ד”ר מיכאל אורן הוא איש מעמיק ורב חן. הוא גם פטפטן חסר תקנה, איש סודם רב הקריצות של עתונאים אמריקניים, אינטלקטואל החוצה את הגבולות מעשה הקנטה או בכוונה תחילה. הוא הפך את התקשורת האמריקנית לזירת ניגוח פנים-ישראלית. הוא תקף בארסיות את ממשלת ישראל, הוא אפילו השמיץ את צה”ל. הוא איש החסר את התכונה הדיפלומטית החשובה ביותר: דיסקרטיות. ד”ר אורן מתאים למלא לא-מעט תפקידים. הוא אינו מתאים להיות שגריר בוושינגטון בזמן שבו לחישות וניואנסים צריכים להיות לשון הדיבור העיקרית
האיש שלהם בוושינגטון. ‘ישראל היום’ מודיע על הולדת הקריירה הדיפלומטית של ד”ר אורן, לצד צילום הכריכה של ספרו (המצוין) על מלחמת ששת הימים, עם המלצות חמות מג’ורג’ דאבליו בוש
אילו היה בישראל משטר נשיאותי (חס ושלום), הסנאט בירושלים לא היה מאשר את מינויו של ד”ר מיכאל אורן לשגריר בוושינגטון. לא מפני שהוא אינו מתאים, אלא מפני שיש לו זנב ארוך להפליא.
בוושינגטון, כלל רב שנים הוא שמוּטב לִנשיאים להימנע מִלְמַנות ידועים בציבור לִכהונות מעוררות מחלוקת. בעגה האמריקנית אומרים על אנשים כאלה, שהם השאירו מאחוריהם “זנב ארוך” (או, מילולית, “שובל ארוך”) מדיי של התבטאויות, בכתב ובעל פה.
מפעם לפעם, נשיאים מוֹעדים, כאשר הם שוכחים את הכלל. ב-1986, רונלד רייגן הציע מועמד מצוין לבית המשפט העליון, פרופסור ופרקליט, איש בעל הבנה מעמיקה של החוקה. לרוע מזלו של רייגן, וּלרוע מזלו של הימין האמריקני, האיש ההוא, רוברט בּוֹרְק, בילה את רוב חייו בהבעת דעות.
הואיל והיה איש אקדמיה ואינטלקטואל לתיאבון, הוא לא הירהר בתוצאות הפוליטיות של דעותיו. הוא הביע אותן, מפני שלתכלית הזו יש אינטלקטואלים: הם חוצים את גבולות ההסכמה החברתית והתרבותית, כדי שיום אחד כולנו נוכל לחצות אותם. הם האוואנגרד, ולא איכפת להם לעורר כעס או שנאה. אנחנו נוטים להשגיח בִּגדוּלתם לאחר מותם, לפעמים הרבה אחרי מותם.
הפוליטיקאים קרעו את רוברט בורק לִגזרים. שמו נעשה מאז פוֹעַל באנגלית האמריקנית. to bork — אל-נא תחפשו בבקשה במילון — פירושו, פחות או יותר, להתעלל במועמד לִכהונה ציבורית בכירה.
איש לא יוכל to bork את ד”ר אורן. אני שמח על זה. מינוי של מה שהצרפתים קוראים “אינטלקטואל ציבורי” לכהונה בכירה הוא חדשות טובות.
הואיל וד”ר אורן גידל זנב ארוך, אנחנו יודעים שהוא אמר כל מיני דברים אשר היו מעמידים אותו הרחק מן האגף הימני של ממשלת ישראל. הוא דיבר למשל על הצורך לפרק יישובים באופן חד צדדי. היש לזה חשיבות? לא במיוחד. את יחסי ישראל-ארה”ב ממילא לא ינהל השגריר בוושינגטון. ינהל אותם בנימין נתניהו.
מעודדת הידיעה שבִּסביבת נתניהו יש אנשים כד”ר אורן, המוכנים להַשׂיא לו עצות נועזות. מעודדת הידיעה שראש הממשלה מוכן להאזין לעצות כאלה. כשלעצמי אינני מאמין שהוא מוכן לקבל אותן, אבל זה עניין נפרד.
