פורסם לראשונה בדצמבר 2004
לפחות בדיטרויט, חנוכה היתה הכותרת הראשית
humormatters.com הוא אתר שמנהל רופא יהודי, המאמין באֵיכוּיוֹת הריפּוּי של ההוּמוֹר. בשבוע שעבר הופיעה שם הידיעה הכמו-עתונאית הבאה, תחת הכותרת Chrisnukha:
בהמשך למגמה השוטפת (בעולם העסקים) של רכישות וּמיזוּגים גדולי ממדים, הוכרז היום במסיבת עתונאים שחג-המולד וחג החנוכה יתמזגוּ. מקור עסקי אמר, כי העִסקה התבשלה בערך 1300 שנה.
אמנם לא היה אפשר לקבל פרטים בזמן סגירת העתון, אבל נראה כי הוצאות התקורה הכרוכות ב-12 ימי חג המולד ובשמונת ימי החנוכה נעשו בלתי נסבלות בשביל שני הצדדים. באמצעות איחוד השורות, העולם יוכל לֵיהָנות משירות באיכות גבוהה במרוצת חמשה עשר ימי החג החדש, שיינתן לו השם Chrisnukah.
וההלצה הזו מתארכת והולכת, וכוללת פרטים על תוצאות המיזוג, כמו למשל החלפת העברית על הסביבון בלטינית, “כדי שליותר אנשים לא יהיה כל מושג מה זה אומר”. או התרת השימוש בשירותי סנטה קלאוס ליהודים, “לשם רכישת מתנות והעברתן”. והוספת מלת-המפתח “אוי” בראש הקריאה המסורתית למאמינים, Oy, come all ye faithful.
דַקוּיוֹתָיו של ההומור הזה מוּבנוֹת יפה לכל יהודי אמריקני, אם כי כנראה קצת פחות ליהודי ישראלי. בארץ אמנם קשה מאוד להחמיץ את ליל התקדש הסילבסטר, אבל את חג המולד קל מאוד להחמיץ. בערי אמריקה ובפרווריה, לעומת זאת, חג המולד תוקף עכשיו את כל החושים. אי אפשר להשתמט מֵאוֹרוֹתָיו, מנעימוֹתָיו, מעטיפוֹת מַתנוֹתָיו, מֵעֲצֵי אשוּחָיו, מִקנִיוֹתָיו, מקונצרטָיו וּמִתפילוֹתָיו. חגיגיוּת נעימה אבל גם תובענית מזמינה כל דיכפין. וּבאמת, מי יכול לדחות הזמנה כל כך נדיבה?
מי שאין לו חשק, או מי שהחגיגיות הזו מזכירה לו מה אין הוא. הצלחתם של יהודי אמריקה היא פנומנלית. הם מעוֹרים, הם רצויים, הם עושים חיל, הם מיוצגים במקצועות החופשיים ובעולם העסקים ובאקדמיה ובפוליטיקה בשיעור גדול בהרבה מֵחֶלקָם באוכלוסיה. אבל בבוא עונת החגים של סוף השנה, הם מקבלים תזכּוֹרת עד כמה מספרם קטן, בקושי שני אחוזים של האוכלוסיה.
בימים כאלה תוקפת אותם אלרגיה קלה, שֶאֵין לה הגדרה מדויקת בשום מדריך רפואי, אבל היא ידועה באופן לא פורמלי כ”קִנאַת חג המולד”. גם הם רוצים להרגיש חגיגיים, ולערוך סעודות משפחתיות גדולות, ולהדליק אורות בלילות החורף הארוכים, ולערוך קונצרטים עם מוטיב דתי, ולהשתתף בחינגת קניות בלתי מרוסנת. בקיצור, הם אינם רוצים כלל לעשות מה שהיו אבותינו עושים בגלות מזרח אירופה (מְשַׂחקים קלפים ב-24 בדצמבר בלילה, באישור הרבי). ליהודי אמריקה אין סיבה לנטור טינה ולהפנות עורף. הם רוצים חלק ונחלה בחג הזה, מבלי שיצטרכו לוותר על זהותם.
