Archive for the ‘הלֶקַח הדרום אפריקני’ Category

המכתב ש(לא) כתב נלסון מאנדלה ליאסר ערפאת

שבת, נובמבר 13th, 2004

אנא הקישו על הקישור הבא המכתב ש(לא) כתב נלסון מנדלה ליאסר ערפאת. הוא יוביל אתכם אל מקום אחר באתר הזה.

הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

יום ראשון, דצמבר 21st, 2003

מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 19-18 בדצמבר 2003

לא, אין זו הפעם הראשונה שבעל הטור הזה מחפש את עתידה של ישראל בעברה של דרום אפריקה. אין זו גם הפעם הראשונה שהחיפוש מתחיל בהבהרה חד-משמעית, שאינני חושב את הציונות לאפרטהייד, ואינני מאמין שישראל נידונה בהכרח לגורלה של דרום אפריקה. אבל שטות תהיה להשתמט מלקחים, או לפחות מאפשרויות של לקחים, רק מפני שההשוואה מעוררת אי-נוחות.

 

ההשוואה של היום עוסקת בָּאֶפשרוּת של שינוי דרמטי בתוך מפלגת הימין השַלֶטֶת. מעוררת אותה המחלוקת שֶקָמָה סביב דברי הכפירה של אהוד אולמרט. ממלא מקום ראש הממשלה לא רק הציע להתיר את החישוקים המפורסמים של תחילת שנות ה-90. הוא נתן גט כריתות לאידיאולוגיה שלשמה עלה אביו ארצה, והתיישב בה (אבא היה חבר הכנסת המנוח מרדכי אולמרט, חקלאי ומארגן עובדים, בית”רי ורוויזיוניסט, איש של הקרבה ושל לויאליות). הם – אמר אולמרט על מחַשקֵי הימין, הוא אפילו קרא להם “הימין הקיצוני” – “חיים במציאות וירטואלית”.

 

אני מרשה לעצמי לציין שעוד לפני די הרבה שנים הבעתי את דעתי, שהשינויים החשובים ביותר בפוליטיקה הישראלית יצטרכו להתרחש בתוך הליכוד. רק אז יהיה להם תוקף. חשבתי שהם יתכנו רק לאחר שהליכוד יהפוך למפלגת השלטון הטבעית. זה לא יתכן כל זמן שהליכוד יהלך על בהונותיו, ויחשוש מפני חזרת השמאל לשלטון.

 

המחשבה הזו אינה צריכה להפתיע במקוריותה. מפלגות מהפכניות – והליכוד אמנם יצא מחלציהם של מהפכנים – מצליחות לשמור על הַלַהַט רק כאשר הן נמצאות בקו האֵש, ונצחונן תלוי לָהֶן על בלימה.

 

תנו-נא למפלגה מהפכנית את השלטון, הניחו לה להתרגל אליו, והיא תעבור תהליך של התרַכּכוּת. לפעמים זו התרככות הכרוכה בהרגלים חומריים ובטובות הנאה, לפעמים ההתרככות כרוכה בנכונות גוברת להתאים את השקפות העולם לַמְציאוּת. מפלגות מהפכניות חדלות להיות מהפכניות, אם הן מכירות בקשר בין מציאות ובין השקפות עולם.

השאלה היא כמה זמן נחוץ למפלגת אופוזיציה נצחית, עם איפיונים של כת מהפכנית, לפני שהיא הופכת למפלגת שלטון טבעית. האם זה עניין של מספר הנצחונות האלקטורליים שהיא נוחלת? האם זה עניין של הפרשי הנצחונות? האם זה עניין של התפוררות יריביה? קשה להגיד.

מאיכרים פרובינציאליים למנהלים ואינטלקטואלים

מה שמוביל אותנו אל דרום אפריקה. שם, מפלגה אַפריקַנֶרית לאומנית, אוהדת גלויה של גרמניה הנאצית, אנטי-בריטית לתיאבון, ניצחה בפעם הראשונה ב-1948 (כן, 1948, יוני למען הדיוק), על חוּדָם של כמה קולות. היא שאבה את השראתה מדוקטרינה דתית קלוויניסטית הולנדית של הפרדה, ‘אפרטהייד’ בלשון האפריקאנס.

המפלגה הזו לא היתה רק מפלגת אפרטהייד. היו לה – לא נעים להגיד – גם מרכיבים פרוגרסיביים. עד זמנה, כמעט כל עֶמדוֹת המפתח בַּכַּלכלה היו נתונות בידי דוברי אנגלית, שהיו מיעוט בין הלבנים. האפריקנרים, שראשוניהם הגיעו לדרום אפריקה שלוש מאות שנה קודם, נדחקו אל תחתית הסולם. המפלגה הלאומנית העלתה אותם מן התחתית, העניקה להם השכלה והזדמנויות, ובתוך דור אחד הם הפכו מֵאוּמָה של איכרים פרובינציאליים לאומה של מנהלים ושל אינטלקטואלים (וגם, עדיין, של הרבה איכרים פרובינציאליים).