נאום הסנאטור
אילו הייתי חבר בוועדת החוץ של הסנאט הישראלי, הייתי מציג לשגריר המיועד את השאלה הבאה:
ד”ר אורן, אנחנו מודים לך על נוכחותך כאן, וּמעריכים את חוכמתך ואת ידיעותיך, וּשׂמחים לגלות שאתה מדבר גם עברית. מה דעתך, ד”ר אורן, על ישראלים המנסים להבאיש את ריחה של ממשלתם הנבחרת בארה”ב? האם אתה חושב שזו התנהגות אזרחית נסבלת?
לא, ישיב ד”ר אורן אל-נכון.
סוף סוף, בימין הפטריוטי הישראלי תמיד ביקרו בקול גדול וּבכֵנוּת בלתי מסויגת את הֶפקרוּת הלשון של אנשי השמאל — אלה המוציאים את דיבת ישראל רעה, ועוד מקבלים על זה שכר סופרים, ולפעמים מוטסים במחלקות עסקים, וּמשוּכּנים בבתי מלון של חמישה כוכבים.
מה טוב, ד”ר אורן, שאנחנו מסכימים. אדוני היושב ראש, אני הכנתי בשבילך ובשביל חברי הוועדה המכובדים לקט מממאמריו של ד”ר אורן בעתונות האמריקנית בשנים האחרונות.
למשל, בינואר 2007, ב’וול סטריט ג’רנל’, ד”ר אורן כתב כי “ישראלים יחשבו פעמיים לפני שיצייתו להוראותיו” של ראש הממשלה אולמרט לצאת לקרב.
באוגוסט 2008 חזר ד”ר אורן אל ‘וול סטריט ג’רנל’, הפעם בחברת עמיתו החוקר הבכיר ממכון שלם, יוסי קליין-הלוי. אולמרט עתה זה הודיע על כוונתו להתפטר, אבל החוקרים הבכירים הזהירו את קוראי ה’וול סטריט ג’רנל’ מפני כוונותיו הנסתרות של ראש הממשלה.
“מר אולמרט עומד להתחיל את אחד התמרונים המושחתים ביותר מבחינה פוליטית בהיסטוריה של ישראל”, הם כתבו. לאולמרט יש מניע מרושע (nefarious, שאפשר גם לתרגם “נפשע”). “הוא ישתמש במשא-ומתן לשלום כתירוץ להאריך את שלטונו”. כיצד? פשוט מאוד. איש מאנשי ‘קדימה’ לא יוכל להרכיב ממשלה, יהיו בחירות חדשות, ואולמרט ינצל את מגעי השלום שלו עם הפלסטינים ועם סוריה כדי לשכנע את “התקשורת הישראלית רבת הכוח — שמאלית רובה ככולה, ורוחשת איבה עמוקה למר נתניהו — לתמוך בהמשך שלטונו”.
גם פטפטנותך, ד”ר אורן
להלן ארים את ראשי מן הטקסט, אנעץ מבט ארוך ורב משמעות בשגריר המיועד, ואשאל אותו:
ד”ר אורן, אני סקרן לדעת מדוע ראית צורך לפרסם את המאמר הזה בעתון אמריקני, ולא בעתון ישראלי. איזה מניע לא-מרושע ולא-נפשע הניב את ההתקפה הקשה הזו על ראש הממשלה הלגיטימי של ישראל, או על על התקשורת הישראלית? היתכן שחתית את הגחלים בשביל שלדון איידלסון, שאירגן עצומה נגד אולמרט (וניסה להחתים עליה, בין השאר, את חיים סבן, כפי שדיווח השבועון ‘ניו יורקר’)?
מֶה היית אומר, אדוני השגריר המיועד, אילו חוקרים ישראליים היו תוקפים בלשון כזאת את ראש הממשלה נתניהו במאמר בעתון אמריקני מרכזי? או בריטי? או צרפתי?
יחסיו הסחבקיים עם הכתבים האמריקניים בירושלים הניבו אין ספור ציטוטים באין ספור דיווחים באין ספור עתונים בארה”ב. ד”ר אורן לא רק הביע דעות מלומדות, אלא חזר ושזר את הביוגרפיה שלו בדרמה המזרח תיכונית. כאן, בעמוד הראשון של Christian Science Monitor, עשרים-וחמישה ביולי 2006, זמן מלחמת לבנון השניה, הוא מספר על חלקו הצנוע במלחמת לבנון הראשונה
לא רק הפוליטיקה שלך מעניינת אותי, ד”ר אורן, אלא גם פטפטנותך. יחסיך עם הכתבים האמריקניים בירושלים היו כל כך אינטימיים, והם היו להוטים כל כך לצטט אותך, עד שלא הצלחת לפתח עכבות. למשל, באוקטובר 2006 אמרת ל’ניו יורק טיימס’, בעקבות חשדות האונס נגד הנשיא קצב: “כאשר אני הייתי בצבא, היה מקובל להניח כי בעיקרו של דבר, משרדו של כל קצין בכיר (בצה”ל) משמש הרמון (harem)”.
