החודש לפני 50 שנה הודיע שמעון פרס לדויד בן גוריון: יש לנו ברית צבאית עם צרפת. הפרוטוקול הסודי נחתם, הקואליציה המשולשת נולדה, וישראל וצרפת ובריטניה יצאו להפיל את גמאל עבדל נאצר. אבל רק כמה שבועות לפני המלחמה הגנרלים הבריטיים היו מוכנים דווקא לתקוף את תל אביב. איזו שנה משונה היתה 1956, ואילו תוצאות לא-חזויות היא הניבה
מה משונה, או בעצם לא כל כך משונה, היה נאומו של ציר הפרלמנט הבריטי פיטר טאפְּסֶל (Tapsell). לפני 51 שנה, סיר פיטר (יש לו תואר אבּירוּת) היה עוזרו הצעיר והמבטיח של ראש הממשלה אנתוני אידֶן. ההבטחה לא התקיימה, הנעורים חלפו עברו להם, וסיר פיטר קשישא קם בסוף יולי ממושבו בספסלים האחוריים של בית הנבחרים בלונדון, כדי להעמיד את מלחמת לבנון בהקשרה ההיסטורי הראוי.
הפצצות הישראליות שצנחו על שכונות מגורים בדרום ביירות, הוא אמר, הן “פשע-מלחמה המזכיר באופן קודר את מעשי הזוועה הנאציים נגד הרובע היהודי של וארשה”. את צלילי התאנפפותו של סיר פיטר אפשר לנחש ללא קושי גם מבלי להאזין להם.
כתבתי כאן ערב מלחמת לבנון, בעיצומה של פעולת עזה, על להיטות אירופית — של אנשי ציבור ושל עתונאים — להסמיך את ישראל אל פשעי הנאצים. זאת אומרת, ישראל אינה ראויה סתם לגינוּי, או אפילו לגינוי חמוּר מאוד. היא ראויה לדה-לגיטימציה מלֵאה וחסרת פניות. היא-היא היורשת המובהקת של גרמניה הנאצית.
אכן, מה קשה להתנגד למלחמה הטראגית הזו – אני מודה שהתנגדתי לה מיומה הראשון – כאשר המתנגד עלול למצוא את עצמו מצוטט על ידי בני דמותו של סיר פיטר.
למרבה המזל, סיר פיטר שייך למפלגת אופוזיציה, ואפילו בה אין לו השפעה של ממש. הפתולוגיה שלו מעצבנת עד דמעות, אבל אינה מוכרחה לגרום נדודי שינה. לפני חצי מאה, לעומת זאת, הוא היה קצת יותר חשוב, או לפחות עֵד-שמיעה לדברים חשובים. הקיץ לפני חמישים שנה התגבשה והלכה המלחמה שהערבים קוראים לה “התוקפנות המשולשת”; רוב ספרי ההיסטוריה קוראים לה “מבצע סואץ”; והישראלים קוראים לה “מערכת קדש”, או “מבצע סיני”.
באוקטובר 1956, ישראל תפסה טרמפ על נסיונן האחרון של בריטניה ושל צרפת להישאר מעצמות אימפריאליות. דויד בן גוריון לא היה יוצא למלחמה לבד. הוא ראה בעיני רוחו מטוסים ערביים מחריבים את תל אביב ואת חיפה. אבל הכף הוכרעה לאחר שבן גוריון שמע משליחו שמעון פרס, כי צרפת מוכנה לכרות ברית רשמית עם ישראל. על אדמת צרפת, בספטמבר 1956, נחתם הפרוטוקול הסודי של סֶוְר (Sèvres) שהניב את מבצע סיני-סואץ.
