קו המשווה

הסנאטור ספקטר תומך בנוּסחת הבית הלבן. הנשיא ג‘ורג‘ בוש רוצה אמנם להדק את הפיקוח על הגבולות – אבל גם רוצה להעניק הזדמנות נוספת למיליוני המהגרים הלא–חוקיים. הוא מציע להם מעמד של עובדים זָרים, אם ימלאו שורה של תנאים. בֶּעתיד הרחוק, על פי נוסחת הנשיא, הם יוכלו לעתוֹר לדרכון אמריקני, אבל זה ייקח שבע-עשרה שנה.

לא יקום ולא יהיה, אומר ציר הקונגרס סנסנברנר, ורוב חברי מפלגתו מחרים מחזיקים אחריו. אי אפשר להעלות על הדעת נוסחה, שתעניק פרסים למפירי חוק, או אפילו תגַלֶה מידה קטנה של סובלנות כלפיהם. על חנינה אין הם מוכנים בכלל לשמוע. חנינה היא דרישתם הקולנית של ארגוני המהגרים, אבל חנינה בעיני סנסנברנר היא ויתוּר מלא על שלטון החוק.

איך מְפַשרים בין שתי הגישות? התשובה הסבירה ביותר כרגע היא שֶאֵין מפשרים. לַקונגרס יש בקושי חודש אחד של עבודה לפני שֶיחזוֹר ויִתפַּזר, כדי שחבריו יוכלו לחזור הביתה וּלהֵרָתֵם למסע הבחירות שלהם. אם נאמין לסקרי דעת הקהל ולַמומחים הפוליטיים, בחודש נובמבר הרפובליקנים יאַבּדוּ את הרוב שלהם בבית הנבחרים, אם גם יוסיפו להחזיק בסנאט.

איך מַצילים את הרוב הרפובליקני? הסנאטור ספקטר אומר, הבה נוכיח לעם האמריקני שאנחנו מסוגלים להניב תוצאות, גם כאשר על הפרק עומד נושא כל כך שָנוּי במחלוקת.

הציר ססנברנר וחבריו אומרים, שההֵפֶך הוא הנכון. על הבוחרים להִוָכַח, כי המפלגה הרפובליקנית, ורק היא, עומדת על מִשמר גבולותיהם. הם רוצים להעמיד במרכז מערכת הבחירות את הקריאה להציל את אמריקה מִשיטפון של מהגרים, המַטילים עומס כבד על מערכת החינוך ועל שירותי הבריאות; וּמיוּצָגים בשיעור גבוה מדיי באוכלוסיית האסירים.

ואמנם, כמעט מכל חלקי ארה“ב בוקעים בחודשים האחרונים קולות של רטינה גוברת. הואיל והממשלה הפדרלית אינה אוֹכֶפֶת את החוקים הקיימים, שוּרה של רָשוּיוֹת מקומיות רוצות לַעשׂוֹת דין לעצמן. חמישים-ושבע הצעות חוק מוּנָחוֹת עכשיו על שולחנם של בָּתֵי מחוקקים בעשרים-ושבע מדינות של ארה“ב. שתי מדינות – ג‘ורג‘יה וקולורדו – הגבילו הטבוֹת סוציאליות ללא–חוקיים, ושללו מהם זכויות מקצועיות מסוימות. שש ערים קטנות תיקנו תקנות מחמירות במיוחד נגד מהגרים לא–חוקיים ונגד אלה העוזרים להם. לפחות עשרים-וחמש ערים נוספות מתעניינות בַּחקיקה דוֹמָה.

המִקרֶה המדוּבָּר ביותר הוא זה של הֵיזְלְטוֹן, עיר של ארבעים אלף בני אדם במדינת פֶּנסילווניה. חֶלקם של המהגרים הלטינו–אמריקניים באוכלוסיית הייזלטון גדל מחמישה אחוזים בשנת 2000 לשלושים-וחמישה אחוז השנה. ראש העיר מעריך שֶרֶבַע מן המהגרים האלה אינם חוקיים.

עתון במדינת פנסילווניה מודיע (14 ביולי 2006) על החוק החדש של העיר הֵיזְלְטוֹן: “הלא-חוקיים מקבלים התראה”. כותרת המשנה: “הייזלטון מאמצת חוק, שמהגר אחד אומר, כי הוא עלול להפוך אותה ל’עיר נאצית'”

הייזלטון היתה פעם מופת של עיר אמריקנית קטנה, ברוח הציורים הקלאסיים של נורמן רוקוול, שֶנעימוּת כמעט אינטימית שָרתָה עליה, ותושביה לא טרחו לנעול את דַלתוֹת בתיהם. עכשיו תושביה מבריחים את מנעוליהם וּמַפעילים אזעקה. הפשיעה הָאַלימה גואה וּבתי הספר שוקעים. המסים עולים והעזוּבה גוברת בשכונות מגוריהם של המהגרים.