ד”ר אורן, איך לא התביישת להפיץ את דיבתה של ישראל רעה, וּלהשמיץ את צבאה? האם חשבת שההכרזה הוולגרית הזו ראויה לחוקר בכיר במכון שלם?
ומה זה נכנס לראשך, כאשר אמרת (על פי בעל הטור דייוויד ברוקס, ב’ניו יורק טיימס’, 10 בדצמבר 2006), ש”יש רק שלוש אומות במזרח התיכון המוסלמי — איראן, טורקיה ומצרים. כל האחרות הן העמדת-פנים. גבולותיהן שרירותיים וּממשלותיהן מלאכותיות”.
אני חושש, ד”ר אורן, שאתה תתקשה להשתחרר מהרגליך. חרצובות לשונך משתחררות במהירות כזאת, וּבלהיטות כזאת, עד שקשה להעלות על הדעת איש דיפלומטי פחות לכהונה דיפלומטית מסובכת יותר מזו שהוטלה עליך.
ד”ר אורן מספר ל’ניו יורק טיימס’ (דצמבר 2006) על בתי הבושת הפרטיים של קציני צה”ל הבכירים
תנועה בין עצים
עד כאן נאומי לפני ועדת החוץ של הסנאט הישראלי. בתפקידי הלא-סנאטוריאלי אני חוזר וּמביע את הערצתי לד”ר אורן. הוא איש מעמיק ורב חן, והוא היה מוסיף הרבה לתרבות הפוליטית בישראל אילו השתתף בה ברצינות. נאומיו במליאת הכנסת היו יכולים להיות מאורעות רבי השראה. עֲצותיו הדיסקרטיות לראש הממשלה, אולי כיועץ לבטחון לאומי, היו מַפרות את תהליך קבלת ההחלטות.
אבל כמה זמן יידרש לשגריר מיכאל אורן לפני שיעשה את מעשה האינטלקטואל הציבורי, ויחצה את גבולות ההסכמה? בנימין נתניהו צריך לזכור מה קורה כאשר דיפלומט זר חוצה את הגבולות בוושינגטון. על נתניהו נאסרה בשעתו הכניסה לבניין מחלקת המדינה, כאשר היה סגן שר החוץ בממשלת יצחק שמיר. האם הוא בטוח שד”ר אורן שוחר המחלוקות וּמעורר השערוריות ייטיב להגן על עניינה של ישראל בזמן כל מסובך?
זנב ארוך הוא יתרון גדול בתנועה בין עצים. הוא חיסרון מובהק בשביל השגריר הבא של ישראל בוושינגטון.
זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
עד היום התעצלתי לחשוב מה מפריע לי באיש הזה.
סידרת לי את המחשבות. תודה.
לפי הציטוטים הוא נשמע בן אדם שמבין משהו בפוליטיקה ובישראליות ולא מתבייש להגיד את דעתו בבירור. לא הכרתי אותו אבל גרמת לי להעריך אותו. גם אם אתה לא מבין איך אפשר להעריך אותו, קח בחשבון שיש בטח עוד כמה כמוני שרואים בדבריו המצוטטים כאן רק ברכה.
חוששני שבימינו גם תופעת הזנב הארוך משתנה. כל אחד כמעט משאיר אחריו זנב ארוך על קירות פייסבוק או בלוג כזה או אחר בו כתב/הגיב כשהיה בתיכון, באוניברסיטה או בסלון.
במקרה הזה הציטוטים שלו דווקא נכונים ומראים על הבנה וגם אומץ. מה גם שה”השמצות” שלו הן כאיין וכאפס לעומת ההשמצות הרגילות של אנשי השמאל או של העיתונאים הרגילים. הוא לא טען לרצח עם וגם לא לפשעי מלחמה. הוא אצר שאולמרט מושחת (הפתעה הפתעה) ושלפני 30 שנה הצבא היה שובניסטי (עוד הפתעה). שויין.
