ברק אובמה הבטיח לסיים “מלחמה אידיוטית”, ולנצח ב”מלחמה צודקת”. כשהוא שינה את דעתו, הגנרלים נתנו לו “שלוש אופציות”, חוץ משתי הראשונות. איך להציל פוליטיקאים מעורמת הגנרלים?
בעשר השנים האחרונות, בוב וודוורד, הרפורטר המפורסם ביותר של זמננו, קיבל עליו להיות סופר דברי-הימים של הבית הלבן. בערך פעם בשנתיים הוא מפרסם ספר עשיר גילויים על מעשי הממשל בשני עניינים עיקריים: מלחמות אחד-עשר בספטמבר ואסונות כלכליים.
וודוורד עדייין שייך ל’וושינגטון פוסט’, כפי שהיה לפני 38 שנה, כאשר התחיל לחשוף את פרשת ווטרגייט, יחד עם קרל ברנסטיין. ממש כמו אז, וודוורד אוסף עובדות. בניגוד לאז, הוא אינו צריך להביא בחשבון את צורכי העתון היומי. יש לו מועד אחרון (דדלאיין) אחד בלבד: פעם בשנתיים. הוא דוגר איפוא חודשים ארוכים על סקופים, שכל אחד מהם היה יכול להניב כותרת ראשית.
איזו מין עתונאות היא זו? התשובה היא שהסקופים לא היו נולדים, אילו נועדו להתפרסם בעתון של מחר. וודוורד כותב למען ההיסטוריה. מאחר שמקורותיו רוצים להבטיח לעצמם מקומות טובים בהיסטוריה, הם מוכנים לפתוח דלתות לפניו שבני תמותה רגילים לא יעברו בהן.
כך או כך, סתיו הוא, עוד מעט ימלאו שנתיים לבחירות שהעלו את ברק אובמה לשלטון (נובמבר 2008), והגיע זמנו של הספר הדו-שנתי. זה מאורע תקשורת ארצי, ועתונים מתחרים זה בזה על הבכורה. למרבה האירוניה, ה’ניו יורק טיימס’ הקדים הפעם את ה’וושינגטון פוסט’ בגילוי גילוייו של המגלה הראשי. ספרו של וודוורד עוסק ב”מלחמות אובמה”, עיראק ואפגניסטן. הוא מצייר תמונה מסובכת ומטרידה.
ברק אובמה הצליח לשבות את דמיונם של פעילי המפלגה הדמוקרטית הרבה בזכות נאום שנשא בסוף 2002, כאשר היה חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. הוא דיבר אז באסיפה פומבית נגד המלחמה המתרגשת ובאה בעיראק. “אני אינני מתנגד לכל מלחמה באשר היא”, הכריז אובמה, “אני מתנגד למלחמה אידיוטית” (dumb war).
זה היה מוטיב חוזר במסע הבחירות שלו לנשיאות. עיראק היא מלחמה רעה, היא צריכה סיום מהיר, והוא אמנם יסיים אותה; מה שלא כן אפגניסטן, היא מלחמה טובה, במובן זה שהיא הכרחית ומוצדקת, והוא יקצה את המשאבים הנחוצים להצלחתה.
תנו לו “אסטרטגיית יציאה”
זה היה הגיוני. היה קל להראות את הקשר בין הקצאת המשאבים המסיבית ל”מלחמה המיותרת” בעיראק ובין הסתבכות “המלחמה הצודקת” באפגניסטן: אם ארה”ב תקדים להיחלץ מעיראק, יהיה אפשר לחזור ולהשקיע באפגניסטן. אובמה ניצח בבחירת לנשיאות בזכות קריסת המערכת הפיננסית, לא בגלל שאלות של מדיניות חוץ. אבל מישוואת שתי המלחמות שהוא פיתח היתה פשוטה ושווה לכל נפש. היא מילאה תפקיד כלשהו בהנחת דעתם של מצביעים בלתי תלויים, שהיו אולי נמנעים מלתמוך במועמד החשוד בפציפיזם.
לנשיא אובמה לא היו דרושים אלא ימים אחדים בבית הלבן, כדי להבין שהבטחתו לנצח ב”מלחמה הצודקת” עומדת להיות אבן-ריחיים כבדה על צווארו. המלחמה אולי צודקת, אבל לאיש אין מושג איך לנצח בה. אפשר לכל היותר לא להפסיד. איך לא-מפסידים במלחמה ללא-נצחון? ממשיכים אותה, וממשיכים אותה, וממשיכים אותה. וזה בדיוק נמרץ מה שהנשיא לא רצה. מלחמת וייטנאם המחישה את התוצאות של מלחמה ללא קו-סיום; או מה שיודעי ח”ן קוראים “מלחמה ללא אסטרגיית יציאה”.
