 אני מצטער שלא הצלחתי לעדכן את האתר הזה בעשרת הימים הקריטיים האחרונים. הסיבה, כפי שהסברתי בהזדמנות קודמת, היא סדר העדיפויות: את עיקר תשומת הלב אני צריך להעניק לכתיבתי ב’גלובס’, ובהתקרב הבחירות כתבתי שם טור יומי. למתעניינים בכתיבתי אני מציע שיואילו לבדוק גם את אתר ‘גלובס’. תרומותיי אינן מופיעות באתר עצמו, אבל אפשר לשלות אותן בקלות רבה מארכיון ‘גלובס’, ללא תשלום. הקישו-נא על הקישור הזה. הנה קישורים לרשימות האחרונות
|
תהיתי באמת איך יכול להיות שלא נשמע קולך כשמערכת הבחירות הגיעה לשיא. אמרת כבר שאתה לא מתלהב מאובמה אבל לא חשבתי שזו סיבה מספיק טובה כדי להתעלם מהניצחון…
פרנקן צמצם כבר את הפער ל-221 עוד לפני שהתחילו את הספירה החוזרת.
אגב, אחד הסיפורים המדהימים בעיניי של הבחירות האלו הוא שמשפחה מורמונית מכובדת (והמורמונים מהווים רק כ-1.4% מאוכלוסיית ארה”ב) כמעט מצאה את עצמה עם שלושה מושבים בסנאט.
טום אודל נבחר לסנאט מטעם ניו מקסיקו, בן דודו מארק אודל מטעם קולורדו ורק בן הדוד השני שלהם גורדון סמית (רפובליקני רח”ל) הפסיד את המירוץ לסנאט באורגון.
נו מילא גם 2% מהמושבים בסנאט זה לא רע למשפחה אחת.
השם, ידין, הוא “יוּדוֹל”, זה התעתיק הפונטי של Udall.
מה שמעניין כמובן זה שמשפחת יודול, בניגוד לרוב הגדול של המורמונים, היא דמוקרטית-ליברלית. יש אגב אי-בהירות לגבי שייכותו הדתית של מארק יודול, הסנאטור שעתה זה נבחר מקולורדו. ברור שהוא בא ממשפחה מורמונית, אבל לא ברור אם הוא עצמו מורמוני.
אני מקווה שאינך סופר ברצינות את המורמונים. הערכה קונסרבטיבית של מספרם בארה”ב מעמידה אותם על 5.6 מיליון (נתונים של מועצת הכנסיות הארצית). מאחר שמיפקד האוכלוסים הפדרלי אינו מציין שייכות דתית, אנחנו יכולים רק להעריך. הערכה אופטימלית מדברת על תשעה מיליון. זאת אומרת, לפחות כמו היהודים, סביר שיותר מן היהודים, בוודאי בסימן עליה (היהודים עומדים בסימן ירידה).
יש שלושה-עשר יהודים בסנאט של ארה”ב ומינואר יהיו לפי מיטב ידיעותיי חמישה מורמונים (שניים מיוטה, אחד מאיידאהו, אחד מניו מקסיקו ואחד מנוואדה — מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, לא פחות). אני מופתע לשמוע אותך מופתע ממספר המורמונים.
בימי השיא של בכורתם הציבורית, היו אפילו יותר אפיסקופאלים מיהודים בסנאט של ארה”ב, אף כי מספרם קטן משני מיליון.
אמריקה אינה טורקיה העוסמנית. קבוצות דתיות אינן “מיוצגות” על פי מספרן. לאמתו של דבר הן פשוט אינן מיוצגות. אין זכויות קבוצתיות באמריקה, רק זכויות אינדיבידואליות. וזו הסיבה שאני מעריץ את אמריקה, על כל מגרעותיה.
אשר לקירבה המשפחתית בין פוליטיקאים ממדינות שונות של ארה”ב — כן, חמולתיות בפוליטיקה האמריקאית היא עניין ידוע, ימין ושמאל ומרכז. היה פעם רוקפלר מושל ניו יורק ורוקפלר מושל ארקאנסו ו(עדיין)רוקפלר סנאטור ממערב וירג’יניה (עתה זה חזר ונבחר לתקופת כהונה חמישית).
וכמובן האחים בוש מטקסס ומפלורידה, ואחד מהם השתעשע ברעיון להתמודד על כהונת המושל בקולורדו לפני הרבה זמן.
