שמענו את האויב, והוא מדבר טורקית

רג’פ ארדואן הצליח סוף סוף להשחיל את עצמו למשוואת עזה. באדיבות ממשלת ישראל, עזה היא עכשיו הג’וקר במשחק הקלפים שלו, מבית ומחוץ. הרפתקנות, כוחניות ויהירות הן עכשיו סימני ההכר של מנהיגותו

ראש ממשלת טורקיה, רג'פ ארדואן, מציע לישראל את "איבתנו העזה" -- ומצוטט בראש העתון הזה, המופיע באיסטנבול

מוצטפא ברגותי ידע מייד שישראל משקרת-ללא-בושה. הוא יודע תמיד, האיש שהעז להתמודד נגד אבו מאזן בבחירות לנשיאות של הרשות הפלסטינית. הוא התראיין בערוץ החדשות העולמי של הבי.בי.סי כמה שעות לאחר התקפת שייטת 13 על שייטת 6. הוא אמר מה שאמר, ונזף במראיינו הבריטי הזהיר, “אתה קונה את הנַרַטיב הישראלי”. הבריטי עמד להיפרד, אבל לד”ר ברגותי היה עוד משהו חשוב להגיד. הוא כמעט כפה את התוספת הזו:

“הברית האסטרטגית בין ישראל לטורקיה נהרסה”, הוא אמר.

זה היה הקליימאקס. הוא לא הזכיר לסיום את כאֵבֶיהָ של עזה. הוא דיבר על הנזק האסטרטגי, וליקק את שפתיו. דמם של תשעת השאהידים היה שמן על גלגלי המהפכה. מהפכות אוהבות שמן. המנהיג הקומוניסטי לשעבר, חניך אוניברסיטה סובייטית, יודע משהו על טקטיקות מהפכניות.

חוץ מן הציניוּת הגלויה של ד”ר ברגותי, לשעבר שר ההסברה של הרשות, הצדק כמובן היה אִתו. השבוע, על גבול המים הטריטוריאליים של עזה, הגיעה אל קִצָה לא רק הברית הטורקית-ישראלית, אלא גם תקופת ההכחשה וההטעיה העצמית של פוליטיקאים, של דיפלומטים, של עתונאים, של אקדמאים, של אנשי-עסקים, של סוכני נסיעות ושל מורי דרך בישראל. ההכחשה הזו נמשכה מאז סתיו 2002, כאשר מפלגה ניאו-איסלאמיסטית עלתה לשלטון בטורקיה.

קשתה עלינו פרידתה של טורקיה, מִסיבות מובנות. בעיצומה של ההכחשה נעשו כל כך הרבה מעשי-סרק, כמו הזמנת טורקיה להיות שושבינה במשא-ומתן ישראלי-סורי. זה היה אקט שהעניק הילת מדינאי בין לאומי לרג’פ ארדואן, ראש הממשלה והמנהיג העליון של הניאו-איסלאמיסטים.

ההכחשה היתה צריכה להסתיים עוד בינואר 2009, בדאבוס, ימים אחדים לאחר מבצע ‘עופרת יצוקה’. ארדואן השליך אז בנשיא שמעון פרס את המלים, “אתם יודעים מצוין איך להרוג”, ויצא בחורי אף. גב’ ארדואן מכוסת הראש נשמעה אומרת בזעף, “הם משקרים”. זה לא היה סתם אקט פוליטי. בני הזוג ארדואן גילו ברבים שישראל בשבילם היא אובססיה אישית, רגשית, אולי דתית. וכמובן היו גם פירות פוליטיים: ארדואן חזר הביתה באישון לילה, וּמפגינים משולהבים קיבלו את פניו. כבר אז.