ראש העיר רוצה להפוך את הייזלטון ל“אחד המקומות הלא–מַסבּירי פנים ביותר לִמהגרים“. הוא אמנם נאלץ להַשעות את החוק בגלל הסכנה שבית משפט יפסול אותו בנוסחו הקיים – אבל הוא אינו מוותר. הוא מתכוון להעמיד את שוטריו במקום שֶבּוֹ היו צריכים לעמוד הבולשת הפדרלית ושירוּתי ההגירה.

הנסיון מַראֶה, כי התנגדות למהגרים בדרך כלל אינה עוזרת לפוליטיקאים, בייחוד לא בבחירות ארציות. פוליטיקאים התחילו לנסות עוד באמצע המאה ה-19 לנַצֵל אלקטורלית את האֵיבה הרגילה של וָתיקים למי שֶמִקרוב באו. למגמה הזו התחילו לקרוא ‘יְלידָאוּת’, או תנועת הילידים (באנגלית, nativism). פטריק ביוקנן, פרשן הטלויזיה השמרן, ניסה את כוחו בהתמודדות על הנשׂיאוּת בשנת 2000 על יסוד מַצע לאומני של הפסקת ההגירה ושל חומות מָגֵן נגד יְבוּא זוֹל. הוא לא קיבל אפילו אחוז אחד של הקולות.

בקליפורניה, לפני 12 שנה, מושל רפובליקני הצליח להעביר חוק נגד מהגרים במִשאַל–עם – אבל התוצאה ארוּכּת הטווח היתה שהמוני מצביעים לטינו–אמריקניים פָּנוּ עורף למפלגה הרפובליקנית. ארבע שנים אחרי נצחונה במִשאל העם, המפלגה נחלה את התבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר בתולדותיה בגדולה שבמדינות ארה“ב. נצחון ארנולד שוורצנגר בבחירות למושל נתפס תחילה כרוורסיה של תבוסת 1998. אבל עד מהרה התברר שנסיונו לפרוט על סנטימנטים של התנגדות למהגרים אינם עולים יפה. לשוורצנגר חזוי עכשיו נצחון בבחירות של חודש נובמבר, אבל רק מפני שריכך הרבה מֵעֶמדותיו. 

לא רק את הקול הלטיני עלולים הרפובליקנים לאַבֵּד. הם מסתכנים באבדן תמיכתה של הקבוצה הנאמנה, הטבעית והמועילה ביותר שלהם: קהילת העסקים. בכל סיבוב בחירות אנחנו שומעים שהרפובליקנים נהנים מִיִתְרון מוחץ על פני הדמוקרטים באיסוף כספים. נדיבותם של אנשי העסקים, גדולים כקטנים, היא הסיבה העיקרית.

אבל קהילת העסקים, רובה ככולה, מתנגדת מעיקרן להגבלות על ההגירה. היא יודעת עד כמה הייצור בארה“ב תלוי בידיהם של עובדים זולים מֵעֵבֶר לגבול. עתון בלאנסינג, עיר הבירה של מדינת מישיגן, נותן השבוע דוגמא.

למישיגן יש אחת מתעשיות המזון הגדולות ביותר בארה“ב. היא הסַפָּקית העיקרית של כל מיני אפוּנה, של אוּכמָנִיוֹת, של דובדבנים, של פּרחים, של מלפפונים, של כַּרפָּס, של תפוחים, של גזר, של אספרגוס… ומי קוטפים את הפירות ואת הירקות, ומי מעַבּדים אותם, ומי אורזים אותם? מי אם לא עובדים חקלאיים זמניים מאמריקה הלטינית, שמספרם מוערך בארבעים אלף עד מאה-וחמישים אלף. חלקם הגדול הם לא–חוקיים. הם מכניסים למישיגן 2.1 מיליארד דולר בשנה.

אמריקה היא ארץ של מהגרים. עשרים-ושבעה מיליון מֵאֶזרחיה נולדו במקום אחר. מהגרים איפשרו לה לדַלג על שלַבֵּי התפתחוּת, ולעבור במהירות אל ראש הסולם. מהגרים מוסיפים להיות מקורות של דינאמיות, של יוזמה, של יצירה ושל הֶעזה. זה אחד ההבדלים החשובים בין אמריקה ובין מערב אירופה ויפאן. אבל לעולם אי אפשר לחַשֵב את המידה שֶבּה פחד מפני הלא–נודע משפיע על השֵׂכל הישר. ערב יום השנה החמישי לַהַתקפה על המִגדלים התאומים, זכויות מהגרים אינן פופולריות במיוחד באמריקה.

This entry was posted on יום חמישי, ספטמבר 7th, 2006 at 7:18 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.