לא עוד אומה של איכרים פרובינציאליים: הציור הזה מתאר את מסעם הנועז של אבות האפריקנרים מכף התקווה הטובה אל הערבות הפוריות שֶמֵעֵבֶר לנהר הוואל

לא עוד אומה של איכרים פרובינציאליים: הציור הזה מתאר את מסעם הנועז של אבות האפריקנרים מכף התקווה הטובה אל הערבות הפוריות שֶמֵעֵבֶר לנהר הוואל

המפלגה הלאומנית התחזקה והלכה מ-1948 ואילך. 29 שנה אחר כך, ההגמוניה שלה אושרה, כאשר יריבתה ההיסטורית, ‘המפלגה המאוחדת’, החליטה להתפזר. האגף השמאלי שלה הצטרף אל אופוזיציה ליברלית-רדיקלית, שהזכירה לא מעט את מר”צ. אנשי הימין והמרכז שלה הצטרפו אל מפלגת השלטון.

עשרים שנה לאחר נצחונה, הסדקים הראשונים התחילו להתגלע במונולית של המפלגה הלאומנית. הם היו צָרים להפליא. עניין של מה בכך, כמו ביקורן של קבוצות ספורט לא-לבנות בדרום אפריקה, הניב את הפילוג הראשון במפלגת השלטון, ב-1969. ויכוח קצת יותר נוקב מזה התחיל בשנות השבעים המוקדמות, בין סיעה אחת שניתן לה השם verligtes (פֶרְליכטֶה), זאת אומרת ‘הנאורים’, ובין סיעה שניה שניתן לה השם verkramptes (פֶרְקְראמְפּטֶה), זאת אומרת, כמעט באופן מילולי, ‘החישוּקָאים’.

'האפרטהייד הקטן': הנְאוֹרים היו מוכנים לוותר על ההשפלה היום-יומית של הלא-לבנים, בתקווה שהאפרטהייד הגדול יוכל להאריך ימים. הוא לא

‘האפרטהייד הקטן’: הנְאוֹרים היו מוכנים לוותר על ההשפלה היום-יומית של הלא-לבנים, בתקווה שהאפרטהייד הגדול יוכל להאריך ימים. הוא לא

מלכתחילה, הוויכוח בין הנאוֹרים לַמְחַשקים לא היה על עצם השיטה הפוליטית. גם אלה גם אלה רצו בהמשך ההגמוניה של המיעוט הלבן. ההבדל היה במידת הנאמנות לעקרונות היסוד.

 

הנאורים רצו רפורמות, ופה ושם גם השיגו אותן. למשל, התרת איגודים מקצועיים שחורים ב-1976. לימים הם גם הֵעֵזוּ להטיל ספק בצורך בקיומו של ‘האפרטהייד הקטן’, זה שֶכָּפָה הפרדה גזעית בשירותים ציבוריים, בפארקים, או ברַכָּבוֹת. אחר כך הוטל ספק בפרקטיקות הגזעניות הצרופות של האפרטהייד הגדול, כמו האיסור על יחסי מין בין לבנים ללא-לבנים (שחורים, “צבעונים” ואסיאנים).

דוקטור ושמו ‘לא’

ב-1982, המפלגה הלאומנית החליטה לכונן פרלמנטים נפרדים בשביל ה”צבעונים” ובשביל האסיאנים (אבל לא בשביל השחורים, שֶלָהֶם נועדו מדינות-דֶמֶה חלוּשוֹת וּמפוּצָלוֹת), ולהעניק להם קבינטים ושלטון עצמי מוגבל.

 

זה היה יותר מדיי בשביל החישוקאים. הם יצאו בטריקת דלת, והקימו מפלגה משלהם, המפלגה השמרנית. בראשם התייצב שׂר לשעבר, שהיה גם עתונאי לשעבר ויושב ראש לשעבר של אגוּדַת הסתרים האפריקנרית רַבַּת הכוח ‘בּרוֹדֶרְבּוֹנד’ (‘ברית אחים’). שמו היה ד”ר אנדריאס טרֶאוּרניקט, והחבר’ה קראו לו “דוקטור ‘לא'”.

 

מסוף שנות השבעים, בידודה הבין לאומי של דרום אפריקה גבר והלך. ב-1978 הוטל עליה אמברגו נשק (שֶכּל מינֵי מדינות, בייחוד ישראל, הֵפֵרוּ). ב-1986, תחת לחץ ציבורי כבד, הקונגרס של ארה”ב הטיל סנקציות כלכליות. נותקו קשרי הספורט בין דרום אפריקה לרוב העולם החיצון, עניין מכאיב מאוד בשביל שוחרי ראגבי וקריקט וכדורגל.

בלתזר יוֹהַנֶס פוֹסטֶר, ראש הממשלה מאריך הימים ביותר של האפריקנרים, הכריז ב-1977, כי אם העולם אינו אוהב את עַמוֹ, "אַתֶם יכולים ללכת לכל הרוחות". הדור הבא החליט לשלוח את רוחו של פוֹסטֶר לכל הרוחות

בלתזר יוֹהַנֶס פוֹסטֶר, ראש הממשלה מאריך הימים ביותר של האפריקנרים, הכריז ב-1977, כי אם העולם אינו אוהב את עַמוֹ, “אַתֶם יכולים ללכת לכל הרוחות”. הדור הבא החליט לשלוח את רוחו של פוֹסטֶר לכל הרוחות

האבות המייסדים של המפלגה הלאומנית לא היו מתרגשים מֵאֵיבַת העולם. אדרבא, היא היתה מחזקת את תחושת הייעוד (או, בלשון בעלי הדוקטרינה הקלוויניסטית, ה”קדם-ייעוד”). אבל ארבעים שנה לאחר נצחון הָאבוֹת, באה שעתם של הַבָּנים ושל הנכדים להמיר את האידיאולוגיה בִּפּרַגמַטיוּת. ב-1989 התחלפה סוף סוף המנהיגוּת, והדור השלישי נטל את המושכות. בינואר 1990 התחולל הַמַפָּץ הגדול, נלסון מנדלה וחבריו שוחררו מן הכלא, הותר חופש פעולה מלא לארגוניהם הפוליטיים של השחורים, והתחילו השיחות על העתיד.