בקיצור, הם צריכים להמציא חג, שיהיו לו רוב האיפיוּנים של חג המולד, חוץ מזה שלא יצטרכו לָחוֹג את הולדת המלך המושיע יֶזוּס כריסטוס באורווה בבית לחם יהודה. השאלה היא רק איך בדיוק לקרוא לחג הזה. לפני שנים לא רבות, יהודי אמריקה נִמנוּ וגמרוּ לקרוא לו האניקה, שֵם שֶיֵש דמיון ניכָּר בינו ובין חנוכה, והוא מצוין אפילו באותו תאריך, וּמוּדלקים בו שמונה נֵרוֹת ושמש אחד, ונֶאֱפוֹת בו לביבוֹת (אם כי מעט מאוד סופגניות). אבל חוץ מזה, כל קשר בינו ובין החנוכה מקרי למדי.
“כריסמאנוּכָּה” הוא אתר רשת מצליח, המשווק כרטיסי-ברכה משותפים לחג המולד ולחנוכה. דוגמאות ניתנות למטה: צבי נושא נֵרוֹת, ‘עץ החנוכה’ וסביבון חג המולד. אוֹי וֵי.
סיפור עלייתו, עלייתו וַעלייתו של חג החנוכה באמריקה הוא במידה לא מְעַטה סיפורם של יהודי אמריקה. הלהיטוּת ליישב כל סתירה בין יהוּדיוּת לאמריקניוּת פיעמה במייסדי התנועה הרפורמית, באמצע המאה ה-19. אחדים מהם הרחיקו במידה כזאת, שהשמיטו את העברית לחלוטין מתפילותיהם, וַאפילו העבירו את תפילות שבת ליום א’ בבוקר (זו היתה נחלת מיעוט קטן, ובכל מקרה ההפרזות האלה עברו מן העולם).
הנסיונות לייהד את חג המולד, או לאַמרֵק את חנוכה, הֵניבוּ יצורי כלאיים משונים כמו למשל “שיח חג החנוכה” (Hanukkah bush), שהִתחָרָה בעץ האשוח (אומרים לי שמקורו של המִנהָג הזה בין יהודים רפורמיים בברלין, גרמניה, בסוף המאה ה-19); או איגרות ברכה לחג החנוכה, שהתחרו באיגרות חג המולד. לפי מיטב ידיעותיי, לפחות העצים נעלמו.
אבל לא נעלם הצורך להעמיד פנים שחג החנוכה הוא הקליימאקס הפולחני של השנה היהודית; ולא נעלם הצורך להנחיל את מראית-העין הזו לסביבה הלא-יהודית. כל כך, שעתון בעיר-שדה לא גדולה במדינת וירג’יניה, ‘ניוז לידר’, ראה צורך להודיע לקוראיו בשבוע שעבר בכותרת בולטת, “זה לא חג המולד של היהודים”, ובכותרת המשנה “על אף הַסְבָרָה המקובלת, חנוכה אינו חג יהודי חשוב”.
){kind=link}
הכתבת הלא-יהודית של העתון ביקרה בביתה של משפחה יהודית מקומית, ושמעה מבעלת הבית, בוני בראון, שֶהַרבֵּה מִמַכָּרֶיהָ הלא-יהודיים שואלים אותה בימים האלה אם היא מתכוונת להיעדר מן העבודה בימי החג. היא נאלצת להסביר להם שזה בעצם לא כל כך חג. והם, מהיותם אמריקנים מנומסים, מהנהנים בראשם, ומחייכים.
אבל שבוני בראון לא תָעֵז להוציא את הגילוי הזה מגבולות עמק שֶנַנדואה בווירג’יניה, מפני שהיא עלולה להזיק לשלומם של היהודים, והיא עלולה להזיק לקצב הפעילות הכלכלית. הקניות הקדחתניות של סוף כל שנה הן מִמנוֹעֵי הצמיחה החשובים של אמריקה.
מעולם לא ראיתי נתונים על הקשר הישיר בין קניות חנוכה ובין התמ”ג של ארה”ב. אבל אני שוֹלֶה ממעמקי ארכיוני פרשנות כלכלית, שהופיעה ב’וול סטריט ג’רנל’, 25
בדצמבר 2000.
