עוד קצת חדשות רעות: השיחות לליברליזציה של הסחר העולמי התמוטטו השבוע – ללא לוח-זמנים חדש. אילו הצליחו, הן היו מעלות עשרות מיליונים אל מעל לקו העוני. יעברו חודשים רבים, אולי שנים, לפני שכל כך הרבה ארצות ינסו להתקדם יחד, באופן וולונטרי. מתגעגעים אל ‘השלום הרומאי’?
ארבע-עשרה שעות של משא-ומתן כושל בז’נבה לא התקרבו אפילו אל הדראמה הנמשכת של לבנון. אף על פי כן הן הצליחו להניב יבול מרשים של הכרזות אפוקליפטיות.
“החמצנו את היציאה האחרונה מן האוטוסטרדה”, הכריז נציב הסחר של האיחוד האירופי, פיטר מנדלסון. אנחנו נמצאים עכשיו “בין היחידה לטיפול נמרץ ובין התנור לשריפת גופות”, אמר שר המסחר של הודו, כמאל נאת. “האור כבה”, הכריזה הכותרת באתר הרשת של השבועון ‘איקונומיסט’.
אם נאמין למחקר של הבנק העולמי, העולם החמיץ אתמול הזדמנות להגדיל את הכנסתו ב-287 מיליארד דולר, וּלחַלץ 66 מיליון בני אדם מן העוני (לפי תרחיש אופטימלי לשנת 2015, אחד מרבים). אם נפָרֵש כפשוטם את הקולות הבוקעים עכשיו מארבע יבשות, שנים יידרשו כדי לשַקם את הנֵזק. בינתיים יתארך צֵל קודר על יחסי אירופה עם ארה”ב, ועל יחסי ארה”ב עם שורה של ארצות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית. הרעיון המצוֹדֵד של התקדמות המין האנושי על יסוד הסכמים רב צדדיים וקונסנסוס רחב לא עמד במבחן.
אלה איפיונים דרמטיים מאוד בשביל שׂיחוֹת טכניות על מְכָסים ועל סובסידיות. אבל שיחות מן המין הזה נועדו להחליף אַקטים של אלימות והפגנות של כוח. הרעיון העומד ביסודן בעצם אינו חדש כלל. זה בעצם מה שרצה אלכסנדר הגדול לעשות לפני 2,300 שנה. וזה מה שעשה יוליוס קיסר לפני אלפיים שנה. וזה מה שעשו החליפים של בגדאד ושל קונסטנטינופול. וזה מה שניסה נפוליאון. וזה מה שעשתה האימפריה הבריטית. וזה, לא נעים להגיד, מה שחזו או הזו כמה ממתכנני מדיניותה של גרמניה הנאצית.
הם רצו גבולות רחבים ככל האפשר, כדי לכונן בתוכם משטר של סחר חופשי. כמובן, הם לא התכוונו להיטיב באופן שווה עם כל נתיניהם, אבל הם התכוונו להרבה מן הדברים שאנחנו מזהים עם סחר חופשי: איחוד מכסים, איחוד מונטארי, הרחבת נתיבי התחבורה והבטחת המעבר התקין בהם.
הרומאים קראו למשטר הזה ‘פאקס רומאנה’, או ‘השלום הרומאי’. ב’שלום’ הם לא התכוונו לפציפיזם ולפירוק חימוש, אלא לשיטה פוליטית וכלכלית שתאפשר שִׂגשׂוּג כללי. את השלום הזה הם הציעו לכל דיכפין – אבל לא העניקו לאיש את האופציה לסָרֵב. משטר כלכלי עולמי חִיֵב אכיפה, לעתים קרובות אכיפה ברוטלית. שִׂגשׂוּג קיבוצי בא בחשבון רק על כידונים. הבריטים השתדלו לרמוז על כידוניהם, כדי שלא יצטרכו להשתמש בהם יותר מדיי (מפני שמעולם לא היו די בריטים כדי לשלוף הרבה מאוד כידונים). הקיסרות הרוסית שלפה כידונים למִחיָתָהּ. הקיסרות הספרדית הוציאה עמים שלמים להורג כדי להרחיב את גבולותיה. הקיסרות הצרפתית רצתה את כל אירופה, ממש כולה, וחשבה שרק אז תוכל לצעוד אל מצרים ואל הודו. קיסרות יפאן יצאה למלחמה ברוטלית כדי לכונן “איזור של שגשוג הדדי” על פני כל המזרח הרחוק בואך הודו.
| הגלובליזציה הראשונה |
הרעיון של הסכמים וולונטריים בין כל האומות ריחף תמיד על גבול האוטופיה. פעם קראו לו “ממשלה עולמית”, ומצדדיו היו אינטלקטואלים מעמיקים והומניים כמו אלברט איינשטיין. סבירותו היתה גדולה בערך כמו הסבירות של הפיכת האספראנטו ללשון העולם.
