ברק פחימה לשלטון

אם אין מוֹצָא, אז הנעורים הם המוֹצָא; ועם אפקט אובמה, מי יוכל עוד לעמוד בקסמי הנעורים. מִצאוּ אותו בבקשה, בשלומי או באופקים, והגידו לו, לברק פחימה, שפגישה דחופה לו עם הנֶצַח

כן, הרבה עדיין יכול לקרות עד ארבעה בנובמבר 2008. אבל הרבה מאוד, זאת אומרת הרבה הרבה מאוד, צריך לקרות כדי שברק אובמה לא יהיה הנשיא הבא של ארה”ב. זו אינה מִשאלה, זו הערכה.

אתר הרשת politico.com (המיועד לכל נרקומני הפוליטיקה האמריקאית) עשה בתחילת השבוע סקר של היסטוריונים. הם מסכימים, פחות או יותר, שזהו-זה. אחד מהם אומר, כי “סיכויי הדמוקרטים לנצח הם הטובים ביותר מאז 1932”, כאשר הטראומה של השפל הגדול הנחילה את הבית הלבן לפרנקלין רוזוולט הלא-כל-כך מנוסה.

איזה רטט מחשמל יעבור אז בכל העולם הדמוקרטי. התהיה מערכת פוליטית אחת שלא תחפש לה ברק-אובמה מִשֶלָה?

כוחה הגדול של אמריקה הוא כוח החיקוי, לטוב ולרע. אנחנו מחקים אותה בשיעורים כל כך גדולים של כפייתיוּת, עד שלפעמים נדמה לי שאם האמריקאים היו מחליטים להתחיל לדבר עברית עשירה, מדויקת ואידיומטית אף הישראלים היו ממהרים לעשות כן.

חיקוי אמריקה הניב את הפרסונליזציה של מאבקי הבחירות בכל המערב, הרבה בהשפעת ויכוחי הטלויזיה בין מועמדים לנשיאות.

הפרסונליזציה עוררה את הרושם המטעה, שהמנצח יקים לעצמו בית לבן קטן, וינהל את המדינה מלשכת ראש הממשלה. זה כמובן לא יתכן בדמוקרטיה פרלמנטרית עם שיטת בחירות יחסית מוחלטת, שבה ממשלות תלויות בשותפים קואליציוניים, לפעמים לא-טבעיים.

אבל כל ההסתייגויות האלה אינן מעלות ואינן מורידות. הברק של אובמה יַכֶּה בכל דמוקרטיה, וִידגדג גם את נחיריהן של הרבה לא-דמוקרטיות.

Oh, baby. אחד משניהם יהיה ראש הממשלה הבא של בריטניה. רמז: זה זה מימין, דייוויד קמרון, בן 39

מאמר מערכת בעתון The Age, היוצא במלבורן, מסכם את הלוך הרוח הלאומי: “מאה הימים ששינו את פני הארץ”, הוא הכריז באחד במארס 2008, במלאות מאה ימים לשלטונו של קוין ראד, ראש הממשלה הפופולרי ביותר שהיה אי פעם לאוסטרליה. בגיל 50, הוא הביס ללא תנאי את קודמו בן ה-68

סנוב, במאלטה כבר היית?

למען האמת, משהו מעין זה קורה עוד לפני אובמה. יש כמה דמוקרטיות פרלמנטריות העומדות בעצם תהליך ההחלפה של מנהיגיהן – ואינן מוכנות לקבל עוד אבולוציה טבעית וּמנוּמסת.

אוסטרליה עשתה כן בסוף השנה שעברה. היא הדיחה ראש ממשלה מנוּסה וּמצליח מן הימין השמרני, והושיבה על כסאו איש צעיר ממנו בִּ-18 שנה מן השמאל, בלונדיני וּכחול עין, המדבר סינית שוטפת, ונודף ניחוחות של חידוש, של דינמיקה, של הֶעזה. ראש הממשלה קֶוִין ראד מְהַלך קסמים על אוסטרליה, פשוט מהפנט אותה. הוא הפופולרי ביותר מאז ומעולם, אם כי מוטב שלא יסמוך על זה לאורך ימים.

בריטניה ממתינה בכִליון עיניים להזדמנוּת להיפטר מגורדון בראון, ראש ממשלתה השמאלי, המאכזב ביותר בתולדותיה (לפי הסקרים). היא תחליף אותו באיש ימין, צעיר ממנו ב-15 שנה, שמעולם לא החזיק בשום כהונה מיניסטריאלית, בכירה או זוטרה. דייוויד קַמֶרוֹן הוא ראש הממשלה הבא של בריטניה, על פי כל הסתברות (זו אינה דעתי, זו אינה משאלתי).

– אל תגידו לי שאינכם מתעניינים בפוליטיקה של מַלטַה. אני יודע שאתם, ממש כמוני, מדפדפים בעתוניה לפחות פעם בשש או שבע שנים. הנה אפוא החדשות ממדינת-האי הקטנה ביותר בים התיכון, בין איטליה לתוניסיה: מפלגת העבודה שבאופוזיציה עתה זה בחרה לה לְמנהיג איש בן 34, שמעולם לא היה אפילו חבר פרלמנט. היא עשתה כן לאחר שלוש תבוסות אלקטורליות רצופות. אמנם לג’וזף מוּסקַט יינתנו עכשיו חמש שנות הכשרה, עד הבחירות הבאות, אבל גם אז, אם ייבחר, הוא יהיה ראש הממשלה הצעיר ביותר באיחוד האירופי.