וכמובן הקנדים — סנאטור במסצ’וסטס, סנאטור בניו יורק, ציר קונגרס ברוד איילנד, סגנית מושל במרילנד…
אשר לאל פראנקן, עצם נוכחותו בזירה הפוליטית היא כל כך מחפירה עד שאני מוכן לוותר על רוב דמוקרטי מיוחס כדי להימנע מלראות אותו בסנאט: קומיקאי וולגרי, שהתפרנס במרוצת השנים מבדיחות סקסיסטיות על שדיים ועל מין אוראלי. יש גבול לכל דבר. אילו הוא היה מן הימין, נקל לשער מה התקשורת היתה עושה לו. תחת זאת תחקירים נועזים בעמודים הראשונים חיטטו בארנקה של שרה פיילין (לאל פראנקן היתה בוודאי בדיחה טובה בעניין הזה).
הרבה קומיקאים הם וולגארים בשביל “הכיף” וכחלק מ”העבודה” ואינטליגנטיים (אפילו אינטלקטואלים) בלי קשר לכך. למשל, טינה פיי המבריקה חתומה על המערכון הכי גס והכי מצחיק שאי-פעם ראיתי ב”סאטרדיי נייט לייב”.
ובקשר לפראנקן, שכבר שנים מפלרטט עם הפוליטיקה או לפחות האקטיביזם, לפני כמה חודשים קניתי את ספרו (אבל כמו שאומרים הגששים “טרם הספיקותי לעיין בו”) שנקרא
Lies (And the Lying Liars Who Tell Them): A Fair and Balanced Look at the Right (Hardcover)
גסויות בצד – האם אתה באמת בטוח שמדובר רק בכלי ריק ?
כלי ריק? לאו דווקא, כלי מלא בהחלט. מלא וולגריות, נרקיסיזם, סקסיזם וחוסר דרך ארץ. אבל מינסוטה היא מקום משונה. סוף סוף, זו המדינה ששלחה את המתאבק החופשי ג’סי ונטורה לטירת המושל. אם כי זו המדינה ששלחה לסנאט את יוברט האמפרי, את יוג’ין מקארתי ואת פול וולסטון.
אכן, אמריקה הוא ימנית מהמרכז בהשוואה לארצות מפותחות אחרות. אני לא חושב שזה צריך להרתיע את אובמה אלא להיפך. עיקר ההישגים של השמאל לא הושגו באופן הדרגתי אלא במתקפות חקיקה מסיביות שהתרחשו כאשר הימין היה חלש, ע”י רוזבלט בשנות ה-30 וג’ונסון בשנות ה-60. אובמה צריך לפעול כמה שיותר מהר.
לגבי ייצוג היתר של המורמונים בסנאט – למורמונים ייצוג יתר באזור הרי הרוקי דל האוכלוסין; החוקה האמריקאית מאפשרת למעין rotten boroughs כמו יוטה ואידהו אותו מספר סנטורים כמו קליפורניה וטקסס, ולכן נוכחות המורמונים המוגברת אינה מפתיעה. בבית הנבחרים היוצא מורמונים אינם מיוצגים בצורה יוצאת-דופן, 10 חברים, מספר מקביל פחות או יותר לשיעורם באוכלוסיה.
פראנקן הוא חלק מתופעה חיובית של אנשי שמאל שמנסים להילחם בהשפעה הימנית בתקשורת שהלכה וגברה בשנות ה-90 (ערוץ פוקס ניוז המחריד ואין-ספור מגישים ברדיו כמו ראש לימבו). פראנקן ואנשים דומים לו כמו מייקל מור חייבים להיות כמו פופוליסטים וולגרים גם כן. זה חבל, אבל אין מה לעשות, ערוצי החדשות הימניים הם כר של דיסאינפורמציה והסתה שחייבים להיאבק בזה (כותרת ספרו של פרנקן היא מדיוקת להפליא). כל זה לא אומר שלפרנקו מגיע להיות סנטור, אבל הבן-אדם ניצח בפרימרייז, כנראה שלא היו עמדו מולו מועמדים טובים יותר. הלוואי שייבחר, כל מושב הולך להיות חשוב מאוד, ואין סיבה לחשוב שיהיה גרוע יותר מאשר סנטורים אחרים, כפי שהמושלים ונטורה ושוורצנגר אינם כה גרועים, ואם כן זה לא בגלל שהם אינם בוגרי הרווארד.