אומץ זה להגיד את מה שאמר על קציני הצבא בעיתון ישראלי. את זה הוא לא עשה. ואגב, הוא לא אמר ש”הצבא שוביניסטי”. הוא אמר משהו אחר לחלוטין.
ובקשר לנכונות הציטוטים, תפקידו של החוקר הוא להגיד את מה שנכון ואילו תפקידו של הדיפלומט הוא להגיד את מה שנכון לומר. מהבחינה הזאת אני מסכים עם הפוסט הזה שלפיו הוא מתנהג יותר כמו חוקר ופחות כמו דיפלומט.
חוליה ראויה בשרשרת שהיו בה בין היתר אליהו בן אלישר ז”ל ואיתמר רבינוביץ. הייתי מאשר את המינוי בחיוך מרוצה. אורן ידע היטב להבחין בין מה שאתה מרשה לעצמך כאקדמאי מעורב לבין מה שאתה אינך מרשה לעצמך כשאתה בתפקיד רשמי וייצוגי. .
ידידיי אפרת, אורן וחיים שיבי — מה חבל שלא קיבלתם את האבחנה הברורה למדי שעשיתי בין דעות על דעותיו של ד”ר אורן כשלעצמן — בַּהקשר הישראלי ואגב דיון ציבורי בישראל — וּבין הבעתן האגרסיבית והחוזרת של הדעות האלה במשך שנים בתקשורת האמריקנית.
הימיו הישראלי חוזר וּמבקר חוסר לויאליות אזרחית של השמאל, כל אימת שאנשי שמאל תוקפים את ממשלות ישראל בחו”ל. אני תמיד התייחסתי בפקפוק אל כנוּתה של הביקורת. אני זוכר יפה את מסע השתדלנות של שליחי הליכוד בארה”ב ב-1993 וב-1994 נגד נכונותה של ממשלת רבין לשקול נסיגה מן הגולן. אני חושב, חיים שיבי, שאתה זוכר את הימים ההם מנסיונך האישי. אם אינני טועה היית אז כתב ‘ידיעות אחרונות’ בוושינגטון.
טון מאמריו התכופים של ד”ר אורן בעתוני ארה”ב תמיד הפליא אותי. כיוצא בזה גם טון מאמריו של עמיתו יוסי קליין-הלוי. הקיצוניוּת של השתלחויותיהם בממשלת ישראל גברה במרוצת הזמן. האם יש קשר בין הקיצוניות הזו וּבין קיצוניותו הגוברת של שלדון אדלסון? אצל אדלסון, הפלת ממשלת אולמרט נעשתה אידיאה פיקס. אני מהסס לטעון שפטרון האינטלקטואלים והאמנויות התחיל לתבוע תמורות פוליטיות מאינטלקטואליו וּמאמניו. זה רק רושם, אין כאן עובדה.
אגב, הארכיון שלי מוגבל לקטעי עתונות. אין לי קטעי ראיונות מן התקשורת האלקטרונית, וּבוודאי אין לי הקלטות של הרצאות פומביות. אל נכון, שם היה אפשר למצוא עוד מוּבָאוֹת שהיו מאשרות את הרושם.
כך או כך, לא ברור לי כלל מדוע איש שיש לו רקורד ארוך וּמרשים של התקפות על ארצו יתמנה לשגרירה בוושינגטון. בניגוד לאליהו בן אלישר המנוח ולאיתמר רבינוביץ ייבדל, ד”ר אורן אינו מביא אתו שום נסיון מדיני ושום מומחיות אקדמית. הוא אינטלקטואל של מכון-מחקר, גנרליסט, שהרהוריו המעניינים כשלעצמם נועדו להפרות את הדיון הציבורי. הוא כתב ספרים מעניינים מאוד של מה שהאמריקנים מכנים “היסטוריה פופולרית”. אבל איתמר רבינוביץ’ הוא היסטוריון מעמיק ורב אנפין של המזרח התיכון. ובן אלישר היה חבר כנסת, יושב ראש ועדת החוץ והבטחון, שגריר במצרים, איש המוסד לשעבר.
חוסר הדיסקרטיות של ד”ר אורן הרי היא כתובה על דפי ה’וול סטריט ג’רנל’, והיא אינה מחזקת את הטענות לטובת התאמתו.
