הבַּלַחוֹבְצים באים לפּלוֹטניצה

השבוע לפני מאה שנה שלח גנרל רוסי-פולני מסר חד משמעי לִיהודי מזרח אירופה: כאן אין לכם עתיד. העיירה הבוערת על גדות נהר הפְּריפְּיֶט היתה עוד סיבוב אחד במלחמת השמֵד נגד היהודים, אשר השתוללה זו השנה השלישית בכל רחבי מערב רוסיה המתמוטטת. היא כמעט נשכחה מן הזיכרון, אבל גם שיטותיה, גם האידיאולוגיה שלה וגם מספר קורבנותיה הקדימו את השואה בעשרים שנה, ורמזו על הבאות. היא האיצה נירמוּל פוליטי וּמוּסרי של אנטישמיות רצחנית, והכשירה את הקרקע להשמדת עם. יש אפילו היסטוריונים הטוענים שהיא נתנה להיטלר את הרעיון

בימים הראשונים של חג הסוכות תרפ״א, אוקטובר 1920, בדיוק לפני מאה שנה, גברתנים מן המיליציות של הגנרל הפולני סטניסלב בּוּלאק-בַּלַחוֹביץ פרצו אל ביתו של יוסף לייב פִּיבוֹבוֹז, הקברן של פְּלוֹטְנִיצֶה. יוסף לייב היה כבן שמונים שנה. הם גררו אותו אל אחד משלושת בתי הכנסת של העיירה, ותלו אותו מן התקרה, סמוך לארון הקודש.

הדוח של אברהם אשר פיינשטין על הטבח של יהודי פולסיה התפרסם בתל אביב ב-1929 (שלמי תודה לחוקרת השורשים אילנה סטֶפּאק)

״פלוטניצה היא עיר ההֲרֵגָה במלוא מוּבן המלה״, כתב אחר כך אברהם אשר פיינשטין, פעיל ציוני מפינסק הסמוכה, אשר גבה עדויות מניצולי הפוגרום. ״יותר משלושים חללים נפלו בה, והם קבורים ברחובות, בחצרות וּבשדה. מכל מאה ועשרים המשפחות שישבו בה (כשמונה מאות נפש) לא נשאר בה איש. מספר הנשים המחוֹלָלוֹת בָּרפתים, על עליות הגגות וגם בחוצות לעיני השמש רב מאד… 

״המרצחים התאמצו להרבות את ייסורי מותם של הקדושים. קצצו ידיים, כרתו אוזניים. שפכו נפט על אנשים, וַישׂרפוּם חיים. שמו אנשים תחת [קורות עבות] וַיחנקוּם. תלו אנשׁים ברגליהם וראשם למטה, עד אשר גוועו בייסורים איומים. קצצו אנשים לגזרים… העיירה הזאת מיצתה את קוּבַּעַת כוס התרעלה עד תוּמה״.

״קחי אותי איתך, שרה״

פלוטניצה היהודית היתה ונבראה, אבל גם משל היתה. בין 1920 ל-1942 התמצתה בה הטרגדיה של יהודי מזרח אירופה. היא היתה קרובה לחיסול פיזי בימים הנוראים של תרפ״א; וחיסולה הפיזי אמנם הושלם בימים הנוראים של תש״ג.

שרה שרמן-יצחקי, ילידת פלוטניצה, סיפרה לימים על פרידתה ממשפחתה לפני שעלתה לארץ ישראל. אחותה הקטנטנה יהודית דלקה אחריה, וזעקה בקול גדול, ביידיש, ״קחי אותי איתך, שרה, הם יהרגו את כולנו״. זה היה עשר שנים לאחר הפוגרום של בלחוביץ, ועשר שנים לפני הטבח בידי הנאצים וּמשתפי הפעולה המקומיים שלהם. יהודית, הוריה, אַחֶיהָ, דודיה ודודניה אמנם נבלעו בכרעיה של השואה, ונטמנו אל נכון בשוּחת יער, עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה וּכפריה.

כיום פלוטניצה היא חלק מבלארוס, אבל אז לא היתה לה כתובת מדויקת. היא ריחפה בשטח ההפקר הפוליטי והלשוני שבין רוסיה, אוקראינה, ביילורוסיה ופולין.

גנרל בלחוביץ עצמו הספיק לשרת שלוש ממשלות שונות בתוך חצי שנה. כיום, בעיני פולנים ובלארוסים הוא היה גיבור במלחמות העצמאות שלהם. בעיני יהודים, הוא היה צורר ורוצח. ״הבַּלַחוֹבְצים באים״, היתה קריאת הזהרה וּבהלה בין יהודי פּוֹלֶסְיַה (דרום בלארוס של ימינו). אין זה מן הנמנע שבפולסיה שׂררה אז צפיפות האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר עלי אדמות.

