רוסיה: ”הייעוד הגלוי“ והעצם בגרון

גבולה של רוסיה, אמרה פעם יקתרינה הגדולה, ”נמצא במקום שבו עומדות רגלינו“. אמרה — וסיפחה את חצי האי קרים. רוסיה לא התכוונה מעולם להפסיק להתפשט. הנסיבות הפסיקו אותה. התפרקותה מנכסיה הטריטוריאליים, ב-1991, היתה גם תבוסה אסטרטגית, גם השפלה לאומית. 1991 נתקעה בגרונה כשם ש-1919 היתה תקועה בגרונה של גרמניה, בדרך אל היטלר. הנסיון להחזיר את הגלגל אחור רחוק מלהסתיים

כאן הגבול, או שם, או מאחורי הפינה, או משהו כזה. יקתרינה הגדולה והמתרחבת (המקור: דיוקן מאת אגלסיי אנטרופוב, בגלריית טריטיאקוב, מוסקבה)

כאן הגבול, או שם, או מאחורי הפינה, או משהו כזה. יקתרינה הגדולה והמתרחבת (המקור: דיוקן מאת אלכסיי אנטרופוב, בגלריית טריטיאקוב, מוסקבה)

זה היה ללא ספק השבוע הקשה ביותר בדיפלומטיה הבין לאומית מאז שוך המלחמה הקרה. צמרמורת חלפה בגווה של אירופה, הרוויה בימים האלה אסוציאציות של מלחמת העולם הראשונה (בקיץ ימלאו לה מאה שנה). פולין נזכרה ב-1939, או לפחות ב-1938, וביקשה כינוס בהול של נאט“ו, על יסוד סעיף באמנתו, המחייב פגישה כזאת כאשר אחת המדינות החברות מרגישה מאוימת.

קרים כמשל

הנְגיף הפוליטי של לוצ’ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון…

עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה “רוסית”. אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על “הגורל המשותף”…

וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.

(באתר הזה, 12 במאי 2007)

הפלישה לחצי האי קרים הזכירה קצת, טיפה, את הסאטירה הנוקבת של ואסילי אקסיונוב, ”האי קרים“ (1981), המסתיימת בפלישה מגושמת וחסרת שחר של צבא סובייטי אל הריביירה המפורסמת ביותר של רוסיה (ראו-נא מסגרת משמאל).

קרים של אקסיונוב נשארה מחוץ להשג ידם של הקומוניסטים, ב-1921, והתפתחה למדינה רוסית קטנה, חופשית ומשגשגת. לבסוף גוברים עליה געגועיה אל אמא רוסיה, והיא מחליטה להתאבד בקפיצה אל זרועותיה. סוף סוף, מה נחוצות חרויות אישיות, מה נחוץ שגשוג, כאשר אפשר להתמסר לחיבוק דוב.

כיצד זה חצי האי קרים היה לבבואת הכשלון הגדול ביותר של היחסים הבין לאומיים? התשובה מסובכת פחות ממה שנראה.

הפרדת קרים מרוסיה ב-1991 היתה שרירותית ולא-טבעית. גבולות אדמיניסטרטיביים, שנתוו באופן כמעט קפריזי, הפכו בן-לילה לגבולות בין לאומיים. הם הפרידו רוסים מרוסים; וגם בני לאומים הרבה יותר קטנים: ארמנים הופרדו מארמנים, אזרים הופרדו מאזרים, אוזבקים מאוזבקים.

איש מהם לא ידע שהוא ימצא את עצמו בחוץ-לארץ, בעמדת מיעוט נרדף. היה משהו סוריאליסטי לחלוטין במעמד ההפרדה. צעיר יהודי דובר רוסית בקייב היה זקוק פתאום לדרכון ולאשרת כניסה, כדי לבקר את חברתו הרוסיה בריגה; היא היתה זקוקה לאשרת כניסה כדי לעשות סקי בהרי הקרפטים (הוא היגר לשיקאגו, אינני יודע מה קרה לה). מה פתאום? מי החליט?

היי, דרומה!

אבדן חצי האי קרים היה עלבון מר במיוחד. בעיני הרוב הגדול של הרוסים, קרים היתה רוסית לא פחות ממוסקבה.