השראת האחים המוסלמיים

הברית הטורקית-ישראלית, במידה שאפשר לקרוא לה כך, מעולם לא היתה פופולרית מבית, הרבה לפני עליית הניאו-איסלאמיסטים. ב-1981, כאשר ישראל הכריזה על ירושלים המאוחדת שהיא בירתה הנצחית — בהפגנת סרק, שהבריחה את ארבע השגרירויות הזרות האחרונות מן העיר — טורקיה הנמיכה את ייצוגה הדיפלומטי בישראל עד דיפלומט זוטר יחיד. זה קרה כאשר בטורקיה היה משטר צבאי, וּבראשה עמדו גנרלים חילוניים חובבי אטאטורק, בעלי בריתה הטבעיים של ישראל. גם הם ידעו שמהלך כזה יחניף לאלמנטים המסורתיים החזקים של דעת הקהל הטורקית.

ספרות אנטי-ישראלית קיצונית, עם נופך אנטישמי גלוי, נפוצה בכל רחבי טורקיה שנים לפני עליית ארדואן לשלטון, עוד כאשר ה’באשבאקאן’ (תוארו בטורקית) היה סטודנט צעיר עם עניין מינימלי בלימוד לשונות זרות. אין קושי להניח שהוא שתה בצמא את הספרות ההיא, אשר שאבה את השראתה מִכִּתבי פלסתר של האחים המוסלמים.

בדאבוס, בחורף 2009, ארדואן ניסה כמעט בכוח להשחיל את עצמו למִשוואת עזה. אבל מֵאֵין לו נגיעה ישירה, הוא נאלץ להסתפק בהעלבת נשיאה של ישראל. צריך להודות ששמעון פרס הקל עליו, כאשר איבד את עשתונותיו והרים את קולו. אבל הוא רק העניק לארדואן תירוץ להגיד מה שהוא, המנהיג הטורקי הֶחזק ביותר זה 50 שנה, ממילא התכוון להגיד.

כיוצא בזה, גם “שייטת השלום” (טוב, טוב, שיהיה “משט”) לא היתה אלא תירוץ בשביל התפרצויותיו נגד ישראל. הפרובוקציה של הפציפיסטים על ‘מאבי מרמרה’ העניקה לארדואן מה שלא היה לו בדאבוס: מעמד של צד מעורב. עכשיו הוא כמעט שותף שווה במדינת חמאס. עכשיו הוא גיבור נערץ בכל רחבי העולם הערבי וּבחלקים של האיסלאם. יעידו עמודיהם הראשונים של עתונים, מן המפרץ הפרסי ועד האוקיאנוס האטלנטי. לורנס איש ערב היה מחוסל עכשיו על המקום אילו ניסה לאסוף צבא פרשים במדבריות ערב כדי להוריד את הסהר האדום הטורקי מבניין המושל בעקבה. ההיה עוד טורקי פופולרי מארדואן בחמש מאות השנה האחרונות?

נאומו של ארדואן באזני הסיעה הפרלמנטרית של מפלגתו ביום ג’ השבוע היה מלאכת-מחשבת של התרגשות פוליטית. היכולת להיכנס לטראנס באוזני קהל, כדי להקפיץ את המערכת הפוליטית אל פאזה חדשה, היתה ממאפייניהם של דמגוגים ושל דיקטטורים ברבע השני של המאה ה-20. “אל יעז איש להעמיד במבחן את סבלנותה של טורקיה”, הכריז ארדואן באוזני מחוקקיו.

ברגע אחד של נאומו, ראש הממשלה הנסער של טורקיה הכריז, שאפילו “עריצים, גנגסטרים ופיראטים” מגלים רגישות-מה לחיי אדם. הישראלים אינם ראויים אפילו להימנות איתם. “זו תהיה מחמאה לקרוא להם בשמות האלה”. ממשלת ישראל, הוא אמר, “אינה מכירה בשום חוק, ורומסת בגלוי כל ערך בין לאומי. ממשלה, אשר הפכה את השקר למדיניותה הרשמית, ואינה מסמיקה לנוכח הפשעים שהיא פושעת”. וּמבלי לנקוב בשמה של ישראל, הוא הכריז כי בניגוד לה, “טורקיה אינה מדינה חסרת שורשים ועוּלת ימים”.