הקטע הבא שאול מספר הזיכרון של ויסוצק, עיירה השוכנת ליד פלוטניצה. הכותב מתאר את פחד הבלחובצים (הוא מאיית ׳בלכובצים׳) בימים הנוראים של תרפ״א (1920), וּמזכיר את הטבח של פלוטניצה.

הטבח בפלוטניצה עלה בחייהם של לפחות עשירית מיהודי העיירה. השאר הצליחו להימלט לעיר-המחוז פינסק, 45 ק״מ משם, ששם היתה קהילה יהודית גדולה. הנה כך הודיע ׳הארץ׳, כמעט חודשיים אחר כך (25 בנובמבר 1920), כנראה על סמך מברק שהגיע באיחור ניכר, על מנוסת ניצולי פלוטניצה. נראה בעליל שלעיתון לא היה מושג מה בעצם קרה בפלוטניצה וּבסביבתה. ״חמת המציק״ היתה איפיון גֶנֶרי למדי.

כרוניקה יבשה, ׳דואר היום׳ (ירושלים), 14 ביוני 1921. ׳רוסיה הלבנה׳ הוא התרגום של ׳ביילורוסיה׳, המקור הרוסי של ׳בלארוּס׳
פְּרָטֵי הימים הנוראים של פלוטניצה התחילו להיוודע לעולם החיצון בסוף אוקטובר 1920. הידיעה שלמעלה הופיעה בעמודו הראשון של ׳פאָרווערטס׳ (=פוֹרבֶרְטְס, ׳קדימה׳), העתון היידי הגדול של ניו יורק, תחת הכותרת ״שחיטת יהודים בפלוטניצה״

העמוד הראשון של העיתון (למטה) היה גדוש בידיעות על מלחמת האזרחים הרוסית. הכותרת הראשית מסרה שהבולשביקים פלשו לחצי האי קרים, מָעוּזם האחרון של הלבנים. כותרת מצד שמאל מודיעה על פוגרום בעיר פרילוּקי, שבו נטבחו 180 יהודים, כולל נשים וִילדים (העיתון נותן רשימה חלקית של 51 שמות)

במקום אחר באותו העמוד באה ידיעה על ספק-דיווח, ספק-שמועה המתגלגלת בוורשה על אודות פוגרום בעיר הקטנה ולוֹדַבַה (Włodawa), במזרח פולין. הידיעה אמנם אינה מציינת, אבל האנציקלופדיות מראות כי שם נחל גנרל בלחוביץ הנ״ל ניצחון גדול על כוח סובייטי פולש בסוף ספטמבר

המלחמות-שלאחר-המלחמה

בימים הנוראים של 1920, פלוטניצה לא היתה יוצאת דופן. מלחמת-הַשמד התנהלה אז נגד היהודים בחלקים גדולים של מזרח אירופה. הסטטיסטיקה של השואה מאפילה כמובן על כל הסטטיסטיקות, אבל בימים ההם התחוללה חזרה כללית לקראת השואה. יותר יהודים נטבחו בתוך שנתיים, רוּבם באכזריות מיוחדת, מאשר בכל זמן קודם בהיסטוריה המודרנית. 

זה קרה במרוצת המלחמות-שלאחר-מלחמת-העולם-הראשונה. הן השתוללו לכל רוחב מזרח אירופה, במה שהיה מערב הקיסרות הרוסית, בין הים הבאלטי בצפון לים השחור בדרום, בין נהר הוויסטוּלה במערב לנהר הדְנְיֶפֶּר במזרח.

חיו שם הרבה קבוצות אתניות וּלשוניות, שכידוני הצאר ונַעליו המסומרות הבטיחו את צייתנותן. התמוטטות המשטר המרכזי ב-1917 הוציאה אותן אל הרחובות, אל השדות ואל הערבות, באורגיה מוּטרפת של אלימות רצחנית. חלקן רצו עצמאות אותנטית, חלקן רצו צדק, חלקן רצו לשלול שלל, חלקן רצו להיפטר משכניהן.

השכנים הקלים ביותר להיפטרות, אין צריך לומר, היו היהודים.

הפוגרומים באוקראינה מגיעים ל׳ניו יורק טיימס׳, 8 בספטמבר 1919, לאחר ש׳הפדרציה של יהודי אוקראינה באמריקה׳ פנתה אל מחלקת המדינה. הפדרציה הזו היתה קיימת על הנייר בלבד. שימו לב להזהרת הפדרציה בכותרת המשנה, שחייהם של ״ששה מיליון נמצאים בסכנה״. זה היה רבע מאה ויותר לפני שהמספר ששה מיליון הופיע בהקשר אחר. השימוש בו כאן העסיק לימים מכחישי-שואה, שטענו כי הוא ״הומצא״ שנים רבות לפני השואה

בין הבאלטי לשחור (אם נכלול בזה את כל פולין, את רומניה ואת מה שהיתה אוסטריה-הונגריה) התגוררו רוב יהודי העולם. סטטיסטיקה רשמית של גרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השניה העמידה את מספרם של היהודים במזרח אירופה וּבִדרומה על תשעה מיליון.