אני חוזר: השאלה אינה אם הוא “צודק”, או אם “הרוב מסכימים אתו”. אלה שאלות חשובות בשביל מועמד לִכהונה פוליטית. מינויו של ד”ר אורן הוא הוזלה של השליחות הדיפלומטית החשובה ביותר. אם הוא נועד להיות לבלר בשירות האדונים נתניהו וליברמן, ניחא, זו זכותם. “לבחירות יש תוצאות”, אומרים האמריקנים. אבל אם הוא נועד להיות הבולדוג, אשר יסתער על התקשורת האמריקנית, ויתייצב לפני כל מיקרופון אפשרי, אני חושש שמינויו הוא טעות.
יתכן, חיים שיבי, שהוא יבחין בין התנהגותו של אינטלקטואל ציבורי ובין צרכיו של דיפלומט. אין זה מן הנמנע. אני אשמח לשנות את דעתי. אבל מועמדים לכהונות נבחנים לא על יסוד התקווה שהם יהיו טובים, אלא על יסוד הכשרתם. את הכשרתם אין לנו בררה אלא להעריך על פי התנהגותם לפני מינויים.
זו אבן-הבוֹחַן בכל מינוי. אילמלא היתה אבן הבוחן, אנשים לא היו מתבקשים לכתוב דף קורות חיים. אילמלא היתה אבן-הבוחן, אני מניח שאנשים לא היו טורחים לקרוא את רשומותיי, אלא היו מסתפקים בגראפיטי של ‘וואלה’.
הרי אובאמה מינה אותה לא רק לשגרירה לאו”ם אלא גם העלה את המינוי לדרג בקבינט- כדי להראות כמה חשובה העמדה הדיפלומטית הזו בממשלו.
קשה להגיד שסוזן רייס, כאקדמאית, חשכה את שבטה מהממשל של הנשיא הקודם (בלשון המעטה). כמו למשל הציטוט הבא:
“Ok, maybe I’m just slow. But, every time for the last couple years when Bush said “we are fighting the terrorists abroad so we don’t have to fight them at home,” I’ve cussed and spat: “Stop insulting our intelligence!!!”
קרטר מינה שגריר לבריטניה (השגרירות החשובה ביותר בשירות הדיפלומטי האמריקאי) את נשיא ייל לשעבר שבשנות ה30 המאוחרות תמך בלינדברג (מעניין מה היה לאנגלים לומר על זה) והתנגד נמרצות למלחמת וויטנאם (כלומר תקף את מדיניות הממשלה שלו). נו אז? זה מנע ממנו להיות שגריר יעיל?
שלא להזכיר אנשים כמו קירקפטריק, בולטון, אולברייט (וזה מה שעולה לי בראש בלי מחקר יותר מדי רציני).
מי כמוך יודע שאם יש מערכת ממשל בעולם שבו כל המינויים רמי הדרג הם פוליטיים לעילא היא המערכת האמריקאית. לכן, אם יש מערכת שיכולה להבין את המינוי הזה כמינוי שמשקף את הפוליטיקה הפנימית הישראלית הם האמריקאים. לכן הם בהחלט יכולים להבין מינוי של אדם לשגריר למרות שבעבר הוא תקף את עמדות ממשלתו.
נו, באמת. האם אני מדבר אל עצמי? הלוא אני חוזר ומטעים לא התנגדותו למדיניות ישראל, אלא את העובדה שהפך את ההתנגדות הזו לקריירה משתלמת בתקשורת האמריקנית; ולא את עצם התנגדותו, אלא את הלשון הארסית במיוחד שבה ניסה לשלול את הלגיטימיות של ממשלת ישראל מתוך נסיון ברור להזיק למעמדה בארה”ב.
אני אגב לא ציטטתי כל מה שהיה ראוי לציטוט, כולל התקפה של מייקל אורן על ביקורו של הנשיא ג’ורג’ בוש בארץ, מפני שבוש לא העניק לבנימין נתניהו את הכבוד הראוי לו כראש האופוזיציה.
ואגב, ינון, השיטה הישראלית אינה השיטה האמריקנית. בארה”ב, הנשיא רשאי למנות את מי שהוא רוצה לשגריר בחו”ל, ומכאן גם הפוליטיזציה הניכרת של שירות החוץ האמריקני. בישראל יש הגבלות קונקרטיות על מינויים פוליטיים לשירות החוץ, יש אפילו מיכסה מספרית.