אימתי שמענו אנשים מדברים כך? בהרמות קול, במחוות ידיים, אגב תרועות בלתי מרוסנות של קהל השומעים, באיומים מבשרי רעות נגד ארצות שכנות?

העתונות הטורקית נענתה לארדואן. המלים “פשע נגד האנושות” התנוססו גם בראשם של עתונים  חילוניים למהדרין, למשל ב’ג’ומהורייט’, זאת אומרת ‘הרפובליקה’, לפנים עתונו של האב המייסד מוסטפא כמאל אטאטורק. זה האחרון חילץ את טורקיה מן ההריסות, לפני תשעים שנה, כאשר העולם כולו כבר סתם את הגולֵל על סיכויי שִיוּרה. מוסטפא כמאל אמנם היה גנרל עות’מאני, גיבור גאליפולי של 1915 — אבל הוא ידע מה עוללו העות’מאנים לטורקיה. הרפתקנותם וּשאיפות ההתפשטות שלהם הטילו את טורקיה אל מלחמה, שבה התרסקה לרסיסים.

"פשע ישראלי נגד האנושות" מככב בראש שני העתונים הטורקיים האלה (אחד ביוני 2010). בשניהם נראה אותו החייל, בשניהם מופיע בהבלטה הציטוט "טירור מידי מדינה" מפי רג'פ ארדואן

הֱיֵה שלום, “שלום מִחוּץ”

אטאטורק חקק על מניפסט הרפובליקה שלו את המוטו “שלום מבית ושלום מִחוץ”. הוא הודיע בזה, כי הקיץ הקץ על ההרפתקנות הנפסדת של אחרוני העות’מאנים. הוא אמנם מת ב-1938, אבל חוכמתו עמדה ליורשיו כאשר עמדו בפיתוי, וסירבו להצטרף אל הקואליציה של היטלר במלחמת העולם השניה.

הרפובליקה הטורקית היתה היורשת היחידה של מוּבָסוֹת מלחמת העולם הראשונה שדחתה את חיזורי היטלר. בולגריה והונגריה הצטרפו בתקווה לחזור וּלכונן את גבולותיהן ההיסטוריים. בין 1939 ל-1941 הפיתוי להתחלק בשלל המנצחים היה גדול מאוד. מוסוליני לא עמד בו. אנטונסקו הרומני לא עמד בו. אפילו מַנֶרְהַיים של פינלנד לא התאפק. אבל איסמֶט אינוֹנוּ, מִשנֶהוּ הלא-מרשים של אטאטורק, אשר ירש אותו בנשיאוּת, עמד. אילמלא עמד, טורקיה שניצלה מפירוק ב-1920 היתה מתפרקת אל-נכון ב-1945. צבא סובייטי היה עומד על גדות ים מרמרה הכחול, מזרח אנטוליה היתה נבלעת בכרעיה של הרפובליקה הסובייטית הארמנית.

השנים האחרונות, וּביתר שְֹֹאֵת החודשים האחרונים, הראו לנו כי עידן אתאטורק מגיע אל קִצו. עמודי התווך של הרפובליקה החילונית מתעַרערים בזה אחר זה, הניאו-איסלאמיסטים מבססים מדינה חד-מפלגתית למעשה אם גם לא להלכה, צֵיד מכשפות מתנהל נגד מתנגדים בצבא וּבתקשורת. עכשיו מסתיים גם הפרק האתאטורקי (או “כמאליסטי”) במדיניות החוץ. הרפתקנות, כוחניות וִיהירות הם סימני ההֶכּר של טורקיה הארדואנית.