סיר פיטר הנ”ל חשב שטעותו הגדולה ביותר של ראש הממשלה אידן היתה לכלול את ישראל בקואליציה נגד גמאל עבדל נאצר. הוא לא היה היחיד. אידן עצמו חרק שיניים כאשר הניחו על שולחנו את נוסח הפרוטוקול. מדוע לכל הרוחות היה צריך להעלות את זה על הכתב? הוא שאל, וציווה להשמיד מייד את העותק. הוא רצה את אופציית ההכחשה, מה שקוראים באנגלית deniability. הוא רצה איפוא שגם צרפת וישראל ישמידו, אבל הן סירבו, ויום אחד יתגלה הפרוטוקול הסודי בארכיון בן גוריון בשדה בוקר, ויוכיח שאידן שיקר במצח נחושה לפרלמנט בלונדון כאשר הכחיש שידע מראש על פלישת ישראל לסיני. הפלישה ההיא היתה התירוץ המתוכנן לתפיסת תעלת סואץ.
| התקפת-פתע נגד ישראל |
שיתוף הפעולה עם ישראל היה לצנינים בעיני כל בריטי שידו היתה בדיפלומטיה אימפריאלית. זה מובן מאליו. אבל בשביל שורת בריטים בעמדות בכירות מאוד, ההתחברות עם “היהודים” (ככה דיברו אז) היתה קשה לעיכול באופן מיוחד. רק תשעה חודשים לפני ‘התוקפנות המשולשת’, המטה הכללי של צבא בריטניה הכין תכנית קונקרטית למלחמה נגד ישראל. הסיבה: החשד שישראל מתכוננת למלחמה על ירדן.
פרטי התכנית מעוררים צמרמורת קלה: מספר גדול של מטוסים בריטיים עמדו להמריא מקפריסין, ולחסל את מטוסי חיל האויר של ישראל בעודם על הקרקע. הצי הבריטי עמד להטיל אז הסגר על חופי הארץ, וּמטוסים בריטיים יוּזנקוּ מנושאותיהם כדי לתקוף יחידות צבא ישראליות. באותו הזמן, קומנדו בריטי יפשוט על החוף. בנפרד, כוחות מוּטסים יניפו את דגל ה’יוניון ג’ק’ מעל אילת.
ספרו של קית’ קאייל על מבצע סואץ מספר בין השאר על להיטותם של כמה גנרלים ואדמירלים לכוון את תותחיהם אל תל אביב, לא אל פורט סעיד. אפשרלדפדף בספר הזה באתר של ‘אמאזון’. כדי למצוא את העמודים העוסקים בתכנית ההתקפה על ישראל, הכניסו-נא את מלת החיפוש Cordage. זה היה שם הצופן של המלחמה נגד ישראל
על פי ההיסטוריון קית’ קאייל, ב-18 באוקטובר 1956, רק שבוע אחד לפני תחילת מבצע סיני, בכירי הקצינים של צבא בריטניה התכוננו למלחמה נגד ישראל. סגן ראש המטה של הצי, האדמירל דייוויס, כתב מִזכָּר ללורד מַאונְטְבּאטְן, דודנה של המלכה, הרמטכ”ל של צבאות בריטניה הגדולה, כי יש להעמיד את הצי בכוננות הזנקה של 72 שעות. “אפשר שהיהודים יחשבו כי זו שעת הכושר האחרונה שלהם ליַשֵב חשבונות עם הערבים, וליצור עובדה מוגמרת”.
מאונטבאטן הִקהָה את חריפוּת המִזכָּר, ואפילו מחק את המלה “יהודים”, והחליף אותה ב”ישראלים”. אבל ראשי המטות של הצבא סיכמו, כי אם ישראל תֵצֵא למלחמה על ירדן, הדרך היחידה לעצור אותה תהיה להסב אבידות כבדות לחיל האויר הישראלי.
