בין בננות לספינות תותחים

איך להביא ארץ קטנה, עניה וחלשה באמריקה המרכזית לעשות מה שארה״ב דורשת ממנה? דונלד טראמפ מצא תשובה עתיקת-יומין: לאיים עליה וּלכופף לה את הזרוע. בסוף היא תיכָּנע. ואכן, גוואטמלה נכנעה: היא תהפוך לקבלנית-משנה במערכה האמריקאית נגד מהגרים לא-חוקיים

תכנית-ריאליטי בבית הלבן. הנשיא טראמפ מכופף רפובליקת בננה. הוא מושיב את שר הפנים של גוואטמלה ואת השר לבטחון פנים בממשלו ליד השולחן-הקטן-שליד-השולחן-הגדול בלשכה הסגלגלה, ומצַוֶה עליהם לחתום. הגוואטמלי יקום אחר כך ממקומו, ויקוד לנשיא. (׳וושינגטון פוסט׳, 27 ביולי 2019)

אנחנו חיים בזמנים מעניינים, שבהם כללי ההתנהגות הבין לאומית משתנים. הם מתחילים להזכיר במקרה הרע את שנות ה-30 של המאה ה-20, וּבמקרה הטוב את הזמנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, או אפילו המאה ה-19.

השינוי הזה נוגע להתנהגותן של מעצמות-על כלפי מדינות קטנות, או קטנות יחסית, בסביבתן המיידית. במאה ה-19 קראו להתנהגות הזו ׳דיפלומטיה של ספינות-תותחים׳.

מעצמה גדולה, או גדולה מאוד, היתה שולחת אניית-מלחמה אל חופיה של ארץ מעצבנת. האניה היתה מצודדת את תותחיה, ויורה או לא יורה. עצם נוכחותה בדרך כלל הספיקה, מפני שלאנשים בחוף לא היה כל חשק להיות על הכוונת של צי מלחמה מודרני. לפעמים היה צורך לירות, אבל רק לעתים רחוקות היריות התפתחו לכלל מלחמה (וּמאחת המלחמות הקטנות ההן, בחופי לוב של ימינו, התפתח חיל-הנחתים של ארה״ב).

מעצמות הימים ההם היו שולחות את ספינת התותחים לצורכי שיטוּר, או כדי להכריח ממשלות סרבניות לפרוע את חובותיהן, או כדי להשיג יתרונות סחר. לא היה או״ם, לא היו בתי משפט בין לאומיים, לא היו ארגוני סחר רב-צדדיים. איומים היו האמצעי האפקטיבי ביותר בדיפלומטיה הבין לאומית.

לא חזרנו לשם חזרה מלאה, מפני שעדיין יש כללי התנהגות מחייבים. אבל רוסיה, סין וארה״ב — כל אחת בדרכה, על יסוד צרכיה וּבִנסיבותיה הגיאוגרפיות – עושה בימים האלה שימוש מחושב בשוֵי-ערך של ספינות-תותחים, או בספינות תותחים ממש.

נשיא הפיליפינים רודריגו דוּטֶרטֶה אמר בשבוע שעבר לפרלמנט של ארצו, שאין לפיליפינים בררה אלא להיכנע לכל תכתיבי סין. זה היה לאחר שאניית-מלחמה סינית נגחה ספינת דיג פיליפינית, ו-22 הדייגים צפו על פני המים במשך שעות לפני שחולצו. סין משתמשת באיומים וּבהפחדות כדי לבסס מונופול טריטוריאלי על ים סין הדרומי. זה עובד.

המשולש הצפוני

ארה״ב אינה תובעת טריטוריות בימים האלה. תַאבון-ההתפשטות שלה מוּצה פחות או יותר בשלהי המאה ה-19. אבל בהנהגת דונלד טראמפ היא דורשת ששכנותיה הדרומיות יהפכו לקבלניות-משנה במניעת הגירה לא-חוקית אל תחומיה.