 ג’וזף מוּסקַט כשהיה צעיר. זאת אומרת, בשבוע שעבר. 34. מלטה

maltastar.com

ג’וזף מוסקט בחברת אביו? לא. האיש משמאל אמנם היה יכול להיות אביו, אבל ג’ורג’ אַבֶּלַה היה יריבו העיקרי בבחירות להנהגת מפלגת העבודה המלטאית. אכן, מלטה הקטנה קפצה על דור שלם. “הוא ברק אובמה שלנו”, כתב גולש מלטאי באתר הרשת YouTube

maltastar.com 

“מנהיג חדש”, מכריז העתון הזה, היוצא בוואלֶטה בירת מאלטה (שבעה ביוני 2008). ג’וזף מוסקט נראה כאן בחברת אשתו מישֶל. אגב, שימו לב למלה “חדש” בכותרת (זו המלה השניה כמובן). לא תתקשו לזַהוֹת את מוצאה הערבי, “ג’דיד”. מלטאית היא לשון מרתקת, ים תיכונית לעילא ולעילא, שערבית ואולי גם עברית (עם שורשים פיניקיים) משמשות בה בעירבוביה נפלאה עם איטלקית. האזינו לנאומי מוסקט ב YouTube. אל נכון לא תבינו מלה, אבל לשונו תישמע מוּכּרת להפליא

צַפּוּ-נא לַחדשות מן הסוג הזה במקומות נוספים שבהם מפלגות פוליטיות מרכזיות שוקעות במשברים קיומיים. אם אין מוֹצָא, אז הנעורים הם המוצא; ועם אפקט אובמה, מי יוכל עוד לעמוד בקסמי הנעורים.

אישית, אני דווקא מוכן לעמוד בקִסמיהם, בייחוד אם החלוּפה המבוגרת מבורכת בחוכמה, ביישוב דעת, וּבחוֹסר להיטוּת להשתמש בכוח רק מפני שיש כוח. אבל אני מודה בַּיִתְרון הֶחשוּב ביותר של אופציית-הנעורים: היא הסיכוי היחיד לגאול את הפוליטיקה מן הציניוּת ההרסנית שהניבו הפוליטיקאים המסורתיים; היא היחידה היכולה להחזיר אל הפוליטיקה אנשים צעירים שוויתרו עליה, אם מתוך שעמום ואם מתוך גועל-נפש.

בקיצור, הנה הנוסחה כולה על רגל אחת:

ברק פחימה לשלטון.

מרוקו ורומניה, דימונה, הסיירת

ברק פחימה הוא יציר-דמיוני, כמובן, אם כי הוא חי וקיים, והוא דרוך כִּקפיץ, והוא מוכן להטביע את הארץ במַפּלים של תקווה, של העזה ושל השראה. הוא מוכן לברוא קונסנסוס חדש כמעט יש-מאין. הנסיבות הכשירו אותו לפנות בוזמנית אל ציבורים, שבאופן רגיל מוכנים לדבר זה עם זה רק באמצעות מתורגמנים ואוזניות.

ברק פחימה, בן לאב יוצא מרוקו וּלאֵם יוצאת רומניה, נולד בדימונה, או באופקים, או בשלומי, בשנת 1967, או משהו כזה. הוא מדבר עברית מצוינת, ערבית מקומית וערבית מוגרבית, קצת רומנית ודי הרבה יידיש, נוסף על אנגלית מְניחה את הדעת וצרפתית לא רעה.

הוא שירת בְּסיירת השלימו-את-הֶחָסֵר, הוא ויתר על קורס קצונה כי רצה “למַצוֹת” את נסיונו הצבאי (כך הוא אומר). הוא השלים בהצטיינות תואר שני בלימודי המזרח התיכון. אבל הוא ויתר על ההזדמנות לצאת לדוקטורט באוניברסיטת סטנפורד. הוא רצה לחזור אל השכונה בשלומי או באופקים, כדי לארגן נוער. עד מהרה הוא הרחיב את רשתו גם אל יישובים ערביים. הוא עומד בחזית המלחמה להצלת הדו-קיום, בין יהודים ליהודים ובין יהודים לערבים.

ברק פחימה מלווה את אבא לבית הכנסת כמעט בכל ליל שבת. ברק פחימה בדרך כלל אינו נוסע ואינו מעשן בשבת (חבל קצת שהוא מעשן בימי חול). הוא נשוי לסמדר, בת להורים מחלב ד’סוריה, ילידת חיפה, שסיימה בהצטיינות לימודי משפטים, ודווקא בילתה שנתיים באוניברסיטת שיקאגו. ילד וילדה להם למופת.

הוא או החונטה

ברק פחימה החליט להתמודד על ראשות המועצה המקומית. אבל אין לישראל עוד זמן, ברק. היא אינה יכולה לחכות עד שאתה תשלים את הסטאז’ בשלטון המקומי. אין לה עוד מה להפסיד. המערכת הפוליטית שלה קרסה, גם אם היא עדיין אינה יודעת.

היא ממתינה לוַעדה קרוּאה ארצית, שתציל את המדינה מידי פוליטיקאיה המושחתים והנִרפּים. יש אפילו חשש שכמה גנרלים, או קולונלים, או אפילו רבי-סרנים, ינסו לעשות מה שניסו או עשו או אנסו בני דמותם בארגנטינה, או בוונצואלה, או בתיילנד: להקים חונטה להצלת המולדת, שתסתדר בלי מפלגות וּבלי דמוקרטיה.

אבל ישראל ראויה עוד לנסיון דמוקרטי אחד, ברק; הישראלים רוצים להתרגש עד דמעות בכיכר, להצטמרר באמצע הקיץ, לדעת שהפתיעו את עצמם ואת זולתם, להתענג על תשומת הלב ועל התקווה, ולהאמין שהם אמנם פתחו פרק חדש בהחלט.

מִצאוּ אותו, בבקשה, את ברק פחימה. מיצאו אותו באופן דחוף, וסַפּרוּ לו שיש לו פגישה חשובה עם הנצח.

לא. לא תמיד זה עובד.