שגריר בריטניה בירדן הזהיר בהתרגשות רבה, כי אם בריטניה לא תאיים על ישראל במפורש במלחמה, “שום הסבר לא יציל את המוניטין שלה” בעיני הערבים. ראש הממשלה אידן, שידע על הלכי הרוח האלה, אמר לאנשי משרד החוץ שלו, “אני לא ארשה לכם לגרור את ארצנו למלחמה, רק כדי שתוכלו להשׂביע את יצריכם האנטי-יהודיים”.
| לנצח “בנקודות” – ולהפסיד במלחמה |
בבריטניה, יום השנה המתקרב והולך של מבצע סואץ כבר הניב כַּמוּיוֹת עצומות של מלל ושל אנטי-נוסטלגיה. אנשי השׂמאל קוראים למפלגת העבודה הבריטית למַהֵר וּלהִפָּטֵר מטוני בלייר כשם שהמפלגה השמרנית מיהרה להִפָּטֵר מאנתוני אידן לאחר הכישלון בסואץ.
הכישלון של 1956 היה מדיני, לא צבאי. הבריטים והצרפתים ניצחו ללא קושי, ותפסו את תעלת סואץ. אילמלא התנגדותו של הנשיא אייזנהאור, הם היו עולים על קאהיר. אבל כידוע לכל ישראלי מתחיל, אפשר להפסיד במלחמה גם אם מנצחים בה “בִּנקודות”.
נדמה לי שישראל מחמיצה את ההזדמנות לחזור ולעיין בלקחי 1956. השנה ההיא שינתה את הכול. היא בישרה עליה של לאומנות אנטי-מערבית בעולם הערבי. עיראק של סדאם חוסיין יצאה מחלציה. מלחמות האזרחים של לבנון גדלו על בִּרכֶּיהָ. ההגמוניה הצבאית והמדינית של ארה”ב על חשבון מערב אירופה התחילה אז; ואת העולם ניהלו מאותו היום, במשך שלושים שנה ויותר, ארה”ב וברית המועצות.
שבעה בנובמבר 1956: בן גוריון עטור הנצחון מודיע שלא תהיה נסיגה אל גבולות 30 באוקטובר. שלושה חודשים אחר כך היתה נסיגה גם היתה — וסיבה אחת נרמזת בתחתית העמוד: שר ההגנה הסובייטי, המרשל גיאורגי ז’וּקוֹב, מאיים בפעולה צבאית
(מתוך ‘כותרת ראשית: מעריב שלושים שנה’, 1978)
אייזנהאור היה הנשיא האמריקני האחרון של עידן היחסים הלא-מיוחדים עם ישראל. ישראל אינה מוכנה לסגת, על פי דרישת האו”ם? אין בעיות, נטיל עליה סנקציות, אמר אייזנהאור. הגליון הזה הוא מ-21 בפברואר 1957
והופ!, אנחנו יוצאים, מהר מהר. הניצים בממשלת בן גוריון – אז הם באו דווקא מן השמאל – מנופפים בכנפיהם ברוגז, אבל אינם פורשים מן הממשלה. מפלגות הימין יושבות הרחק מכל עמדת השפעה. מה שמשנה באמת הוא רצונה של מפא”י, ומה שמשנה במפא”י הוא (עדיין) רצונו של בן גוריון. הגליון הזה הוא מֵאֶחָד במארס 1957
נצחון ישראל בסיני היה, בניגוד לרושם של השנים הבאות, השג צבאי מן המעלה הראשונה. ישראל היכתה את המצרים עוד לפני שבאו הבריטים והצרפתים. אופוריה מילאה את הלבבות, ויחיאל מוהר ומשה וילנסקי מיהרו לכתוב את ‘מול הר סיני’, ולהקת הנח”ל מיהרה לשיר “לא אַגָּדָה רֵעַי ולא חֲלוֹם עוֹבֵר”, וגם “שַעֲרֵי הָעִיר בִּידֵי השִמְשוֹנִים”. העיר היתה עזה, סיבוב ראשון, והלבבות התרוננו. דויד בן גוריון מיהר לקרוא לִמצָרֵי טיראן ‘יוטבתה’, והכריז שחזרנו אל ממלכת שלמה. אבל הפלירט עם נֶצַח ישראל הסתיים במהירות.