אינני מבין כלל את הגיון ההשוואה שעשית. אגב, גם בהשוואה שלך אתה מביא דוגמא של אדם שהתמנה לשגריר בבריטניה _ארבעים_ שנה לאחר שתמך בנייטרליות כלפי גרמניה הנאצית (אגב, זו היתה בשעתה המדיניות הרשמית של ארה”ב). ארבעים שנה הם זמן מספיק כדי להתעשת.
כאן עניין לנו באדם שתקף את עצם הלגיטימיות של הממשלה בארצו רק כמה שבועות לפני שהתמנה לשגריר. אתה יכול להציג השוואות קצת יותר רלוונטיות: משה ארנס נעשה שגריר בוושינגטון הישר מתוך הזירה הפוליטית — אבל הוא היה יושב ראש ועדת החוץ והבטחון, חבר כנסת ובעל משקל פוליטי ניכר. מייקל אורן הוא במובן הזה משקל נוצה, בוודאי לא שווה-ערך לנשיא אוניברסיטת ייל לשעבר. אורן ידוע בארה”ב הרבה יותר ממה שהוא ידוע בארץ — והוא ידוע בארה”ב בין השאר בזכות התקפותיו הבלתי פוסקות על ממשלת ישראל.
לא היה עוד מינוי שקוף יותר ומכובד פחות לשגרירות החשובה הזו.
הבנתי שאתה לא תוקף אותו על דיעותיו אלא על דרך התנהלותו.
גם סוזן רייס הפכה את ההתנגדות שלה למדיניות בוש לקריירה משתלמת וחברות באיזה מכון מחקר וושינגטוני. ומה בדיוק משקלה האינטלקטואלי? אני לא בטוח שיכולותיה גבוהות בהרבה מאלה של אורן.
וגם אני לא ציטטתי את כל מה שכתבה רייס. ברוך השם, יש כמויות. הלשון שלה היתה ארסית מאד וגם היא נסתה לשלול את הלגיטימיות של ממשל בוש. אף אחד לא חשב למנוע ממנה את משרת השגריר כשהתחלף הממשל.
לגבי השגריר קינגסמן, לא התיחסת לכך שהוא גם
תקף את ממשלת ארה”ב על וייטנאם ומונה שנתיים אחרי סיומה לתפקיד השגריר. נכון, בסיום המלחמה כמעט כל האמריקאים חשבו שהיא היתה מלחמה מיותרת. אבל גם ממשלת אולמרט זכתה לפופולריות של 3%. לגיטימיות ציבורית (בהבדל מלגיטימיות חוקית) בטח לא היתה לה, כך שלא היה בדיוק מה להרוס. מסתבר שהאמריקאים מסוגלים לקרוא את העיתונים בארץ לבד. הם לא היו צריכים את ד”ר אורן שיספר להם מה מצב הממשלה (אני אישית התעדכנתי כל יום בוושינגטון פוסט).
אני יודע איך עובדת השיטה הישראלית. היא שונה מהאמריקאית בעיקר ברמת הצביעות. בשתי המערכות כל ההחלטות הן פוליטיות (אם אתה מאמין לקטע הזה של מינויים גבוהי-דרג א-פוליטיים יש לי את גשר ווילסון למכור לך). ההבדל הוא שהאמריקאים לא מסתירים את זה.
כל מה שצריך זה לקרוא את דו”ח מבקר המדינה. נראה לי שכל שנה הם פשוט מעתיקים את הדו”ח הקודם לגבי מינויים פוליטיים.
דרך אגב, הנשיא האמריקאי עדיין זקוק לאישור של הסנאט למינויים כאלה. לא תמיד זה הולך חלק ( הורמל ובולטון).
אז אורן ידוע בארה”ב שהוא תקף את מדינת ישראל וגם את בוש. בשביל האמריקאים שרגילים לזה זה
Non-Issue.
להפך, השיטה הישראלית נראית להם מאוד מוזרה.
תפקיד שגריר ישראל בארה”ב מסתכם במילה אחת “תקשורת”. הרי את הדיונים האמיתיים עושים בדרגים גבוהים יותר.