וּמה עכשיו? עד אנה ירחיק ארדואן במימוש איומיו? שר החוץ שלו, בביקור בוושינגטון, סירב לדחות את האפשרות של חסות צבאית למשט הבא. מותר לפקפק בזה. ארדואן אמנם צובר כוח, אבל ספק אם הוא יכול ליזום עימות צבאי עם ישראל. אף על פי כן, ההידרדרות ביחסי ישראל-טורקיה לא הסתיימה. פוטנציאל ההעזה של ארדואן עדיין לא מוּצה. הפחת איבה לישראל משרתת אותו היטב, מבית וּמחוץ.

ישראל הגישה לו את ההזדמנות הזו על מגש של כסף, באקט של טירוף מערכות. ישראלים מכל גוֹני הקשת הפוליטית צריכים להתמלא חרדה לנוכח החיזיון הזה של בינוניוּת וקיבָּעון מחשבתי בקבלת החלטות. מנהיגי ישראל סיכנו כל כך הרבה לטובת כל כך מעט. אנשים שאין להם היכולת להעריך פרופרוציות ולשקול סכנות הם מסוכנים כשלעצמם.

אבל זה עניין נפרד. היום דיברנו על טורקיה, שבראש ממשלתה עומד אויב גלוי ומר. אין מה לעשות בעניין הזה. צריך רק להיזהר מאוד.

אהבות אסטרטגיות

“ישראל מסכנת את שלום העולם”, מכריז ראש ממשלת טורקיה, בפעם המי-יודע-כמה, ומבטיח להתייצב נגדה.  לא נעים לאבד ידידים. עוד פחות נעים לאבד בעלי ברית. אבל אין עוד מנוס מלהודות שטורקיה אבודה. במזרח התיכון של מחר היא תהיה יריבה פעילה

קרא עוד »

פורסם ב-11 בינואר 2010

4 Responses to “שמענו את האויב, והוא מדבר טורקית”

  1. זיו הגיב:

    האם העולם חווה כעת מחדש את המהפכה החומייניסטית באיראן? עד 1979 איראן של השאה ניסתה להיות מערבית לכל דבר. בינה לבין ישראל היה ירח דבש של ממש. נציגים מטעם ישראל בנו את הצבא הפרסי, את התשתיות ואת הכלכלה של איראן. כל זה התנפץ באחת, ואיראן הפכה לאויבת המרה של ישראל.
    האם אנחנו רואים כעת שידור חוזר של אותה מהפכה? האם טורקיה בדרך להיות האויבת המרה ביותר של ישראל?

  2. דני פ הגיב:

    יואב, רשימה מעניינת מאוד. טוב לקרוא אותך.

    אטאטורק חקק על מניפסט הרפובליקה שלו את המוטו “שלום מבית ושלום מִחוץ”. הוא הודיע בזה, כי הקיץ הקץ על ההרפתקנות הנפסדת של אחרוני העות’מאנים.

    אני לא הייתי גורס הבדל גדול מדי בין מנהיגי תורכיה במלחמת העולם הראשונה לבין אתאטורק. השלטוון העותומני שהוביל את תורכיה למלחמה לא היה איזשהו שלטון איסלמי חשוך, אלא היה נתון בידי “הוועד לאיחוד וקידמה” (“התורכים הצעירים”) שאתאטורק עצמו היה אחד מתומכיהם והיו שותפים לאותה מטרה (אני קצת מכליל ומפשט) – מדינת-לאום תורכית חזקה ומודרנית. בסופו של דבר התורכים הצעירים נכשלו קשות, אך לא בגלל הבדלים אידיאולוגיים כלשהם. ואגב “שלום מבית ושלום מחוץ” ממשיך להיות עיקרון מוביל של תורכיה – עכשיו יותר מאי פעם.

    עכשיו מסתיים גם הפרק האתאטורקי (או “כמאליסטי”) במדיניות החוץ. הרפתקנות, כוחניות וִיהירות הם סימני ההֶכּר של טורקיה הארדואנית.

