דמוקרטיה בלי פיאה נוכרית

לפני 50 שנה היה נדמה שחיקוי הדגם הבריטי יספיק — ויעלה יפה. אבל הדמוקרטיה הליברלית עומדת בנסיגה כללית. הודים, טורקים, אפילו צרפתים ואנגלים מאותתים שהליברליוּת הספיקה להם

מה אפשר לעשות כאשר 814 מיליון בני אדם הולכים לקלפיות? לא ב-47 ארצות בעת ובעונה אחת, אלא בארץ אחת ויחידה? צריך לפחות לזקוף את האוזניים.

וּמה אפשר לעשות כאשר ה-814 האלה באמת בוחרים. יש להם אופציות. לפעמים עשרות אופציות. הם בוחרים את מנהיגיהם הארציים ואת מנהיגיהם המחוזיים, את ציר הפרלמנט שלהם ואת ציר האסיפה המחוקקת שלהם. בריתות של מפלגות, מפלגות יחידות, רסיסי מפלגות, רסיסי-רסיסים מתדפקים על דלתותיהם, וּמתחננים לתשומת לבם.

הם משתרכים בתורים ארוכים להחריד, לפעמים במשך שעות; הם מגיעים אל הקלפי ברגל, או באוטובוס רעוע, או בעגלה רתומה לתאו, מהלך קילומטרים מביתם. במקומות אחדים הם מסתכנים במארב קטלני של מאואיסטים, או של לוחמי-חופש מזוינים אחרים.

מה לעשות, חוץ מאשר להשתאות, וּלהתמלא הערצה.

אכן, הודו.

בשבוע הבא, בשבעה באפריל, היא מתחילה להצביע. מתחילה — מפני שההצבעה תסתיים רק חמישה שבועות אחר כך. (מורה-נבוכים לבחירות בהודו יתפרסם כאן בהמשך.)

אבל בחירות, כל בחירות, בוודאי חגיגה עצומת ממדים כמו זה של הודו, מעניקות לנו הזדמנות להיזכר מה אין הן: הן כשלעצמן אינן מעניקות לנו דמוקרטיה. הן מעניקות את ההזדמנות לכונן דמוקרטיה.

קובע הוא מה שקורה בין בחירות לִבחירות: חמש שנים במקרה של הודו, ארבע שנים ברוב המקרים האחרים. בין בחירות לִבחירות אנחנו מגלים אם הדמוקרטיה האלקטורלית היא גם דמוקרטיה מוֹסָדית ותרבותית.

רוח של דמוקרטיה

כמובן, אנחנו מקווים שבחירות יניבו ”ממשלה יציבה“.  אבל לפעמים נדמה לנו, שממשלה יציבה מחייבת הגבלה לפחות של חלק מן החרויות.

אנחנו נוטים להתבלבל בין מכניזמים של דמוקרטיה וּבין רוח של דמוקרטיה.

את הרוח אין מחוקקים. רוח כזאת איפשרה לאנגליה להתפתח במרוצת הדורות ממלוכה כמעט-אבסולוטית לדמוקרטיה פרלמנטרית, מבלי שנכתבה בה אי פעם חוקה. בהיעדר רוח כזאת, צרפת כוננה חמש רפובליקות, שתי מלוכות וּשתי קיסרויות במהלך 160 שנה, וּמצאה את עצמה חוזרת וּמתרסקת. רוח כזאת לא נשבה בגרמניה, באיטליה, בטורקיה, גם כאשר ניתנו להן חוקות דמוקרטיות למהדרין.

די לקרוא את חוקת 1936 של סטאלין (לא מוכרחים, אבל אפשר). היא מבטיחה חופש בחירה וחופש התארגנות, חופש ביטוי, חופש דתי וחופש אישי. ספק אם אי פעם נכתב מסמך יותר מטעה, יותר חסר שחר, מן החוקה ההיא. היא בישרה את הרודנות הברוטלית ביותר בדברי ימי האדם.