על פי וודוורד, ברק אובמה דרש אסטרטגיית יציאה מן הגנרלים שלו. הגנרלים סירבו לספק אותה. הם העניקו לנשיא את “שלוש האופציות” הקלאסיות, אבל שתיים מהן היו לא-ריאליות מעיקרן. במקום לצאת, הגנרלים רצו להיכנס עוד יותר. הנשיא נשך את שפתיו וחרק את שיניו, וחתם על האופציה השלישית. העיבוי התחיל.
(מסרתי את הפרטים כאן במידה הכרחית של קיצור ושל פישוט, את מלוא הסיפור אפשר לקרוא באתר הרשת של ‘וושינגטון פוסט’.)
כמה שהסיפור הזה ידוע ומוכר. הגנרלים, הסרים למרותה של הנהגה אזרחית נבחרת, מצליחים פעם אחר פעם לכפות את רצונם. זה התחיל אל נכון במסע הכיבוש של יוליוס קיסר בגאליה ובבריטניה, נמשך במסע הכיבוש של נפוליאון באיטליה ובמצרים, והגיע אל שיאים בני-זמננו במלחמת וייטנאם ובמלחמות לבנון.
שהרמטכ”ל יחסוך זמן
פרופ’ יורם פרי, בעל סמכות מיוחדת ורבת שנים ביחסי צבא ופוליטיקה, נזכר במעמד אחד שבו שר בממשלת ישראל הציע לרמטכ”ל לחסוך זמן לכל המסובים, ולהודיע מייד את “האופציה השלישית”, מפני שהיא ממילא תתקבל.
כמובן, לא תמיד הגנרלים גוברים על הפוליטיקאים. כאשר הפוליטיקאים הם בעלי נסיון צבאי, או אסטרטגי, או לפחות בעלי יומרות, הם כופים את רצונם. צ’רצ’יל עשה כן עם הגנרלים שלו, בשתי מלחמות עולם; גם הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השניה. הנשיא בוש האב הכריח את הגנרלים שלו לסיים את מלחמת עיראק הראשונה, ב-1991, מבלי להפיל את סדאם חוסיין. דונלד רמספלד, שר ההגנה הראשון של בוש הבן, כפה על הגנרלים חיל פלישה קטן בהרבה מזה שהם רצו בעיראק.
הנשיא הרי טרומן הדיח את גנרל דגלס מקארתור, אשר ניסה לנהל מלחמה פרטית בקוריאה. הנשיא ג’ון קנדי דחה את המלצותיהם הנציות מאוד של אחדים מן הגנרלים שלו בזמן משבר הטילים בקובה. אבל לנשיא לינדון ג’ונסון לא עמדו חושיו הפוליטיים המפותחים להתנגד לגנרלים שלו בווייטנאם. מנחם בגין ב-1982, אהוד אולמרט ב-2006, לא ידעו שהגנרלים שלהם מוליכים אותם שולל, במתכוון או שלא במתכוון.
ברק אובמה נפטר בסופו של דבר מאחד הגנרלים שכפו עליו עיבוי באפגניסטן, אבל רק לאחר שהגנרל פרק עול בראיון עתונאי, ודיבר בחוסר כבוד ובחוסר דיסקרטיות על הנשיא ועל ממשלו. אובמה אמנם חוזר ומטעים, שהוא יתחיל לדלל כוחות באפגניסטן ביולי 2011, אבל מעט מאוד אנשים מאמינים שהוא יהיה מסוגל. הגנרלים יעמדו בדרכו. אחדים מהם מנהלים מסע השתדלות כמעט גלוי לטובת “האופציה השלישית”, תהיה אשר תהיה.
מזכיר צבאי בסוף הדרך
מה לעשות כדי להקשות על גנרלים להערים על פוליטיקאים? פרופ’ פרי, כיום ראש המרכז ללימודים ישראליים באוניברסיטת מרילנד, ליד וושינגטון, מציע למשל לנתק את כהונת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה משרשרת הפיקוד. הכהונה הזו, הוא אומר, צריכה לסיים את הקריירה של האיש המשמש בה, לא להעניק לו קרש קפיצה לרמטכ”לות. מזכיר צבאי ללא שאיפות אישיות יוכל, אולי, להעניק משקל-נגד לגנרלים. גם מועצה עצמאית-באמת לבטחון לאומי תוכל.
לא שזה עזר לנשיא אובמה. יועצו לבטחון לאומי הוא גנרל לשעבר ללא כל שאיפות נוספות (שעתה זה הודיע על פרישתו). הוא לא הציל אותו מעורמת הגנרלים הנוכחיים. אולי אין לפוליטיקאים בררה אלא לרקוע ברגליהם לעתים קצת יותר מזומנות, וללמוד להגיד לא לגנרלים. הבעיה היא — כפי שאמר פעם ראש ממשלה ישראלי בעניין אחר — הבעיה היא שהם מ-פ-ח-ד-י-ם. וכל זמן שלא ייגמלו מן הפחד, הם גם לא יינצלו מן העורמה.