צריך להטעים, שההגירה הלא-חוקית אינה פרי-דמיונו של הנשיא. בתשעת החודשים האחרונים נעצרו כמעט 400,000 מבקשי-מִקלט וּמסתננים לאורך גבולה הדרומי של ארה״ב. כמעט כולם הגיעו משלוש מדינות במרכז אמריקה, המכוּנוֹת ״המשולש הצפוני״. כמעט 240,000 הגיעו מגוואטמלה לבדה. השתיים האחרות הן הונדורס ואל סלוואדור.

ההונדורנים והסלוואדורים צריכים לחצות שתי ארצות בדרכם לגבול ארה״ב: תחילה את גוואטמלה ואחר כך את מקסיקו. סבלנותו של טראמפ פקעה בחודש שעבר, והוא דרש ששתיהן, מקסיקו וגוואטמלה, ימנעו את נהירת המהגרים דרך שטחיהן. שום חוק בין לאומי אינו מחייב אותן לעשות כן. טראמפ הודיע לממשלותיהן, כי אם לא ייענו לו, הן ייענשו. הוא יטיל מכסים על סחורות שהן מייצאות לארה״ב.

רפובליקות הבננה

המרכיב הגדול ביותר ביצוא הגוואטמלי הוא, הפלא וָפלא, בננות. סוף סוף גוואטמלה נכללה במשך שנים בקטגוריה הלא-מחמיאה של ״רפובליקות בננה״. תאגידי פירות אמריקאיים שלטו בכלכלתה וּבפוליטיקה שלה.

גוואטמלה היא אחת הארצות העניות ביותר בחצי הכדור המערבי (כמעט שני שלישים של תושביה נמצאים מתחת לקו העוני, הנמוך כשלעצמו). מדד השחיתות של Transparency International  מעניק לה את המקום הלפני-אחרון באמריקה הלטינית. היא גם בעלת אחד השיעורים הגבוהים ביותר של רצח, יחסית לגודל אוכלוסייתה (גבוה פי ארבעה ויותר מזה של ארה״ב). בשנים האחרונות פוקדת אותה בצורת, וקרסו מחירי הקפה שהיא מייצאת.

התמ״ג הנומינלי של גוואטמלה ב-2017 עמד על 75 מיליארד דולר. תשעה מיליארד מהם הגיעו ממהגרים גוואטמליים, חוקיים או לא חוקיים, בארה״ב. טראמפ איים לסגור את הברז הזה, המפרנס עשרות אלפי משפחות בגוואטמלה.

על כל צרותיה, וּבקשר ישיר איתן, בגוואטמלה שורר משבר פוליטי כמעט קבוע. בשנים האחרונות התנהלה בה חקירה בין לאומית מסועפת של שחיתות, שמכוחה נשלח נשיא אחד לבית הסוהר יחד עם סגנו ורוב חברי הקבינט שלו. אף הנשיא הנוכחי חשוד בשחיתות, ולפיכך הוא גירש את התובע הקולומביאני מטעם-האו״ם, שרצה לחקור אותו.

מפגינים בגוואטמלה דורשים את התפטרות הנשיא מוראלס. ״בוגד״, מכריז השלט שהם נושאים (גזיר מן העתון ׳שיקאגו טריביון׳, 29 ביולי 2019)

הז׳יטונים הישראליים של ג׳ימי

הנשיא הזה, ג׳ימי מוֹראלֶס, התחבב בתחילת השנה על ישראלים, כאשר העביר את שגרירות גוואטמלה לירושלים. מבלי לפקפק בכנות חיבתו לישראל, ברור למדי שהוא אחד מרבים, המאמינים שז׳יטונים ישראליים יכולים להועיל בקאזינו הפוליטי של דונלד טראמפ.

אבל מוראלס גילה בחודש שעבר, שלטראמפ אין סנטימנטים כלפי איש, בייחוד לא כלפי בעלות ברית ותיקות של ארה״ב. הנשיא בוושינגטון הזהיר את הנשיא בגוואטמלה, שבהיעדר התחייבות לעזור בבלימת ההגירה, לא יהיו עוד יחסים מיוחדים בין שתי הארצות. לא עניין אותו כלל שבית המשפט העליון של גוואטמלה התערב, ואסר על מוראלס להגיע להסכם כלשהו בלי הסכמת הקונגרס המקומי. 

ב-26 ביולי שיגר מוראלס את שר הפנים שלו לוושינגטון, לתכנית ריאליטי קטנה, שהפיק וּביים נשיא ארה״ב בלב הלשכה הסגלגלה.

הנשיא דיבר תחילה מן הדסק הנשיאותי הגדול. המצלמות פנו אחר כך אל דסק קטן בהרבה, בפינה, שאליו היו סמוכים שר הפנים הגוואטמלי וּממלא-מקום השר לבטחון פנים של ארה״ב (אין שר קבוע זה שלושה חודשים וחצי). הם חתמו על הסכם, שבו גוואמטלה התחייבה כי מתישהו בחודש אוגוסט היא תתחיל להציע מִקלט ללא-חוקיים החוצים את אדמתה מהונדורס ומאל סלוואדור. בתמורה, ארה״ב תרשה לעובדים זמניים מגוואטמלה להגיע לתקופות תעסוקה קצובות, ולחזור הביתה.

לאחר שנחתם ההסכם, השׂר הגוואטמלי קד קידה עמוקה לנשיא, והודה לו. השר האמריקאי גמר את ההלל על נחישותו של הנשיא לפתור את משבר הגבול.

מי רוצה להיקלט?

גוואטמלה הקטנה, הענייה המרודה, מחוסרת התשתית וּנטולת הניסיון תידרש לקלוט רבבות מרכז-אמריקאים, שאין להם כל עניין להיקלט בה.

מדוע זה יהיה להם עניין? הם נמלטים מפני עוני ואלימות רצחנית בארצותיהם, כדי לקבל מִקלט בארץ רבת עוני ואלימוּת רצחנית? מהגרים ממרכז אמריקה משׂתכרים כמעט 100 דולר ביום בארה״ב. בגוואטמלה, במידה שאפשר בכלל למצוא עבודה, השכר היומי עומד על סביבות חמישה דולרים.

אבל גוואטמלה מסַפּקת עכשיו כְּסוּת משפטית לממשל טראמפ. החוק הבין לאומי מחייב כל ארץ להציע מיקלט, או לפחות לשקול אותו, אם עותרים מגיעים אל שעריה. אבל אם יוצע מיקלט לעותרים האלה בשתי הארצות שהם צריכים לחצות בדרכם, ארה״ב לא תהיה חייבת לקלוט אותם.

הנשיא טראמפ חוזר וּמתפאר כי מאז עלה לשלטון, העולם החיצון למד לכבד את ארה״ב. על פי שיטתו הוא צודק, ולכל ארץ יש הזכות להחליט אם היא רוצה מהגרים או לא. עניין אחר אם היא מוכנה לכבד את שכנותיה, כאשר היא דורשת שהן יכבדו אותה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, וּלהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבָּדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימוּת בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

5 Responses to “בין בננות לספינות תותחים”

  1. דני פ הגיב:

    צריך להזכיר שגם בתקופת המלחמה הקרה ארה״ב לא טיפלה בגווטמלה בכפפות של משי: היא הפילה את משטרו של ארבנז שלא היווה שום איום על ארה״ב, רק בגלל שהעז לחולל במדינה רפורמה אגררית שהיתה פוגעת ב-united fruit company, ולאחר מכן תמכה במשטרים ימניים קיצוניים שטבחו באוכלוסיות אינדיאניות במה שוויקיפדיה מכנה ״רצח עם״.

    התנהלות טראמפ נוהג ביחס לגווטאמלה באופן מופתי אם נשווה את ממשלו לממשל אייזנהאואר או ממשל רייגן. התנהלותו משרתת גם אינטרס אמריקאי אמיתי בניגוד להתנהגות האמריקאית בזמן המלחמה הקרה, ששירתה רק מעמד קפיטליסטים צר ואת האליטה הקלפטוקרטית של גוואטמלה.

    צריך לומר שאין בעצם זכות לאנשים עניים להגר למדינות עשירות. ישנן אמנות בינלאומיות שמדברות על פליטים, כמובן, אבל יש גם משהו מוזר מעט בגל הפליטים של מרכז אמריקה. הפליטים האלה אינם מיעוטים נרדפים. בארצותיהם גם אין מלחמה ואין מלחמת אזרחים. המדינות האלה כן סובלות מרמת פשיעה גבוהה מאוד, וכמובן ארצות אלו עניות למדי, ואילו ארה״ב קרובה.
    ֿ
    אינני משפטן ואני מסתכן כאן באמירת שטויות, אך לא ברור לי, אם אנשים אלו הם פליטים, מדוע כל אוכלוסיית ארצות אלו אינם פליטים? ומהי רמת הפשיעה הנדרשת במדינה ע״מ שתושביה יוכלו לבקש מקלט מדיני? האם תושבי דטרויט האלימה למדי יכולים לתבוע מקלט מדיני בווינדזור אונטאריו הסמוכה? העניין אינו ברור.

    • יואב קרני הגיב:

      ההפיכה של הסי.איי.אי נגד הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של חאקובו אַרבֶּנְס היתה מן הרגעים הנִקלים ביותר בהיסטוריה של ארה״ב. דור שלם באמריקה הלטינית, גם מִחוּצה לה, איבד את האמון ברצונה הטוב של אמריקה, בַּהגינוּתה וּבאנוֹשיוּתה.

      צעירים פרוגרסיביים מאמריקה הלטינית נהרו בימים ההם לגוואטמלה, להתבונן ברפורמות של ארבנס, לעזור ולעודד. אחד מהם היה קובאני ששמו פידל קסטרו. בגוואטמלה הוא הגיע למסקנה, שרק מהפכה אלימה וסילוּק של ארה״ב יוכלו להניב שינוי. במובן הזה, צִלה של 1954 מוסיף להתארך מעל אמריקה הלטינית. על אוגו צ׳אווס אפשר להגיד, ללא חמדה, שהוא היה מנֶכדֵי ארבנס.

      מלוא ההיסטוריה של יחסי ארה״ב עם מרכז אמריקה היא כתב-אישום נגד התנהגותה של ארה״ב. היא נהגה בִּמְצַר-היבשת הזה כאחוזה פיאודלית, והעניקה רשיון מלא לתאגידי הפירות לנַצל, לשדוד וּלעקם את הפוליטיקה המקומית. זה התחיל עוד באמצע המאה ה-19.

      מציע לך בחום לקרוא ספר יוצא מגדר הרגיל, הנקרא Bitter Fruit, סיפור ההפיכה של 1954 עם הרבה מאוד רקע היסטורי. נקרא בנשימה עצורה. הופיע בראשונה ב-1983, ועודכן מאז.

      בשבילי זה היה ספר מְעַצֵב-תודעה. לקחתי אותו אתי לגוואטמלה שורה של פעמים (חזרתי ונסעתי אליה באמצע שנות ה-80, בשלהי מלחמת החורמה של הצבא נגד האוכלוסיה הילידית. גוואטמלה היא אחת משתי הארצות היחידות באמריקה הלטינית, שהילידים הבתר-קולומביאניים הם רוב האוכלוסיה. בוליביה היא השניה.) הוא פוקח עיניים והוא מעניק פרספקטיבות על ליקוייה של ארה״ב, מבלי להיסחף לתעמולה אנטי-מערבית בנוסח הרגיל של אינטלקטואלים שמאליים באמריקה הלטינית.

      אגב, או לא כל כך אגב, התעניינותי בגוואטמלה נגעה במידה רבה לתפקיד המזעזע שישראל וישראלים יחידים מילאו בסיוע למשטרים הצבאיים של שנות ה-70 וה-80. בשלב מסוים, ישראל היתה הסַפּקית העיקרית של ציוד צבאי לגוואטמלה, כאשר אמברגו אמריקאי היה בתוקף, בימי ג׳ימי קרטר. קו ישר ועגום מוליך מן הימים הקודרים ההם אל החלטת גוואטמלה להעביר את שגרירותה לירושלים. היחסים האלה אינם טבוּעים בחותם בִּלבַדי של ידידוּת. נוטף מהם הרבה דם.

      אשר לשאלת ההגירה, אני נוטה להסכים איתך שעוֹני ואלימוּת אינם סיבה מספקת לפתיחה כללית של גבולות. בכל מקרה, ארץ רשאית לוַסֵת את ההגירה הנכנסת אליה, ולארה״ב יש הזכות ובעצם גם החובה למנוע נהירה לא מבוקרת של מהגרים.

      אבל כאן נעשה משהו לא סביר: עִסקת טראמפ עם ג׳ימי מוראלֶס הופכת את גוואטמלה לארץ המִקלט בשביל מהגרים מהונדורס ומאל סלוואדור, מפני שהיא נמצאת בדרכם למקסיקו, הנמצאת בדרכם לארה״ב. זה מגוּחך וּמרוּשע.

      בסופו של דבר, הפתרון הסביר היחיד למצוּקה האנושית עצומת הממדים באמריקה המרכזית הוא תכנית פיתוח מסיבית, שנשיא מקסיקו לוֹפֶּס אוֹבּראדוֹר מטיף לה.

      כמובן, השאלה היא איך מזרימים סיוע לארצות מושחתות עד היסוד מבלי שהכסף יגיע לכיסי המעטים. זה מה שקרה במקרה הידוע לשִמצה של ניקרגואה, לאחר רעש אדמה כבד ב-1972. סיוע בין לאומי נדיב זרם — הישר אל כיסיה של שושלת סוֹמוֹסַה. התוצאה היתה מהפכה עממית, שהעלתה את הדיקטטורה הסנדיניסטית לשלטון.

      כך או כך, הפתרון אינו יכול להיות העברת חצי האוכלוסיה מאמריקה המרכזית לארה״ב.

  2. גיא טרייבר הגיב:

    מעניין. ומפחיד. אם גם להיסטוריונים המצב הנוכחי מזכיר את המצב לפני מלחמות גדולות, כנראה שהכיוון לא טוב.
    יותר מדי זמן המערב לא ידע מלחמה וזכרונותיה הקשים, שתמיד השפיעו על דורות שלמים לחפש פתרונות אחרים, אבדו.

    במקום לעזור למדינות לפתור את הבעיות בתחומן, כי ממילא רוב האנשים לא היו בוחרים לעזוב, מחפשים איך לסגור, לנעול ולהמשיך לנצל אותן.
    מביש להיות אדם בימים אלו.

  3. דני פ הגיב:

    תודה על ההמלצה על ספרו של קינזר.

    שנות השמונים עדין איתנו בדמותו של אליוט איברמס, שניסה אז להגן על ממשלות מרכז אמריקאיות שטבחו באזרחיהן וכיום מנסה לארגן הפיכה בוונצואלה בשם זכויות האדם.

    אתלה באילנות גבוהים (אתה ונשיא מקסיקו) ואוסיף גם אני את תמיכתי בתוכנית שיקום איזורית.

    • יואב קרני הגיב:

      אמנם היתה טעות משונה למנות את אייבראמס לשליח מיוחד לוונצואלה. חידה היא בעיניי, בייחוד מפני שאייבראמס שייך לאגף הניאו-קונסרבטיבי של המפלגה הרפובליקאית, חסידי ההתערבות מעבר לים, שטראמפ מתעב. כמעט כל הניאו-קונז חצו את הקווים, ועברו לאופוזיציה לטראמפ.

      זה כמובן אינו מפחית כהוא זה מִצִדקַת ההתנגדות לדיקטטורה השמאלית בוונצואלה. וגם אינו מפחית מצדקת ההתנגדות לדיקטטורה הסנדיניסטית בניקרגואה בשנות ה-80. אז, ההגנה על הסנדיניסטים מפני חתרנותו של רייגן היתה בנפשו של השמאל האמריקאי (חלק ממדיניות החוץ של ברני סנדרס, כאשר כיהן כראש העיר הסוציאליסטי העצמאי של בֶּרלינגטון, וֶרמונט). עכשיו, כאשר ניקרגואה הסנדיניסטית-מהדורה-שניה היא מדינה פשיסטית לכל דבר, ואנשים מעוּנים ונרצחים על דעותיהם הפוליטיות, השמאל האמריקאי השתתק פלאים.

Leave a Reply