כמובן, קרים לא היתה רוסית כלל עד שיקתרינה הגדולה כבשה אותה מידי הטאטארים, מוסלמים דוברי טורקית, בשלהי המאה ה-18. אבל הסתייגויות כאלה היו גוזלות את חזקתה של רוסיה על חלקים עצומים של קיסרותה.

יקתרינה עצמה נשאלה פעם איפה עובר גבולה של רוסיה. היא השיבה ללא ניד עפעף:

”הגבול נמצא במקום שבו עומדות רגלינו“.

היא ויורשיה לא התכוונו להפסיק את התפשטות רוסיה. מאחר שהיא מיצתה פחות או יותר את התפשטותה במזרח (היא הגיעה עד האוקיאנוס השקט), ומאחר שבמערב חיכו לה מעצמות אירופה, הדרום היה כיוון ההתפשטות הטבעי. נוסע גרמני, שביקר בצפון הקווקאז לפני 170 שנה, מצא שם קוזאקים שהתכוננו, לדבריו, לשכשך את רגליהם במי הנילוס.

אפילו ב-1917, כאשר רוסיה עמדה בעיצומה של התמוטטות כללית, שר החוץ בממשלה שהדיחה את הצאר עמד על מימוש היעד, שאליו נכספה רוסיה במרוצת הדורות: להשתלט על קונסטנטינופול, הלוא היא איסטנבול. זה היה מפתח הכניסה הרוסי אל הים התיכון. זה היה ”הייעוד הגלוי“ של רוסיה, אם נשאל את שימוש-הלשון, שהאמריקאים  אהבו לנקוט ביחס להתפשטותם שלהם דרומה ומערבה (באנגלית, manifest destiny).

סבסטופול בשנית לא תיפול, או בעצם בשלישית. הציור הזה מוסיף נופך רומנטי ודתי להגנת סבסטופול במלחמת קרים, 1854. אז, הקואליציה האנגלו-צרפתית-אוסטרית-טורקית (ועוד) כבשה את העיר, שלא על מנת להישאר, אלא כדי לכפות התקפלות אסטרטגית על הצאר. סבסופול חזרה ונפלה ב-1942, בידי הגרמנים, מקץ התנגדות הירואית, ושוחררה ב-1944

סבסטופול בשנית לא תיפול, או בעצם בשלישית. הציור הזה מוסיף נופך רומנטי ודתי להגנת סבסטופול במלחמת קרים, 1854. אז, הקואליציה האנגלו-צרפתית-אוסטרית-טורקית (ועוד) כבשה את העיר, שלא על מנת להישאר, אלא כדי לכפות התקפלות אסטרטגית על הצאר. סבסטופול חזרה ונפלה ב-1942, בידי הגרמנים, מקץ התנגדות הירואית, ושוחררה ב-1944

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=oQIr39lN7iU]

המשימה: לכווץ את רוסיה

ללורד פאמרסטון היה רעיון

ללורד פאמרסטון היה רעיון

באמצע המאה ה-19, חצי האי קרים נעשה שדה הקרב של מלחמת-מנע, שנועדה לסכל את התפשטות רוסיה דרומה. קואליציה אירופית-טורקית הפליגה לחצי האי קרים, היכתה את צבא הצאר, בקשיים ניכרים, ועצרה את רוסיה לעשרים שנה קריטיות לחלוטין.

ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, הלורד פאמרסטון (=פלמרסטון), כתב לשר החוץ שלו:

”האמצעי הטוב ביותר והיעיל ביותר להבטחת שלומה של אירופה בעתיד יהיה ניתוק של כמה אזורי גבול, שעליהם השתלטה רוסיה [ב-75 השנה האחרונות] — גרוזיה, צ‘רקסיה, קרים, בסרביה, פולין ופינלנד“.

כיווץ כזה של רוסיה היה אפשרי רק בנסיבות של תבוסה כללית או של קריסת המדינה הרוסית. זה קרה פעמיים במהלך המאה ה-20: בסוף מלחמת העולם הראשונה (1918-1917) ובסוף המלחמה הקרה (1996-1991). ואמנם, כל אחד מן המאורעות האלה הניב התפרקות כמעט כללית.