בחמישית הראשונה של המאה ה-20 רובם היו סמוכים אל קו העוני, וחייהם היו תלויים להם מנגד, גם כאשר שלום שרר מסביבם. נקל לשער מה קרה כאשר את מקום השלום תפסה מלחמה טוטלית, שבמהלכה התמוטט לחלוטין הסדר הפוליטי בן מאות השנים.

שנאה פרימיטיבית ופוליטיקה מודרנית

בין 1918 ל-1921 התחולל רצח-עם לכל דבר. בפעם הראשונה בתולדות אירופה, צבאות סדירים, וכמובן גם לא סדירים, עסקו בהשמדה שיטתית של אוכלוסיה יהודית. מאות קהילות יהודיות חרבו. אף כי אין לנו היסטוריה מלאה וּמוסמכת של רצח היהודים, הערכות מעמידות את מספר הטבוחים על 50,000 עד 200,000. אולי עשירית מיהודי אוקראינה נכחדו. מאות אלפים נפגעו פיזית, בין אם זה בפציעה, בגדיעת אברים, או באונס. בין הנשחטים היו אלפי ילדים. 

דוח על הפוגרומים באוקראינה, שהופיע בניו יורק ב-1921 (מאת אליאס חפץ, יושב ראש ׳ועדת ההצלה הכל-אוקראינית לקורבנות הפוגרום׳), מוסר באחד מ-400 עמודיו את הכרונולוגיה היבשה הבאה הנוגעת לחודש אחד ויחיד במחוז אחד ויחיד של אוקראינה (בחירת העמוד היא מקרית, רשימות כאלה שזורות לאורך הדוח):

תיק המסמכים על רצח יהודי פאסטוב בידי הצבא הלבן של גנרל דניקין. הוא נמצא בארכיוני YIVO, מכון המחקר של יהודי מזרח אירופה בניו יורק. שימו-נא לב לשמו של דניקין בכתיב יידי למעלה מימין (דעניקין). שמה של פאסטוב מופיע למטה, באותיות קיריליות. שמה האוקראיני של העיר הוא ׳פאסטיב׳, וכך הוא מופיע כיום על המפות

דם יהודי עמד לזרום באירופה עשרים שנה אחר כך בכמויות שלעומתן החוויר כל טבח קודם. אבל חלק מן האקטים של רצח היהודים לפני מאה שנה היו שווי-ערך כמותיים של השואה. בעיר אחת באוקראינה, פאסטוב, נשחטו בתוך שלושה ימים 1,500 עד 1,800 יהודים. זה מעמיד את פאסטוב בשורה אחת עם האקציות של האַיינזצגרוּפֶּן, יחידות המוות הניידות של האס.אס, במהלך השואה. 

דם יהודי עמד לזרום באירופה עשרים שנה אחר כך בכמויות שלעומתן החוויר כל טבח קודם. אבל חלק מן האקטים של רצח היהודים לפני מאה שנה היו שווי-ערך כמותיים של השואה. בעיר אחת באוקראינה, פאסטוב, נשחטו בתוך שלושה ימים 1,500 עד 1,800 יהודים. זה מעמיד את פאסטוב בשורה אחת עם האקציות של האַיינזצגרוּפֶּן, יחידות המוות הניידות של האס.אס, במהלך השואה. לפחות חלק מן ההיסטוריונים אמנם רואים במאורעות ההם הקדמה לשואה, לא רק במובן המכאני של השמדה המונית, אלא גם במובן הרעיוני.

במרוצת מלחמת האזרחים הרוסית, שנאה פרימיטיבית רבת-דורות של יהודים התמזגה עם שימושים פוליטיים מודרניים. הכול השתמשו בה להצדקת מעשיהם: קציני ׳הצבא הלבן׳ (כך נקראו המתנגדים העיקריים של מהפכת 1917), האטאמאנים הקוזאקיים, הלאומנים האוקראיניים, האנרכיסטים ׳השחורים׳, המיליציות הפולניות; אפילו ׳האדומים׳, אם גם במידה פחותה בהרבה.

״היהודים״ הוחזקו אחראים לקריסתה הרת האסון של המדינה הרוסית. מתנגדי האדומים הצביעו על נוכחותם הניכרת של יהודים בקו הראשון וּבקו השני של ההנהגה הבולשביקית (אם כי היו הרבה יותר יהודים במפלגות שמאל שהתנגדו לבולשביקים).