 

הנאורים, אף על פי שחצו את הרוּבּיקוֹן, קיוו שנדיבוּתם תעניק להם נֶתַח הרבה יותר גדול של העוגה ממה שמחייבים מִספְּרֵיהֶם. הם לא התכוונו לוויתור מלא על זכויות היתר. זה לא הסתייע. ארבע שנים ושלושה חודשים אחר כך חדלה המדינה האפריקנרית להתקיים. תחתיה באה מדינה רב-גזעית ורב-לאומית.

הלֶקַח: למַהֵר

במזרח התיכון, זו אינה תוצאה רצויה בעיני הרוב הגדול של האנשים הרציונליים – ישראלים, או לא-ישראלים. היא גם יכולה להימנע, עדיין, אם כי אולי תהיה בלתי-נמנעת בעוד עשר שנים. 

אוגוסט 2004: יום סמלי וטעון אסוציאציות אירוניות בדרום אפריקה: המפלגה שיסדה את האפרטהייד וניהלה אותו 46 שנה מתפזרת; מנהיגיה וצירי הפרלמנט שלה מצטרפים אל הקונגרס האפריקני הלאומי, 34 שנה לאחר שמפלגתם הוציאה אותו אל מחוץ לחוק (דיווח ב’ניו יורק טיימס’)

האם הליכוד נעשה מפלגת שלטון טבעית במידה כזאת, שתעניק לִנְאוֹרָיו די בטחון עצמי, די אחריות, די פרגמטיות כדי לעסוק בהתאמה מסיבית של השקפות העולם לַמציאוּת? זה כלל לא בטוח.

אם הדינמיקה הדרום אפריקנית מנחילה איזשהו לקח, הנה הוא הצורך למהר. מה שהלבנים יכלו לקבל בשנות ה-50, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-60. ומה שיכלו לקבל בשנות ה-60, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-70. גם אופציה גרעינית לא עזרה להם, מפני שהיא פשוט לא היתה רלוונטית.

הנה הצעה רצינית בהחלט: ללמוד את נפילת העם האפריקנרי. ללמוד אותה ללא התרגשות, ללא קריאות ביניים היסטריות, מבלי לענוד תוויות זה לזה. ללמוד אותה באופן ענייני, בכל שדרות הציבור, לא רק באוניברסיטאות. לכתוב עליה ספרים, לתרגם ספרים קיימים, לשלוח משלחות, להזמין אורחים, לערוך סדנאות, לשאול שאלות, ולבסוף גם להשיב תשובות.

יתכן מאוד שממש כמו בדרום אפריקה הלבנה, משימת ההצלה אינה נתונה עוד בידי השמאל. התקווה הטובה תלויה עכשיו בנאורי המחנה הלאומי.

הוא יַרבֶּה אוֹר על נאוֹרי הלאוּמיים ועל כל ישראל.

המאוזיליאום הענקי של ה'פוֹרְטְרֶקֶרְס', החלוצים האפריקנריים שיישבו את הערבות השוממות של דרום אפריקה במאה ה-18 ובמאה ה-19.  זה היה בית המקדש של האפרטהייד. עכשיו זו מצבה על קברה של תנועה לאומית, שרצתה הכול ונשארה בלא כלום

המאוזיליאום הענקי של ה’פוֹרְטְרֶקֶרְס’, החלוצים האפריקנריים שיישבו את הערבות השוממות של דרום אפריקה במאה ה-18 ובמאה ה-19.
זה היה בית המקדש של האפרטהייד.
עכשיו זו מצבה על קברה של תנועה לאומית, שרצתה הכול ונשארה בלא כלום

רשימות קודמות באתר הזה על הלקחים שישראל צריכה להפיק מנפילת האפריקנרים:

המשך יבוא

 

בַּנטוּסטַן, אמר קולין פאוול, והפליג במִנהֶרֶת-הזמן

יום רביעי, יוני 4th, 2003

 התפרסם בטור ‘קו המשווה’, במהדורה המודפסת של ‘גלובס’, 5-4 ביוני 2003

כך יכלה דרום אפריקה להיראות, אילו משטר האפרטהייד היה מצליח להוציא לפועל את תכנית  הבנטוסטנים שלו. המיקרא מימין מציין את עשׂר "ארצות המולדת של הבאנטו": ארבע ה"עצמאיות" משמאל, השאר מימין. כמעט כולן מפוּצלוֹת. שׂימוּ לב בייחוד לבּוֹפּוּטַצוואנַה, בריבוע המוּשחָר (מפה מלאה שלה -- למטה)                   מקור: South Africa: Time of Agony, Time of Destiny, London 1987

כך יכלה דרום אפריקה להיראות, אילו משטר האפרטהייד היה מצליח להוציא לפועל את תכנית הבנטוסטנים שלו. המיקרא מימין מציין את עשׂר “ארצות המולדת של הבאנטו”: ארבע ה”עצמאיות” משמאל, השאר מימין. כמעט כולן מפוּצלוֹת. שׂימוּ לב בייחוד לבּוֹפּוּטַצוואנַה, בריבוע המוּשחָר (מפה מלאה שלה — למטה)
המקור: South Africa: Time of Agony, Time of Destiny, London 1987 

ש

ימוש הלשון של מזכיר המדינה של ארה”ב היה דרמטי לא פחות מזה של ראש הממשלה בסיעת הליכוד, בשבוע שעבר. המדינה הפלסטינית כי תקום “זקוקה לרצף”, אמר קולין פאוול. “עליה להיות מחוברת. צריך שיהיו בה האמצעים לנוע בתחומיה. כך שאי אפשר לחתוך אותה בכל כך הרבה מקומות, בצורה של איזה בנטוסטן”.