כיווץ רוסיה היה יעד מרכזי של מדיניות החוץ הגרמנית מתחילת המאה ה-20, בימי הקיסרות, ועד היטלר.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים כפו הסכמי התקפלות דרמטיים על הרוסים, שכללו את דחיקתם מאוקראינה, מרוסיה הלבנה (=בלארוס) ומן החוף הבאלטי.

גרוזיה הפכה לשטח-חסות גרמני, אם גם לזמן קצרצר. אז נולדו גם אזרבייג‘ן וארמניה, בדרום הקווקאז. נעשה נסיון לכונן מדינה עצמאית של שבטי ההרים בצפון הקווקאז.

התמוטטות גרמניה איפשרה לבולשביקים לחזור ולזכות בחלק ניכר מן האבדות האלה.

היטלר, כאשר פלש לברית המועצות ב-1941, תכנן להדוף את רוסיה מיבשת אירופה, אל העבר המזרחי של הרי אורל. היתה לו אפילו תכנית מיוחדת בשביל קרים. הואיל והוא האמין, כי היא היתה אחד המאחזים הראשונים של הגרמנים באירופה בפרה-היסטוריה, הוא גמר אומר לחזור וליישב אותה בגרמנים, לחבר אותה אל המולדת באמצעות אוטוסטרדות משוכללות, ולהפוך אותה לריביירה של גרמניה. היה לו אפילו שם גרמני בשבילה,  ”גותנלנד“, וי“ו בחולם (”ארץ הגותים“). בקרים הגרמנית, סבסטופול עמדה להיקרא ”תיאודוריכהאפן“ וסימפרופול — ”גותנברג“.

האידיאולוגיה של הנקמה

בסופו של דבר, ב-1991, רוסיה התכווצה בדיוק אל הממדים שלהם קיווה פאמרסטון, ושאותם תיכננו הגרמנים. במערב ובדרום היא חזרה בעצם אל גבולותיה מתחילת המאה ה-17.

זה משהו שהרוב המכריע של הרוסים לא הצליחו להבין. סוף סוף, ארצם לא סבלה שום תבוסה צבאית. נסיבות ההתכווצות היו מקור השראה להרבה תיאוריות קונספירציה — ובסופו של דבר גם למה שהקומוניסטים הסובייטים אהבו לכנות ”רוואנשיזם“, היינו אידיאולוגיה של נקמה. הם נהגו לייחס דוגמתה למערב גרמניה בימי המלחמה הקרה. זאת אומרת, בעיניהם הגרמנים של המערב, בניגוד לגרמנים הטובים שלהם, במזרח, רצו לחזור ולכונן את גבולותיה הישנים של גרמניה מלפני מלחמת העולם השניה.

ההסכם על פיזור ברית המועצות נחתם ביער בבלארוס, בדצמבר 1991, רק תשעה חודשים לאחר שרוב עצום של אזרחי ברית המועצות הצביעו במשאל-עם לטובת המשך קיומה. הם כנראה לא רצו את ברית המועצות של סטאלין ושל ברז‘נייב, אלא פדרציה דמוקרטית של מדינות חופשיות, עם אוטונומיה גדולה מאוד לכל אחת מהן. אבל הם בוודאי לא רצו גבולות פנימיים, מכסים ואשרות-כניסה. זה בדיוק מה שהם קיבלו בסופו של דבר.

ההשוואה בין ולדימיר פוטין להיטלר היא אולי בלתי נמנעת, אבל לא חכמה, בוודאי כאשר היא בוקעת מגרונות חשובים במערב. הילרי קלינטון נכשלה בה השבוע.

לפוטין יש צדדים היטלריים, ויש דמיון בין התיימרותו להגן על הרוסים באוקראינה לבין התיימרותו של היטלר להגן על הגרמנים בצ‘כיה ובפולין. אבל רוסים, הגדלים על שנאת ”ההיטלראים“ (הם אינם אומרים ”נאצים“), ויודעים שארצם היתה קרובה מאוד לחיסול פיזי ב-1941, מגיבים קשה על השוואה כזאת.

לעומת זאת, השוואה אחרת היא כמעט בלתי נמנעת: בין הסכמי ורסאי, 1919, ובין הסכמי יער בלאבז‘ה בבלארוס, ב-1991.

