פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 15-16 בינואר 2004
ג’יימס דאן היה בן 35, כאשר ממשלת אוסטרליה העניקה לו את המינוי הדיפלומטי הראשון מֵעֵבֶר לים. ” מֵעֵבֶר לים” פשוטו כמשמעו: מֵעֵבֶר לרצועת אוקיאנוס, המפרידה את אוסטרליה מֵעיר הבירה הַזָרָה הסמוכה ביותר אליה: דילי.
דילי לא היתה בדיוק עיר בירה מעטירה. לַאֲמִתּוֹ של דבר היא לא היתה כלל עיר בירה. השנה היתה 1963, והעיירה המנומנמת הזו, התחובה בין מפרץ קטן ובין רכס הרים, שימשה מרכז מִנהלי מקומי של אימפריה קולוניאלית מתנוונת, אשר סירבה להתפשר עם ההיסטוריה. פורטוגל היתה אז העניה והמפגרת מכל מדינות אירופה. “המושבה האפריקנית היחידה באירופה”, קראו לה בעלי לצון. שלט בה רודן ימני חצי-פשיסטי, ודה-קולוניזציה לא העסיקה אותו, אלא באותו מובן שהוא גמר אומר למנוע אותה בכל מחיר.
מושבות פורטוגל באפריקה מרדו, ופורטוגל הקיזה את דמה בנסיון-סרק להחזיר אותן למוטב. הנסיון הזה יקרוס בדם ואש עשר שנים אחר כך, ויניב את האסונות הגדולים ביותר בתולדות הסתלקותו של האדם הלבן מארצות הפראים.
אבל בדילי לא נגעה כלל ההתקוממות נגד שלטון פורטוגל. היא שוכנת על המחצית המזרחית של האי טימור, ומכאן גם שמה של הטריטוריה, “מזרח טימור”. ג’יימס דאן התחיל את הקריירה הדיפלומטית שלו כקונסול במזרח טימור, מינוי שיש לו צלילים אקזוטיים, או אולי אנקדוטיים. המושבה הדיפלומטית המקומית כללה רק את דאן ואת הקונסול האינדונזי. אינדונזיה משלה במחצית המערבית של טימור.
גלידה? גימגמה ססיליה
דאן הגיע אל דילי בגַפּוֹ, ללא סגל עוזרים וללא משפחה. נישׂוּאָיו, אבוי, עתה זה התמוטטו, והוא איבד את החזקה על ילדיו. את עִצבונו הוא הטביע באהבה. נפשו נקשרה עד מהרה בנפשם של המזרח-טימורים, בייחוד ביַלדֵיהֶם. בין הילדים היתה נערה רכה וּקטַנטַנה ששמה סֶסיליה. דאן שאל את ססיליה אם היא אוהבת גלידה. גלידה? גִמגמה ססיליה. מה זה גלידה?
פורטוגל הביאה אתה ציוויליזציה בִּמשׂוֹרה אל הנידחת במושבותיה. היא השאירה בעקבותיה רק רופא אחד, רק עשרים בוגרי אוניברסיטה, רק אחד-עשר קילומטר של דרכי אספלט. היא לא הביאה גלידה למזרח טימור. דאן נמנה וגמר למלא את החֶסֶר הזה, לפחות בחייה של ססיליה. הוא כתב אל אחותו באוסטרליה, וביקש ממנה לשלוח אליו מַתכּוֹנֵי גלידה. הוא מסר את המתכונים לַטַבָּח של הקונסוליה, וּמעוֹנוֹ נעשה בית וַעַד לילדים מזרח-טימוריים שוחרי גלידה.
ג’יימס דאן בביתו בקנברה בתחילת ינואר: הוא הטביע את עצבונו באהבה, והוא לא חדל לאהוב מני אז (צילום: יואב קרני)
שלוש שנים שקטות להפליא בילה דאן בדילי, לפני שמשרד החוץ בקַנבֶּרַה שלח אותו לפאריס ולמוסקבה, לשאוף אל קרבו את אויר הפסגות של הפוליטיקה הבין לאומית. אבל את מזרח טימור לא שכח דאן. ניתנה לו ההזדמנות לשוב אליה ב-1974.
ב-1974 היתה בפורטוגל מהפכה, וקציני צבא צעירים ורדיקליים השתוקקו להתפרק במהירות מן הנכסים הקולוניאליים. מזרח טימור אומנם מעולם לא רצתה עצמאות, אבל היה עליה להדביק עכשיו את קצב ההיסטוריה. 500 שנה לא היתה לתושביה הזכות להביע דעה על עתידם – עכשיו היה עליהם להודיע בן-לילה מי הם ומה הם רוצים (שתי שאלות שהתשובה עליהן היתה מורכבת מאוד, אם לא בלתי אפשרית). הפרלמנט של אוסטרליה שלח את דאן לחקור את המצב. הוא נסע לשם פעמיים בתוך שנה אחת.
הפורטוגלים הודיעו שֶיַעַזבוּ לפני סוף 1975. דילי נעשתה עיר של מזימות ושל נַכלוּלים. האינדונזים בחשו בה בכל כוחם. בַּישימון הפוליטי צצו פתאום מפלגות ורסיסי מפלגות, מימין פרו-אינדונזי ועד שמאל קיצוני שדיקלם סיסמאות מאואיסטיות. בקיץ פרצה מלחמת אזרחים: הימין ניסה לתפוס את השלטון, השמאל הקיצוני הדיח אותו. גופות התגוללו ברחובות.
