וויקיליקס פצעה אנושות את עצם התפיסה של דיפלומטיה. מי ירצו עוד לפטפט בארוחות ערב עם דיפלומטים אמריקנים (חוץ מפוליטיקאים ישראליים)? אבל וויקיליקס היא רק הקוריוז המוכיח את הטרגדיה. אוסף של חדשות רעות — מפאתי ים סין הצפוני ועד ליסבון ועד וושינגטון — מאשר את שקיעתו הנמשכת של המערב
מאו צה טונג אהב להגיד על ארה”ב, שהיא “נמר של נייר”. הוא כמובן טעה — הוא נהג לחזור ולטעות, בייחוד טעויות גדולות, יקרות וגורליות — אבל במשך שנים, מדיניות-החוץ האמריקניתעמדה בסימן הטראומה של האיפיון ההוא. הוא התכוון להגיד, שהכוח שאמריקה מקרינה קטן בהרבה מן הכוח שהיא מסוגלת להפעיל.
האמריקנים יצאו למלחמת וייטנם במידה רבה כדי להפריך את הרושם שהם “נמרי נייר”. שנים הרבה לאחר מאו הם ניהלו מלחמות באפגניסטן ובעיראק, כדי להפריך את הרושם שהם אינם מסוגלים עוד להגן על עצמם. היסטוריונים של העתיד יצטרכו לחוות דעה מוסמכת יותר מדעתנו אם מלחמות האנטי-ג’יהאד בלמו את שקיעת אמריקה, או החישו אותה.
אבל מי היה מסוגל להעלות בדעתו ש”אויב השנה” של אמריקה ב-2010 יהיה בעצמו “נמר של נייר”, לא מפני שיהיה חסר כוח, אלא להיפך, מפני שכוחו יהיה בנייר.
אוסף של תמהונים אקסצנטריים, עם הרגלים אישיים נפסדים ועם שנאות פתולוגיות, שינו את מהלך ההיסטוריה הדיפלומטית. הרוק יבש בגרונותיהם של עתונאים, אשר התרגלו ללקט פיסות מידע זעירות משולחנותיהם הנידחים של פקידים לא-חשובים במשרדי-ממשלה משניים; שבילו קריירות ארוכות בנסיונות מתישים לתאר מצבי-דעת בירוקרטיים ומדיניים; שציטטו בדחילו ורחימו מקורות אנונימיים, וניסו לתת למקורות משהו בתמורה, כדי להבטיח את הדליפה הבאה; שהגישו חשבונות-הוצאות על היין שמזגו אל כוסותיהם של עוזרים ועוזרי-עוזרים; שאספו מעטפות חתומות במגרשי-חניה תת קרקעיים…
שלא לדבר על היסטוריונים כבדי ראש, שהמתינו באורך-רוח ליד הדלת בארכיונים רשמיים, כדי שחיסיון בן 30 שנה, או 50 שנה, או 75 שנה יוסר על התכתבויות דיפלומטיות עתיקות.
לא עוד. נמר הנייר של וויקיליקס פצע אנושות את עצם התפיסה של דיפלומטיה. אין עוד חיסיון ואין עוד חסינות. ראש ממשלת טורקיה טאייפ ארדואן מאיים עכשיו לתבוע לדין את הדיפלומטים האמריקניים שהתחלקו עם הממונים עליהם בוושינגטון בשמועות על שחיתותה של משפחתו. לפנים, דוחות כאלה היו חבויים בתרמילים נעולים של דואר דיפלומטי. עכשיו, דיפלומט אמריקני בארץ כטורקיה יצטרך להרהר בסיכון האישי הכרוך בדוחות כנים מדיי.
שליט טורקיה הוא איש בעל עניין מוגבל ואגונצטרי בגינונים דמוקרטיים. אבל מה אפשר להגיד על נשיא הרפובליקה החמישית של צרפת? דיפלומטים אמריקניים בפאריס ייחסו לו גינונים וגם מעשים של מלך אבסולוטי; וכתבו על עוזריו, שבלהיטותם להניח את דעתו, הם מגינים עליו מפני מידע לא-נעים. למשל, למרבה הגיחוך, הם שינו את נתיב החזרה של מטוסו, כדי שלא יצטרך להתבונן בצבעי הדגל הטורקי על מגדל אייפל. ראש העיר הסוציאליסטי של פאריס ציווה על הפירוטכניקה הזו, כדי להקניט את הנשיא הימני, המתנגד חד-משמעית להצטרפות טורקיה אל האיחוד האירופי.