הפעם האחרונה שבה הגבולות הבין לאומיים הונמכו עד מינימום כדי לאפשר סחר חופשי היתה ברבע השלישי של המאה ה-19. זה היה תור הזהב של הקפיטליזם ושל רעיונות הכלכלה הליברלית. “האיזון היחיד שהתיאוריה הכלכלית הליברלית הכירה היה האיזון שהיא החילה על העולם כולו”, כתב ההיסטוריון המהולל אריק הובסבאום ב’עידן האימפריה’.
זו היתה הגלובליזציה הראשונה, והיא עוררה תגובות דומות להפליא לגלובליזציה של זמננו. דעת קהל ופוליטיקאים יצאו נגדה חוצץ. הם אמרו עליה שהיא מעשירה את העשירים ומרוששת את העניים. תנודות ההון והמחזורים הכלכליים הילכו אימים על מיליונים. החומות התחילו לגבוה, ולגבוה, ולגבוה. הכלכלה הדינאמית ביותר של אירופה, זו של גרמניה, היתה הסובלת העיקרית. לא היתה לה אימפריה גדולה, והיא רצתה שווקים. התוצאות ידועות.
מֵהריסות המחצית הראשונה של המאה ה-20 בקע הרעיון הנועז של הסכמים רב-צדדיים, שיחתמו עליהם, מֵעֶמדה של שוויון גמור, ענקים וננסים, צרפת ולוקסמבורג. כך בקע מן הביצה, לאט לאט, האיחוד האירופי. כאשר נחתמה אמנת היסוד שלו, במאסטריקט, ב-1992, הנשיא ג’ורג’ בוש האב הביע את התקווה החסודה, שאירופה לא תסַגֵל לעצמה מנטאליות של מצודה. לשון אחר, שאירופה לא תסתגר מאחורי חומות של מכסים ושל העדפות.
לפני עשרים שנה חסר חודשיים, בספטמבר 1986, נציגים של 125 ארצות התחילו לשוחח על משטר חדש של סחר בעולם. מאחר שמושב הפתיחה היה בפּוּנטַה דֶל אֶסטֶה, אורוגוואי, לַשׂיחות ההן ניתן השם “סיבוב אורוגוואי”. הוקצבו לו ארבע שנים, אבל הוא התארך כמעט פי שניים. ב-1994 נחתמו ההסכמים שמכוחם קם בינואר 1995 ארגון הסחר העולמי (WTO). הוא נועד להיות הבורר העליון בסכסוכי סחר, שפעם, לפני הרבה שנים, או בעצם לא כל כך הרבה, היו מיישבים אותם באמצעות ספינות מלחמה.
| איזו אופטימיות היתה |
קשה להאמין איזו אופטימיות שרתה על העולם בימים ההם. “קיסרוּת הרֶשַע” הסובייטית עתה זה טואטאה מעל במת ההיסטוריה; דמוקרטיה רב מפלגתית התפשטה לא רק במזרח אירופה, כי אם על פני אפריקה; האפרטהייד הגיע אל קיצו; רבין וערפאת לחצו ידיים, והודיעו על סיום חד-משמעי של המאבקים המזוינים; פרוטסטנטים וקתולים התיישבו סביב אותו שולחן בצפון אירלנד; מקסיקו הצטרפה אל איזור סחר חופשי ענקי עם ארה”ב ועם קנדה; תיאוריות כלכליות ליברליות קנו להן שביתה בשורה ארוכה של ארצות.
בנסיבות כל כך מאושרות, מה לך עניין מובן מאליו יותר מאשר “שוָקים נְגישים”, כפי שכינו אותם הטכנוקרטים המלומדים במשאים-ומתנים מסובכים להחריד, שהטילו שיעמום איום על רוב קוראי העתונים.
את ההצלחה המאוחרת מאוד של אורוגוואי איפשרו הסכמים בין ארה”ב לאירופה על עניינים כמו סובסידיות לחקלאות. מה פתאום חקלאות? מדוע ארצות מתועשות ונוטפות טכנולוגיה מתגוששות, וכמעט נכשלות, על עניינים הנוגעים לחלק קטנטן של כלכלתן ולחלק עוד יותר קטן של שוק העבודה שלהן? בימי הזוהר של קיסרותה, בריטניה הגדולה הניחה לחקלאותה לטבוע. ערב מלחמת העולם הראשונה לא היה לה איכפת לה כלל לייבא 76% מכל גבינותיה ו-68% מכל ביציה. הרעיון של סובסידיה לחקלאים היה מגוחך מעיקרו.