    אני לא חושב שזה נכון. כתבת בעבר על כך שכל בריתות הפריפריה של ישראל נועדות בסופו של דבר לכישלון: בידוד ממדינות שכנות הוא מנת חלקה של ישראל, הוא אינו חייב להיות מנת חלקן של מדינות אחרות. בשנים האחרונות השאיפה התורכית המוצהרת היא למצב של ‘אפס בעיות’ עם שכנותיה: ואכן היחסים עם יוון טובים מאי-פעם, היו נסיונות התקדמות משמעותיים ביחסים עם קפריסין וארמניה והמיעוט הכורדי (שלא הניבו פירות עדיין), והיה שיפור ניכר ביחסים עם סוריה ואירן. היום למשל מבקר היום באנקרה נשיא כורדיסטן העירקית ומבטיח שיתוף פעולה נגד ה-PKK. תורכיה אינה הרפתקנית או כוחנית יותר מאשר בעבר, למעט בעניין אחד: היא נוטה פחות לאמץ את הקו האמריקאי-אירופאי, אך זה לא אותו דבר – קשה לקרוא לקידום הצעה מדינית שמנסה להימנע ממלחמה עם אירן הרפתקנות או כוחנות.

    עידן אתאטורק מגיע אל קִצו. עמודי התווך של הרפובליקה החילונית מתעַרערים בזה אחר זה, הניאו-איסלאמיסטים מבססים מדינה חד-מפלגתית למעשה אם גם לא להלכה

    לא הייתי רוצה שיווצר הרושם כאילו הדמוקרטיה התורכית נמצאת בנסיגה. החילוניות בנסיגה אך הדמוקרטיה אינה בנסיגה – ראשית כל מפני שתורכיה לא היתה מעולם יותר מדי דמוקרטית. למעשה בתורכיה חילוניות ודמוקרטיה ניצבות זו מול זו, כאשר ההתנגדות האפקטיבית הראשית נגד האיסלמיסטים היא באמצעים אנטי-דמוקרטיים: ההפיכה ב-1997 בה הודח ארבאקאן ראש הממשלה האיסלמיסטי הראשון של תורכיה (הניצוץ להפיכה היתה הפגנת הזדהות עם החמאס והחיזבאללה שדוכאה ע”י טנקים), או הניסיון לפני שנתיים להוציא מחוץ לחוק את מפלגת השלטון (שזכתה ב-47% מהקולות בבחירות חופשיות ולגיטימיות) בהיותה “חממה לפעיליות אנטי-חילוניות” – ניסיון שנכשל, או האיסורים על נשים ללבוש כיסוי ראש בארץ שבה רוב הנשים לובשות כיסוי ראש. אני מסכים שהאיסלמיסטים אינם ליברלים, אך לפי דעתי אין אף כוח בארץ זו שהם באמת ליברלים.

    לפני שאני מואשם בתורכופיליה (ובאמת איסטנבול מקסימה, הנופים מהממים, האוכל מעולה, וכו’) אני צריך לציין שיש השלכה חיובית מהתנתקותה של תורכיה מהמערב – רעיון העיוועים של קבלת תורכיה לאיחוד האירופי פשט את הרגל. תורכיה היא מדינה מוסלמית עם ריבוי גבוה, שבו רוב הנשים מעל גיל 30 עוטות כיסוי ראש, ולכן היא בלתי-עכילה לחלוטין. אליטות בעולם המערבי אינן אוהבות לחשוב על שיקולים דמוגרפיים, אך אני חושב שעכשיו ברור לגמרי שמקומה של תורכיה אינו יכול להיות באירופה. 