לשלוח אופנוען לשטוקהולם?
כל אחד מן השדרים הדיפלומטיים שדלפו מסוף החדוש שעבר היה מסמר שיער כשלעצמו. כריכתם יחד חוצה את גבולות הציפיות הטבעיות. כמעט קשה לדעת איך לנהוג בה: לשלוח אופנוען, כדי שיצמיד פצצה לתחתית מכוניתו של ג’וליאן אסאנז’, מייסד וויקיליקס, הממתין למשפט אונס בשוודיה? לאיים על איסלנד, שבה חונים משרדי וויקיליקס, שאיש לא יקנה ממנה עוד דגי בקלה? לקוד קידת התנצלות יפאנית לפני כל מדינאי זר, שהמסמכים המודלפים מעלו באמונו והלבינו את פניו?
השאלה המיידית היא מי ירצו עוד לדבר עם דיפלומטים אמריקניים. כל בן שיח יצטרך לזכור מה קרה לכריס פאטן (Patten), מי שהיה הממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי, לשעבר המושל הבריטי האחרון של הונג קונג. פאטן אמר לשגריר ארה”ב בבריסל, “על ארוחה של דג צמיגי”, כי לוולדימיר פוטין יש “עיניים של רוצח”.
סליחה, אדוני השגריר, יגיד הפאטן הבא על הדג הצמיגי הבא, “התוכל בבקשה לחתום על התחייבות שאף אחת מן המלים שאני אומר לא יימסרו לידיעת שולחיך?” כאשר דיפלומטים יצטרכו לקבל עליהם כללים של “אוף דה רקורד”, לא תהיה עוד דיפלומטיה. מי בעצם זקוק לה, כאשר ראשי מדינות וממשלות יכולים לדבר זה עם זה במישרים, בקלות מביכה? פעם שגרירים היו יוצאים לדרך עם ייפוי כוח מלא לשאת ולתת ולהחליט. עכשיו ממילא אין להם אלא הסמכות לשאת דרשות מתחכמות בבתי כנסת, או להמתיק סודות על דג צמיגי.
פרופ’ פואד עג’מי, ההיסטוריון האמריקני-לבנוני כבד-המשקל, חושב שאין צורך להקדים ולהספיד את הדיפלומטיה. הוא כתב (ב’וול סטריט ג’רנל’), “מנהיגים זרים יוסיפו לדבר איתנו”. אמנם מן הדין שמולדתו של המדליף אסאנז’ תעניש אותו, כותב עג’מי על אוסטרליה; ומן הדין שהביון האמריקני יעצור אותו, ויביא אותו לדין — אבל גם בהיעדר עונשים, אסאנז’ משביע בסך הכול את סקרנותם החטופה של “מציצנים ושוחרי-רכילות”.
יתכן שהוא צודק. קשה להאמין, למשל, שסכנת הדלפה תשים קץ לפטפטנותם חסרת התקנה של פוליטיקאים ישראליים בסעודות ערב אינטימיות בביתו של השגריר האמריקני. אבל קצת קשה להאמין, שמנהיגים אוטוריטריים בקו החזית של המאבק נגד איסלאם קנאי יוסיפו לתת אמון באמריקנים. בוודאי לא נשיא תימן, שעכשיו הכול יודעים את צביעותו ואת כזביו. “אתם תשליכו את הפצצות, אנחנו נעמיד פנים שהן שלנו”, הוא אמר לאמריקנים. או המלך הישיש של ערב הסעודית, שדחק בארה”ב “לרוצץ את ראשו של הנחש” האיראני. או ראש ממשלתה הצעיר של לבנון, שאמר לאמריקנים “עיראק לא היתה נחוצה — איראן נחוצה”, זאת אומרת מלחמה נגד איראן.
שתיקת סין, איומי רוסיה, שקיעת אירופה
וויקיליקס היא אולי האנקדוטה המוכיחה את האקסיומה. היא נותנת ביטוי כמעט קל-דעת, כמעט קומי, לשקיעת כוחה של ארה”ב. קריאת התיגר של צפון קוריאה חשובה קצת יותר מוויקיליקס. הימנעותה המתגרה של סין מלגנות את צפון קוריאה חשובה הרבה יותר.