׳הלבנים׳ מגלים את ׳החיידק היהודי׳

״הם תמיד שׂטמו את היהודים״, כותב פיטר קנז (Kenez), היסטוריון של מלחמת האזרחים הרוסית. ״עכשיו, האנטישמיות שלהם הגיעה אל ממדים פתולוגיים… היא נולדה מן הצורך להסביר, פחות לאחרים ויותר לעצמם, מדוע המהפכה התחוללה. 

״הקצינים הריאקציוניים הטילו את עיקר האחריות על היהודים הנוכריים. הם היו המיקרובים, שהרסו את מִבְנֶהָ הפוליטי הבריא של רוסיה הישנה… האנטישמיות לא היתה רק מרכיב בהשקפת עולמם; היא היתה הציר. היא, והיא לבדה, איפשרה להם להבין את התוהו-בוהו שסביבם. במובן הזה, לפחות, הקצינים הלבנים היו מבשרי הנאצים״, כותב קנז.

הוא מצטט שם דוח, שהוגש ב-1919 לשירות החשאי של הצבא הלבן. בשיא כוחו, הצבא הזה, שנודע רשמית כ׳צבא המתנדבים׳, שלט בחלקים ניכָּרים של דרום רוסיה ואוקראינה, ואיים על מוסקבה עצמה. בעל הדוח כתב:

״הכרח הוא לנטרל את המיקרוב – את היהודים… כל זמן שהיהודים יורשו לעשות את מעשיהם המזיקים, החזית תעמוד תמיד בסכנה״.

שימוש הלשון הזה, המזהה את היהודים כ׳מיקרוב׳, נעשה אחר כך לחם חוקם של הנאצים. היטלר הטעים עוד בתחילת דרכו את התנגדותו לפוגרומים. בעיניו הם היו הסחת דעת, ו׳השאלה היהודית׳ צריכה להידון כ״בעיה של בריאות הציבור״. היהודים, הוא אמר, הם ״בזילוס״ (בקטריה, חיידק). בשיחות השולחן שלו (1942) הוא אמר,

״אין ספור מחלות נובעות מבזילוס יחיד – היהודי! אנחנו נַחלים מהן לאחר שנחסל את היהודי״.

באיזו מידה היטלר היה זקוק לאידיאולוגים של הצבא הלבן, כדי לפתח את האנטישמיות הביולוגית שלו? על זה חלוקות הדעות. יש אסכולה של היסטוריונים, הרואה לא רק קשר אסוציאטיבי בין הלבנים לנאצים, כי אם גם קשר קונקרטי, של קח-ותן. 

״על אהבתו לרוסיה ועל שִׂנאָתוֹ ליהודים״

ב-1919 התחולל נירמול פוליטי וּמוּסרי של האנטישמיות. לא כל מתנגדי המהפכה היו מלכתחילה אנטישמים; אדרבא, חלקם תמכו, לפחות לכאורה, בשיווי זכויותיהם האזרחיות של היהודים. אבל צורכי המאבק נגד ׳האדומים׳ שכנעו אותם שאין מנוס מפני האנטישמיות. הם אולי התנועעו באי-נוחות על מושביהם, אבל סיגלו את עצמם בהדרגה להלוך מחשבה, שהיה בו לפחות רמז של תמיכה בהשמדת עם.

זה קרה במיוחד במפלגת הקאדֶטים.  היא היתה הרוח החיה במהפכת פברואר 1917, שהפילה את הצאר, והחליפה אותו בממשלה פרלמנטרית קצרת ימים. הקאדטים היו ליברלים, ותמכו ברפורמות. הם אמנם היו פטריוטים רוסיים, אבל נזהרו מפני לאומנות.

שנתיים וחצי אחר כך, נובמבר 1919, בקעו קולות אחרים בהחלט מוועידת הקאדטים בעיר חרקוב. בוויכוח על ׳השאלה היהודית׳, הצירים קראו ל״תשובות חדשות״ על השאלה הישנה. הם היכו על חטא שלא היו “לאומנים די הצורך”, הם הטילו על היהודים את האחריות לייסוריהם שלהם, דרשו מהם לטהר את שורותיהם ממהפכנים וּמשמאלנים (בהנחה המסולפת שהיתה רשות יהודית מרכזית, והיא יכלה לאכוף את רצונה). במיוחד, היהודים נתבעו לציית ללא עוררים לצבא הלבן. 

ההיסטוריון היהודי-רוסי הבולט אולג בוּדניצקי, שהרבה לכתוב על התקופה הזו, מצטט את אחד הצירים בוועידת הקאדטים, ששמו היה קויאנדר. הוא הוציא את המרצע מן השק.