היו גם כמה נסיונות לדלג על דור אחד, שהסתיימו במפח-נפש.

  1. בבריטניה, בעקבות מַפַּלתה האיוּמה בבחירות של 1997, המפלגה השמרנית ניסתה למצוא תשובה לִצעירוּתוֹ הדינמית להפליא של טוני בלייר, מנהיג מפלגת העבודה שעתה זה ניצחה בבחירות ברוב עצום. בלייר היה אז בן 44. השמרנים בחרו אפוא מנהיג צעיר אפילו יותר, ויליאם הֵייג, בן 37. ארבע שנים אחר כך, הייג הנהיג אותם לתבוסה איומה נוספת, והוחזר אחר כבוד לספסלים האחוריים. מאז הוא שב אל עמדת השפעה, ויהיה שר החוץ אם השמרנים ינצחו בבחירות (כנראה ב-2010). הוא הכריז זה לא כבר כי אין לו כל כוונה לחזור ולהתמודד בבוא היום על הנהגת המפלגה. “אינני רוצה להיות ראש הממשלה”, הוא אמר. איזה מזל.
  2. בקנדה, ב-1976, מקץ ארבע תבוסות רצופות בבחירות, המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית בחרה למנהיג את ג’ו קלרק, עתונאי לשעבר בן 36. זה היה נסיון למצוא תשובה לכריזמה יוצאת הדופן של ראש הממשלה פייר אליוט טרוּדוֹ מן המפלגה הליברלית, שהיה לא רק כוכב קַנַדי אלא גם כוכב פוליטי בין לאומי מזהיר. בבחירות של 1979, השמרנים ניצחו בהפרש קטן, וקלרק התייצב בראש ממשלת מיעוט. הוא תימרן את עצמו אל פי התהום, נאלץ לערוך בחירות חדשות תשעה חודשים אחר כך – והליברלים של טרודו נחלו בהן נצחון ברור. הוא איבד את המנהיגוּת שלוש שנים אחר כך, ושירת כשר לעניינים חוקתיים בממשלת יורשו. הוא חזר והנהיג את המפלגה זמן קצר לאחר שהמפלגה כמעט חוסלה בבחירות הכלליות של 1993 (היא איבדה 151 מ-153 מושבי הפרלמנט שלה, אולי התבוסה המוחצת ביותר שנחלה מפלגת שלטון כלשהי מאז ומעולם באיזושהי דמוקרטיה מערבית).
  3. והיה כמובן — איך יכולתי לשכוח? —  איש חמוּדוֹת, התפרצוּת של עלוּמים ושל חזונות, ראשון ילידי המדינה, שהעפיל אל הפסגה הישראלית בקיץ 1996. קצת קשה להגיד שהתפעמות כללית אחזה את ישראל למַראֵה בנימין נתניהו — הוא ניצח על חוּדם של 30,000 קולות, באמצעות מסע בחירות מפלג וּמקטב במיטב המסורת של המפלגה הרפובליקאית בארה”ב — אבל הוא היה קפיצת הדור. אומרים שהבחירות ההן הוכרעו כאשר הבוחרים המהססים והצָפים צפו בוויכוח הטלויזיה בינו ובין שמעון פרס, וראו בייחוד הבדל אחד: עשרים-ושש שנה. שלטונו היה קטסטרופה ישראלית. הוא שיקר, הוא פילג, הוא הסית, הוא ניצל לרעה, הוא המאיס את עצמו על כל שומעיו בחו”ל (הנשיא ביל קלינטון היה אחד מהם) — והוא נחל תבוסה איומה שלוש שנים אחר כך. איזו אירוניה, איזו אירוניה היא שישראל עומדת להחזיר אותו אל השלטון בדיוק בזמן, כדי שיוכל לייצג אותה בשיחות עם הנשיא ברק אובמה. אלא אם כן, כמובן, ברק פחימה יזדרז להציג את האלטרנטיבה.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

21 Responses to “ברק פחימה לשלטון”

  1. דריה הגיב:

    http://www.orr.org.il

    אנחנו נהפוך את הקערה על פיה.
    כל מה שכתבת על הציניות והאכזבה – נכון.
    אנחנו נראה שאפשר לשנות את מה שהנחשב כחלק מהדי אן אי של המדינה – חיבוק הדוב של הדת והמדינה, ואם תחשוב לעומק – תראה שמזה ישתנה הכל. חינוך ממלכתי חובה, כפי שאנו מציעים, ללא מגזרים, יביא לשינוי המיוחל – גם לסכסוך עם הפלסטינאים – שהבסיס התיאולוגי, משני הצדדים, תוקע אותו באין מוצא, וגם לכלכלה, שעתה נושאת על גבה שליש עם שאינו עובד, וזה רק ילך ויגבר.
    צריך אומץ ויכולת לחשיבה מקורית כדי לשנות מסגרות חשיבה, ואני מקווה שאתה ועוד רבים אחרים ניחנתם בהם.

  2. mosheshy הגיב:

    החלוּפה המבוגרת(מקקיין)אינה מבורכת בחוכמה,אינה מבורכת ביישוב הדעת, ולהוטה להשתמש בכוח, רק מפני שיש כוח.
    הקליפים האלה מראים זאת.

    http://www.youtube.com/watch?v=GEtZlR3zp4c

    http://www.youtube.com/watch?v=hAzBxFaio1I

    http://www.youtube.com/watch?v=3gwqEneBKUs&feature=related

    http://www.youtube.com/watch?v=sBp5XNLcSRg

  3. דודי קינג הגיב:

    המחשבה הראשונה שעלתה בי בניסיוני לדמיין את האיש הבלתי-קיים הוא של בנם הבלתי-חוקי והסודי של טלי פחימה וזכריה זביידי… האיש שנולד בסתר בכלא הנשים נוה-תרצה, וגודל במשותף על ידי אסירות שהקפידו לשמור את קיומו בסוד משלטונות הכלא. הוא הוברח מהמקום במנהרה במקביל לשחרור אמו, שגידלה אותו כאם חד-הורית על טהרת האידיאולוגיה השמאלית הרדיקאלית.