מבחינה אסטרטגית, כמו שאומרים בימים האלה, ישראל הפסידה. היו לה, לעומת זאת, רווחים “טקטיים”, כמו למשל עשר שנות שקט בחזית מצרים, שבזכותן יכלה לפתח אסטרטגיה מנצחת למלחמה הבאה. לימים יטענו דוברים של השמאל, שהשנים ההן היו תור הזהב של ישראל, אבל זו היתה הגזמה ניכרת. ב-1957, כאשר דִכדוּך איום ירד על ישראל הקטנה והמוקפת, צללי הלאומנות הערבית שמסביב נראו קודרים וַאֲרוּכּים במיוחד. הם התארכו עוד יותר בשנים הבאות, כאשר תוּפַּל המלוכה העיראקית (1958), ומצרים וסוריה יתאחדו רשמית לפני שיתגרשו בכעס.
הלאומנות הערבית המפחידה היא כיום זיכרון חולף. היא אפילו מעוררת געגועים אצל אלה החוששים מפני מה שהחליף אותה. הנחמה היחידה היא שהכול עובר, וכשם שהלאומנות הערבית ירדה מנכסיה אולי גם האיסלאמיזם יירד מנכסיו. אבל כמובן במזרח התיכון יש עוד תנועות וארצות שאין להן חוזה שׂכירוּת עם הנֶצַח, וּמוּטב להן להיזהר מאוד.
| תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, יהיו הדעות הפוליטיות שיובעו בהן אשר יהיו. |
בקשר למלחמת סואץ יש צורך להבין את המהלך של ג’מאל עבד אל-נאצר (ולא עבדל נאצר מה לעשות זה השם בערבית ולא מתעתיק לאנגלית ושפות לטיניות)היה לשבור את מערך הבריתות שהיה באזור הוא עבר מאזור איראן במזרח דרך עיראק-תורכיה, ירדן ומצרים שהיוו מעין חגורה כנגד הקומיזנם של ברית המועצות והבנה של בריטניה וצרפת של הרס המערכת הזאת תוך היה בכיה לדורות ואני ממליץ לך את הספר של מחמד חסין הייכל בנושא “הקומיסר והספינקס”.
לא שאני מגן על התבטאות של ראשי המדינה הבריטים באותה תקופה יש צורך לזכור שאלו היו the old school boys
והם היו שבויים בתוך תפיסות העולם שלהם ולכן יש לשפוט את הדברים הללו בהתאמה וביחס קונוטציה האישית שלהם ולראייה ראה אצל ג’פרי בטס ביוגרפיה שלו על צ’רצ’יל
שיעור בגדולה
בקשר למצב של ירדן ני רוצה להזכיר לך שממשלתו של אידן היתה זאת שביקשה מישראל אישור מעבר מעל שיטחה לאור התקוממות שהיתה בצבאו של חסיין בשנת 1956 וזאת לאור הברית שהיתה לבריטניה על ירדןדבר שהיה ראוי לציון
ועכשיו מספר מילים אישיות אני בכל המקרים אוהב לקורא הטור שלך הוא באם אני מסכים עם דעותיך או לא הוא אינפומטיבי ואני נהנה ממנו באופן אישי
אולי המקבילה אצלנו להעלמות הסולידריות הערבית הלאומנית היא ההתפוגגות ההדרגתית של התמיכה האוטומטית מצד יהדות העולם בישראל?
אולי בכל זאת ניצנים של עייפות, כשהאחרונים להתעייף הם אלה הקשורים (בכל ההקשרים האפשריים) לאדמתם.
ליאיר: תודה על הערותיך.