״צבא המתנדבים [זה היה שמם הרשמי של הלבנים] צועד על אהבתו לרוסיה ועל שנאתו ליהודים״, אמר קויאנדר. ״אם תקרעו מידי הצבא את שנאת היהודים, תתעורר הסכנה שגם אהבת רוסיה תיקרע מידיו״.

אכן, ניסוח מפורש יותר קשה להעלות על הדעת. לפנים, ניסוחים כאלה (״הִרגוּ את היהודים, הַצילוּ את רוסיה״) היו נחלת המסיתים בשירותה של משטרת הצאר. עכשיו הם נעשו חלק מן הרפרטואר של אנשים, שיצאו להם מוניטין של דמוקרטים ושל ליברלים.

כרוז תעמולה של ׳הלבנים׳ מ-1919 מתאר את טרוצקי היהודי, מפקד הצבא ׳האדום׳, יושב על חומת הקרמלין כשאצבעותיו ובהונותיו נוטפות דם, והר של גולגלות מתחתיו. איכר רוסי כפות ממתין להוצאתו להורג בידי כתת יורים שתווי פניהם השחומים מעידים על זָרוּתם

״התליינים היהודיים״

מלחמת האזרחים הרוסית, צריך להטעים, עלתה בחיי הרבה יותר רוסים מיהודים, מה שהביא אחדים לטעון, כי ״רוסיה כולה נפלה קורבן לפוגרום״, וממילא גורלם של היהודים לא היה גרוע מזה של אחרים.

ואמנם, לנין הנחה את פְּקודיו לחסל מעמד חברתי שלם: מלוא המעמד של בעלי רכוש ברוסיה. מלחמת השמד היתה לבולשביקים עם המעמד הבינוני, שהוא חוט השדרה של כל חברה מודרנית. מטרתם היתה להרוס את הסדר הקיים מן היסוד, כדי לבנות חברה חדשה, גירסה מוקדמת ורבת השראה של ׳שנת אפס׳ מבית הקמֶר רוּז׳. הם עשו כן בהצלחה מרשימה.

בין המחסלים היו שמות יהודיים מפורסמים, כולל תלייניה של משפחת המלוכה (היא לא נתלתה כמובן, אלא נורתה). היהודים ההם היו רחוקים מכל זיהוי עם מורשתם. התווית של ׳מהפכה יהודית׳ היתה זדונית וּמופרכת. אבל עצם נוכחותם הֵקֵלה על מצדיקי האנטישמיות הרצחנית לאפיין את המהפכה כקנוניה יהודית רב יבשתית נגד העם הרוסי.

זיהוי הבולשביזם עם ׳היהדות הבין לאומית׳ נמתח מאותו הזמן כחוט השני במחשבה הפוליטית וברטוריקה של הימין האירופי. 

המשטרה החשאית של הצאר, האוכראנה, זייפה את ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ בשנים הראשונות של המאה ה-20. אבל תפוצתם היתה מוגבלת מאוד, גם ברוסיה, גם בחו״ל.

צורכי התעמולה של הצבא הלבן במלחמת האזרחים העניקו עדנה לפרוטוקולים. הגירסה המקורית, וגירסאות-בנות שלה, קיבלו מקום של כבוד בעלוני הלבנים וּבִכרוזיהם. עדוּת-ראיה אחת מן הימים ההם מתארת את המנהיג העליון של הלבנים, אדמירל קולצ׳אק, שבסיסו היה  בסיביר, יושב בקרון הרכבת שלו וּמתעמק בעותק של הפרוטוקולים.

אדמירל אלכסנדר קוֹלצ׳אק שלט זמן קצר בחלקים ניכרים של רוסיה בין הרי אוראל לוולדיבוסטוק. יהודים לא נרצחו תחת שלטונו, אבל האנטישמיות שלו ושל שותפיו היתה ברורה

נציג של ה׳ג׳וינט׳ היהודי-אמריקאי, ששמו היה פ. רוזנבלט, סר אל קולצ׳אק ב-29 ביוני 1919, והתלונן בפניו על תפוצת הספרות האנטישמית. האדמירל הבטיח לו ש״האנטישמיות זרה לסיביר״, והוא לא יניח לאיש לפגוע ביהודים. אבל אחר כך הוא תינה את בעיותיו באוזני רוזנבלט: אנשי הביון שלו אינם מסוגלים לצותת לשיחות הטלפון של מפקדי הצבא האדום, מפני ש״כולן מתנהלות ביידיש״.

באביב 1919 פורסם כרוז תעמולה באיזור נהר הדון של דרום רוסיה, ממרכזי הגיוס והפעולה של הצבא הלבן, שכותרתו עתירת-הניואנסים היתה ׳בובות, עבדים ושוטים ארורים בידי היהודונים׳.