איומיו החדשים של הצמד פוטין-מדוודב להתחיל מירוץ-חימוש גרעיני חשובים הרבה יותר. סירובה של הממשלה הניאו-איסלאמיסטית של טורקיה לשתף פעולה עם ברית נאט”ו, שהיא חברה בה, בפרישת טילים-נגד-טילים, חשובה הרבה יותר.
וחשובה לאין שיעור, כמובן, היא החשת שקיעתה הפאתטית של אירופה אל תהום פיננסית, אל אימפוטנציה פוליטית ואל אבדון דמוגרפי.
וחשוב לאין שיעור, כמובן, הוא המסע רחב-הממדים בתוך ארה”ב להחליש חוקתית את הממשלה הפדרלית, אולי להנמיך אותה אל רמתה מלפני מלחמת האזרחים (שיום השנה ה-150 לפריצתה מתקרב והולך).
צירוף החדשות האלה, בו בשבוע שוויקיליקס הרימה את חצאית הדיפלומטיה, מעניק לנו את הקונטקסט. אכן, מראה לנו מאו צה טונג מקברו, הפעם באמת נס ליחו של נמר הנייר. אולי.
(התפרסם ב’גלובס’, שניים בדצמבר 2010)
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
לעניות דעתי מקרה וויקיליקס נובע מחופש מוגזם, חוסר גבולות והיעדר יכולת או רצון להציבם, או לנסות להציבם. ראה מאמרך על הספרדית. יש דברים שלא עושים, ואם עושים נענשים – ראה ג’ונתן פולרד ומרדכי ואנונו. מי שיעשה כמעשה וויקיליקס לצפון קוריאה, איראן, סין או אפילו סינגפור רבת הסודות, דמו בראשו, אפילו דם משפחתו. חופש מוגזם מחליש את ארה”ב.
בכל מאבק-כוח יש צורך בסודיות. הסודיות וחוסר הידע מקטינים את הסכנה של התפרצות אלימה. תמיד ובכל מקום, ידיעה ודאית מעוררת תוקפנות. דיפלומטיה וסודיות נועדו לצמצם את הדחף לשפיכות דמים.
פגיעה ביכולת הדיפלומטית של ארה”ב, בייחוד מול הסודיות של סין העולה, מסכנת מאוד את שלום העולם. אין בוויקליקס תרומה לשקיפות אלא פגיעה אמיתית בארה”ב ובעלות בריתה. איני מאחל לאיש לחיות בעולם שבו סין החליפה את ארה”ב. וויקיליקס מקדמת מאוד מצב עניינים כזה. ראוי בהחלט להטיל פחד על מי שינסו להוסיף ולעשות מעשה וויקיליקס. ההלצה על הצמדת הפצצה למכונית היא אולי יותר מהלצה.
יואב,
כשאתה מדבר על הנסיון להחליש את הממשלה הפדרלית בארה”ב אתה מדבר על אנשי מסיבת התה?
הם — ואחרים בימין האמריקני.
אין חדש תחת השמש.
יש התחדשות, כלומר אותם כוחות של טכנולוגיה חוזרים ורודפים את אלו שסמכו כי הטכנולוגיה שלהם תגן עליהם לעד ולתמיד. וויקיליקס זה תופעה קטנה בסיפור של העולם הזה וההשפעה שתהיה לה על ההיסטוריה תחלוף, לדעתי, כמו כל אנקדוטה רכילותית שהייתה קיימת בעידנים שהיו. נו באמת, לפוטין יש עיניים של רוצח, או סרקוזי מתנהג בילדותיות ההולמת מלך, אתה יכול בקלות רבה ממני להעלות דוגמאות עסיסיות יותר לרכילות שהייתה קיימת בממלכות עבר.
