם אמרו, לא אני).

 

היום בסטארבאקס היה הרבה פחות משעשע. הקהל התמעט, אבל גם הקולות המעטים היו רמים מדיי. הילדים היו קונדסיים מדיי. שכניי לגמו את הקפה שלהם בגמיעות קולניות מדיי. אני רק רציתי חשמל.

 

תשעים ושמונה שעות, אבל מי סוֹפֵר.

 

 


צעיר חתוליי בוחן את הנזק למחרת ביקורה של איסאבל

 

 

8 Responses to “השעה התשעים-ותשע”

  1. דורי הגיב:

    אם איזבל (איסאבל?) הצליחה להוציא ממך כזה תיאור היולי
    של עלילות ‘האסון’, שווה לסגור איתה עסקה (:

    על פניו נראה שזאת היתה קונספירציה מוצלחת של סטארבאקס

  2. snark הגיב:

    I enjoy reading you very much here and in Globes but I must admit that I was expecting more of this kind of “personal” writing as in many other blogs than the Globes-journalism kind of writing.

  3. רוני ה. הגיב:

    אלי אשד כתב על איזבל, והשיר של עקיבא נוף גם שם:
    http://bananot.com/articles/517

  4. זו ש הגיב:

    לא נעים להודות, אבל נחמד שמדי פעם מתערערת שגרת היום
    באורח מספיק מאז’ורי כדי לגרום לך לכתוב גם רשימות אישיות.

  5. לא שם הגיב:

    אחלה טור.

  6. בילי הגיב:

    רק שלא היה לי ברור אם כולכם התקבצתם בסטארבקס בשביל הקפה או אולי בגלל ה- Wi Fi?
    תגיד, פאראפוצ’ינו בלי סוכר יש שם או שמניעת השפיץ בלי הקפיץ היא מזימה כלל עולמית?

  7. ארתור דנט הגיב:

    אנחנו לא משלמים לך להיות כתב צבע. (ז”א אנחנו לא משלמים אף פעם, כי למה לשלם אם אפשר לגנוב את העיתון של השכנים ולגלוש על חשבון העבודה ?). ממך אנחנו מצפים לחזור למתכונת גלובס ולפרסם רשימות מאלפות המתפקעות מידע מקיף בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בכלכלה, במדעי המדינה, ובמה לא ?

    שיהיה ברור – אמריקה אנחנו רוצים פה, יואב ! אבל לא אמריקה של עצים נופלים, את זה אפילו אנחנו יכולים לכתוב ! לחילופין נסתפק גם ברשימות “קול המון”, או “קו המשווה”. גם על הטוניסאים האלה שהלכת לבקר בהרי קווקז אנחנו מוכנים לשמוע. אבל בתקופה האחרונה, יואב, אפעס נראה לנו שיש קצת יותר מידי עצים וסופות ופחות מידי, איך נקרא לזה, פיסה קטנה של אמריקה/העולם. ולא שאנחנו לא נהנים מהכתבות על העצים – פשוט לא נעים לנו לחשוב שהן באות על חשבון הדברים החשובים באמת !

    אז קח את עצמך בידיים, יואב. אל תקשיב לכל הבלוגיסטים האלה שרוצים ממך “דברים אישיים”. בשביל דברים אישיים אנחנו הולכים לגלוש באתרים פורנוגרפיים. כשאנחנו באים לפה אנחנו רוצים קולטורה אמריקאית !

    בהערכה
    ארתור

  8. June הגיב:

    “נקודות חמות” אצלנו, כמדומתני.

Leave a Reply