אחת התרומות הספרותיות החשובות של הכרוז ההוא היתה נהנית כיום מֵעֶדנה ניכרת במדיה החברתית: היהודים קשרו קשר להרעיל את רוסיה באמצעות ״חיסון מזויף לשפעת הספרדית״. ללַמֶדכם שהכול כבר נחשב ונאמר, ואין חדש תחת השמש.

אחד מגידולי הפרא של הפרוטוקולים נקרא ׳דוח החבר רפופורט למפלגת ׳פועלי ציון׳׳. החבר הנ״ל מודיע, כי מטרתה העיקרית של המפלגה היא להשתלט על חלקים ניכרים של הקיסרות הרוסית המתמוטטת, כולל אוקראינה, רוב ביילורוסיה וחבל הדון, ולהפוך אותם ל״איזור ניצול כלכלי״. את האוכלוסיה המקומית ׳פועלי ציון׳ יורידו מנכסיה, ויהפכו אותה לבשר-תותחים. אוקראינה תהיה הבסיס ל״הר סיני שלישי״ (השני היה המהפכה הצרפתית, לפי בעלי הכרוז).

׳הלבנים׳ פוגשים את היטלר

הלבנים נחלו את תבוסתם הסופית בתחילת 1921, והתפזרו לכל רוח. רבים מהם גלו לאירופה. הם נפוצו על פני כל היבשת, מווארשה עד ברלין ועד פאריס. הם מילאו קַרנות רחוב באיסטנבול ובבלגרד. אחדים הגיעו גם ליבשת אמריקה. הם הפיצו את גרסתם על מלחמת האזרחים, ואגב כך הם הפיצו את כתבי הפלסתר שלהם על היהודים.

היסטוריונים אחדים סבורים, כי הגולים הלבנים הם שהציגו את הפרוטוקולים של זקני ציון לראשוני הנאצים בגרמניה; ושהיטלר עצמו פיתח את העניין הכפייתי שלו ביהודים רק בעקבות שיחה עם אחד מדוברי הלבנים, במינכן ב-1919. התיאוריה הזו שנויה במחלוקת, אבל נראה שאמנם היה קשר, לפחות לזמן מה, בין הלאומנים הגרמניים ללאומנים הרוסיים. לפי חוקר אחד, הטוען הגולה לכתר הרוסי, הדוכס הגדול קיריל, דודנו של אחרון הצארים, אפילו העניק סובסידיות להיטלר (מייקל קֶלוֹג, ׳השורשים הרוסיים של הנאציזם׳).

ריצ׳רד פייפס (Pipes), ההיסטוריון היהודי-אמריקאי שהתמחה ברוסיה, בעצמו איש ימין, כתב, כי ״הֶגיון ההשמדה הנאצית של היהודים בא מחוגי הימין הרוסי״, והשואה ״היא אחת התוצאות הלא מכוּונוֹת והלא חזויות של המהפכה הרוסית״. זו קביעה דרמטית למדי, אבל היא מצריכה לפחות מחשבה, וּמצדיקה מידה הרבה יותר גדולה של עניין ממה שאנחנו  נוטים לגלות במלחמת האזרחים הרוסית.

ההיסטוריון זאב וולטר לקוויר (Laqeuer) כתב, ש״׳המאות השחורות׳ היו מורי ההלכה של אדולף היטלר״. זה היה כינויים של אנשי הימין המלוכני האנטישמי הקיצוני, שפעלו ברוסיה בשנים הראשונות של המאה ה-20 בהתנגדות לליברליזציה כלשהי של המשטר. הם היו מופת מושלם, כמעט קריקטורה של ריאקציה. חלקם התחברו אחר כך עם ׳הצבא הלבן׳ והשפיעו לפחות על תעמולתו.

מעניין אגב לקרוא על היחס שהצבא הלבן העניק לשבויי מלחמה יהודיים. בצבא האדום פעלו יחידות יהודיות , שהיו להן קשרים עם מפלגות פוליטיות, כמו ה׳בּוּנד׳. כל אימת שיחידה כזאת נפלה בידי הצבא הלבן, כל חבריה הוצאו להורג. יחס דומה הוענק גם ליחידים יהודיים, שהלבנים שבו. התירוץ להפרת חוקי המלחמה היה שהיהודים היו פוליטרוקים וקומיסרים בולשביקיים.

ב-1941, ערב פלישת היטלר לברית המועצות, הפיקוד העליון של הוורמכט הוציא את ׳פקודת הקומיסרים׳, שהורתה להוציא להורג כל שבוי מלחמה סובייטי אשר יזוהה כ׳קומיסר׳ קומוניסטי. הדמיון בין התנהגות הלבנים להתנהגות החוּמים מדבר בעדו. פקודת הקומיסרים של הגרמנים שלחה את חותמיה, פלדמרשל פון קַייטל וגנרל יוֹדל, אל הגרדום במשפטי נירנברג.