צ‘רצ‘יל צוטט עד זרא,

”הדמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר“.

הוא היה גאון, ורק לגאונים אפשר לסלוח כיווּץ כזה של האמת, עד הגרעין הקשה של הגרעין הקשה. תפיסת הדמוקרטיה שלו נשאלה מִשִלהֵי המאה התשע-עשרה, כאשר ההכרעות הפוליטיות היו נחלת מועדוני ג‘נטלמנים, עם זכות בחירה מוגבלת.

כאשר נלחם על חייו הפוליטיים, בקיץ 1945, במערכת הבחירות הראשונה זה עשר שנים, הוא הזהיר כי תכניותיה החברתיות של מפלגת הלייבור יצריכו ״סוג מסוים של גסטאפו“.

השטות הנבובה ההיא עלתה לו ביוקר. היא הקלה על הרבה ממעריציו להצביע נגדו, בהנחה שהוא ידע איך להנהיג אומה בימי מלחמה, אבל אין לו מושג איך להנהיג בימי שלום. הוא נחל תבוסה איומה.

מדינת הגסטאפו שהוא חזה לא היתה אלא סוציאל-דמוקרטיה, שהעניקה רפואה חינם וחינוך חינם.

היא גם הלאימה תעשיות, לרעת הכלכלה, אבל זה לא היה ”גסטאפו“.

כאשר חזר לשלטון, שש שנים אחר כך, צ׳רצ׳יל לא העז לגעת לרעה ברפורמות של הלייבור. תפיסת הדמוקרטיה שלו אולי עמדה בעינה, אבל זו של רוב האחרים השתנתה מעיקרה.

”מיסטר ספּיקֶר“

התמוטטות הקיסרות הבריטית היתה זמן של שאילה מסיבית. ”הדמוקרטיה של ווסטמינסטר“ פירנסה נסיונות חוקתיים מִקו המשווה ועד ההימליה, מדרום הפאציפי עד צפון האוקיאנוס ההודי. פרלמנטים רחוקים מאוד מינו ”מיסטר ספּיקֶר“ (יושב ראש), והניחו פאה נוכרית על ראשו, במחווה של חיקוי ושל התבטלות.

זה לא הספיק. דמוקרטיות פרלמנטריות באפריקה וּבאסיה גוועו, או הופלו. בין המושבות הלא-לבנות של בריטניה, הדגם של ווסטימנסטר עומד על כנו, ללא הפרעה, רק בהודו, במלזיה וּבכמה מדינות-אִיִים באוקיאנוס ההודי ובים הקריבי.

בשום מקום לא השתיירה דמוקרטיה ליברלית.

איך נגדיר אותה, את הליברלית, בניגוד ללא-ליברלית? לתועלת הפישוט, לא-ליברלית היא זו המפרשת את הדמוקרטיה כ“שלטון הרוב“, נקודה; ליברלית היא זו המעמידה את הדמוקרטיה במבחן ההגנה על זכויות מיעוטיה.

הלא-ליברלית רואה בנצחון בחירות רשיון מלא לאכוף את רצון המנצחים; הליברלית מצריכה מערכת משפט חזקה, הסכמה חברתית רחבה, דיאלוג.

טורקיה היא דמוקרטיה. עובדה, היא עורכת בחירות חופשיות פעם אחר פעם, כמו הבחירות המקומיות של תחילת השבוע. אבל היא אינה ליברלית. ממשלתה מקטבת וּמרחיקה, מאיימת וּמגבילה.

נאום הנצחון של טאייפ ארדואן השבוע היה כמעט פשיסטי, שזור בהבטחות להיכנס לִ“מאוּרותיהם“ של יריביו, וּלהעניש אותם על החטא החמור של התנגדותם לשלטונו המונופוליסטי.

בתי-משפט שדה

המועמד לנצח בבחירות בהודו, נארֶנדרה מוֹדי, איש הימין הנוקשה, משמיע הבטחות דומות להפליא.