ורסאי כיווצה את גרמניה, השאירה מיליוני גרמנים מחוץ לגבולותיה, והשפילה אותה עד עפר.

ורסאי עמדה בגרונם של הגרמנים עוד לפני היטלר, ובלי קשר אליו. דמוקרטים לעילא ולעילא שנאו אותה.

כיוצא בזה, יער בלאבז‘ה נשאר תקוע בגרונה של רוסיה. המלחמה נגד גרוזיה/גיאורגיה, ב-2008, היתה ביטוי אחד של שנאת היער, ועלתה לגרוזיה חמת-המזג וההרפתקנית בשליש משטחה. אילמלא הקדימו שלוש המדינות הבאלטיות הקטנות והצטרפו אל נאט“ו, צבא רוסי אולי כבר היה צועד אל תחומיהן, ”כדי להגן על אזרחים רוסיים“. אגב, זה עלול עוד לקרות, נאט“ו או לא נאט“ו, אבל זה יהיה הסוף הרשמי של השלום באירופה.

סכנת רוסיה המושפלת

באמצע השבוע ניסה פוטין לצנן קצת את היצרים, ולפייס את מבקריו במערב.

לא, הוא לא יפלוש לשאר אוקראינה, לפחות לא לפי שעה. הוא הואיל לסיים את התמרון הצבאי האגרסיבי לאורך גבולה של אוקראינה. אבל הוא לא ייסוג מחצי האי קרים. תעמולתו הנלעגת הכריזה, שלרוסיה אין שליטה על ”מיליציות המתנדבים“, שכבשו את קרים מאז תחילת השבוע.

ליתר בטחון, פוטין החליט לנסות השבוע טיל בליסטי בין-יבשתי חדש; ושר ההגנה שלו הודיע, שרוסיה תחפש נמלי-בית לצי המלחמה שלה ולמפציציה ארוכי-הטווח בניקרגואה, בוונצואלה ובאיי סיישל.

אנשים בני 35 ומטה מתקשים לזכור שהיתה פעם מלחמה קרה, ואיזו צינה מפחידה נדפה ממנה. רוסיה כמובן אינה מה שהיתה, וצבאה אינו עומד עוד בברלין, אבל מוטב לרענן את הזכרון.

מוטב גם לחשוב איך עלולה להתנהג רוסיה עוינת ומנוכרת לא רק בחצי האי קרים, כי אם גם במזרח התיכון ובים התיכון. בכיר בקרמלין הזכיר לנו השבוע, שרוסיה, אם תיענש על ידי המערב, תוכל לחפש נחמה בחיק ידידיה במזרח (סין) ובדרום. בדרום? אולי במעלה הדרך לטהראן? לישראל אין סיבה לראות את רוסיה מושפלת. לדמוקרטיות המערביות, לעומת זאת, יש סיבה לבלום אותה. איזו דילמה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “רוסיה: ”הייעוד הגלוי“ והעצם בגרון”

  1. דני פ הגיב:

    “לישראל אין סיבה לראות את רוסיה מושפלת. לדמוקרטיות המערביות, לעומת זאת, יש סיבה לבלום אותה”

    גם למערב אין אינטרס להשפיל את רוסיה. האינטרסים המערביים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר אינם מצדיקים עימות עם רוסיה. המערב ממילא לא ייצא למלחמה ברוסיה, ולכן עימות מדיני עם רוסיה יעמיד אותו באור מגוחך.

    המערב קיבל לתוכו את הרפובליקות הבלטיות – זה מספיק.

    צריך לזכור שהמשבר הפוליטי הנוכחי החל עקב כישלון השיחות בין הנשיא המודח יאנוקוביץ’ לאיחוד האירופי על אינטגרציה כלכלית. אבל מדוע לעזאזל מנסה האיחוד האירופי להתרחב לעבר אוקראינה? האם לא ידעו שזה ירגיז את רוסיה? שחצי מאוקראינה מבכרת קשר עם רוסיה? שאוקראינה היא מדינה עניה מאוד ומפולגת מאוד, עם מצב דמוגרפי הרה-אסון? האומנם נגמרו כבר הבעיות בתוך אירופה שצריך לחפש בעיות חדשות? האם יש איזשהו ציבור באירופה, למעט אולי בפולין ובמדינות הבלטיות, שמעוניין לשלב את אוקראינה באיזשהו שלב?