אלפרד רוזנברג, לימים האידיאולוג של המפלגה הנאצית ושר בכיר בממשלת היטלר, היה גרמני באלטי. הוא נולד באסטוניה, ונמלט מפני הבולשביקים ב-1918. חודשים אחדים אחר כך הוא כתב מסה ששמה היה ׳המהפכה הרוסית היהודית׳. הוא תיאר בה את האסונות שהיהודים המיטו על רוסיה, וסיים בנבואה: אם הבולשביקים יוּכּוּ במלחמת האזרחים, נקמתה של אוכלוסיית רוסיה לא תפסח אף על יהודי אחד (Hitler’s Crusade). יתכן מאוד שהוא צדק.

אילו הסתיימה המלחמה בנצחון הלבנים, אין זה מן הנמנע שפתרון סופי של השאלה היהודית היה מתחיל לצאת אל הפועל 20 שנה קודם. דיוני הלבנים על עתיד היהודים חושפים טפח מתכניותיהם: שלילה מלאה של זכויות האזרח, הוצאת היהודים מתחומים של פעילות מקצועית, הגלייתם וגירושם. זו היתה נוסחת הפעולה של הנאצים לפני השואה. 

הרהורים משפחתיים של מאה שנה

חובת הגילוי הנאות חלה עליי, לפחות במקצת. הקברן מפלוטניצה, יוסף לייב פיבובוז, זה המוזכר בראש הרשימה, אשר יום השנה המאה לרציחתו יחול בשבוע הבא, הוא האב הקדמון ביותר הידוע לי באילן היוחסין של אמי. הוא היה סבא רבא של אמא, יליד 1850. שורשי משפחתה של אמי, משני צדדיה, היו טמונים באדמת פלוטניצה. 

משפחת אבי התגוררה במרכז אוקראינה, בחצי הדרך מקייב לאודסה. היא הצליחה להימלט בעור שיניה, ימים או שעות לפני שהגיעו הפורעים. הם הספיקו לרצוח את סבתו של אבי. שמה היה מלכה קרסנינסקי. אבא, שנולד בדרך הבריחה של משפחתו, ברומניה, בנובמבר 1920, נקרא על שמה, אלימלך. הרהורי מאה שנה עומדים אפוא ביסוד הרשימה הזו, ואני מזמין את קוראיה להתחלק אתי בהרהוריהם על מאה השנה (אפשר גם 110, או 90) של משפחותיהם.

קיץ 1931 בפלוטניצה. במרכז יושבים סבתי וסבי. סבתא היתה נכדתו של יוסף לייב פיבובוז, הקברן שנתלה בבית הכנסת. חלק מן האנשים הנראים בצילום ניצלו בנס מן הטבח של 1920, ונרצחו בידי הנאצים 22 שנה אחר כך, כולל האיש שידיו מונחות על כתפיה של סבתא, דוֹדָהּ, לייב שרמן


תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, וּלהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבּדק. הכתובת לא תֵראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהֵעדר כתובת אמתית.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

Tags: , , , , , , ,

4 Responses to “הבַּלַחוֹבְצים באים לפּלוֹטניצה”

  1. דני פ הגיב:

    תודה על הרשימה. בהחלט מדכא, מבחינתי במיוחד הקטע על הקאדטים – אנשי שמאל אומרים על ליברלים שבשעת משבר הם יעמדו לצד הימין, לא משנה כמה הוא קיצוני, כדי לשמור על מעמדם. זה כנראה נכון וזה לא לגמרי נעים.

    היו לי סבא וסבתא שחיו באזורים אלה אך הם לא סיפרו לנו על מעשי טבח. דווקא בשנים אלו כשסבתי היתה תינוקת עזבה משפחתה את רוסיה והתיישבה באֵזור שאז היה פולין (היום בלארוס), על אף בלחוביץ ודומיו.

    אף כי נחשפה לאנטישמיות, שהובילה אותה לעלות לארץ, בגדול היא הזדהתה עם פולין.

    סבי, שגדל בכפר הנמצא כיום על גבול פולין-בלארוס, כלל לא הזכיר את המלחמות האלה, אם כי הוא זכר לטובה את הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה.

    • יואב קרני הגיב:

      אולי לא מפתיע שזכרון הרדיפות של 1920 התעמעם בהתחשב במה שקרה 20 שנה אחר כך. אולי משהו מעין זה יקרה לנו אם נקרא כיום את ׳עיר ההרֵגה׳ של ביאליק, שנכתבה בעקבות הטבח בקישינב ב-1903. הפלגות הלשון הדרמטיות של הפואמה הזו מבטאות בהחלט את תחושות הזמן ההוא — אבל בכל יום של השואה מתו יותר יהודים ממה שמתו בכל הפוגרום של קישינב.