 

בנטוסטן. לא מלה המונחת לעתים קרובות על סדר היום הציבורי בישראל. לא מלה שבקעה אי פעם מפיו של אמריקני בכיר בקשר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מלה רבת משמעות, אולי הרת גורל.

המלה הזו נכנסה לשימוש ב-1959, ויצאה משימוש מעשי ב-1994. משמעותה המילולית היא “ארץ הבַּאנְטוּ”. ה”בַּאנְטוּ” הוא שם שאנתרופולוגים נתנו לאוכלוסיה השחורה של אפריקה דרומה מקו המשווה. “בַּאנְטוּ” היה לפיכך האיפיון הקיבוצי כמעט של כל השחורים בדרום אפריקה.

  

אפרטהייד גדול ואפרטהייד קטן

 

בשנת 1948 עלתה לשלטון בדרום אפריקה מפלגה לבנה קיצונית, שגמרה אומר להפריד חד משמעית ולנצח בין הלבנים ובין השחורים. באותו הזמן היחס בין לבנים לשחורים באוכלוסיה היה בערך 4:1. עד מהרה נכנסה לשימוש בין לאומי מלה בלשון האפריקאנס, שבאה לציין את ההפרדה: “אפרטהייד”. מקובל להגיד, שהיה “אפרטהייד גדול” והיה “אפרטהייד קטן”. הקטן נגע לעניינים כמו איסור יחסי מין בין לבנים לשחורים; הגדול נגע לחלוקת דרום אפריקה.

 

ב-1958 עלה לשלטון בדרום אפריקה אידיאולוג מבריק של מדיניות האפרטהייד, כוהן דת יליד הולנד ששמו היה הנדריק פֶרְווּרְד (Verwoerd). שנה אחת אחר כך הוא הציג את תכנית-האב של האפרטהייד הגדול. כל אחת מן האומות העיקריות של הבַּאנְטוּ תקבל טריטוריה לאומית, שבה תוכל להתפתח פוליטית, כלכלית ותרבותית. כל שחור בדרום אפריקה יחזיק באזרחות של הטריטוריה הזו, ויהיו לו זכויות פוליטיות בתחומיה. לא יהיו לו כל זכויות פוליטיות בדרום אפריקה עצמה, גם אם הוא מתגורר בה, וגם אם הוריו והורי-הוריו התגוררו בה.

 

ל”מולדת הבאנטו” – כפי שהממשלה קראה לכל אחת מן הטריטוריות – ניתן הכינוי “בנטוסטן”. כולן נתחמו בחלק המזרחי של דרום אפריקה, באזורי המחיה המקוריים של שבטי השחורים. האזורים האלה היו חקלאיים וכפריים, לא היתה בהם אף עיר אחת, ובדרך כלל גם לא היו בהם אוצרות טבע, ממין האוצרות שבהם דרום אפריקה מבורכת.

 

יתר על כן, ברוב המקרים גם לא היה להם רצף טריטוריאלי. המקרה הקיצוני ביותר היה זה של “בּוֹפּוּטַצְוואנַה”. היא היתה מחולקת לשש מובלעות. חמש מן השש היו מוקפות מכל עבריהן בשטח דרום אפריקה הלבנה. אחת המובלעות היתה רחוקה כדי 150 ק”מ מן המובלעת הסמוכה ביותר אליה. בינה ובין המובלעת הרחוקה ביותר הפרידו 400 ק”מ של שטח דרום אפריקה.

ששת הכיסים הצהובים מציינים את שטח בּוֹפּוּטַצְוואנַה, הבנטוסטן שקיבל “עצמאות” ב-1977. 400 ק”מ של שטח דרום אפריקה ה”לבנה” מפרידים בין הכיס הדרומי ביותר ובין הכיס הצפוני ביותר. בופוטצוואנה פוזרה ב-1994, עם כינון המשטר הדמוקרטי בדרום אפריקה. (המקור: southafrica.com)
                            

 

כולם יהפכו ל”פועלים זרים”

 

ד”ר פֶרְווּרְד הקים תשע טריטוריות כאלה, עשירית נוספה אחרי מותו. אחת נועדה לבני עם הזוּלוּ, ונקראה “קְוואזוּלוּ”; שניה נועדה לבני עם הקוֹסַה, ונקראה “טְרַנְסְקַאי” (בשטחה נולדו נלסון מנדלה והרבה מחבריו למאבק); שלישית נועדה לבני עם הצוואנה, ונקראה “בּוֹפּוּטַצְוואנַה”; וכן הלאה.

 

אף כי השחורים היו בערך 70% של האוכלוסיה, הבנטוסטנים תפסו רק 13% של שטח דרום אפריקה. מלכתחילה לא נכללה בהן אף עיר חשובה אחת, ורק בהמשך הואילו הלבנים לוותר על עיר אחת, מאפאקינג, לטובת “בופּוטצוואנה”.