“בשבוע שעבר ראינו הרמוניה של ‘קְנוּ-עד-שֶתֵצֵא-לכם-הנשמה’ בין נוצרים ליהודים, שֶכּמוֹתה אנחנו רואים רק אחת לעשר שנים. מאז 1989 לא היה לנו צירוף הנסיבות הזה, שֶחַג המולד נפל ביום שני, וחנוכה התחיל כל כך מאוחר. שתי התופעות האלה יחד עשויות לדחוף את נתוני המכירות הקמעונאיות לעֵבֶר שיא”.
הדברים האלה לא היו רק פרי אינטואיציה. הכותב בדק את כל עונות החגים באמריקה מאז 1967. הוא מצא, כי כל אֵימת שחג המולד וחג החנוכה התנגשו (זאת אומרת, שחנוכה לא התחיל לפני 21 בדצמבר), “נתוני המכירות היו גבוהים מן הרגיל, ואפילו גילו נטיה של האצה לעומת נובמבר”. בדרך כלל, חג ההודיה של סוף נובמבר הוא הפיסגה האולימפית של עונת הקניות.
ליתר בטחון, בעל הפרשנות ב’וול סטריט ג’רנל’, בעצמו יהודי, הוסיף “בדיחה קלאסית”: יהודי מגיע לגן העדן, ושואל את אלוהים, בשביל מה בָּרָאתָ את כל הגויים האלה, הממררים את חיינו. “מפני שמישהו צריך לשלם בשביל הסחורה”, עונה אלוהים.
נו, טוב.
אבל עקבות חג החנוכה עמוקים מזה. הרוב הנוצרי באמריקה הכיר במרכזיות חנוכה. זה שנים שהנשיא מדליק חנוכיה בוושינגטון, ומארח משלחת של מנהיגים יהודיים. כמוהו עושים מושלים וראשי ערים בכל רחבי אמריקה.
מנהיגים דתיים נוצריים מדברים בנימוס מופלג על החג הזה. אני מוצא למשל מאמר מאת פרנק גרהם, בנו של המטיף הנוצרי האוונגליסטי המפורסם ביותר באמריקה, בילי גרהם. “אנחנו מגיעים אל סוף השנה”, הוא כתב, “ושלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות ביותר חוגגות את העונות הקדושות שלהן – רמדאן, חג המולד וחנוכה”.
מאחר שחג חנוכה ההיסטורי כרוך בכל כך מעט, אפשר להעמיס עליו כמעט הכול: אוניברסליות, אנושיוּת, חמימוּת, חרוּת, אהבת אדם, אהבת ילדים, מה לא. חנוכה האמריקני הוא הזדמנות להזכיר לאמריקה את יהודיה. הרפרטואר אינו מספיק.
ג’פרי גולדברג, עתונאי יהודי ניו יורקי, סיפר פעם (בכתבה במגזין ה’ניו יורק טיימס’, 1999), על שיחה עם סנאטור חשוב, אורין האץ’ ממדינת יוטה, חבר הכנסיה המורמונית וכותב שירים לעת מצוא. “האזנה למוסיקה הנוצרית שלו נתנה לי רעיון”, כתב גולדברג. “זה עשר שנים אני מנהל מערכה לעודד כתיבה של שירי חנוכה טובים יותר… אולי – הצעתי לסנאטור האץ’ – הוא יוכל לכתוב שיר חנוכה, שיתיישב עם הרפרטואר העצום של שירי חג המולד שלו?”
האץ’ כנראה לא נענה להזמנה. בינתיים, שיר החנוכה המפורסם ביותר שהתחבר באמריקה, לפחות בשנים האחרונות, בוקע מגרונו של הקומיקאי אדם סאנדלר. כן, ידענו שהוא יהודי, אבל לא ציפינו שהוא יודיע על זה בִּצְרָחָה כל כך רמה וּמצחיקה. הוא כתב לפני כמה שנים את “שיר החנוכה”, המתחיל במלים
Put on your yarmulka, here comes Hanukkah,
It’s so much fun-akkah to celebrate Hanukkah
“כאשר אתה מרגיש שאתה הילד היחיד בעיר בלי עץ חג המולד”, שר/אומר אדם סאנדלר, “הנה לך רשימה של אנשים שהם יהודים, כמוך וכמוני”, כמו למשל
Paul Newman’s half Jewish; Goldie Hawns half too,
Put them together–what a fine lookin’ Jew!