    בהגיעו לגיל 18, סיפרה לו אמו על זהותו האמיתית של אביו. ברק הצעיר, שטוף רגשות כמיהה וזעם, ברח לג’נין. שם הצטרף לחמאס דווקא, תחת זהות בדויה, בשם מוחמד אל-קסאם. הוא התקדם בארגון וכשעמד בראשו, התייצב כנגד אביו, מנהיג הפתח בג’נין. לאחר קרבות עקובים מדם, בהם נהרג אביו, הפך ברק פחימה (מוחמד אל-קסאם) למנהיג העיר ג’נין, ובמהרה למנהיג הגדה המערבית כולה.

    או-אז, התרחש המהפך האמיתי, ובמחווה דרמטית נסע מוחמד אל-קסאם אל כנסת ישראל, ובנאום דרמטי הסיר את הזקן המודבק וסיפר בעברית שוטפת לבית-הנבחרים על זהותו האמיתית. בפרץ של דמעות הוא היכה על חטא, וביקש לחזור בתשובה שלמה. מאחר ואמו יהודיה (גם אם בוגדת), מפלגת ש”ס קיבלת אותו בזרועות פתוחות כתינוק שנשבה. לא עברו שנים רבות, וברק פחימה הפך לבן טיפוחיו של הרב עובדיה הקשיש, המועמד לרשת את תפקיד ההנהגה הפוליטית של המפלגה.

    וכו’, וכו’… נסחפתי.

  4. מאור פרץ הגיב:

    ישראל לא תעריץ מישהו מדימונה, משלומי או מירוחם. ישראל מעריצה אנשים שמשקיפים על המדינה ממגדלי אקירוב, או שעושים את כספם (גם אם בצורה חוקית) מהרצאות בארה”ב. ישראל מתפעלת מכל מיני גאידמקים שמעזים להיישיר מבטם למצלמה ולאיים על השוטרים שחוקרים אותם. והתקשורת הישראלית, כלב השמירה אכול הפרעושים והפשפשים של הדמוקרטיה, אף היא לא מראה התלהבות יתרה מאנשים נקיי כפיים וגם היא מביעה הערצה והתפעלות מאותם אנשים.
    ישראל, מדינה עייפה ותשושה, כבר לא יוצאת לכיכרות בהתלהבות בשביל אף אחד וכמעט לא מפגינה יותר בעד או נגד (בעיקר לא בעד) שום דבר. ישראל מעקמת את פרצופה בספקנות כל פעם שמופיעה לה איזו “הבטחה חדשה”, איזה “ברק פחימה” כזה או אחר שמבטיח לה “change & hope”..

    ובאשר לתופעה העולמית, לי נראה שהיא תופעה חולפת, איזה טרנד חדש.. אחרי שכמה ברק אובאמות יתקשו למלא את אשר הבטיחו לבוחריהם, מיד יחזרו אלה, ממש כמו מטוטלת (מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה), להצביע עבור המק’קיינים הישנים והטובים..

  5. אגמון ק' הגיב:

    לא גדלים היום אנשים שיבשילו לכלל מק’קיינים חדשים-ישנים.

  6. ערדי הגיב:

    הבעיה שלנו אינה מחסור בברק פחימות. אני מכיר אישית עשרות ברק פחימות. בכל פלוגת מילואים יש לפחות חמישה. הבעיה שלנו היא מערכת שמסננת אותם החוצה.

    העתונות הישראלית החליפה ביקורת ותחקירים אמיתים בציניות ריקה (לכל מי שאינו מאנ”ש, ואדם עם הרקע של ברק פחימה בהגדרה אינו מהברנז’ה). אדם הגון לא הולך לתפקיד ציבורי בישראל, פחות בגלל השחיתות של המערכת (שבסופו של דבר גרועה פחות מהסטנדרט בלא מעט מדינות באירופה, למשל), ויותר בגלל מי שכביכול אמורים להתריע עליה. לאנשים כמו ברק פחימה אין בדרך כלל את עור הפיל וחוסר הבושה הטבעית הנדרשים כדי להתמודד עם טפול המדיה הישראלית.

    האם אפשר לדמיין נאום כלשהי של פוליטיקאי ישראלי, כריזמטי ככל שיהיה, שיתקבל בהתלהבות כמו הנאום של אובמה אחרי שהתפוצצה פרשת הכומר? פגשתי לא מעט תומכי קלינטון, בייבי בומרס בוגרי ניקסון וויטנאם וההתנקשויות בבני קנדי, שספרו לי כמה התרגשו מהנאום הזה. הרי אצלנו הנערים הרכים שמדווחים מהכנסת בגל”צ (מהיכן מפתח אדם ציניות כזו בגיל 19?) היו מפרקים את הנואם והנאום לחתיכות לפני שרזי ברקאי יצא למבזק הראשון.

  7. יואב קרני הגיב:

    אגב, לאחר מעשה ולאחר כתיבה הוספתי למסגרת התחתונה של רשימתי, “לפעמים זה לא עובד”, את מקרה בנימין נתניהו, שהיה בן 46 במולכו, וגירש מן הארמון איש מבוגר ממנו ב-26 שנה.

  8. יואב קרני הגיב:

    אני מוצא את עצמי מהנהן בהסכמה כמעט עם כל מלה, רצינית או מבודחת.