    עכשיו אין ברירה, צריך להתעמת עם רוסיה (ובאמת רוסיה עשתה מעשה חמור מאוד), ועומדת להיות חבילת סיוע חסרת תקדים לאוקראינה. לו אני ראש ממשלת יוון, אני מסדר איזו פלישה רוסית לסנטוריני או משהו, גם יוון זקוקה לסיוע.

    “ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, הלורד פאמרסטון (=פלמרסטון), כתב לשר החוץ שלו [שצריך לכווץ את רוסיה למען שלומה של אירופה]”

    פלמרסטון (או פאמרסטון, על משקל אייברהם לינקן) כבר בקבר 150 שנה, אבל אפשר לייעץ לו שייטול קורה מבין עיניו. בימיו, בריטניה היתה בשיאה, והיא נהגה להתערב בכל פינה בגלובוס. על כל בעייה הכי קטנה פלמרסטון, שר החוץ המיתולוגי של בריטניה, היה שולח אניות מלחמה לסדר את העניין (מה שנקרא gunboat diplomacy). גם כיום יש פלמרסטונים, אם כי הם לרוב אמריקאים – מישהו כמו ג’ון מקיין הוא בדיוק כמו פלמרסטון. הבעייה שגם ארה”ב בשקיעה מסויימת וברור שפלמרסטוניזם אינה התשובה, בוודאי שלא ברוסיה.

    “ההשוואה בין ולדימיר פוטין להיטלר היא אולי בלתי נמנעת, אבל לא חכמה”

    וגם מעליבה וגם לא צודקת. רוסיה אינה דמוקרטיה ליברלית, אבל היא רחוקה שנות אור מלהיות משטר טוטליטרי גזעני ורצחני. פוטין אינו היטלר, מקבילה גרמנית לעלייתו של פוטין היא אם איזשהו גנרל פרוסי היה תופס את השלטון ולא הנאצים, נניח מישהו כמו קורט פון שלייכר; אותו אדם היה אולי משקם את מעמדה של גרמניה, אבל לא פותח במלחמת העולם, ובוודאי שלא משמיד מיעוטים אתניים על ימין ועל שמאל. בקיצור, הלוואי עלינו.

    • יואב קרני הגיב:

      למערב אין בררה, אלא להעניש את רוסיה. רוסיה עומדת במצב רוח של התפשטות ושל שיקום טריטוריאלי. חוקרת אמריקאית של מרכז אסיה סבורה, שקזחסטן היא הבאה בתור, מפני שגם לה העניק חרושצ׳וב מתנה טריטוריאלית עצומה באמצע המאה שעברה, נדל״ן ואוכלוסיה, אדמה פוריה מאוד. אינני בטוח שהיא צודקת, סוף סוף קזחסטן היא בעלת ברית קרובה של רוסיה, ואין לרוסים צורך לקומם את הקזחים. אבל כללית, החששות תקפים.

      הרפובליקות הסובייטיות לשעבר חדלו להיות סובייטיות לשעבר. עברו 20 שנה, ורוסיה חייבת לדעת שאת הגלגל לא ניתן להחזיר לאחור, אלא במחיר כבד. האם הגרמנים היו חולמים על הריסת ורסאי אילו הסכמי ורסאי היו עומדים בעינם ב-1970? לא בטוח. ארצות מתרגלות בעל כורחן לשינויים, בייחוד אם הן משגשגות. את רוסיה צריך אפוא לבלום.

      ברור שהצדק היה עם האמריקאים בשנות ה-90 בעניין הרחבת נאט״ו מזרחה. נמתחה אז כל כך הרבה ביקורת במערב על ההחלטה ההיא. תומס פרידמן ניהל נגדה מלחמה פרטית ב׳ניו יורק טיימס׳; אחד היועצים הקרובים של הנשיא ביל קלינטון גינה אותו בפומבי. נאט״ו היא המשוכה היחידה, העומדת בין רוסיה המשתקמת ובין סיפוח-מחדש של הבלטיות, או חידוש הקשרים המיוחדים עם פולין, סלובקיה, בולגריה. מי שחשבו שאין צורך בברית צבאית מערבית הועמדו על טעותם.