אפשר אגב להאזין על הרשת לגירסה המלאה של חנוכה לפי אדם סאנדלר (הכתובת למטה).
אני מודה שלא הצלחתי להתאפק בשבוע שעבר. קפצתי לכנסיה הפרסביטארית ליד הבית לקונצרט של חג המולד. מצאתי שם מחזור שירים דתיים שהוציאה הכנסיה. השיר מס’ 537 ברשימה היה מעניין במיוחד. “שלום חברים”, הוא אמר, Shalom Chaverim, “שלום חברות”, Shalom Chaverot, “שלום, שלום, להתראות, להתראות”. שֶכּה אֶחיֶה.
תרומתו האחרונה של אדם סאנדלר לקידום הזיקה בין חנוכה לחג המולד הוא קולו ודמותו המצוירת בסרט ההנפשה המבחיל ‘שמונה לילות מטורפים’.
במהלכו מתחוללת התנגשות טיטאנית בין בובת-קרח ענקית של סנטה קלאוס ובין חנוכיה ענקית של קרח, ושניהם מתרסקים.
סאנדלר גם משמיע שם גירסה מתוקנת של שיר החנוכה המהולל שלו.
- רב-שיח עשיר על חג המולד ועל חנוכה ביומן הרשת של אלכסנדר מאן
- שיר החנוכה של אדם סאנדלר: המלים בשני ביצועים, שקט בתכנית הסאטירה Saturday Night Live, ובאוזני קהל משולהב בקונצרט בשיקאגו (נדמה לי)
- יהודים מתלוננים על שיר החנוכה של סאנדלר (‘וושינגטון טיימס’)
- “חג המולד מחזק את חג החנוכה” (‘פרס-אנטרפרייז’, קליפורניה)
- בירה מיוחדת לחג החנוכה (שידור ברשת הרדיו הציבורית)
-
חג המולד וחג החנוכה מתנגשים — ומגבירים את המתח בבתיהם של זוגות מעורבים
. טריוויה: 47% מבני זוגם של היהודים שנישאו בארה”ב ב-2001 היו נוצרים, לעומת 13% ב-1970 (‘ניו יורק טיימס’, ששה בדצמבר 2007) - החנוכיה ועץ חג המולד: דילמות של זוגות מעורבים באמריקה (כתבה ודיון באולפן ברשת הטלויזיה אן-בי-סי, ששה בדצמבר 2007)
){kind=link}
עתון בקליוולנד, אוהיו, מברך את קוראיו בהבלטה יתרה, מעל הלוגו שלו, בעמוד הראשון
בל נשכח את האפרו-אמריקאים החוגגים את הקוואנזה http://www.haayal.co.il/story_382
וגם לנו כאן בחיפה יש את חודש “החג של החגים” בוואדי ניסנאס, שמרכזו ב”בית הגפן”, המשלב את חנוכה, כריסטמס ורמדאן.
ןכמובן אי אפשר בלי Festivus שהמציא פרנק קונסטנזה בסדרה “סיינפלד”…
בשבוע שעבר כתבתי באתר משהו קטן על איחוד החגים האלה למען הנוחות, הילדים וגם למען האנושות והנה אני רואה שהרעיון כבר קיים בחיפה, יופי אולי נעביר אותו ליפו
פעם זה היה עניין אמריקאי היום בגלל העלייה מרוסיה יש פה די הרבה עצי אשוח ישראלים
לחברי האמריקנים בפילי שחנוכה הוא לא חג כל כך חשוב, שהמשרד בישראל פתוח. Eשה היה לה להאמין, לשרי הנסיכה האמרקאנית היהודיה, שבישראל מקבלים דמי חנוכה רק פעם אחת ולא שמונה. קשה היה לי להאמין לממדים שהחג החמוד הזה קיבל בארה”ב.