    אכן, ישראל פיתחה שורה של סוֹתְרָנים (antidotes) לברק-פחימה. אני מסכים בצער עם ערדי [כלל הזיהוי המלא, ערדי] שמטעני ציניות של נערים בני 19 בגלי צה”ל הם סותרן חמור במיוחד וּמדכדך במיוחד.

    ואני מסכים עם הערתו של מאור פרץ על האנטי-ברק-פחימות אשר בראש מגדלי אקירוב.

    אבל אינני מסכים שלסותרנים האלה יש זכות וטו. האם אמריקה אינה שטופה ציניות וּמטריאליזם? האם אליטה עשירה לא גנבה את הפוליטיקה שלה, וגנבה את דעת בוחריה, והוציאה אותה במירמה אל הרפתקאות קטלניות מֵעִבֶר לים, וזייפה את המערכת הפיננסית שלה, ושׁמה ללעג כל חוק וכל תקנה?

    אם ברק-אובמה (לא האיש, אלא מה שמשתמע ממנו) היה אפשרי באמריקה, שהרוב הגדול של צעיריה לא תכננו להצביע עד גיל 50, אינני חושב שאיזושהי חברה יכולה להתחמק מן השינוי בטענות של ציניות ושל מטריאליזם.

    יתר על כן, השינוי הוא עניין של המלצה ושל בחירה, ופיתוי האינרציה אינו מוכרח להביא תוצאות קטלניות — באמריקה, בבריטניה, באוסטרליה, או במאלטה (אז מה אם צריך מיקרוסוקופ, על התנהגות של חברות אנושיות אנתרופולוגים לומדים בדרך כלל באמצעות התבוננות בכפר או בחמולה).

    לישראל, לעומת זאת, אין עוד בררה, אלא לעשות תיקון מסלול דרמטי. מגדלי אקירוב אינם זמניים פחות מאיזשהם מגדלים, ממגדל בבל ועד המגדלים התאומים (באופן מטאפורי כמובן, אני אינני חוזה מאורע ארכיטקטוני או טֶקטוֹני).

    דברי ערדי,

    <<אני מכיר אישית עשרות ברק פחימות. בכל פלוגת מילואים יש לפחות חמישה>>

    אינם מרַפּים את הרוח, אלא אדרבא, הם מקור עצום של עידוד. פלוגות המילואים יכולות להיות חממת השינוי. הן יכולות להעניק את סותרן-העל לכל הסותרנים המתוארים למעלה. שם נפגשות הוויות ישראליות שאינן נפגשות בשום מקום אחר.

    לחפש את ברק-פחימה, זו לפי עניות דעתי המשימה הלאומית החשובה ביותר. יש לה ממדים היסטוריים. אם די אנשים יטו אוזן, אם די אנשים ידברו ברצינות גמורה על אלטרנטיבה נועזת, אני חושב שיהיה אפשר להאזין לנאומו של ברק-פחימה על (למשל) יחסי דתיים וחילוניים, או על (בוודאי) יחסי יהודים-ערבים בגליל במידה הרבה יותר גדולה של פתיחוּת ושל צימאון.

    אל נא תגידו לי שאין צימאון. יש אולי הכחשת-צימאון הנובעת מן הפחד המפורסם של תעתוע-המדבר, הפאטה-מורגאנה; אבל יש צימאון. ואני יודע שאני אשמח לשאת את כליו של ברק-פחימה, בכל אופן שהוא, אם גם רק בהַגָהַת נאומיו וניקוד המלים הצריכות ניקוד (כָּל הַמִּלִּים כָּמוּבָן צְרִיכוֹת נִקּוּד, תָּמִיד וּלְלֹא תְּנַאי).

    דודי קינג, אני הייתי איתך בחלק הראשון ובתחילת החלק השני של סיפורך. אבל חבל שהתפתית לאבסורד. אני הייתי שולח את ברק פחימה בן טלי וזכריה אל הכנסת, כדי לדבר אמת ושלום, בעצב ובענווה. זה היה יכול להיות נאום הברק-אובמה שלו. לא מאוחר לחלץ אותו מזרועות המר”ן הראשון-לציון, אפילו בהיסטוריה ההיפך-עובדתית שלך. (:

  9. שולמית הגיב:

    אני רואה את הברק פחימות בראשית דרכם בתפקידים רבי השפעה, בפריפריה גם כאשר אתה ראש תחום או ממונה על אתה בעל כוח, מתערים תוך זמן קצר במערכות קיימות ומתחילים לקטוף את פירות המעמד. אני אפילו יכולה להצביע עליהם ולקרוא בשמם אך לא אעשה זאת. גם האחרים ינהגו כמוני. אולי, בעוד 20 שנה כאשר הלכלוכים ידלפו החוצה, במקרה או מפני שלמישהו יהיה עניין לחסום את האיש, אומר גם אני . נכון, הוא תמיד היה כזה.
    רבים מפעילי המרכז במפלגות שונות הם ברק פחימה. אפילו קצב היה אחד כזה.
    אפשר לומר שגם אהוד אולמרט .
    הבה ניזכר בעמיר פרץ ובדרכו הזריזה לקטול את התקווה לחברה אזרחית מתוקנת.

    ההתנהלות היומיומית שלנו כרוכה בחיכוך בשחיתות, באי כיבוד חוק, בהפקרה ובהפקרות.

  10. דודו בירון הגיב:

    לכאורה, אך רק לכאורה, דריה מהתגובה הראשונה צודקת. למה לחלום על הבן של טלי וזכרייה (שיחיה) כאשר קמה מפלגה ליברלית-הומאנית שחורטת על דגלה את החינוך והשוויון האזרחי?

    אם היו 300,000 ליברלים ישראלים כל שהיה עליהם לעשות הוא ללכת בעקבות צו מצפונם ולהצביע למפלגה המייצגת את השקפת העולם הקרובה ביותר לשלהם. כך אמורה לעבוד דמוקרטיה.