 

חוזה הבנטוסטנים, ד״ר הנדריק פרוורד (Verwoerd), בצילום מ-1960

חוזה הבנטוסטנים, ד״ר הנדריק פרוורד (Verwoerd), בצילום מ-1960

על פי חזונו של פֶרְווּרְד, יום אחד נועדו כל הבנטוסטנים להפוך למדינות עצמאיות. כאשר יושלם התהליך לא יישאר בדרום אפריקה אף אזרח שחור אחד. מיליוני השחורים שאינם חיים בבנטוסטנים יהפכו ל”פועלים זרים”, ממש כמו טורקים בגרמניה.

 

הבנטוסטן הראשון שקיבל עצמאות, ב-1976, היה “טְרַנְסְקַאי”. שנה אחת אחר כך הצטרפה “בּוֹפּוּטַצְוואנַה”. אחריה בא תורה של “סיסְקַאי”, ואל התור הצליחה לקפוץ גם “וֶנְדַה”. בנטוסטנים אחרים, כמו “קוואזולו”, או “באסוּטוּ קווא-קווא” בעלת השם האקזוטי, ויתרו על הכבוד.

 

לבנטוסטנים ה”עצמאים” היו נשיאים וראשי ממשלות, פרלמנטים, צבאות, המנונים ודגלים. הם אפילו הקניטו את דרום אפריקה, כאשר ביטלו את כל חוקי האפרטהייד בתחומיהן. בּוֹפּוּטַאצְוונַה הכעיסה קצת את מיטיביה, כאשר פתחה קאזינו, שנעשה מקור אטרקציה לאזרחיה הלבנים של דרום אפריקה. ברפובליקה הלבנה החסודה ויראת האלוהים משחקי מזל היו אסורים.

 

אבל הבנטוסטנים נשארו לוויינים זעירים וחלושים במערכת השמש הדרום אפריקנית. עיקר תקציביהם באו מקופת דרום אפריקה. היא גם היתה היחידה שהכירה בעצמאותם, אם כי היו כמה ארצות שהרשו לבנטוסטנים לפתוח נציגויות, ולחזר אחרי עתונאים ואנשי עסקים.

 

מספר הגון של עתונאים ישראליים זכו לראות את יפי הטבע הדרום אפריקני, כאשר הוטסו אל הבנטוסטנים על חשבון ממשלת דרום אפריקה, ואחר כך על חשבון הממשלות המקומיות. אנשי עסקים ישראליים עשו די הרבה כסף בבנטוסטנים.

 

דרום אפריקה היתה קמצנית מאוד

בעיני העולם החיצון ובעיני הרוב המכריע של שחורי דרום אפריקה, הבנטוסטנים היו חלק ממערכת נפסדת של אפליה גזעית. הם עמדו לפטור את ממשלת דרום אפריקה מן הצורך להעניק זכויות אזרח, או אפילו זכויות אדם פשוטות לרוב השחור. 

 בימי שלוט האפרטהייד: שוטר שחור נראה ליד שלט, המכריז (באנגלית ובאפריקאנס) "איזור באנטו". השלט הזה מציין את גבול הבנטוסטן של לֶבּוֹאַה(Lebowa), בפינה הצפונית של דרום אפריקה, ליד הגבול הבין לאומי עם בוצוואנה וזימבאבווה                      מקור: South Africa: a Country Study, בהוצאת מחלקת החקר של ספריית הקונגרס, וושינגטון, 1997


בימי שלוט האפרטהייד: שוטר שחור נראה ליד שלט, המכריז (באנגלית ובאפריקאנס) “איזור באנטו”. השלט הזה מציין את גבול הבנטוסטן של לֶבּוֹאַה(Lebowa), בפינה הצפונית של דרום אפריקה, ליד הגבול הבין לאומי עם בוצוואנה וזימבאבווה
המקור: South Africa: a Country Study, בהוצאת מחלקת החקר של ספריית הקונגרס, וושינגטון, 1997 

 

קשה לדעת אם דרום אפריקה האמינה אי פעם ברצינות שהבנטוסטנים יפתרו את בעיותיה. אבל חידה היתה מפני מה דרום אפריקה אינה מנסה לשַווֹת לבנטוסטנים לפחות מראית עין של רצינות. מדוע אין היא מגלה קצת יותר נדיבות, ומבטיחה רצף טריטוריאלי, גם אם לשם כך יהיה עליה להעביר חקלאים לבנים לשלטון שחור; או אפילו להפקיע קרקעות מן הלבנים, ולהעבירן לידי תושביהם האביונים של הבנטוסטנים.

 

התשובה היא, שדרום אפריקה הלבנה היתה קמצנית מאוד כלפי שחוריה. היא חשבה שוויתורים קטנטנים, כמעט בלתי נראים, יפטרו אותה מן הצורך להתמודד עם בעיות היסוד.

 

ב-1990 הגיע חֶזיוֹן התעתועים של הבנטוסטנים אל קיצו. משטר המיעוט הלבן הודיע, שהוא מתחיל משא-ומתן ל”חלוקת השלטון” בין כל תושבי דרום אפריקה.