והיום, כדי לא להעליב אף אחד ובמגמת הפוליטקלי קורקט כבר כמעט ולא נמצא המונח “מרי כרסטמס” בתקשורת, אלה “האפי הולידייס”.
החג של החגים אינו יותר מאשר מיזם תיירותי ואין בו קירוב לבבות אמיתי. במקור, עוד לפני העליה הגדולה מרוסיה, שהביאה עמה נוצרים רבים, נועד החג לחגוג את חנוכה יחד עם החגים של המיגזר הערבי. במיגזר הערבי יש ביקורת רבה על המיזם הזה. ראו למשל
http://www.yedhaifa.co.il/new/details/asp?cat=12&page=22.
(תקף למשך שבוע בלבד מיום ששי – אין ארכיון
בהקשר זה מעניין לציין את הכתבה של סלון על הגל האנטי-יהודי/ליברלי שהכריסטמס יוצר בימין הנוצרי בימים אלו –
http://www.salon.com/news/feature/2004/12/16/grinch/
(צריך לראות פרסומת בשביל לקרוא את כל המאמר(
תודה על הקישור לרשימה ב’סאלון’. מעניינת ביותר. לצורך הפרספקטיבה, _אין_ גל אנטישמיות בארה”ב סביב חג המולד, ויהודים אינם מסתתרים במרתפיהם. גיבור הרשימה ב’סאלון’, ביל או’ראיילי, כוכב ערוץ החדשות של FOX, הוא מן האנשים הנִקלים ביותר של המדיה האמריקנית, שהפך את דעותיו הקדוּמוֹת לקרדום זהב לחפור בו. הערתו כלפי מאזין יהודי, “אם אתה לא אוהב את זה [חג המולד וגילויי נוֹצריוּת] אז תעבור לישראל”, היא נִקלָה במיוחד. אבל אני זוכר שהשמאל היהודי לא יצא מגדרו מכעס, כאשר גור וידאל, הסופר השמאלי המהולל, כתב על ניאו-קונסרבטיבים יהודיים ש”ישראל היא ארצם האמתית” (ב-1986).
צריך להודות, שמשקלם של יהודים בארגונים חילוניים רדיקליים בארה”ב גדול בהרבה מֵחֶלקָם באוכלוסיה. באותה מידה חֶלקָם בהוליווד גדול, סוף סוף יהודים המציאו את הוליווד. אני מִשתָאֶה לפעמים על הַדַרגה שבה יהודים אינדיבידואליים נאבקים נגד גילויים של דָתיוּת באמריקה, אם זה המאבק נגד הצגת רֶפּליקה של לוחות הברית במוסדות ציבור, או נגד תפילה ווֹלוּנטרית בבתי ספר ממלכתיים.
תרעומת על התפקיד הזה מבעבעת מפעם לפעם, והיא מקבלת פה ושם ביטויים פתולוגיים, המזכירים לנו שאמריקה אינה מחוסנת מפני שִׂנאַת מיעוטים. אף על פי כן, חשוב להעמיד דברים בהקשרם, ולהזכיר שאנטישמיות היא עניין שולי באמריקה.
הרשימה ב’סאלון’ הדאיגה אותי פחות בגלל סיפור חג המולד, וקצת יותר בגלל הציטוט של יוֹן פֶדֶר, בעל טור ימני מבוסטון. הוא הכריז, שרוב המֵתים במלחמות אמריקה היו נוצריים. זה כמובן נכון, אבל גם מובן מאליו, בהתחשב בזה שהיהודים מעולם לא היו יותר משני אחוזים של האוכלוסיה הכללית. אבל אז הוא הציע “לִספּוֹר את הצלבים” בבתי עלמין צבאיים “ולהוסיף להם את מגיני הדויד”. זו הערה מרחיקת לכת, שמהדהדות ממנה ההאשמות האנטישמיות של פטריק ביוקנן מלפני 13 שנה ויותר, שהיהודים יזמו את המלחמה הראשונה נגד עיראק, והקונגרס הוא “פינת אומרי האָמֵן” של ממשלת ישראל. ביוקנן נתן אז רשימה גֶנֶרית של שמות המשפחה של נופלי המלחמה, ברמז ברור שאין ביניהם אף יהודי אחד.