השבוע הוא הודיע שאם ירכיב את הממשלה הבאה (נדע לכל המוקדם בששה-עשר במאי, ואולי רק ביוני), הוא ישלח ”פוליטיקאים מושחתים“ לבתי-משפט שדה, ויעניש אותם ללא רחם.

רוח סמכותנית (=אוטוריטרית) נודפת ממנו, וּתלויה ועומדת השאלה מה יעשה במיעוטים פוליטיים, אתניים ודתיים.

הדמוקרטיה הליברלית מתכרסמת גם במקומות אחרים. ישראל היא אחת מהן. חלקים מיוזמת חוק המשילוּת, המערכה נגד עמוּתות, ההתקפה על עצמאותה של מערכת המשפט, ההתנפלויות היזומות של צוותי טוקבאק על כותבים יחידים או על עתונים משקפים את נסיגת ”הרוח הדמוקרטית“.

גל-הנגד הזה משקף קודם כול אכזבה. הדמוקרטיה הליברלית אמנם לא עמדה בציפיות.

אין מנוס מלהודות שהיא מתקשה לעמוד במבחני משבר. או-אז מתעורר הפיתוי לחפש לה חלופות.

  • הנטיה הזו ניכרה השבוע בצרפת, עם העליה הפנומנלית של הימין הקיצוני בבחירות המקומיות.
  • באנגליה עולה לה כפורחת מפלגה לאומנית, אנטי-אירופית ושונאת מהגרים.
  • מפלגת הימין הקיצונית באוסטריה מקבלת עכשיו מקום ראשון בסקרי דעת הקהל.
  • הלאומנים בהונגריה הם פשיסטים כמעט גלויים ואנטישמים לתֵאבון. [לאחר פרסום הרשימה הזו, בששה באפריל 2014, הם נחלו את השג הבחירות הגדול ביותר בתולדותיהם, הגדול ביותר של מפלגת ימין קיצונית בארץ אירופית כלשהי זולת שווייץ.]

כל המפלגות הנ״ל מתחרות באופן דמוקרטי, אבל ברור למדי שלא לדמוקרטיוּת הזו כיוון צ‘רצ‘יל.

השמחה לאיד

השמחה לאידה של הדמוקרטיה העייפה היא לחם חוקם של אוטוקרטים ושל טוטליטרים.

השבוע הודיע נשיא סין (שכוחו נובע לא מן התואר הריק הזה, אלא בייחוד מהיותו המפקד העליון בפועל של הכוחות המזוינים), כי הרפובליקה העממית לעולם לא תאמץ את הדגם הדמוקרטי המערבי. סין כבר ניסתה את כל הדגמים המערביים, הוא אמר. היא ניסתה להיות רב-מפלגתית, פרלמנטרית, נשיאותית, ותראו מה יצא לה מזה.

זה כמובן שקר. היא לא ניסתה שום דבר מאלה, בוודאי לא ברצינוּת (גם אם כמו-רב-מפלגתיוּת העניקה עלי-תאנה למשטר ה״רפובליקני״ המושחת, שהיה בה בין שתי מלחמות העולם וטיפה אחר כך).

סין הקומוניסטית ניסתה לעומת זאת מדינת משטרה ברברית, בכפוף לקפריזות המרושעות של שרלטן זקן וּמיזנטרופי, והצליחה אגב כך להמית עשרות מיליונים במבצעים אוּטוֹפיים של תיעוש ושל מודרניזציה, לפני ששלחה מיליונים נוספים אל מותם במחנות ריכוז ו״חינוך מחדש״.

ההצלחה הסינית של הדור האחרון הועילה להתפשטות הרעיון, ששלטון ריכוזי וסמכותני יכול לחלץ חברות מפיגור היסטורי בן-לילה. שמענו את זה: פטר הגדול וסטאלין וקים איל-סונג.