    אני צופה למפלגת אור חיים קצרים. לא בטוח שציבור כנ”ל קיים, ואם כן – חלקים נרחבים ממנו יתפתו פעם נוספת “להתפשר” ולהצביע למפלגה אנטי-הומאנית בעליל שאיכזבה מרות בעבר הקרוב.

    הבעיה הבסיסית, יואב, היא שהציבור הישראלי באמת ובתמים לא רוצה את מה שיש לברק שלך להציע. הוא לא רוצה להתאחד אלא להיפרם. הוא לא רוצה פיוס אלא מאבק. כל שבט בציבור חושב שידו תהא על העליונה, ושבסופו של יום ייטב לו, או ייטיבו עימו, לאחר המאבק.

    אין שום דמיון בין השסעים המעמדיים והגזע(נ)יים בציבור האמריקאי למולטי-סיכסוך הדתי-לאומני-גזעני-קיומי בישראל (לא רק בין יהודים למוסלמים). זהו הלך הרוח האמיתי ודמות מאחדת לא תהיה פופולרית כי היא פשוט לא תשקף אותו.

  11. יואב קרני הגיב:

    כמה שאת צודקת, שולמית, כמה שאת צודקת.

    כמה שאתה צודק, דודו בירון, כמה שאתה צודק.

    ובדיוק מפני שאתם צודקים בהחלט, בדיוק מן הטעם הזה אני ממתין בקוצר רוח לברק פחימה. בדיוק מפני שאתם צודקים, הוא, ברק פחימה, הסיכוי האחרון בהחלט. יש לו פגישה דחופה עם הנצח, מפני שהוא יצליח במחי יד לסדר מחדש את תאי המוח של הישראלים. בזכותו הם ירצו לא להיפָּרם. בִּזכותו הם יחזרו וִיקווּ. בזכותו הם לא יתקשו לנקות את אורוותיהם.

    וּמאחר שאת צודקת, שולמית, בדיוק מפני שאת צודקת, ברק פחימה אינו צריך לעלות בסבלנות בִּשלַבֵּי הסולם, כדי לרכוש נסיון וללמוד איך להתענג על יתרונות השלטון והפטרונאז’. להיפך, הוא צריך לקפוץ מייד אל ראש הסולם, מבלי שתינתן לו ולסמדר ההזדמנות להבחין בהבדל בין הסנדלים והקטנוע והחדר הלא-כל-כך ממוזג ובין הלימוזינה והסוויטה והמרטיני היבש להפליא בקוקטייל הבא.

    (כן, מה צדקת. קצב היה בדיוק פחימה. ושטרית היה בדיוק פחימה. הבה נחזור במרוצה אל סוף שנות ה-60, נוריד את גולדה מכסאה, ונושיב אותם עליו. הכול היה מתנהל אחרת. או לא.)

    לא, דודו, ממש כדבריך, אינו דומה הפסיפס הישראלי המפוֹרָר לאמריקה. מי דומה לאמריקה? אמריקה היא האומה האוניברסלית. אמריקה מספקת את הרמזים, את סימני הדרך. אמריקה אומרת, “הכניסה אסורה על קְטַנֵי אמונה”.

  12. דודו בירון הגיב:

    אם אכן אמריקה נשמרת מפני קטני אמונה הרי שאני חמקתי בין שומרי החומות שלה. אין כמוני לקטנות אמונה, ואף על פי כן (למעשה – עקב כך) מקום מושבי בשנים הקרובות יהיה בשיקגו המעטירה.

  13. טל צפריר הגיב:

    דווקא למקרא התגובות (ואני מסכים עם תוכן כולן, כמעט) והאכזבה וחוסר התקווה שבהן, מתעוררת המחשבה שהנה הנה אכן יופיע לו אותו ‘ברק פחימה’. שהרי אין זמן מתאים מזה; כעין קריאת תיגר למציאות להוכיח אותנו.
    מעניין למה.
    (או שזה רק אני)

  14. נמרוד ברנע הגיב:

    אבל אני מכיר את הווארד דין הישראלי.

  15. דני פ הגיב:

    ברק פחימה נשמע קצת כמו שלמה בן-עמי – פרישתו מהפוליטיקה היא בעיני אבידה גדולה.

    חבל שכאשר רץ לראשות מפלגת העבודה המודל שעמד לעיני הבוחרים לא היה ברק אובמה אלא שארל דה-גול, גנרל שיאגף מימין ויעשה שלום. [אבל האם לא מדובר, בשני המקרים, בגירסת השמאלנית לכמיהה ל”מנהיג חזק”?]

    אני מתקשה להאמין שתקום חונטה או משהו כזה, ולו משום שהחונטה הזו היא כבר כאן – בממשלה הנוכחית יושבים שני רמטכ”לים ושלושה ראשי שב”כ לשעבר – כך שגם משם לא תצמח הישועה.

    נדמה לי שבן-עמי קרא לפני כמה שנים ל’הסדר כפוי’ כמוצא היחיד מהמצב שבו אנו נמצאים.

    אגב, נמרוד, מיהו הווארד דין הישראלי?

  16. ישראל הגיב:

    אני דווקא מאוכזב מנביאי המהפכות והשינויים.

    יואב, כתבת פה לפני זמן מה על מגבלות הכוח וכל כך הזדהתי עם כתבתך, לא רק כבסיס ליחסי חוץ, אלא גם לבסיס ליחסים עם מערכות גדולות בכלל, והמערכת השלטונית בפרט. הנשיא (ואפילו ראש ממשלה במדינה פרלמנטרית) מצטייר כמנהל יחיד, והאמת היא שהוא מסובב ביועצים, עסקנים, מנכלי”ם, גנרלים ועוד שלהם כוח לא מבוטל. נראה לי שדווקא אדם מתוך המערכת שמכיר אותה היטב יש בו יותר כוח לחולל שינוי מאדם שמגיע מבחוץ, ורוצה לחולל מהפכה.