      הזכרתי את פאמרסטון לא בקשר עם דיפלומטיה של ספינות תותחים, אלא בקשר עם המחשבה האסטרטגית על הצורך בכיווץ טריטוריאלי של מערב רוסיה, מחשבה שפירנסה את האנגלים באמצע המאה שעברה ואת הגרמנים בשתי מלחמות העולם. נסיתי להראות איך החזון הזה, שלא עלה יפה בשתי המלחמות, התממש כמעט מאליו בסוף המלחמה הקרה; ומדוע רוסיה חושבת את התוצאה הזו לקליימאקס לא-צודק ולא-סביר. אני חושב שכיווץ רוסיה מוסיף להיות רעיון טוב, מפני שיצר ההתפשטות שלה בעינו עומד, והיא לא עברה את תהליך הדה-אימפריאליזציה של מעצמות אירופה, או של יפאן. בניגוד לאירופים, מושבותיה משכבר הימים נמצאות בשכנות מיידית, מה שמקשה על ההחלמה ממחלות העבר.

      אשר לאנלוגיה ההיטלרית: הסתייגתי ממנה בגלל האסוציאציות הלא-נחוצות שהיא מעוררת. אבל מוטב לזכור, ואני יודע שאתה זוכר, שהיה היטלר גם לפני אושוויץ. מדיניות החוץ של היטלר בשנתיים שלפני מלחמת העולם השניה היא בהחלט בת-השוואה: ההתיימרות להגן על מיעוטים גרמניים מעבר לגבול מלאכותי וא-היסטורי. במובן הזה, פוטין, כמו שאומרים האנגלים, ״תולש דף מן הספר״ שכתב היטלר.

  2. גיל הגיב:

    לדעתי האמירה של הילרי היא יריית פתיחה במערכת הבחירות שלה ונועדה לצרכי פנים. ברור לה שפוטין אינו היטלר אבל זה מתקבל היטב אצל האמריקאים.

  3. דודי הגיב:

    יש דוגמאות אחרות, מלבד היטלר, לשימוש בהגנה על מיעוטים במדינות זרות כאמתלה להתערב בכוחניות בענייניהן. דוגמאות שאין להן אותן אסוציאציות בלתי-נחוצות שמעלה היטלר: למשל, אותו פלמרסטון שמוזכר כאן שלח ספינות מלחמה כדי לאלץ את יוון לפצות אזרח בריטי יחיד, יהודי, שרכושו נפגע בפרעות אנטישמיות. לא רק הגזענות הרצחנית והקנאות האידאולוגיות ייחודיות להיטלר, ואינן מאפיינות את פוטין, אלא גם ההליכה על כל הקופה שאפיינה, ככלל, את דרכו הפוליטית, המדינית והצבאית של היטלר.

    מלבד הנזק שאסוציאציות אלה גורמות בדעת הקהל ברוסיה, אסור שֶיַטו את המדינאים במערב לכיוון המדיניות שהיה נכון לנקוט כלפי היטלר, כי רב השונה על הדומה.

    גרוזיה, שהעזה להתעמת עם פוטין, אמנם קוצצה מאוד, אבל עודה קיימת כמדינה עצמאית. צ’כוסלובקיה לעומתה, על אף שנלקח ממנה חבל הסודטים, פורקה והפכה לארץ חסות גרמנית כבר במרץ 1939.

    אגיד פה דבר שייחשב אולי לכפירה, אבל מנקודת המבט הרוסית לא רוסיה היא שנמצאת במצב רוח של התפשטות, אלא המערב. אין לרוסיה בעלות ברית צבאיות או פוליטיות על גבולן של מעצמות המערב. אפשר להבין את חששה מכך שלמערב יהיו בעלות ברית על גבולה, ואפשר לראות בתגובותיה לכך ביטוי למגננה, יותר מאשר לתוקפנות.