בנובמבר הכריז השמאל עצמאות, וכונן את רפובליקת עשרת הימים של מזרח טימור. האינדונזים שכנעו את ארה”ב, שמזרח טימור עומדת להפוך לבסיס קדמי של קומוניזם בין לאומי מהפכני. האמריקנים הנידו ראש – והאינדונזים פלשו, בכוח רב ובעוצמת אש ניכרת. רבע התושבים נמלטו אל ההרים יחד עם צבא של לוחמי גרילה.
אל תשכחי לגעת בצלב, ססיליה
דאן עצמו הספיק להימלט מדילי במטוס האחרון. לפני שנמלט הוא נפרד לשלום מססיליה, ילדת הגלידה. היא היתה עכשיו אחות בצבא הגרילה. מה יהיה? שאלה אותו ססיליה. האם העולם יבוא לעזרתנו? אני מקווה, אמר דאן, אבל אינני יכול להבטיח. למען האמת – הוא אמר – אני כמעט משוכנע שאיש לא ינקוף אצבע.
והוא הוסיף עצה לססיליה.
היזהרי-נא, ססיליה, הוא אמר. הקפידי-נא להיות תמיד בסביבות רכב נושא סימון של צלב אדום. כאשר יתקרבו האינדונזים, מהרי-נא אל הרכב, הושיטי את ידך, וגעי בצלב האדום. הם יראו – ולא יפגעו בך רעה.
דמעות עמדו בעיני ססיליה, וחנקו את גרונה. היא הִנהֲנָה.
ואומנם,יום אחד התקרבו אליה החיילים האינדונזיים. ססיליה מיהרה אל הצלב האדום, ונגעה בו בכל כוחה. מטר של קליעים ירד עליה, והצלב האדום ספג את דמה. את המעשה הזה שמע דאן שנים הרבה אחר כך, מפי עֵדֵי-ראִיָה. קברה של ססיליה, אם בכלל נִכרָה, מעולם לא נודע לו, או לבני משפחתה.
מותה של ססיליה על הצלב האדום היה מטאפורה ראויה למזרח טימור כולה. הארץ הקתולית הזעירה הזו בקצה העולם היתה פתאום קתולית מכל הקתוליוֹת. בעולם של דימויים נוצריים, היא היתה כריסטוס בין האומות. צבא הכיבוש האינדונזי לא היה סתם אכזרי, אלא גם מרושע. הוא חצה פעם אחר פעם את הגבול הלא-תמיד-נראה בין ציוויליזציה לברבריות. כמעט 25 שנה הוא הוליך את מזרח טימור בווייה דולורוזה, עד שאוסף מוזר של נסיבות כמעט לא-סבירות הוציא אותו משם, בסוף 1999.
את השורות האלה אני כותב באוטובוס הנושא אותי מקנברה אל סידני, אוסטרליה. בקנברה הסבתי בביתו של ג’יימס דאן הזקן, כדי להציג לו אלף או אלפיים שאלות על מזרח טימור. כאשר יתפרסם הטור הזה, אני כבר אהיה בדילי, או על ההרים שסביבה. מסעי הוא חלק מפרוייקט של מכון השלום האמריקני בוושינגטון על מידת יכולתן של תנועות עצמאות אַלימוֹת לעבור אל שלב של התנגדות לא-אלימה. המזרח טימורים עשו כן, ואנחנו יודעים מי-לא.
אבל איזה מחיר נורא ואיום הם שילמו. אולי 200,000 מהם, כמעט רבע האוכלוסיה, נספו. עריהם וכַפרֵיהֶם הוחרבו (75% מכל הבניינים במזרח טימור נהרסו, לפי סטטיסטיקה אחת). שנים ארוכות אטם העולם את אוזניו, ולא רצה לשמוע. זה כולל במיוחד את הדמוקרטיות המערביות, מארה”ב ועד אוסטרליה. רק פורטוגל לא ויתרה, כנראה בעיקר בגלל רגשי אשמה.
***
ג’יימס דאן מסיים את שיחתנו. חמש שעות קצת עייפו אותו, יום אחד לפני יום הולדתו ה-76. הוא אומנם אינו משמש עוד בדיפלומטיה אוסטרלית, אבל ידו לו רב במאבקים בין לאומיים לטובת זכויות האדם. הוא עוצם את עיניו, ואומר באנגלית אוסטרלית-בריטית נעימה, “נֶאֱמָנוּת לזכויות אדם ניכֶּרֶת בראש ובראשונה במה שאנחנו עושים לטובת עמים קטנים; לטובת ארצות, שהן כל כך קטנות עד שהן קטנות מכדי להיות חשובות, ואין הן מעלות או מורידות מבחינה כלכלית, או מבחינה אסטרטגית. להתעניין בהן – זה המבחן האמתי”.
מבחן של אהבת בריות, מבחן של אלטרואיזם. אמצעי אחרון של התגוננות מפני ציניות. האם שמענו את צעקתה האחרונה של ססיליה? את צעקותיהן האחרונות של כל הססיליות?
תודה רבה.
הלוואי ונשמע את כל הצעקות הללו, המהדהדות לאורכו ולרחובו של הגלובוס, במיוחד באזורנו.