      ההזדהות עם פולין לא היתה בלבדית לסבתך. אמי, שלמדה בבית ספר פולני בפינסק עד עליית משפחתה לארץ, ב-1934, היתה מדברת על סמלי פולין, ובהערצה מסוימת היתה מזכירה את ׳המרשל׳ (מייסד פולין העצמאית יוזף פילסודסקי) שנים הרבה אחר כך. היא הביאה אותי לקרוא בגיל 12 את כתבי הנריק שנקייביץ׳, הסופר הפולני המהולל שספריו עסקו בתהילת הפולנים, בהקרבתם ובמאבקם. בגיל 12. נו, באמת. פאן מיכאיל וולודיובסקי נחקק במוחי. אינני יודע כמה ילדים פולניים יכולים להגיד את זה. בנשימה אחת אמא היתה מספרת על האנטישמיות שחוותה בילדותה מידי פולנים.

      הזיהוי עם פולין היה חלק מתהליך הִתעָרוּת, שהיה כנראה נמשך וּמעמיק אילמלא התפשטה אנטישמיות ארסית בפולין בשנות ה-30, וכמובן אילמלא ההשמדה. איך היו ורשה, לודז׳, לבוב, וילנה, קראקוב ולובלין נראות עכשיו אילמלא השואה? אני מניח שהיינו מוצאים שם הרבה יותר יהודים דוברי פולנית מיהודים דוברי יידיש. בין שתי מלחמות העולם, אינטלקטואלים וָאֳמנים יהודיים מילאו תפקיד חשוב, מתרחב והולך, ביצירה הספרותית והתרבותית של פולין. כמה מטובי הכותבים בלשון הפולנית היו יהודים (ראה נא את מקרהו של יוליאן טוּבים; או, באופן אחר, אנטוני סלונימסקי).

      ואני מניח שחלקם היו דורשים חקירה מחודשת של מעשי גנרל בלחוביץ ושל תפקיד האנטישמיות בתנועת העצמאות הפולנית. אני מצטער שישראלים אינם דורשים חקירה כזאת. טעות היסטורית ודידַקטית היא להגביל את הדיון באנטישמיות בפולין לימי השואה. התחדשות המסע בפולין נגד שחיטה כשרה בימים האלה מזכיר לנו את המסע נגד שחיטה כשרה באמצע שנות ה-30, שנעשה סמל ודגל לרדיפת יהודים. פולנים התנכלו ליהודים גם בלי עזרת היטלר, והרבה לפניו.

      אשר לזכרון סבך על הכיבוש הגרמני ״הטוב״ במלחמת העולם הראשונה, אמנם יש לנו עדויות ברורות למדי שהיהודים העדיפו את הגרמנים על פני הרוסים. לא היו פוגרומים, וחלפה הסכנה הפיזית. בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, לפני שהרוסים נהדפו מרוב חלקי פולין, נקרא דרור למעשי רצח וּביזה, במיוחד מצד חיילים קוזאקיים בשירות הצאר. הגרמנים שמו קץ לכל זה. חיילים יהודיים שירתו בצבא הגרמני, היו אפילו רבנים צבאיים גרמניים.

      אבל היהודים סבלו גזירות מגזירות שונות, כולל הגליה המונית מאזורים שנחשבו קרובים מדיי לחזית. אני יודע את זה מנסיונה של משפחתי.

  2. פישהנדלר משה הגיב:

    משפחת סבתי מאימי משפחת טפליצקי, נטשו את הכפר אווננקו באוקרינה בקרבת קייב.. כשהבולשביקים התקרבו ונמלטו בלילה לרומניה ומשם באוניה לחיפה שבא התישבו.
    בחיפה פגשה את בעלה פליט חלוץ יהודי ממולדובה ממשפחת ברשדצקי שבדיוק השתחרר ממחנה שבויים בהונגריה , כחיל שגויס בכפיה לצבא הרוסי, במלחמה נגד ממלכת אוסטרו אונגריה,
    לא מצא מה לעשות בעיר הולדתו ונסע לחיפה.
    אחות אחת של סבתי היתה היא ובעלה בולשביקים נשארה באוקראינה ולימים היתה שופטת בבית המשפט בקייב.

  3. נתן רועי הגיב:

    חנקה ופרומקה פלוטניצקה, שתי אחיות, היו לוחמות בארגון היהודי הלוחם שנפלו כנשים לוחמות בגטו ורשה, ושתיהן מפינסק ונושאות שם מגורי הוריהם, פלוטניצה; כן, הפולנים הלאומנים היו רוצחים ב 1920 וב 1921 וגם ב 1939 וב 1943 . לא מעט יהודים הוצאו להורג על ידי הארמייה קריובה במלחמת העולם השנייה. וצבאו של אנדרס כלל מרכיבים אנטישמיים מאד.

Leave a Reply