אני בהחלט מסכים שמדיניות מצרים היתה לשבור את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון. אינני בטוח שירדתי לסוף דעתך בהמשך החיווּי. הבריתות שעליהן אתה מדבר (‘ברית בגדאד’) קמו רק ב-1955, שלוש שנים לאחר המהפכה המצרית. הרצועה נמשכה בעצם מן האוקיאנוס האטלנטי עד דרום מזרח אסיה (נאט”ו, בגדאד שאחר כך נקרא Cento, והברית של דרום מזרח אסיה Seato).
המשטר המצרי, אגב, לא היה בשום פנים פרו-קומוניסטי. קומוניסטים נרדפו בו עד צוואר, והושלכו לכלא. הוא היה פאן-ערבי לאומי (או “לאומני”), וּפָנָה אל ברית המועצות מפני שבריטניה היתה אז המשענת העיקרית של הסֵדֶר הפוליטי היָשָן.
שנית, לעניין נוֹקדָנוּתְךָ. תעתיק שמות ערביים הוא כאב ראש ניכָּר, דווקא בגלל קִרבַת הלשונות והשיטה האל”ף-בי”תית הדוֹמָה. התעתיק המדויק של שם נשיא מצרים הוא דווקא גמאל (ההגיה המצרית היא ‘ג’, לא ‘ג”) עבד אנ-נאצר (עניינן של ‘אותיות השמש’, אשר שינַנּוּ פעם בשיעורי דקדוק ערבי). אבל התעתיק המדעי יְאַלץ אותנו לעשות הרבה ויתורים לרָעַת האסתטיקה והשטף. שיטוט ברחבי האנצקילופדיה העברית (שאני מוסיף להעדיף אותה על פני כל יורשותיה) ילַמֵד משהו על זה.
בימי חייו, שמו של נשיא מצרים תוּעתק בעתוני ישראל פשוט “נאצר” (וכך גם רוב הישראלים הגו, “צ”). לכל היותר היו כותבים “עבדול נאצר”, כמו שמו הפרטי היה “עבדול”. אני התלבטתי קצת אם לכתוב “עבד א-נאצר”, או “עבדול נאסר”, כפי שדוברי ערבית מבטאים. הכרעתי לטובת יצור כלאיים, ואני מודה שבעצמי לא הייתי מאושר.
אגב, כיוצא בזה העתונות בארץ היתה כותבת “סאדאת”. אם אינני טועה, רק אורי אבנרי בימי ‘העולם הזה’ היה כותב ‘אל-סאדאת’, בהקפדה יתרה. התעתיק המדויק היה מחייב כנראה ‘אס-סאדאת’, או לפחות ‘א-סאדאת’.
אני חוזר ונתקל במכאוב הזה בתעתיק שמו של הזרם המוסלמי המיסטי Sufi. תעתיק מדויק של הערבית מחייב לכתוב ‘צוּפי’, וזה אמנם הכתיב המקובל בעברית. אבל ההגיה הכללית היא ‘סוּפי’.
העברית בדרך כלל מקילה על כותביה בפתרונות פונטיים. דובר אנגלית מחויב לאיית את השם הפורטוגלי Eanes, למשל, כפי שהוא במקור, מפני שאנגלית ופורטוגלית חולקות אותו אל”ף-בי”ת. אם אין הוא יודע טיפה פורטוגלית, הוא יֶהגֵה ‘אינֶס’. ההגיה הפורטוגלית היא ‘אִייַאנְשְ’. אנחנו נתקלים בבעיה דומה עם הערבית.
האם עלינו להעדיף את הפונטיקה על פני הדיוק המדעי? אינני יודע. במקרה של צופי-סופי, הכרעתי חד-צדדית לטובת הפונטיקה. במקרה של נאצר לא העזתי.
אגב, התעתיק המדעי מחייב לאיית ‘בגדאד’ ו’קאהיר’ (שלא להגיד ‘אל-קאהירה’). הוא מחייב אותנו לכתוב ‘אסלאם’. העתונות הישראלית פוסחת על שתי הסעִפִּים.