הדמוקרטיה אינה עומדת עכשיו על נפשה. זו תהיה הגזמה ניכרת. אבל היא מתגוננת בשדות-קרב, שבהם היה נדמה לה לפני עשרים שנה ויותר שהיא נחלה נצחון לא-הפיך.

לרוע המזל, אין לה כרגע מורי-דרך מרשימים, לא באמריקה, לא באירופה, לא בהודו. גם לא בישראל.

אופוריה היתה לא-רציונלית ב-1988. דיכאון עמוק הוא לא-רציונלי ב-2014. אבל היה יסוד לאופוריה, ויש יסוד לדיכאון.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם. (חבל על כל התגובות המצוינות היורדות לטמיון האנונימיות.)

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מיכה רודד   ביום 5 באפריל 2014 בשעה 13:00

    נראה לי שהדמוקרטיה במשבר גם במדינות המערב. גוברת הפופולריות של לתפיסות ליברטריאניות (מימין) או אנרכיסטיות (משמאל), המבטאות חוסר אֵמון במערכת הדמוקרטית, יחד עם ציניות וחוסר אמון כללי במוסדות רב-לאומיים כמו האיחוד האירופי מחד (ומוסדות בין-לאומיים ביורוקרטיים אחרים).

    מנקודת מבט היסטורית, במלחמת העולם השניה וּבמלחמה הקרה הדמוקרטיה ניצבה כאידאל מצליח וּמנצח (בסופו של דבר) מול אידאלים אחרים. היום נראה שתחושת ההצלחה והניצחון נשכחה. האכזבות במזרח התיכון בוודאי לא תרמו לכך.

    מעניין איך היסטוריונים יסתכלו על התקופה הזו.

  • גיל ג.   ביום 5 באפריל 2014 בשעה 16:06

    אני חושב שהבעיה המרכזית במדינות המערב היא חוסר האונים של הבוחרים.

    חוסר האונים הזה מתבטא בעיקר בשתי צורות עיקריות:

    אחת, התחושה שהנבחרים אינם עומדים בהבטחות הבחירות שלהם;

    השנייה, חוסר אונים מהשיתוק הפוליטי (למשל בין הקונגרס לנשיא, בארה״ב).

    זה נובע גם ממה שאולי אפשר לקרוא "עודף דמוקרטיה". בארה"ב למשל יש המון בחירות ברמות שונות, לראש העיר, מושל, קונגרס, נשיא, אפילו שופטים, ועוד — וּלְרוב האנשים אין מושג מי הם אותם האנשים, ומה הם יעשו לאחר הבחירות.

    כביכול, לאנשים יש שליטה במי לבחור, אבל בחירתם נוטה להיות חסרת משמעות, במובן של השפעה על מדיניות. לכן הדגם הסיני (שהוא מוקצן כמובן), שבו שלטון מרכזי קובע הכול בלי לשאול את הבוחרים, עובד.

    בקיצור, חזרה לאבסולוטיזם נאור תהיה מבורכת, רק שלא קל למצוא מנהיגים נאורים.

    • מאיר ג.   ביום 5 באפריל 2014 בשעה 17:26

      השיתוק הפוליטי בארה"ב כל כולו הוא תפיסה ליברטריאנית של ׳מסיבת התה׳, שהשתלטה על המפלגה הרפובליקאית.

      רפובליקאים מסורתיים, לא קיצונים — כדמות הבדיונית וויל מאקאבוי (Will McAvoy), בגילומו של ג'ף דניאלס מסדרת הטלויזיה ׳חדר החדשות׳ — מתאוננים שמסיבת התה מכריחה רפובליקאים כמותו לשנוא את הדמוקרטים ואת נשיאם. הוא מצידו מאמין בשיטה הדו-מפלגתית, שבה יש מקום, אפילו חיוני, למפלגה נוספת.

      אני מצדי לא מתגעגע לשום מנהיג אבסולוטי, נאור או אחר. לשליט אבסולוטי, נאור ככל שיהיה, יש מטרה ראשית אחת: להשאר בשלטון ויהי מה. וגם אם לשליט כזה יש כוונות טובות, יש לו קרובים ואנשי חצר לוחכי פנכה, הלהוטים לצבור כוח לשם כוח, ולהרבות ונכסים.