כאן יש אולי קוּרטוֹב של סכנה, בייחוד בגלל הרושם המצטבר שאינטלקטואלים יהודיים ניאו-קונסרבטיביים עוררו את הנשיא בוש לפלוש לעיראק, וּלסַבֵּך את ארה”ב כמעט לא תקנה. אם זו “מלחמה יהודית”, שרק נוצרים מתים בה, זו הזדמנות לטפטף רעל יותר אפקטיבי לוורידיה של האוכלוסיה הנפגעת (זאת אומרת, עניים וּמיעוטים שֶמֵהֶם באים רוב החיילים בעיראק).
יש לנו קרובי משפחה המתגוררים בצפון-קרולינה.המדינה הינה אחת ממדינות הדרום, עם אוכלוסיה נוצרית-דתית גדולה מאד
הילדים לומדים בבית ספר ובגן ציבוריים. מדי שנה בחגים
היהודיים הולכת האמא הישראלית-יהודיה לבית הספר ולגן
ומספרת לילדים על החג היהודי. כך בחנוכה, עם חנוכיות,
סביבונים, מטבעות שוקולד , שירים וכו’..
אני תוהה אם בארץ היו מאפשרים לילדים מבני דתות אחרות
להציג את חגיהם בפני חבריהם היהודים .הנצרות והאיסלאם, דווקא בהיותן דתות מונותיאיסטיות נתפשות כמאד מאיימות
לבני דתות אחרות.שנתפשות בעינינו “אקזוטיות” – ייתכן והיו מאפשרים זאת.
בארצות הנורדיות יש מעין מנהג חנוכיה נוצרי.
מתחילים בהדלקת נר אחד בכריסטמס, למחרת מדליקים שני נרות וכך מוסיפים נר בכל יום עד לסלווסטר (יכול להיות שלא דייקתי בפרטים).
אני מוצא את המנהג הנוצרי הזה מעניין ושאול מחנוכה שלנו.
הבחורה הפינית אותה שאלתי לפשר המנהג לא הצליחה לברר לי את מקורו.
בנוסף לסרט של אדם סנדלר ישנו סרט חנוכה מפגר אחר, The Hebrew Hammer (http://www.imdb.com/title/tt0317640/). בסרט זה יורש את משרת “סנטה קלאוס” אנטישמי המנסה לפגוע ביהודים ו”לבטל את חנוכה”. אמנם זה סרט גרוע, אך הוא מבטא חוסר נוחות עם מעמדם של היהודים בארה”ב.
כחובב היסטוריה אלטרנטיבית, רציתי לשאול האם קראת את ספרו החדש של פיליפ רות’ The Plot against America (http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/0618509283/qid=1103584056/sr=8-1/ref=pd_csp_1/102-3347399-1400100?v=glance&s=books&n=507846), שמתאר מה היה קורה לו צ’לרס לינדברג הבדלן (והספק-אנטישמי) היה עולה לשלטון בארה”ב ב-1940 במקום פרנקלין רוזבלט. לא קראתי את הספר, אך הוא גם כן נראה לי מבטא פרנויה עמוקה. האנלוגיה למצבה הנוכחי של ארה”ב היא ברורה לחלוטין, ועולה השאלה כמה רות’ פסימי לגבי עתידם של יהודים, בארה”ב ומחוצה לה.
תודה, דני, על הקישורית. אכן, סרט מפַגר לא פחות.
אשר לפיליפ רוֹת’: קראתי, אך טרם הספיקותי לכתוב. זה חודשיים ויותר שאני זומם לכתוב, אבל מתמהמה, ואולי העניין כבר מתיישן. הספר עורר מידה של עניין בארה”ב, אם כי אני חושב שבעיקר בין יהודים. הוא קצת אֶסוֹטֶרי, קצת משוּנֶה. סוף סוף, ארה”ב עמדה במבחן, ולא התפתתה לפשיזם לפני 65 שנה. בבחירות של 1940, לא זו בלבד שלא התייצב מועמד בדלני נגד רוזוולט, אלא אדרבא, המועמד הרפובליקני, וונדל ווילקי, היה אינטרנציונליסט נלהב, שבעצם תמך ברוזוולט יותר מֵחֵלֶק מאנשי מפלגתו של הנשיא.