זמן קצר אחרי כן ריאיינתי את אחד האידיאולוגים הידועים של האפרטהייד, פרופ’ קארֶל בּוֹשוֹף, בחוותו ליד פרטוריה. בושוף עמד בראש ה’בְּרוֹדֶרבּוֹנד’, המסדר החשאי רב הכוח של האפריקנרים, שאמרו עליו כי הוא “הממשלה הפרללית” של דרום אפריקה. עמד לו גם ייחוסו המשפחתי: הוא היה חתנו של הנדריק פֶרְווּרְד, מיילד האפרטהייד וּממציא הבנטוסטנים. בושוף טען, כי פרוורד התכוון להרחיב במידה ניכרת את גבולות הבנטוסטנים, ועמד להודיע על כך בנאום לפרלמנט, ב-1966. דקות אחדות לפני שעלה אל הדוכן התפרץ לעֶברוֹ אחד הסדרנים, מהגר יווני, ודקר את ראש הממשלה למוות. הרצח תואר כמעשה טירוף, ללא מניעים פוליטיים.

 

ב-1994 נערכו בדרום אפריקה הבחירות הרב-גזעיות הראשונות. כל הבנטוסטנים פוזרו, “עצמאים” ולא-עצמאים. קבוצה של לבנים מן הימין הקיצוני ניסתה לבוא להצלת “בּוֹפּוּטַאצְוונַה”, אבל הנסיון הסתיים בכשלון חרוץ. את הבנטוסטנים אפשר למצוא כיום רק על בולים ישנים, או בחוברות תעמולה מצהיבות של ממשלת האפרטהייד – או ברטוריקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.

 

מבקרים של הסכמי אוסלו מן הצד הפלסטיני טענו מייד כלפי ישראל, שהיא מציעה לפלסטינים “בנטוסטן”. יתכן שאת המלה הזו הכניס לשימוש פרנסיס בּוֹיל, אשר שימש יועץ משפטי למשלחת הפלסטינית לוועידת מדריד ב-1991.

falastin_quaqua

ברוכים הבאים (או משהו כזה) לבנטוסטן של פלסטין קווא-קווא (המקור: ידיעות אחרונות)

הוא סיפר לימים, כי התבקש לבדוק את הצעות ישראל לאוטונומיה פלסטינית. הוא בילה יום שלם בקריאה, חזר אל הפלסטינים, ואמר להם, “הישראלים מציעים לכם בנטוסטן”. מספר הפעמים שהמלים “ישראל” “פלסטינים” ו”בנטוסטן” מצטרפות זו אל זו בחיפוש אינטרנט יעיד על מידת השתגרותו של הביטוי.

 

אף על פי כן אינו דומה אף אחד מן השימושים האלה לשימושו של קולין פאוול. מעטות הן האנלוגיות ההיסטוריות והפוליטיות המקפיצות ישראלים על רגליהם יותר מן ההשוואה בין ארצם ובין דרום אפריקה, בין תנועתם הלאומית ובין האפרטהייד. פאוול כמובן לא השווה במישרים, אבל אי אפשר לטעות בכוונתו.

<b>מדינות מפוצלות זה לא כמו מזגן</b>
 האם רצף טריטוריאלי הוא תנאי ולא יעבור ליכולת קיומה של מדינה ריבונית? לא תמיד. 2,000 ק”מ של קנדה מפרידים בין אלסקה ובין ארה”ב, ושתיהן מסתדרות לא רע.

מאז 1991, המחוז המערבי ביותר של רוסיה, קַלִינִינְגְרַד, על שפת הים הבאלטי, מופרד ממנה על ידי שלוש מדינות ריבוניות (אסטוניה, לטביה וליטא), שהן גם חברות בברית נאט”ו, גם חברות באיחוד האירופי.

כמובן, קלינינגרד מעוררת אסוציאציות לא נעימות של פיצול טריטוריאלי. היא היתה ידועה פעם בשמה הגרמני “קניגסברג” (Königsberg) והיתה עיר הבירה של פרוסיה המזרחית. ב-1919 היא הופרדה משאר גרמניה באמצעות פרוזדור, שנועד להעניק לפולין מוצא לים. עשרים שנה אחר כך, הרצון לאחד את קוניגסברג עם המולדת היה אחת הסיבות שהיטלר נתן לפלישתו לפולין. גרמניה איבדה בסופו של דבר גם את הפרוזדור, גם את קניגסברג.

מדינה מפוצלת היתה פקיסטן, ב-25 השנה הראשונות של קיומה. החלק המערבי הוא זה הידוע לנו עכשיו כפקיסטן, והחלק המזרחי הוא זה הידוע כבנגלאדש. בין שני החלקים הפרידו מאות קילומטרים של שטח הודו. ב-1972 ניסה החלק המזרחי לפרוש, החלק המערבי שלח צבא לדכא את המרד, הודו התערבה, ובנגלאדש נולדה.

מקורות על הרשת

 

הנוסח המלא של דברי קולין פאוול, באתר מחלקת המדינה

גירסת פרנסיס בויל על תחילת השימוש באנלוגיה הבנטוסטנית ברטוריקה הפלסטינית

השוואה מפורטת בין הבנטוסטנים למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים

גילוי דעת של ‘אל חאק’ הפלסטיני על “הבנטוסטן” שישראל מכינה

מחקר השוואתי על “שאלת הקרקע בפלסטין, במזרח אפריקה ובדרומה” (לא נעים)

התנועה הישראלית נגד אפרטהייד (רוב החומר באנגלית)

‘מטריקס השליטה’ של ישראל בשטחים (עברית)

“ישראל ממשיכה במקום שבו דרום אפריקה הפסיקה” (מאמר מאת פרופ’ ג’ון דוגארד, משפטן דרום אפריקני, בעתון ‘אטלנטה ג’רנל-קונסטיטושן’)