      יתר על כן, ממה ינבע כוחו האבסולוטי? מצבא, או ממנגנוני ביטחון אחרים, המשליטים "שקט" באמצעי טרור ודיכוי, ובהם הוא תלוי, ועליהם הוא חייב להרעיף טובות-הנאה, על חשבון כל השאר. לא תודה.

      ואגב כך, מה דעתכם על בחירת הנשיא בכנסת בהצבעה חשאית. פירושה שלא נוכל לבוא חשבון עם נציגינו בכנסת, אם הצבעתם לא תישא חן בעינינו.

  • נדב ה.   ביום 5 באפריל 2014 בשעה 19:40

    מסכים עם המאמר. זו בדיוק התזה שפיתח פאריד זכריה לפני כמה שנים תחת השם Illiberal Democracy. אולי אין זה מקרה שהוא עצמו ממוצא הודי…

  • TLK   ביום 6 באפריל 2014 בשעה 13:30

    תודה על עוד מאמר משובח. הודו נחשפת, דרך עיניך, בצורה מרתקת ביותר.

    אתה אומר,

    "אין מנוס מלהודות שהיא מתקשה לעמוד במבחני משבר"…

    באלו מבחנים מדובר ? התוכל לפרט?

    במבחן המלחמה הקרה על שלל משבריה הדמוקרטיות הליברליות עמדו לא רע בכלל.

    אם יש משבר אחד שם היה כישלון חרוץ הרי זה 9/11 . ארה"ב בהנהגת צ'ייני/רמספלד, הגיבה בצורה טורפנית לכל כיוון, תוך כדי התרת רסן ושימוש בשיטות לא דמוקרטיות /ליברליות בעליל.

    קשה מאוד לנפנף בדגל הליברלי בעוד המעשים בשטח מצביעים על ההיפך. לא רק כלפי אוייבים אלא, כפי שסנודן חשף וחושף, גם כלפי בעלי ברית ואזרחים.

    לדעתי, זו החולשה המרכזית בארה"ב כרגע, והיא מוקרנת כלפי חוץ לשאר "הדמוקרטיות הליברליות" שברובן שיתפו פעולה עם אותו מימשל.

    • יואב קרני   ביום 6 באפריל 2014 בשעה 15:34

      תודה.

      אני התכוונתי למשבר כלכלי. הפיתוי האוטוריטרי, שלא לומר הטוטליטרי, גובר מאוד כאשר האינדיקטורים הכלכליים העיקריים עומדים בסימן ירידה,. את זה אנחנו יודעים עוד מאירופה של שנות ה-20 וה-30.

      האיומים הגדולים ביותר לדמוקרטיה בימינו נרשמים בקשר זמן ומקום עם תוצאות השבר הכלכלי של 2008-2007. ראה-נא את יוון, את הונגריה, את אוקראינה. ממילא, האיומים לדמוקרטיה קטנים יותר בארצות כמו גרמניה ופולין, שהמשבר לא פגע בהן במידה כזאת.

      בהודו, הפיתוי האוטוריטרי הוא תוצאה של דשדוש כלכלי, המשאיר מיליוני צעירים מחוץ למעגל העבודה, או לפחות גוזל מהם סולמות של טיפוס אל המעמד הבינוני.

      אכן, הדמוקרטיות הליברליות באירופה עמדו בפיתויים האלה בזמן המלחמה הקרה. במידה שהיו פלירטים עם חלופות לא-דמוקרטיות לקומוניזם, הן היו מוגבלות לשוליים (יוון; הדיקטטורות הימניות של ספרד ופורטוגל היו שאריות של שנות ה-30). לא כן באמריקה הלטינית. שם, איומים של שמאל טוטליטרי הניבו את פינוצ׳ט בצ׳ילה ואת החונטות הצבאיות בארגנטינה ובאורוגוואי (זו האחרונה, הקטנה, נחשבה לפנים ל״שווייץ של אמריקה הלטינית״).