    בכל אופן, תורכיה היא אכן מקום מרתק וחשוב מאין כמותו, ומאז שהערים היווניות מרדו באימפריה הפרסית לפני 2500 מהווה תורכיה אזור חיץ בין אידאולוגיות ותרבויות, אפשר להמשיך לדבר בה רבות. מסות מעניינות בעניין תורכיה (שאיני שותף לתפיסתם האידיאולוגית) קראתי כאן:
    http://www.lrb.co.uk/v30/n17/perry-anderson/kemalism
    http://www.lrb.co.uk/v30/n18/perry-anderson/after-kemal

    בינתיים בישראל, אם את מלחמת עזה היה אפשר לראות כטרגדיה, הפרשייה הנוכחית מצטיירת כפארסה. חבר כנסת ממוצא סקנדינבי, בוגר הרווארד שפוי לכאורה, מציע לעמיתתו ללכת לעזה תוך ציון גילה ומעמדה המשפחתי – ארדואן אינו לבד בדמגוגיה שלו. בינתיים מתקיימות הפגנות מול שגרירות תורכיה, שמשתתפיהן לא יבינו אפילו אם תסביר להם שהם שופכים עוד יותר שמן על המדורה. היום יש בשער “ישראל היום” -אולי העיתון הנפוץ במדינה – תמונה קבוצתית של לוחמי שייטת שהיו מעורבים במה שהעיתון קורא לו בלשון סגי נהור “פרוייקט המשט”, כאילו מדובר בקבוצה כדורגל שזכתה בגביע המדינה, ומעל כל חייל כיתובית בנוסח “א’ לוחם כרכור” (בסגנון “משה מלצר חולון”). זה נורא, אבל נורא, נורא מצחיק.

  3. יואב קרני הגיב:

    דני, תודה על הערותיך עבות הבשר (כרגיל). אכן, אנחנו חלוקים.

    לעניין ההיסטוריה: הייתי צריך להבהיר, ולא הבהרתי, שאחרוני העות’מאנים לא ניהלו מדיניות שהיינו קוראים לה עכשיו “איסלאמיסטית”, אלא פאן-טורקיסטית. טורקיה שלהם אמנם הונעה על ידי לאומנות פחות או יותר חילונית, עם אלמנטים שהיו מתיישבים יפה עם פשיזם אירופי של שנות ה-20 וה-30. יעדי המלחמה של טורקיה ב-1914 היו הקווקאז, אולי מרכז אסיה. היא היתה רוצה להחזיר לעצמה את אבדותיה במלחמת הבלקנים (1912), אולי אפילו אבדות קודמות, כמו כרתים, אולי קפריסין, מי יודע אולי אפילו חצי האי קרים.

    אטאטורק אמנם היה שייך למשטר ‘האיחוד והקידמה’, אם כי אינני בטוח שהוא ראוי להיחשב לאחד ממנהיגיו. הוא היה מן הטובים בקציניו. הוא בוודאי לא התנגד למשטר. אבל תבונתו עמדה לו להבין מה אסור לו לעשות אם הוא רוצה לכונן מדינה טורקית (שמעולם לא היתה קיימת בתור שכזאת). הוא ויתר על חבל מוצול בעיראק, אף על פי שהיתה לטורקיה טענה כבדת משקל לריבונות; הוא נמנע מלצאת למלחמה על איסקנדרון (האטאי), שנכללה במנדט הצרפתי בסוריה, ובסופו של דבר הוחזרה לטורקיה בדרכי שלום; הוא השלים עם כינון רפובליקה ארמנית קטנה בתוך ברית המועצות.

    הוא בשום פנים לא היה פציפיסט. הוא דיכא ביד ברזל מרד כורדי עוד באמצע שנות ה-20. הוא דיכא ניצנים של תודעה לאומית צ’רקסית. הוא כפה זהות טורקית על כל המוסלמים, בלי שים לב למוצאם האתני. הוא רדף מתנגדים פוליטיים, ותלה אותם בראש חוצות. אבל הוא ניסה לגמול את טורקיה מהזיותיה האימפריאליות.

    רג’פ ארדואן שונא את כל מה שעשה אטאטורק, בוודאי במדיניות פנים, אבל גם במדיניות חוץ. ניצנים של הרפתקנות במדיניות חוץ חזרו והופיעו עוד בסוף שנות ה-80, בימי מנהיגותו של טורגוט אוזאל, בחיר-לבו של הצבא. זה קרה כמעט באופן בלתי נמנע בזמן התפרקותה של ברית המועצות, כשר חזרו ונפתחו השערים אל דוברי הלשונות הטורקיות של מרכז אסיה ושל הקווקאז.