    ארה”ב יכולה ללמוד מישראל בנושא זה. ישראל התנסתה בנתניהו ובברק, שני אנשים שהבטיחו בשורה גדולה והמיטו חורבן, ודווקא אריאל שרון, האדם הוותיק והקיצוני השכיל לפתוח פתח לשינוי אמיתי. עוד דוגמא היא אולמרט, אדם שידוע בחיבתו למנעמי השלטון ובקיאותו בעסקנות, ודווקא הוא מנהל מדיניות די מאוזנת.

    ברק אובמה מזכיר לי, למרבה הפלא, דווקא את ג’ורג’ וו. בוש מבחירות 2000. בוש מיתג אז את עצמו כאאוטסיידר שבא לעשות סדר בוושינגטון. בסופו של דבר נולדה ה”מלחמה בטרור” והוא הצליח לעשות רק חורבן.

    מה שמצד אחד מרגיע ומצד שני מאכזב הם דווקא מסרי ההרגעה שיועצי אובמה שולחים לממשלה העירקית. מסתבר שאפילו נביא המהפכה מבין את מגבלות כוחו.

  17. יואב קרני הגיב:

    כן, דני, במידה רבה הצדק איתך. מי זקוק לחונטה, כאשר הגנרלים כבר שם (פרופ’ יורם פרי, מומחה לצבא בפוליטיקה, תיאר את התופעה זה לא כבר בספר שהתפרסם בארה”ב, ועומד גם להתפרסם בארץ, תחת השם “גנרלים בחדר הקבינט”).

    אבל אני לא התכוונתי לגנרלים. אני דיברתי על האפשרות שקצינים חופשים, מִדְרָגוֹת נמוכות יותר, הואיל והיו עֵדים נואשים לכשלונותיה של המערכת, ינַסוּ את כוחם. ההנחה ש”זה לא אפשרי בישראל” חדלה לשכנע אותי.

    האנלוגיה עם שלמה בן עמי מעניינת. היא מעניינת אותי במיוחד, מפני שאני הוא שהוצאתי את בן עמי מאלמוניות אקדמית לפני 33 שנה, והפכתי אותו למשתתף קבוע ביומני החדשות של גלי צה”ל (כפרשן על ספרד, שעברה אז מדיקטטורה לדמוקרטיה, ושימשה הרבה מאוד בחדשות).

    בימים ההם איש עדיין לא חלם על אינטרנט, ואני הייתי מזין את בן עמי, מרצה זוטר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, באופן שוטף במברקים של סוכנויות ידיעות. הוא גם ציין את התרומה הזו במבוא לספרו הראשון בעברית, על הטרנספורמציה בספרד.

    אחר כך היתה לי גם הזכות להפגיש את בן עמי בפעם הראשונה עם פֶליפֶּה גונסאלס, מנהיג הסוציאליסטים של ספרד שביקר בארץ (בן עמי היה המתורגמן שלי, כחלק משירות המילואים שלו. אני זוכר שהוא החליף הלצות גסות עם גונסאלס). לימים כמובן גונסאלס היה ראש ממשלת ספרד, ובן עמי היה השגריר המעולה במדריד.

    בן עמי הפוליטיקאי הנחיל לי אכזבה עצומה. היסטוריונים אולי יזקפו לחובת כהונתו המיניסטריאלית את הפרימה הדרמטית ביותר של תפרי הדו-קיום בין יהודים לערבים בארץ.

    במשרד החוץ הוא השתתף במעשה רמיה והונאה, בנסיון לחתור תחת אושיות המשטר הפרלמנטרי, בניהול יוזמת שלום שלא היה לה רוב בכנסת ובוודאי לא היה לה רוב בציבור. (אגב, הוא מעולם לא היה שר החוץ, אף כי הוא חוזר ומתהדר בתואר הזה בחו”ל, והפך אותו לאמצעי של קידום ושל הכנסות; הוא היה ממלא מקום שר החוץ, ללא אישור פרלמנטרי.)

    בביוגרפיה של בן עמי היו אלמנטים פוטנציאליים של ברק-פחימה. תרחיש היפך-עובדתי היה יכול להחזיר אותנו ל-1977, מייד לאחר מַפַּלתה של מפלגת העבודה בבחירות: מרכז המפלגה מצביע אי-אמון בשמעון פרס, ועתונות אוהדת משרטטת, שלא לומר ממציאה, את הפרופיל הציבורי של בן עמי. הוא נבחר ליושב ראש המפלגה, ומביס את מנחם בגין בבחירות של 1981.

    התקלה היחידה היא שברק אובמה נעשה אפשרי רק בעקבות מאיסה ציבורית מסיבית במערכת. לא היתה מאיסה כזאת בארץ ב-1981. היתה לאחר 1982. אולי זה היה זמן מתאים יותר לבן עמי.

    אולי קוראיי זוכרים שב-1983 ו-1984 התפתח חשק ציבורי ניכר בארץ להחליף את שמעון פרס ביצחק נבון. הייתי משוכנע אז, ואני מוסיף להיות משוכנע גם כיום, שנבון היה מוליך את המערך לנצחון הרבה יותר גדול מזה שנחל פרס ב-1984 (יתרון של שלושה מושבים על הליכוד, שהספיק לו להיות ראש הממשלה הראשון בהסדר רוטציה עם יצחק שמיר, אבל לא הספיק לחילופי שלטון מלאים).

    נבון בוודאי לא היה ברק-פחימה. אחר כך גם ראינו מה מבוטלים היו כשרונותיו הפוליטיים.