      ביקורתך על תגובות-היתר של ארה״ב ל 9-11 במקומה. במקום אחר באתר ציטטתי משהו שהשופט אהרן ברק אמר פעם במעמד לא-ציבורי: ״האמריקאים איבדו את המכנסיים״.

  • אסף ברטוב   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 8:27

    בענין סין, אני תוהה אם אין מקום לאופטימיות זהירה. מבחוץ, ובלי להתעמק, נדמה שהצמרת הסינית מעוניינת בקפיטליזם ובצמיחה, כל עוד לא יאיים על בלעדיות שלטונה. כלומר, היא מחפשת סולמות לרדת בעזרתם מן העץ הקומוניסטי, מבלי שהנסיגה הרעיונית הזו (הניכרת בשטח זה עשורים) תיתפס כחולשה יתרה.

    ספציפית, עולה בזכרוני מאמר מאת מארק לנארד שקראתי לפני כחמש שנים בכתב העת הבריטי Prospect. המאמר קיבע בתודעתי שמץ אופטימיות לגבי עתידה הפוליטי-פנימי של סין, ושל מצב (אי-)חירויות האזרחים הסינים. הנה, מצאתי קישורית:

    http://www.prospectmagazine.co.uk/magazine/chinese-intelligentsia-intellectuals-think-tanks/

    אשמח לשמוע מה דעתך על אותם "ניסויים מבוקרים" שמתאר לנארד.

  • ג   ביום 30 במאי 2014 בשעה 15:48

    אתה מתאר משהו שהתחיל לפני עשר שנים ויותר, ועכשיו דווקא יורד בעצמתו.

    2011 הייתה שנת מפנה , כולם מדברים על משבר כללי קשה אבל ביינתים המשטרים היחדים שקורסים הם דיקטטורות, האביב הערבי,(גם אם עכשיו עדיין אין משטרים חופשיים באמת, מה ציפתם שבאמת תצמח משם דמוקרטיה בקסם?) יאנקוביץ' ועוד מדינות באפריקה שם דיקטטורים איבדו את כיסאם. בכמעט כול המדינות הדיקטטוריות היום היו פעולות מחאה ברמה כזאת או אחרת, כשחלק נגמרו בכישלון וחלק בהצלחה.. בדרום אמריקה השמאל המרקסיסטי נחלש מאוד, ועוד.

    כן אבל כל המדינות האלה אלה מדינות שאין בהם מסורת דמוקרטית ארוכה כל כך, זה דברים שלוקחים זמן, דמוקרטיה צריכה להבינות לאט לאט. גם במדינות בהם יש דמוקרטיה שנים עלה קצת הימין הקיצוני יחסית אבל הם רחוקים מאוד מבאמת להיות איום על יציבות השלטון, גם באמריקה של שנות ה30 השמאל המרקסיסטי צבר כוח

  • ג   ביום 30 במאי 2014 בשעה 16:04

    אתה אומר שהליברליות בירידה ? שהשמאל בירידה ? בדיוק להפך, העלייה הזו של הימין מראה את כישלונו, העובדה שנבחרים אנשים ככ הזויים ומגוחכים בארה"ב, ושעולים מפלגות ימין תמוהות מראה שהמחנה השמרני נמצא בתקופה של משבר עמוק מאוד ואיבוד דרך . וזה מוגבה שנתונים שמראים ליברליות וחילון שפשו בציבור (מראה על שינוי בדעת הקהל בתפיסה של נישואים, נשיות, תרבויות ועוד ועוד) . הימין לעומתו הקצין אל הטירוף מתוך פחד וסחף אחריו אחרים, יחד עם משבר כלכלי , עליית הדת הקיצונית בעשורים האחרונים, והמשבר הכלכלי העכשווי. זה נכון לארה"ב אבל רק לה.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: