הדמוקרטים נכנסים אל מִנהרת הזמן. איך הם ייצאו ממנה?

ויכוחי הטלויזיה ביניהם הניבו השפלה מפתיעה של ג׳ו באיידן, הפייבוריט במערכת הבחירות המקדימות שלהם לנשיאות. הסנאטורית השחורה קמאלה האריס גררה אותו אל מנהרת הזמן, כדי להזכיר את התנגדותו להסעת תלמידים שחורים לבתי ספר לבנים לפני 45 שנה. התמיכה בה הוכפלה בן לילה, אבל אסוציאציות של איבה גזעית אינן מועילות לשום מפלגה

גדול עתוני קליפורניה מדווח על ״ההעזה שהשתלמה״ של הילדה מֵאוקלנד, הסנאטורית של קליפורניה, קמאלה האריס. היא דחקה את ג׳ו באיידן לעמדת התגוננות, כפי שמכריזה הכותרת הראשית (28 ביוני 2019)

אל ויכוח הטלויזיה השני בין הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות, בלילה שבין חמישי לששי, היה צריך להגיע עם ספרי היסטוריה. רוב האמריקאים עדיין לא הגיעו אל פִּרקם, או כלל לא נולדו, או סתם לא שמו לב, כאשר התרחש המאורע, שאולי הפך את המירוץ לנשיאות על ראשו.

השנה היתה 1970, וילדה שחורה בת שש חיכתה לאוטובוס הצהוב (זה צבעם של אוטובוסים, המַסיעים ילדים לבתי הספר בכל רחבי אמריקה) בעיר אוקלנד, מן הצד השני של מפרץ סן פרנסיסקו, קליפורניה. האוטובוס הסיע אותה אל בית ספר בקצה השני של העיר, הרחק משכונת מגוריה. זה היה חלק ממאמץ למען תיכלוּל (אינטגרציה) של בתי הספר. בהיעדר תיכלול, ילדים לא-לבנים מרמות הכנסה נמוכות נידונו לפיגור אקדמי.

הילדה בת השש גדלה במערכת חינוך מתוכללת. היא לא ידעה שסנאטור דמוקרטי צעיר ושאפתן, אשר עתה זה הגיע לוושינגטון ממדינת דֶלאוור הקטנטנה, החליט להתנגד להסעת אוטובוסים כפויה. הוא אפילו תמך בתיקון לחוקה, שיאסור הסעה כזאת. הוא עשה יד אחת עם סנאטורים דרומיים קשישים בהרבה, תומכים רבי שנים של הפרדה גזעית.

היא והוא לא יכלו לדעת שהגורל עצמו יפגיש אותם יום אחד על במה היסטורית. שמה של הילדה הקטנה הוא קמאלה האריס, ושמו של הסנאטור הצעיר הוא ג׳וזף באיידן. היא אינה קטנה עוד, הוא אינו צעיר עוד. היא בת 54. הוא בן 76. הם נאבקים, יחד עם 22 נוספים, על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.

היא סנאטורית מקליפורניה, הוא סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. היא הזכירה לו שהיא חבה את נוכחותה על הבמה לאוטובוס הצהוב ההוא. אף כי כל בר-בי-רב ידע שהתקפה על הרקורד רב-השנים של באיידן בוא תבוא, סגן הנשיא לשעבר נראה בלתי מוכן.

זקן, חיוור, עייף, אובד עצות

ימים אחדים לפני הוויכוח, באיידן, המפורסם במעידות הלשון שלו, סיפר בנוסטלגיה על שיתוף הפעולה שלו עם הסנאטורים הגזעניים. הוא עשה כן כדי להטעים את כשרונו המיוחד לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים. זה מתיישב לכאורה עם קריאתו להחזיר הסכמה פוליטית רחבה לוושינגטון, ״דוּ מפלגתיוּת״, בעגה האמריקאית.

בלי דו-מפלגתיות קשה מאוד לזוז. כאשר בית הנבחרים נמצא בידי הדמוקרטים והסנאט נמצא בידי הרפובליקאים, רק הסכמה חוצת-מפלגות יכולה להניב חקיקה. באיידן טוען שהוא יודע איך להשיב אותה על כנה, והא ראיה שהוא היה חלק ממנה כמעט לפני חצי מאה.

אנחנו יודעים עכשיו, שצוות יועציה של האריס הכין את העימות המטולווז עם באיידן חודשים מראש. אבל איש מהם לא ציפה למתנת הנוסטלגיה הגזענית שסגן הנשיא לשעבר הגיש ליריביו.

הילדה הקטנה נגד הפוליטיקאי השאפתן כבשה את הבמה, כבשה את הוויכוח, כבשה את לבם של רבים שבקושי הכירו את שמה. 90 השניות של העימות המחישו את חולשות באיידן. הוא נראה כמעט מהוּהַ, זקן, חיוור, עייף, אובד עצות.

״העבר-נא את השרביט!״

משתתף אחר בוויכוח, ציר קונגרס צעיר (38) ואלמוני למדי מקליפורניה, אריק סוואלוול (Swalwell), הקדים להקניט את באיידן עוד לפני העימות עם האריס. הוא הזכיר כיצד באיידן הגיע לקליפורניה לפני 32 שנה, במהלך נסיונו הראשון להיבחר למועמד הדמוקרטים לנשיאות, והכריז כי ״באה השעה להעביר את השרביט לדור הבא״. סנאטור באיידן צדק לפני 32 שנה, והוא צודק היום, אמר סוואלוול, והוסיף בהטעמה, ״העבר-נא את השרביט!״

ספק אם סוואלוול קידם בזה את סיכוייו שלו, אבל הוא פגע באבן-קלע אחת בשתי מטרות: בבאיידן ובסנאטור ברני סנדרס, המבוגר טיפה אפילו יותר מבאיידן (77). סנדרס לא אהב את ההערה, והתלונן שנודף ממנה מה שאמריקאים קוראים ageism, לשון age, זאת אומרת אפליה על רקע גיל (גילאוּת?). החוק האמריקאי אוסר אפליה כזאת, ואין בארה״ב גיל פרישה מחייב, בוודאי לא במגזר הציבורי. שופטים פדרליים, למשל, מתמנים לכל חייהם.

אבל קצת קשה להתעלם מגיל, בייחוד כשהוא נוגע לכהונה הביצועית המסובכת ביותר עלי אדמות, הדורשת מנושאיה כושר פיזי ונפשי מן המדרגה הראשונה. 

שני מיליון דולר ב-24 שעות 

העימות עם האריס והקנטת סוואלוול דחקו את באיידן אל הקיר. הם קילפו ממנו את ציפּוּי ה״בלתי-נמנעוּת״ (לעורך: וי״ו בשורוק). כל הסקרים עד ערב הוויכוח העמידו אותו במקום הראשון, ללא מאמץ. הסקר היחיד שהתפרסם לאחר שני הוויכוחים הדמוקרטיים (ערב אחר ערב, עשרה מתווכחים בכל ערב) מוסיף להעניק יתרון ברור לבאיידן, אבל הוא הפסיד בערך רבע מתמיכתו בסקר המסוים הזה (ירד מ-41.5% ל-31.5%). התמיכה בהאריס גדלה פי שניים ויותר (מ-7.9% ל-16.6%). היא נושפת בעורפו של סנדרס (שהתמיכה בו גדלה מ-14.4% ל-17.3%). הנתונים האלה רחוקים מאוד מלהיות חד-משמעיים, וּמוטב לחכות לסדרה של סקרים נוספים בימים הבאים. אבל הם מבטאים מצב רוח.

מדד מצוין אחר של מצב הרוח הוא הזינוק בהֶקף התרומות למסע הבחירות של האריס. ב-24 השעות הראשונות שלאחר הופעתה, כמעט 64,000 בני אדם תרמו שני מיליון דולר לקופתה, יותר מאשר בכל יום אחר. תרומות אינן רק עניין של כסף. הן מְגַלות דרגה של נכונות להתנדב, לגייס מצביעים, וכמובן להצביע.

היא בכלל שחורה?

אבל לא טוב הדבר בשביל הדמוקרטים כמעט מכל בחינה שהיא, שפצעים ישנים של מאבקים גזעיים חוזרים ונפתחים. תקופת העימותים על הסעות אוטובוסים העמיקה את הפילוג ואת הקיטוב באמריקה בכלל וּבמפלגה הדמוקרטית בפרט. המוני לבנים נטשו אותה, ערקו אל הרפובליקאים, ודחפו אותם ימינה.

ביטוי לסכנה הנובעת מן החיטוט בפצעים ניתן בשבת שעברה, כאשר בנו הבכור של הנשיא, דונלד טראמפ ג׳וניור, הפיץ ציוץ (של מישהו אחר) שחלק על זכותה של האריס להיחשב לאמריקאית שחורה, מפני שאביה אמנם היה שחור אבל בא מג׳מייקה, ואמה היתה בכלל הודית.

הניסיון להעמיד בספק את זהותה הגזעית של האריס היה כה מכוער עד שג׳וניור עצמו מיהר למחוק את ציוץ-הציוץ שלו, ולהבהיר שהוא בכלל לא התכוון. אבל נורתה כאן יריית ניסיון, ואם האריס תרחיק לכת, היריות הבאות יהיו מכוּוָנות.

כללית, ההתמודדות הדמוקרטית היא עכשיו מעניינת יותר בשביל חובבי פוליטיקה כספורט תחרותי. אבל יש לה אולי פוטנציאל גדול יותר של התארכוּת. התארכות מְפַלגת את השורות, מְסיחה את הדעת וּמְכַלָה משאבּים הנחוצים נגד טראמפ בבחירות הכלליות. במובן הזה, טראמפ, לפחות לפי שעה, הוא הנִשׂכּר העיקרי. הוא צייץ מיפאן, או מדרום קוריאה, ש״המירוץ הסתיים!״

אבל ההיסטוריה מראה, שלפעמים מועמדים יוצאים נשכרים מן ההזדמנות להתפלש בבוץ וּלהילחם בחפירות הפוליטיות. ברק אובמה וביל קלינטון, וכמובן טראמפ עצמו, השתפרו במהלך מאבק ארוך בתוך מפלגותיהם. מועמדים אחרים כשלו בכלליות מפני שלא נתקלו בדי מכשולים במקדימות.

אני חושב למשל על מייקל דוקאקיס הדמוקרט, שפתח את המירוץ שלו נגד ג׳ורג׳ בוש האב ב-1988 עם יתרון של 12%, והפסיד בהפרש של 8%. אני חושב שאילו עמיתיו הדמוקרטיים של דוקאקיס היו משתמשים בתחמושת הנתונה להם, זו ששימשה אחר כך את בוש, הוא היה יודע איך להגיב בַּכּלליוֹת — או אולי היה מפסיד במקדימות, לטובת מפלגתו וּלטובת ההיסטוריה.

(אפשר כמובן לתת דוגמאות הפוכות, של מרחץ דמים במקדימות, שהקשה על מועמדים להתאושש בכלליות. למשל, הנשיא קרטר לאחר מאבקו נגד טד קנדי, 1980. אין חוקים ואין כללים, השאלה תמיד היא של אינטואיציות ושל נסיבות.)

בחירות מקדימות לא נועדו רק להכתיר מועמד, אלא גם לבנות את מועמדותו וּלהציג אותו בפני הבוחר. במובן הזה, האריס הפליאה עשות בשבוע שעבר. הוויכוח הראשון סיפק לה את מה שהפרשנים מכנים ״רגע הפריצה״.

הרגע הזה, צריך לומר, הוא רגע של הזדמנות, לא של נצחון. נראה מה היא תעשה בהזדמנות שניתנה לה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

8 Responses to “הדמוקרטים נכנסים אל מִנהרת הזמן. איך הם ייצאו ממנה?”

  1. Rafi schutz הגיב:

    המונח בעברית הוא “גילנות” (ו בשורוק)

    • Yoav Karny הגיב:

      חן חן לרפי שוץ ולִמעירים נוספים באותו העניין. כרגיל, מכל מלמדיי השׂכּלתי (אם כי ׳גילנוּת׳ אינה נראית לי. אבל אני מקבל עליי את עול ההסכמה הציבורית.)

  2. אלי ב. הגיב:

    אהה, הבנתי.

    אז במשך שמונה שנים, ״מתנגד תִכלוּל״ היה סגן נשיא ארצות הברית – מטעם הדמוקרטים!
    (וקמאלה האריס שתקה).

    אז יפה.

    קאמלה האריס תנצח (באופן אישי) בקרב, והדמוקרטים יפסידו במלחמה.

    • יואב קרני הגיב:

      אכן. משונה שהנשיא השחור הראשון לא היסס למנות את באיידן למועמד להיות סגנו. הוא כנראה לא חשב שבאיידן היה חסיד הפרדה גזעית. או אולי חשב וידע, אבל הבין את הצורך בעיסקת פאוסטוס.

      כך או כך, גם אם באיידן יזכה במועמדות, הוא נפצע פצעים אנושים. הסכנה היא ששחורים יימנעו בהמוניהם מלהצביע לטובתו. המציאוּת האלקטורלית היא שבלי תמיכה מסיבית של מיעוטים (שחורים, היספאנים, אסיאנים) לדמוקרטים אין סיכוי.

      • אלי ב. הגיב:

        למיעוטים (ובעיקר השחורים) באמריקה אין לוקסוס להיות יותר מדיי טהרנים.

        אם באיידן לא מספיק טוב בשבילם אז כנראה שיהיה עליהם להסתפק בטראמפ.

        • יואב קרני הגיב:

          כן, אני שותף לרגשי התיסכול שלך, אלי, אם כי אני מניח שרגשי התיסכול שלנו הם כאין וכאפס לעומת רגשי התיסכול של ציבור, שהתרגל לשמוע שעליו להעדיף תמיד את הרע במיעוטו.

          אגב, התיסכול חל לא רק על מיעוטים גזעיים ואתניים. אני חורק שיניים כשאני נזכר בתומכי ברני סאנדרס שאמרו עלצמם שאין הבדל בין הילר קלינטון לדונלד טראמפ, ונשארו בבית בנובמבר 2016, בייחוד בשלוש המדינות שבהן טראמפ ניצח על חודם של אלפי קולות. אילו הצביעו, אולי לא היה נבחר. כיוצא בזה גם מצביעי רלף ניידר, בבחירות של 2000, שאיפשרו את נשיאות ג׳ורג׳ בוש.

          הבעיה בשיטת הבחירות האמריקאית שאנשים נתבעים ליותר מדיי שיקולים טקטיים. הם שומעים שקולותיהם יילכו לריק, אם לא יצביעו בעד מועמד שאין הם מעדיפים, רק מפני שהוא פחות נורא ממועמד אחר שאין הם מעדיפים. שיטת הבחירות בארה״ב לקויה בכל מובן שהוא, כולל במובן המוסרי. היא אינה מאפשרת בחירה אותנטית.

    • גיל הגיב:

      והרפובליקאים לא שותקים עכשיו לנוכח נשיא שעושה הרבה נגד הערכים שלהם (חוב לאומי, ערכי המשפחה ועוד)?

      עוד מוקדם להספיד את ביידן לדעתי. מאוד מאכזב שבשיח של היום מעדיפים מועמדים לא מנוסים כל זמן שעדיין ״לא טעו״, על פני מישהו שיש לו היסטוריה של עשייה, גם אם לא כולה מסתדרת לפי הערכים של היום.

      מה משנה מה אמר או עשה לפני 50 שנה? מה שחשוב הוא דעתו היום — והנקודה שהוא העלה נכונה. הוא הצליח לעבוד עם אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית. גם אם אותם אנשים תמכו בהפרדה, זה עדיין לא אומר שהיו מוקצים בתקופה ההיא.

      זה כמו שבעוד 30 שנה, לא יבינו איך אנשים תמכו בטראמפ.

      אפילו אובמה היה נגד נישואים חד מיניים בקדנציה הראשונה. מותר לאנשים לשנות את דעתם וחס וחלילה אפילו לטעות.

      ההמון שופט אנשים לפי הדבר הגרוע ביותר שעשו או אמרו כאילו הוא המייצג אותם ולא השאר, וזה לא בריא.

      • יואב קרני הגיב:

        אכן, מוקדם מדיי להספיד את ביידן. עדיין רוח חיים באפו, אבל נראה שהרוח נושבת בגבן של האריס ושל וורן. אולי הוא יוכל להיות המועמד לסגן נשיא? (מצחיק מאוד.)

        אמנם כן, הוא צדק בעצם העניין כאשר דיבר על יכולתו לשתף פעולה עם מתנגדים פוליטיים. חבל רק שהוא נתן את הדוגמא שנתן, מפני ששיתוף הפעולה שלו עם חסידי ההפרדה הגזעית לא היה בשיפור איכות הסביבה; שיתוף הפעולה שלו היה בהגנה מסוימת על הפרדה גזעית. בחירה גרועה מזו קשה להעלות על הדעת.

Leave a Reply