תודה על תשומת לבך לעניין האמנם-לא-מאוד-חשוב הזה, אבל המסקרן.
למירי: אינני בטוח שאני מסכים עם ההשוואה בין שקיעת הפאן-ערביות ובין התמעטות הסולידריות היהודית.
את מקום הפאן-ערביות תפסה פאן-איסלאמיוּת, שיש בה סולידריות עוד יותר אינטנסיבית, בוודאי הרבה יותר פיזית, ויש בה מרחב גיאוגרפי עוד יותר גדול.
נדמה לי שההשוואה שלך תתאמת אם נראה שקיעה של סולידריות איסלאמית. זה נראה סיכוי רחוק מאוד.
החלטת ב.ג. לצאת למערכה באוקטובר 1956 תוכננה כמהלך שרירני של מדינה זעירה במונחים מזרח תיכוניים ולאחר שמונה שנות פידאין שהופעל מסיני כנגד מטרות ישראליות על הגבול.הבריטים והצרפתים התייחסו לשיתוף הפעולה עם ישראל בצורה מזלזלת מאד . מתחקיר שערכתי לקראת הופעת האנציקלופדיה צהל בחילו עוד בשנות השמונים המוקדמות התברר לי, למשל, שהאנייה הצרפתחית מול סבחאת ברדוויל לא ענתה לקריאות ישראליות לשיתוף פעולה אף שהיו תאומים מוקדמים ואילו הבריטים היו רחוקים מלהיות קרובים לשיתוף פעולה עם ישראל. היום ברור כי המהלך היה כך: ישראל היתה אמורה למשוך את המצרים לכיוון מזרח בעוד המעצמות יתקפו במערב מטעמים כלכליים גרידא . כמובן, שישראל , שמשון המזרח תיכוני, נוצלה על ידי מעצמות שהפנו לה עורף הרבה לפני שהיא הבינה למה.
נוצר בעקבות השפעת משטרי המנדט השונים מערכת הבריתות אולי לא גובשה סופית והיא היתה גם חלק ממערכת של מאבקי כוח בתוך העולם הערבי אל לנו לשכוח את המאבקים הסמויים מן העין שהיו בין מצרים ובין עיראק ובין סוריה עוד לפני מלחמת העולם השנייה (זה לא המקום להיכנס אליהם פשוט)
ההסתמכות על ברית המועצות לא היתה בזכות אהבת מרדכי אלא משנאת המן, אם מסתכלים לאחור ניתן לראות כי המהלכים שהביאו את ג’מאל (בג’ים עמוקה ומצרית טובה) עבד אל-נאצר לכיוונה של ברה”מ ולא לטובת ארה”ב הינה פועל יוצא של חוסר הבנה אזורית של ממשל איזנהואר ושל ארה”ב באזור ואני מאמין שכבר קראתי טור על זה פה עוד פעם אני ממליץ לך על הספר של מחמד חסין הייכל בנושא כדי להראות לך את מצעד האוולת שהיה פה
שלום יואב, וח”ח על המאמר המרתק. הוספתי את ספרו של קייל לרשימת ה-TODO.
לגבי אייזנהאוור: אני תוהה אם הוא אכן היא הנשיא האחרון של עידן היחסים הלא מיוחדים, או שמא רק הנשיא האחרון שהתמודד עם ישראל לא-גרעינית.
קנדי, על כל פנים, כשעסק בישראל, היה לנצח טרוד בשאלת הגרעין – האם יורשו פקחים לבקר בדימונה וכן הלאה.
צביק’ה — מקבל את האבחנה שאתה מציע. היחסים המיוחדים באמת התחילו רק בזמן ג’ונסון, אבל קנדי כבר היה מוקף עוזרים ותורמים ומסייעים בעלי סנטימנטים לישראל. לעומתו, לאייזנהאור היה מזכיר מדינה (פוסטר דאלס), שאיבתו לישראל היתה גלויה וּבוֹטָה.