כל מה שהוא צריך לעשות זה להופיע בתכניות סוף השבוע בטלוויזיה האמריקאית להציג את עמדת ישראל לפי הוראות ראש הממשלה בלי להביך את עצמו.
ולגבי מינויים מכובדים, אני יכול לחשוב על כמה שאולי היו פחות מכובדים. לפחות עדיין השגריר החדש לא מואשם בהתחמקות מתשלום מיסים (כמו שני שגרירים בעבר). ומעניין איזה כישורים אינטלקטואלים מיוחדים יצחק רבין הביא לתפקיד? הרי גם הוא לא היה בדיוק בוגר קורס הצוערים. ולפני שתגיד רכש בטחוני, אזכיר לך ששמעון פרס היה הרבה יותר מנוסה ממנו בעניינים אלה בלי לשרת יום אחד בצה”ל.
אתה כותב:
אילו הייתי חבר בוועדת החוץ של הסנאט הישראלי, הייתי מציג לשגריר המיועד את השאלה הבאה:
ד”ר אורן, אנחנו מודים לך על נוכחותך ….. מה דעתך, ד”ר אורן, על ישראלים המנסים להבאיש את ריחה של ממשלתם הנבחרת בארה”ב? האם אתה חושב שזו התנהגות אזרחית נסבלת?
לא, ישיב ד”ר אורן אל-נכון.
כלומר, אתה כבר משער מה יענה לשאלה כזו וכבר מתכנן את טיעון המחץ האולטימטיבי.
אם משחקים בחקירת כליות ולב וירטואלית, אז בוא ננסה לעשות ניסוי מחשבתי.
מה היית אומר אם קדימה היתה זוכה בבחירות ובאיזושהי קונסטלציה יוסי בייליו היה ממונה לשגריר ישראל בארה”ב. האם גם אז היית מבקר אותו על כך שהביע דעות נחרצות נגד מדיניות ממשלת ישראל בעיתונות בחו”ל בעודו מקבל כספים ממקורות אירופאים, או שהיית מברך על המינוי כמינוי אחראי ומקצועי?
מקריאת הבלוג אני חושב שהתשובה לכך הרבה יותר ברורה מהתשובה ההיפותטית של מיכאל אורן.
אני קצת משתומם על התעקשותך להשוות את השיטה הישראלית עם השיטה האמריקנית. אוקיאנוס מפריד ביניהן. התנגדות מובנית למינויים פוליטיים בשירות החוץ אינה “צביעות”. היא תפיסה אחרת של שירות מדינה. אולי כדאי שתלמד קצת את השיטה האירופית.
אשר לדוגמאות האישיות: סוזאן רייס היתה סגנית מזכיר המדינה בממשל קלינטון, ממונה על יחסי ארה”ב עם אפריקה. היא היתה בכירה מאוד בשדה מדיניות החוץ. היא גם לא פירסמה מאמרים אנטי-אמריקניים בעתוני צרפת, או גרמניה, כדי להגביר את מכירות ספריה. היא הביאה אתה מטען כבד מפסיק כדי להיות בעצמה מועמדת לכהונת מזכיר המדינה.
יצחק רבין, שאתה מעז להשוות עם אורן, היה הרמטכ”ל של ישראל במשך ארבע שנים כאשר נשלח לוושינגטון. מה היו כישוריו האינטלקטואליים? האם אתה רציני? הוא היה צריך להיות בוגר קורס צוערים? האם חזרת וקראת את החיווי הזה לפני ששלחת אותו אל החלל הקיבֶּרי?
נשיא אוניברסיטת ייל היה נשיא אוניברסיטת ייל, איש בעל משקל אינטלקטואלי כבד. הוא רומם את כהונת השגריר, כהונת השגריר לא רוממה אותו. מה הקשר בינו ובין מייקל אורן, שלא עשה שום דבר לטובת הציבור בחייו, לא מילא שום תפקיד בחיי ישראל, התפרנס והתפרסם בזכות מה שעשה בארה”ב, ובכלל זה בזכות התקפותיו החוזרות על ממשלתה.
אני כותב הרבה שנים על יחסי ישראל-ארה”ב ועל יהודי ארה”ב. שגרירים ישראליים בוושינגטון נועדו לייצג את ישראל, להטעים את מה שמאחד אותה, לא להיות התוצרים שבעי-הרצון של סך כל הקנטותיהם.
תודה לך ולכל המגיבים.