    אני חושב שדי להאזין למה שארדואן אומר על חמאס, כדי להבין את השינוי העמוק בתפיסה הגיאופוליטית. אדרואן הוא עכשיו בעל בריתם של היסודות הרדיקליים, האנטי-מערביים, האיסלאמיסטיים ביותר בעולם הערבי. זאת אינה סתם “שכנות טובה”. אילו עניינה אותו שכנות טובה הוא לא היה מרחיק כל כך לכת בשריפת הגשרים עם ישראל.

    אני כותב את הדברים האלה תחת הרושם של הודעת השגריר הטורקי בוושינגטון, ביום ששי בערב (שעון ישראל), שטורקיה תנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל אם ממשלתה לא תתנצל, ולא תקל לאלתר את הסגר על עזה. אני אגב בעד התנצלות ובעד הקלת הסגר — אבל טורקיה יודעת שהיא אינה יכולה לקוות לתוצאות סבירות באמצעות השפלה פומבית של ישראל. אם היא משפילה, אין זה אלא מפני שהיא מניחה שהרדיקליזציה במדיניותה האזורית משרתת את מטרותיה ועולה יפה.

    טורקים כבדי-ראש אומרים לי שהדמוקרטיה בטורקיה אמנם נמצאת בנסיגה. יש פחות חופש עתונות ודיבור ממה שהיה. השירותים החשאיים מצותתים לעתונאים, עוקבים אחריהם, לוחצים על עורכיהם. נעשה נסיון זה לא כבר להרוס את קבוצת התקשורת הגדולה ביותר בטורקיה, שעתוניה העזו לבקר את המשטר.

    נסיונה של התביעה הכללית להוציא את מפלגת ארדואן אל מחוץ לחוק היה טיפשי ומזיק. היא ממילא היתה חוזרת מייד בצורה חדשה, כפי שקודמותיה נהגו לעשות. אלה שיהוקיה האחרונים של מערכת ממשל שהרוח יצאה ממפרשיה. לכמאליסטים, שומרי החומות של הרפובליקה החילונית, אין עוד לרוע המזל שום רעיון מקורי, שום העזה, שום קורטוב של דינמיות. נשארו להם כמה ידיות של כוח, והם ניסו ללחוץ עליהן. התוצאה היא שארדואן לחץ מצדו על הדוושה עוד יותר בכוח, ואשי אינו מסוגל עוד לעצור אותו.

    אני מסכים איתך, דני, שלטורקיה אין מקום באירופה. כשלעצמי לא האמנתי אף יום אחד שארדואן התכוון ברצינות להצטרף לאירופה. הוא השתמש בהעמדת הפנים הזו כדי להחליש את הצבא ואת התביעה הכללית. זה עלה יפה, אין עוד צורך באירופה. לבו ממילא בטהראן ובעזה, לא בבריסל ובסטראסבור. טורקיה בעמדת מנהיגות באירופה היא חזיון בלהות בשביל ישראל ובשביל המערב.

    אינה נראית לי מעיקרה הגזירה השווה שאתה מוציא בין התפרצויותיו השיטתיות והמתוכננות של ראש משלת טורקיה ובין קריאות הביניים המופקרות של חברי כנסת ישראליים. הוא אסטרטג, מנהיג לאומי, מבצע ומחליט; הם, אוסף של אנשים מבוטלים וירודים, משכילים רק למחצה, המייצגים נאמנה — צריך להגיד — את הרוב הגדול של הציבור הישראלי, בין אם הציבור זה דובר עברית, או ערבית, או רוסית.

    תודה, דני, על ההזדמנות ללבן, ולחזור וללבן, את הנקודות האלה.

  4. arella@israel הגיב:

    מה באמת חשוב לי, מה הן ההשלכות האפשריות , איך ישראל תצא מכל זה

Leave a Reply