אין זאת אומרת שלא היו אנטישמים באמריקה, מֵהֶם קולניים, מהם מפחידים. היה המטיף הקתולי הידוע לשימצה, האב קוֹפְלין, שֶנָשָׂא נאומים אנטישמיים (ראו קישורית, http://www.ssa.gov/history/cough.html ). אביהם של האחים קנדי, ג’וזף, פקיד בכיר בממשל רוזוולט ואחר כך שגריר בלונדון, הזהיר את היהודים בהוליווד שלא “לגרור את אמריקה למלחמה”.
היה אפילו ארגון פרו-נאצי פעיל מאוד בין מהגרים גרמניים, שנקרא ‘בּוּנד’ (להבדיל ממפלגת הפועלים היהודית המפורסמת של מזרח אירופה), שערך עֲצָרוֹת פשיסטיות בניו יורק, והפחיד לא מעט את היהודים בעצם נוכחותו.
אבל עובדה שאמריקה עברה בשלום את השפל הגדול ואת המתח שקדם להצטרפותה למלחמה. האם זה היה בגלל חוסן מוסדותיה הרפובליקניים? או שזה היה בזכות גדוּלָתוֹ של איש אחד, פרנקלין דלאנו רוזוולט? מי יודע.
האופן שבו רות’ בחר לטפל בעניין הזה מזכיר לי קצת את Fatherland של רוברט האריס (אינני יודע אם תורגם לעברית), שבו הוא מתאר איך מתגלה סוד השואה בעולם שבו גרמניה הנאצית ניצחה, לא נשאר אף יהודי אחד באירופה, והפתרון הסופי נמחק מכל המסמכים.
רות’ אגב נולד וגדל בניוארק, ניו ג’רזי, שהיתה פעם העיר היהודית ביותר באמריקה. גם קרוביי הבאים בימים באו משם, מבוגרים בחצי דור מֵרוֹת’. אני משתעשע במחשבה לבקש מהם לקרוא את הספר, אם עדיין לא קראו, ולדבר באוזניי על פחדי נעוריהם. מעניין יהיה לדעת אם גם הם חשבו שפוֹגרוֹם מתארגן והולך מֵעֵבֶר לפינה.
כאשר שמעתי בפעם הראשונה על ספרו של רוֹת’ נסיתי לחשוב איזה תרחיש היפך-עובדתי יכול להיכתב בארץ, עם תוצאות ספרותיות ותרבותיות מעניינות. עלה על דעתי אחד (מֵרַבּים אפשריים): ההפגנה נגד השילומים מגרמניה, 1952, מתפתחת לנסיון פוטש. בגין, שאמנם הכריז “היום אֶתֵן את הפקודה ‘דם’!” נותן את הפקודה ‘דם!’, הבית”רים שורפים את הכנסת, ההסתדרות שולחת פועלים חמושים לרחובות, והכול תלוי על בלימה.
אגב, ביל סאפייר מן ה’ניו יורק טיימס’ נותן השבוע תרחיש היפך-עובדתי לנשיאות בוש, השואב השראה מֵרוֹת’. הנה הקישורית הזמנית, לפני שהם מעבירים את הרשימה לארכיון, ומתחילים לגבות בשבילה דמי צפיה:
http://www.nytimes.com/2004/12/20/opinion/20safire.html
תמיד קצת קשה לומר על סאפייר אם הוא רציני או לא, אבל נראה לי שהוא כן, ושהוא קצת לא שפוי…
הבעיה עם ישראל שכל התרחישים ההיפך עובדתיים התרחשו..
בקשר לארצות הברית, לא הייתי מזלזלת בפוטנציאל של התפתחות מדאיגה אפרופו מלחמת עיראק וחלקם של היהודים וישראל באירועים
לישראל במתכונתה הנוכחית יש אינטרס עקיף ביצירת אי נוחות ליהודים בארצות הברית גם כן, כך שהתרחישים האלה לא מופרכים