אבל כנראה לא כל כך מהר אפשר להתקדם משנת 1993 אל שנת 1913. קבוצות לחץ, גם אשר הן מייצגות מיעוטים קטנים, עושות חיל בפוליטיקה הדמוקרטית המערבית. משׂוּכַת החקלאות, שרק בקושי הוסרה ב-1994, חזרה והתייצבה במרכזו של סיבוב השיחות הבא על עוד יותר סחר חופשי. הסיבוב הזה התחיל, בנסיבות סמליות מאוד, בדוחא בירת קטר, בנובמבר 2001, רק חודשיים לאחר אחד-עשר בספטמבר ובקשר ישיר אתו. דוחא נועדה להראות, שעיר-בירה ערבית יכולה לשמש זירה להתקדמות רב-צדדית בדרכי שלום. “סיבוב דוחא” – הבטיחו מייסדיו – יהיה סיבוב של “פיתוח”. הוא לא סתם ישאף ליותר חופש סחר, אלא יציע את תנובת החופש הזה לַעֲנִיֵי העולם.
עניי העולם זקוקים לשוּקֵי יְצוא, בדרך כל לתוצרת חקלאית. אבל כאשר הארצות העשירות מסבסדות את חקלאיהן בעשרות מיליארדי דולרים, לחקלאֵי מאלי, או הודו, או ברזיל אין סיכוי. ארה”ב מזרימה כמעט 20 מיליארד דולר בשנה לסיבסוד חקלאיה. היא מקדישה ארבעה מיליארד דולר לענף הכותנה בלבד. היא אמנם הציעה קיצוץ דרסטי – כמעט 12 מיליארד דולר – אבל תבעה תמורתו הנמכה דרסטית, 66%, של מכסים על מוצרים חקלאיים. האירופים היו מוכנים ל-39%, ‘קבוצת העשרים’ של המדינות המתפתחות “המגיחות” הציעה 54%.
| “להשתחל דרך פרצות” |
“אין שם שום דבר”, אמר שר החקלאות האמריקני על הצעות האירופים.
“האמריקנים מעדיפים לקפוא על שמריהם”, אמר נציב הסחר האירופי.
“הכול הניחו משהו על השולחן”, אמר שר המסחר של הודו, “חוץ מארץ אחת, שאמרה ‘אנחנו איננו רואים שום דבר על השולחן'”.
“הארץ האחת” היא כמובן ארה”ב. השרה לסחר בין לאומי של ארה”ב, סוזאן שְוואבּ, העירה ביובש, “גילינו כי כמה משותפי הסחר שלנו מעוניינים להִשתַחל דרך פְּרָצוֹת יותר מאשר לפתוח שווקים”.
בארה”ב יש עכשיו נשיא המדבר על סחר חופשי ועל דמוקרטיה בנשימה אחת. אבל הוא נשיא, שביזבז את “ההון הפוליטי” שלו על מלחמת עיראק (על פי הודאתו שלו, במסיבת עתונאים זה לא כבר). חולשתו מבית מתחרה בחולשתו מֵעֵבֶר לים. קריאות תיגר על האוטוריטה שלו נשמעות עכשיו מצפון-קוריאה עד צפון-קרוליינה. באמצע השנה הבאה תפקע סמכותו לנהל משא-ומתן על סחר, והיא תחזור לידי הקונגרס. עד אז אין זה כלל מן הנמנע שבקונגרס ישלטו הדמוקרטים – אם הם ינצחו בבחירות לקונגרס בחודש נובמבר.
בהיעדר יוזמה דרמטית ומיידית, כנראה מבוטלים הם הסיכויים להסכמי סחר לפני שג’ורג’ בוש יפנה את הבית הלבן, בינואר 2009. בהתחשב בהלוך הרוח הפרוטקציוניסטי בארה”ב, קשה להעלות על הדעת הסכמים כאלה גם אחרי בוש.
“זה ייקח חמש שנים”, מתנבא שר המסחר של אוסטרליה.
“זה ייקח שנים”, אומר שר המסחר של הודו.
“ימים קודרים מזומנים עכשיו לסחר העולמי”, מקונן ה’איקונומיסט’.
הנה כי כן, עוד קצת חדשות רעות לעולם הזקוק באופן דחוף לניחומים.
|
תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית). |
לא להאמין אבל בדה-מרקר נמרוד הלפרין ממש חשב שזה דבר טוב למדינות העניות שהמדינות העשירות ימשיכו במדיניות הצפת השווקים שלהן.