כרונולוגיה של דרום אפריקה 2001-1910 (נחוצה תוכנת צפיה ‘אקרובט’)

“מפלצות ומשיחים”: ביוגרפיות קצרות של המנהיגים רבי ההשפעה ביותר בדרום אפריקה במאה ה-20

“חייו ומותו של האפרטהייד”: סיכום היסטורי קצר

רקע תרבותי וגיאוגרפי למדיניות הבנטוסטנים בדרום אפריקה

מאמר מאת נלסון מנדלה, שנת 1959, על “חזונו העגום של פֶרווּרד

סיפורו של האיש שהתנקש בחיי הנדריק פֶרווּרְד

סטטיסטיקה מעניינת על הבנטוסטנים

סמלי הבנטוסטנים ה”עצמאיים” של דרום אפריקה

“מיתוס העצמאות” של הבנטוסטנים, בייחוד בופוטצוואנה

רקע על הבנטוסטנים של טרנסקאיסיסקאי, וֶנדַה, קוואזולו, באסוטו קווא-קווא, גאזאנקולו, קוואנדבלי, לבואה, קנגוואנה

על הנסיון הדון-קישוטי לכונן בנטוסטן לבן לאחר פירוק האפרטהייד 

 

כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

יום רביעי, מאי 14th, 2003

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים

 

אנלוגיות היסטוריות אינן מושלמות, כפי שאני משתדל להזכיר כל אימת שאני משמיע אותן. הכלל הזה חל גם על האנלוגיה הבאה.

שקיעתה של מפלגת העבודה והתפטרותו של עמרם מצנע מזכירות לי את גורלה של “המפלגה המאוחדת” (United Party) בדרום אפריקה. היא נתנה את הטון בפוליטיקה הלבנה, בגילגול כזה או אחר, במשך 38 שנה. מנהיג המפלגה וראש הממשלה (פעמיים, 15 שנה בסך הכול) היה פילדמרשל יאן סמאטס, אחד המדינאים המפורסמים ביותר והנערצים ביותר עלי אדמות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא מילא תפקיד בולט בעיצוב המדיניות הבריטית במהלך שתי המלחמות האלה, וניתנה לו דרגת פילדמרשל בצבא הבריטי (דרום אפריקה היתה אז דומיניון בריטי). הוא היה מן האבות המייסדים של האו”ם.

באותן השנים עדיין לא היתה בדרום אפריקה אפליה גזעית ממוסדת, זו שנודעה לימים בשם “אפרטהייד”, אבל לשחורים לא היו זכויות פוליטיות. ממשלות נבחרו איפוא על יסוד הצבעתם של לבנים, עם קצת צבעונים (זאת אומרת, צאצאים של מתיישבים אירופיים ושל שפחות מאלאיות).

המפלגה המאוחדת היתה פרו-בריטית, ושאבה את עיקר התמיכה שלה מן החלק הדובר אנגלית של המיעוט הלבן, אף כי סמאטס עצמו היה דווקא אפריקנר, זאת אומרת מצאצאי המתיישבים ההולנדיים והצרפתיים, שהתנחלו בכף התקווה הטובה באמצע המאה ה-17.

ההגמוניה של דוברי האנגלית התחילה להתנגש עם הדמוגרפיה. האפריקנרים היו רוב האוכלוסיה הלבנה, והיתה בלבם תרעומת גדולה כלפי האנגלים, זכר למלחמה האכזרית שניהלה בריטניה נגד אבותיהם בסוף המאה ה-19 (“מלחמת הבורים“). הם היו גם החלק המקופח של האוכלוסיה הלבנה, איכרים עניים ועובדי כפיים, שבדרך כלל לא נהנו משגשוגה הכלכלי של דרום אפריקה. שנאתם לאנגלים היתה כל כל קיצונית, עד שכמה ממנהיגיהם התייצבו בגלוי לצד גרמניה הנאצית, בזמן מלחמת העולם השניה.

במרוצת השנים, הלאומנים האפריקנרים התחזקו והלכו. ביוני 1948 היו בחירות בדרום אפריקה, והלאומנים נחלו נצחון מפתיע. זה היה נצחון דחוק מאוד, כמעט תאונה אלקטורלית. המפלגה המאוחדת היתה סמוכה ובטוחה, שהיא תחזור אל השלטון בפעם הבאה.

היא לא חזרה. לא בפעם הבאה, ולא בפעם שאחריה, ולא בפעם שאחרי-אחריה. “המפלגה הלאומית” של האפריקנרים הידקה את אחיזתה, ולא הרפתה. היא התחילה מייד לחוקק חוקים להפרדה גזעית, כולל איסור על יחסי מין בין-גזעיים ועל מגורים מעורבים.

 

סיר דה פִילְיֶח חְרַאף, DIV, ברגע-שׂיא של הקריירה הפוליטית שלו, כאשר נחשב לנסיך הכתר של דרום אפריקה הלבנה

DIV רצה להיות לויאלי

בראש המפלגה המאוחדת התייצב איש הגון להפליא, ג’נטלמן במיטב המסורת הקולוניאלית הבריטית (אף כי הוא עצמו היה אפריקנר מבית טוב). שמו היה דֶה-פִילְיֶיח חְרַאף (De Villiers Graaff). מאחר שהכתר הבריטי הואיל להעניק לו תואר אבּירוּת, הוא היה ידוע כ”סיר דה פילייח”, או בפשטות Div. הוא לא התעניין במיוחד בהיסטוריה, או בסוציולוגיה, או בפסיכולוגיה. דרגת הניתוק שלו מן המציאות היתה מרשימה. הוא היה אמון על הכללים הבריטיים של “אופוזיציה לויאלית”, והוא לא הבין שהמפלגה הלאומית שוברת את כל הכלים, ואינה ראויה ללויאליות.