ההבדל בין ההגמוניה האמריקאית לכל הגמוניה אחרת שהייתה בעבר טמון במוחלטות של המשטר הכלכלי שהיא מובילה. ההבדל בינה לבין רומא הוא שלרומא לא היה המונופול על ייצור דולרים. אויביה יכלו לה כי היה משהו שכולם סמכו עליו- זהב, וכסף ולכן יכלו לשתף פעולה נגדה, גם אם באופן המינימלי ביותר. קשה לראות פתאום את הרוסים והסינים משתפים פעולה באמת כדי להוציא את אמריקה מהמשחק, הרי הסחר חליפין שלהם מבוסס על מטבע אמריקאי ומנגנון שליטה קשוח המגן על משטרם הפנימי. מדינות העולם כמו גם שאר הגופים הכלכליים צריכים מתווך כדי לפעול בעולם. ארה”ב מספקת את האחראיות למנגנון היעיל ביותר המוכר כיום וזה המביא לרווחה הגבוהה ביותר עבור מרבית האנשים בעולם, ניתן לפטר את המנכ”ל, אבל לא נפטרים מסוכן הביטוח עד שיש ודאות שניתן לחיות גם בלעדיו.
אני לא חושב שהעולם המודרני מסוגל לוותר על מה שהוא השיג מבחינת רמת מחיה, וחשוב מכך מבחינת זכויות מוגנות מצד המשטר. אולי קשה להסביר לאדם שאין לו זכויות מה הן זכויות, אך אדם תמיד יתנגד למשטר שהוא חושב שגוזל ממנו זכויות (ובצפון קוריאה כנראה שהזיכרון של קיום זכויות לא קיים, רחוק מאד או שנמחק בדרקוניות ההכרחית לכך). אני טוען כך כי התמחות היא צורת החליפין המספקת את רמת המחיה הגבוהה — כיום כפי שהיה בימי בריטניה הגדולה. התמחות יכולה להתרחש, רק כאשר יש קרקע נוחה לסחר של שירותים, כלומר סחר שבו המוצרים הסופיים (שהצרכן קונה) מורכבים מחלקים שיוצרו על ידי גופים כלכליים עצמאיים ממדינות שונות ותרבויות שונות — והכול מתחלקים ברווחים לפי חלוקה ידועה מראש. “ידועה מראש” לא מחייבת צדק — אבל גם לדעת מה יוליד יום זה משהו.
בכל מקרה, דעתי היא שאין בנמצא תחליף למשטר הדולר, ואם כך אז מלך הדולר הוא מלך העולם, גם אם יש כוחות שמציקים לו. בעצם אם לא היו כאלה אז היה צריך לדאוג באמת, הלוא כן?
יואב,
יכול להיות מעניין לשמוע עוד על המאבק האנטי-פדרלי בארה”ב. בכל מקום שראיתי התייחסות כזו, אצל אחרים ואצלך (אלא אם לא היטבתי לקרוא בין השיטין), ההתייחסות היתה כלמאבק-כוחות פנימי אמריקאי, ולא כלהתפתחות שיכולות להיות לה השלכות גלובליות כה דרמטיות.
אתה מתכנן מאמר בנושא?
בהחלט, ולאו דווקא בהקשר אמריקני בלבדי. בסוף השבוע תופיע רשימה בעניין. אני מכוון להוסיף ולעסוק בזה, בעיניי זה מן הנושאים המעניינים ביותר של זמננו.
שלום יואב,לרגל פרסום איש השנה של טיים אני מנחש שתפרסם רשימה בעניין. נזכרתי ברשימה מרתקת שפרסמת לדעתי לקראת חגיגות המילניום בשנת 2000 ושם בחרת את איש ה: מאה/אלף/אלפיים. אני מנסה למצוא אותה באתר שלך אך ללא הצלחה.
נעים לשמוע שזכרונך מגיע עד שנת 2000. זה אמנם היה פרוייקט מעניין, ומפעם לפעם אני משתעשע ברעיון של עידכונו והרחבתו. אולי גם אחזור אליו בקרוב. לבעלי זכרון קצר משלך, בחרתי אז את שלוש דמויות שהשפיעו על גורל היהודים יותר מכל בני זמנם. לאיש המאה ה-20 בחרתי את פרנקלין רוזוולט, נשיא ארה”ב, על הצלת הציוויליזציה המערבית; לאשת האלף בחרתי את המלכה אליזבת הראשונה, “מייסדת העולם האנגלו-סאקסי”, שבלעדיו לא היתה תקומה ליהודים באמריקה או בארץ ישראל; ולאיש האלפיים בחרתי את רבן יוחנן בן זכאי, האיש שסלל דרך שיור ליהודים מלב החורבן של הבית השני.