    אני מסכים עם הערותיו של ישראל (שמו המלא נמצא אצלי). זו הסיבה שדיברתי ברשימתי למעלה על יתרונותיה של “חלוּפָה מבוגרת המבורכת בחוכמה, ביישוב דעת, וּבחוֹסר להיטוּת להשתמש בכוח רק מפני שיש כוח”.

    לרוע המזל, הדיסקרדיטציה הכמעט-מלאה של המערכת הפוליטית בארץ לא תניח לַחלופה כזאת להגיע לשלטון. יש צורך דחוף להציל את המערכת הדמוקרטית לא מידי חונטה ולא מידי קנאים פוליטיים — אלא ממלתעות הציניוּת והאדישוּת. ללא חֶמדה הגעתי למסקנה שרק ברק-פחימה (במובן של מודל) יוכל למלא את המשימה הזו.

    אגב, אחת הסיבות שהעדפתי את קלינטון על פני אובמה היתה בדיוק זו שישראל מציין: חשבתי שיש קצת יותר מדיי דמיון בין נסיבות עלייתו של ג’ורג’ דאבליו בוש ובין אלה של אובמה. אמריקאים חכמים ממני וידענים ממני מזכירים לי שיש הבדל חשוב אחד בין שניהם: אחד מהם הוא הרבה יותר אינטליגנטי וסקרן מן השני.

    בארבע השנים הבאות נצטרך להתנחם בהבדל הזה, ולקוות שהוא יניב תוצאות שונות.

  18. דודו בירון הגיב:

    יואב –

    אובמה עדיין לא נבחר.. אמנם הוא הפייבוריט, ואמנם יהיה לו יותר כסף, אבל בניגוד חריף לפריימריז המרוץ לנשיאות יהיה קצר.

    אפשר להמר במידה רבה של ביטחון שהקמפיין הרפובליקני יהיה קמפיין של הפחדה ושל השמצות. לצורך כך מספיקים החודשיים שלפני הבחירות, ובזמן כה קצר היתרון של מימון עודף נשחק. זו כנראה הסיבה שכרגע מסע השיסוי הרפובליקאי בעצם עוד לא התחיל, אבל הוא יקרום עור וגידים לפני נובמבר.

    מקיין הוא האנדרדוג בימים אילה אבל הפחד הוא רגש רב עוצמה. כמו כן אפשר רק לשער כמה מצביעי-צוארון-כחול דמוקרטים לא יתנו את קולם למועמד שחור. לכן אובמה זקוק ליותר מתמיכה נלהבת של בני 20-30 ושל הקהילה השחורה במדינות רפובליקאיות במובהק בכדי לנצח. הוא עוד לא בדיוק הוכיח שיש לו את זה.

  19. לא הלכת מספיק רחוק לטעמי. הרי אובאמה הוא בן כלאיים, חצי מהגר, ובעל משפחה מוסלמית.
    הרעיון שלעיל של הבן של טלי וזכרייה נשמע קצת פנטסטי. אני חשבתי על בן של ישראלית ועובד זר.

  20. יואב קרני הגיב:

    “בן כלאיים”, אמיתַי, הוא שימוש לשון קצת לא מוצלח לתיאורו של בן אדם. מזכיר קצת יותר הרבעת בקר, אם תסלח לי הפדאנטיוּת. כיוצא בזה, מה זה בדיוק “חצי מהגר”? חצי האמריקאים הם “חצי מהגרים”, אם הקריטריון הוא הוֹרֶה שנולד מֵעֵבֶר לגבולות ארה”ב.

    אבל הנה רבע הרהור (שהוא פחות מחצי הרהור) בעקבות התנאים הגנטיים והפיגמנטיים שאתה מציע (כן, אני יודע, רק בחצי רצינות, או אולי רק רבע):

    יש משהו בהצלחתם של ‘מֶסטיצוֹס’, או “בני תערובת”. הראָיות הן אנקדוטיות בלבד, ומוטב לא להכליל, אבל אני מתבונן בפנומנליוּת של הצלחותיהם בשורה של תחומי פעילות אנושית.

    למשל, טייגר ווד המהולל, גדול שחקני הגולף של כל הזמנים, בן לאב אמריקאי שחור וּלאם מתיילנד; או לואיס המילטון, נהג מכוניות המירוץ המזהיר, בן 23, בן לאב שחור מן הים הקאריבי וּלאם לבנה מבריטניה.

    אני גם מתבונן במנהיגים של תנועות שחרור לאומי באפריקה (אנגולה, גיניאה ביסאו וקאבו וֶרדֶה, כולן מושבות פורטוגליות לשעבר. אצל הפורטוגלים היתה המידה הגדולה ביותר של אינטגרציה בין גזעים) ובדרום מזרח אסיה (מזרח טימור הזעירה, שתנועת השחרור שלה תוארה פעם על ידי מבקר חשוב כ”אוסף של מסטיצוס”).

    האפשרות הלא מוּכַחַת שמסטיצוס מיטיבים במיוחד ממלאת את לבי עונג, מפני שהיא מפריכה בקלות אלגנטית את הדוקטרינות של טוהר הגזע ושל טוהר הדם.

    אבל אין לי כל כוונה להגביל את המאגר הגנטי שממנו יעלה ברק-פחימה. רק שיעלה.

  21. שונות מגוונת את המאגר הגנטי בגנים חדשים שמתערבבים בתערובות חדשות בבני תערובת
    לפעמים זה עושה בני אדם יוצאים מן הכלל לטובה
    או בעלי סט כישורים מגוון, שכל אחד מהם עלול פתאום להיות נדרש.

    הסתגרות גנטית עלולה להביא לסכנת כליה, משום שבתנאי סביבה משתנים, ייתכן שלא יימצא הגן שמעניק לבעליו יכולת הסתגלות למצב החדש, ומכאן לשגשוגו באוכלוסיה ולהצלתה מכליה.

Leave a Reply