האופוזיציה המהוגנת שלו איבדה בהדרגה את הרלוונטיות שלה. כוחה הפרלמנטרי התכווץ והלך. היה ברור שהיא נעשית מכשול כפול: מכשול להופעה של אופוזיציה ממשית, ומכשול לשינויים בתוך מפלגת השלטון.

ב-1977 החליטה “המפלגה המאוחדת” להתפרק. קריקטורה מן הזמן ההוא מתארת את סיר דה פילייח חראף כקברניט של ספינה שוקעת, העומד על סיפונה ומצדיע עד הרגע האחרון. טביעתה של המפלגה היתה מאורע אנטי-קליימאקטי, וקשה להגיד שהיא שינתה את מהלך ההיסטוריה.

 

DIV ברגע הסיום: באניה הטובעת (קריקטורה ב Die Burger, 1977)

 

אופוזיציה שמאלית לוחמת אמנם הופיעה בפרלמנט הלבן בקייפטאון. היא היתה מערך של פרוגרסיבים רדיקליים ושל ליברלים זהירים יותר. הרדיקלים הזכירו מאוד את ר”צ המקורית, והיתה להם אפילו שולמית אלוני משלהם, אשה יהודיה נועזת וחכמה ששמה הלן סאסמן (זוסמאן). אבל האופוזיציה הזו מעולם לא התקרבה אפילו לעמדת איום על המונופול של המפלגה הלאומית.

השינויים בדרום אפריקה התחוללו בתוך המפלגה הלאומית עצמה. היא נשארה בשלטון כל כך הרבה זמן, והרוב הפרלמנטרי שלה היה כל כך גדול, עד שלא יכלה לקיים לאורך ימים את הלהט הרעיוני של מייסדיה. אין זה רק מפני ש”השלטון משחית, ושלטון טוטלי משחית באופן טוטלי” (כפי שלימד אותנו פעם הלורד אַקטוֹן), אלא מפני שהשלטון מחייב פרגמטיות וריאליזם.

המפלגה הלאומית נחלה הצלחה חשובה אחת: היא העלתה את האפריקנרים מפיגור כלכלי ותרבותי אל מעמד של אליטה שלטת, עם תרבות שלטון ועם כלי שלטון. התוצאה הלא-מכוּוֶנֶת היתה, שדור חדש עלה, אשר התבונן בעולם בדרגה הרבה יותר גדול של פיכָּחון והרבה יותר קטנה של פאראנויה.

לפנים, מנהיג אפריקנרי היה צריך רק לבטא את המלים Die swart gevaar, או “הסכנה השחורה”, כדי שבני עמו יחזרו ויקיפו את עצמם בקרונות-שוורים, כפי שהיו עושים אבות-אבותיהם במאה ה-19. אבל מדיניות קרונות-השוורים מתה לאיטה בשנות ה-70 וה-80.

ב-1989 נבחר לנשיא אחד מנסיכיה המובחרים של המפלגה הלאומית, פרדריק וילֶם דה קלֶרק, צאצא למשפחה אפריקנרית מיוחסת. חמישה חודשים אחר כך הוא שילח את נלסון מנדלה לחופשי, והתחיל את המשא-ומתן על פירוק מדינת האפרטהייד.

 

לא יותר מ-41 שנה בבקשה

אנלוגיות עם דרום אפריקה תמיד מעוררות התנגדות. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, ומותר לקוות שגם לא תהיה. פירוקה אינו עומד על הפרק, והקהילה הבין לאומית גם אינה תובעת אותו. אבל יש כמה צדדים דומים:

הקרע בין אנגלים לאפריקנרים והקרע בין אשכנזים לספרדים; הזיהוי של מפלגת שלטון מונופוליסטית עם קבוצה אחת, והתרעומת החברתית הגוברת של הקבוצה השניה; הצלחת האופוזיציה לרתום את התרעומת הזו לעגלתו של מצע פוליטי רדיקלי; עליית המקופחים לשלטון, והחלפה של המונופול הקודם במונופול חדש; שקיעה הדרגתית של מפלגת השלטון הקודמת, עד התפזרותה; בידוד בין לאומי גובר של המדינה ותביעות לשינוי דרך.

האם מפלגת העבודה מגיעה אל צומת הדרכים של המפלגה המאוחדת ב-1977? זה הרושם שהיא מעוררת, לפחות אצלי. היא עברה דיסקרדיטציה משיעור כזה, עד שרק פיזור מלא של כל מוסדותיה ופירוקה המלא יכולים להעניק סיכוי חדש לאופוזיציה שמאלית.

אבל נראה, שהשינוי לא יבוא עוד מצד מפלגת שמאל. הוא יבוא מבפנים. הליכוד יתרגל לשלוט, וישלוט מבלי לחשוש מיריב פנימי ממשי, עד שישתלטו עליו די פרגמטיות ודי פיכחון כדי לחזור ולהרהר בכל מה שמייסדיו חשבו למובן מאליו.

השאלה היא כמובן אם זה יצריך 41 שנה, כמו במקרה של המפלגה הלאומית בדרום אפריקה, או אולי קצת פחות.

התפרסם ב‘גלובס‘, 15 במאי 2003