    • יואב קרני הגיב:

      דודי, אשמח לשמוע ממך דוגמאות לא-היטלריות לתוקפנות בשם הגנה על מיעוטים לאומיים. אפשר להוסיף את הונגריה (הרצון להחזיר את האזורים המיושבים בהונגרים — ברומניה, בצ׳כוסלובקיה וביוגוסלביה — העמיד אותה לצד היטלר במלחמת העולם השניה); סומליה, עוד בזמן שהיתה קיימת הלכה למעשה, התחילה מלחמה, כאשר ניסתה לספח את איזור האוגאדָן של אתיופיה, כדי להגן על המיעוט הסומלי; אבל הקבלה של סגנון פעולה מחייבת גם הקבלה של כוח. לצורך השוואה עם רוסיה, עלינו לחפש מעצמות גדולות, השתמשו בקלף האתני כדי לנסות ולשנות את גבולותיהן. שם אני מתקשה למצוא הרבה דוגמאות. האסוציאציה ההיטלרית, לרוע המזל, היא כמעט טבעית, לא בגלל השפם של פוטין, אלא בגלל מעשיו.

      אירופה לא תצא למלחמה על עניין אוקראינה, או קרים. זה מובן מאליו. הדמוקרטיות המערביות לא יצאו למלחמה נגד ברית המועצות, כאשר כבשה את מרכז אירופה, וכוננה משטרי כיבוש לכל דבר מן הבלטי עד האדריאטי ועד שערי הים התיכון. המערב הדמוקרטי לא נקף אצבע, כאשר טנקים סובייטים דיכאו התקוממויות דמוקרטיות במזרח ברלין (1953), בבודפשט (1956), בפראג (1968). העיקרון מעולם לא היה שווה את המחיר, לרוע מזלם של המדוכאים.

      אשר לתחושת הכיתור, שאתה מייחס לרוסים, אכן זו דלקת כרונית במחשבתה הפוליטית של רוסיה — וזה היה צידוק שסניגורי ברית המועצות היו נוהגים לתת לתוקפנויותיה, בפעם האחרונה בסוף 1979, כאשר פלשה לאפגניסטן (וקירבה בזה את קיצה שלה). אי אפשר להתייחס בביטול מוחלט לתחושה הזו, גם מפני שפחדים, לא-רציונליים כאשר יהיו, מחייבים נסיון להבין מניעים. רוסיה אמנם היתה קרבן לפלישות מסיביות כמעט מכל כיוון אפשרי, עם מחיר אנושי עצום: המונגולים בימי הביניים, הפולנים והשוודים בעת החדשה, נפוליאון והיטלר; וגם ההתערבות המערבית במלחמת האזרחים הרוסית, בנסיון להביס את הבולשביקים, ב-1918.

      אבל קשה לרחוש יותר מדיי הבנה לתחושת כיתור של ארץ, המשתרעת על פני אחד-עשר אזורי זמן, בין האוקיאנוס השקט לים הבלטי. אנחנו מכירים ארץ קטנה ומוקפת אויבים, הלוקה בתחושות כיתור מוצדקות למדי, אם גם לפעמים מוגזמות. אבל בקטנה המכותרת שלנו אפשר לנסוע בשלוש שעות מקצה אל קצה (במהירות מופרזת). סע שלוש שעות ממוסקבה מזרחה, ואתה עדיין שלוש שעות ממוסקבה.

      • דודי הגיב:

        למשל, לאורך המאה שעברה, המעורבות הטורקית באלכסנדרטה, המעורבות הטורקית והיוונית בקפריסין, המעורבות הקרואטית והסרבית בענייני בוסניה. הזכרת את הונגריה בין מלחמות העולם:, גם פולין הצטרפה לגרמנים בשנות השלושים בלחצה על צ’כוסלובקיה “לכבד את זכויות המיעוט הפולני”.

        ציינתי קודם את פלמרסטון ששלח ספינות מלחמה לאיים על יוון, כדי להגן על ענייניו של נתין בריטי אחד ויחיד, שממשלת יוון קיפחה את זכויותיו.

        אז אולי האסוסיאציה להיטלר היא טבעית כיוון שמדובר במנהיגי מעצמות, אבל חשוב מאד לזכור הבדל יסודי בין השניים, לדעתי, מבחינת הקנאות האידאולוגית והנכונות להסתכן. כאמור, מוטב להיות גרוזיה של 2008, הסובלת משכן חזק ותוקפני, על פני צ’כוסלובקיה של 1938 ששכן חזק, תוקפני וחסר מעצורים גמר אומר למחוק מהמפה.

Leave a Reply