רוסיה המסכנה, ערפו לה את הראש. האם היא תרקע ברגלה?

רוסיה בלי אוקראינה, אמר לנין, היא ”תרנגולת בלי ראש“. באוקראינה, לפני קצת יותר מ-300 שנה, הפכה רוסיה למעצמה אירופית. האוקראינים היו ”האחים הקטנים“ ושפתם הצחיקה את הרוסים. עצמאותה, ב-1991, היתה שעה איומה של שקיעה בשביל רוסיה. מה תעשה רוסיה? האם היא תעולל לאוקראינה מה שעוללה להונגריה, לצ‘כוסלובקיה, לגרוזיה? קשה להאמין, אבל לא קשה להעלות על הדעת

1709 חוזרת? בשנה ההיא קיווה המלך קרל ה-12 משוודיה לשבור את רוסיה אחת ולתמיד. הוא קשר קשר עם מנהיג הקוזאקים איוואן מאזפה (Мазепа, Mazepa). בציור הזה נראים קרל (היושב) ומאזפה זוממים נגד רוסיה ערב הקרב הגורלי בפולטבה. רוסיה ניצחה -- ואסרה מלחמה על שמו של מאזפה ועל זכרו. דורות רבים לאחר ״בגידת מאזפה״, הוא מוסיף להסעיר ולפלג. ב-2009 הודיעה אוקראינה שהיא תציב אנדרטה למאזפה בפולטבה. הרוסים הזהירו את אוקראינה מפני ״משחקים מסוכנים עם ההיסטוריה, בייחוד עם מניעים לאומניים חבויים״. אפשר למצוא עוד בוויקיפדיה באנגלית. (המקור: וויקימדיה)

1709 חוזרת? בשנה ההיא קיווה המלך קרל ה-12 משוודיה לשבור את רוסיה אחת ולתמיד. הוא קשר קשר עם מנהיג הקוזאקים של אוקראינה, איוואן מאזפה (Мазепа, Mazepa). בציור הזה נראים קרל (היושב) ומאזפה זוממים נגד רוסיה ערב הקרב הגורלי בפולטבה. במיתולוגיה הלאומית האוקראינית מאזפה התרומם למעלת גיבור ושוחר עצמאות. באוצר הדימויים הרוסי, ואחר כך הסובייטי, הוא הפך לאויב האחווה הרוסית-אוקראינית. דורות רבים לאחר ״בגידת מאזפה״, הוא מוסיף להסעיר ולפלג.  ב-2009 הודיעה אוקראינה שהיא תציב אנדרטה לכבודו בפולטבה. הרוסים כעסו, והזהירו מפני ״משחקים מסוכנים עם ההיסטוריה, בייחוד עם מניעים לאומניים חבויים״. אפשר למצוא עוד בוויקיפדיה באנגלית. (המקור: וויקימדיה)

אחת הקלישאות המצוטטות ביותר של קרל מרקס אמרה, שההיסטוריה חוזרת, תחילה כטרגדיה ואחר כך כפארסה. במובן הזה, אוקראינה היא כנראה אחת הארצות המרקסיסטיות האחרונות עלי אדמות. טרגדיה ופארסה משמשות בה בעירבוביה, וההיסטוריה אמנם חוזרת.

ב-2004 היא לימדה את העולם לצבוע מרי אזרחי בצבע כתום. ׳המהפכה הכתומה׳ שלה פרצה לאחר שהמשטר זייף את תוצאות הבחירות לנשיאות. אוקראינים מילאו את כיכרות עריהם, בייחוד את הכיכר המרכזית של קייב, ודרשו צדק. הם לא היו מוכנים לקבל את המנצח בבחירות ההן, ששמו היה למרבה הטרגדיה והפארסה, ויקטור יאנוקוביץ‘.

נצחון המהפכה הכתומה  היה קצר-ימים. המהפכנים התקוטטו ביניהם באופן שהזכיר את הצב ואת העקרב ממשלי קרילוב. הנשיא הכתום ויקטור יושצ‘נקו תיעב במידה כזאת את ראש הממשלה יוליה טימושנקו עד שהיה מוכן להטיל את הרכבת הממשלה על יאנוקוביץ‘. טימושנקו תיעבה את יושצ‘נקו במידה כזאת, שהיא הציעה ליאנוקוביץ‘ להיות הנשיא בקואליציה שבה היא תהיה ראש הממשלה.

הכתומים איבדו את התנופה, אחר כך איבדו את האהדה, ולבסוף איבדו את השלטון. יאנוקוביץ‘ גבר על טימושנקו בהפרש קטן בבחירות לנשיאות ב-2010. יושצ׳נקו קיבל 5.4%. כאשר ניסה להיבחר לפרלמנט, שנה אחת אחר כך, מפלגתו לא קיבלה אפילו מושב אחד. טימושנקו הועמדה למשפט על שחיתות, ונשלחה לכלא לשבע שנים. אירופה הודיעה אז שהיא תהיה ברוגז עם יאנוקוביץ‘ כל זמן שטימושנקו תוחזק בכלא. יאנוקוביץ‘ סירב להתפשר. זיגזאגים ביחסיו עם אירופה ועם רוסיה יחרצו בסופו של דבר את גורלו.

היא מתחרזת

ההיסטוריה אינה חוזרת, אמר מרק טוויין, אבל היא מתחרזת (זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב בעברית). אנחנו יודעים פחות או יותר איך נראות מהפכות-רחוב, מסוגלים לנחש את סיכויי המהפכה על יסוד מצב הדעת של מתנגדיה; מזהים את רגע החולשה הקריטי של העריץ; יודעים מתי הגל המהפכני עומד לשטוף הכול (מבלי לשטוף הכול, מפני שטרמפיסטים ואופורטוניסטים, הקופצים על עגלת המהפכה ברגע האחרון, ימהרו לקפוץ ממנה ברגע הנוח הראשון).

ראינו את הדינמיקה הזו בכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה ארצות, מפאריס של 1789, עבור דרך פאריס של 1830, ופאריס של 1848 (פאריס כבר אמרנו?); מטהראן של 1979 עד קאהיר של 2011; מפטרוגרד של 1917 עד מוסקבה של 1991; ממאנילה של 1986 עד ג‘קרטה של 1997. משטרי דיכוי רבי-שנים, המעוררים רושם שהם עומדים על יסודות ברזל, מתפוררים במהירות לא מובנת. פתאום מתחוור שהם היו רופפים מעיקרם, או לפחות שהעומדים בראשם היו פחדנים מבוהלים.

מכל אנשי שלומה של מוסקבה באוקראינה, היא היתה זקוקה דווקא ליאנוקוביץ‘? עד כמה האיש הזה היה מבוטל מבחינה פסיכולוגית ואינטלקטואלית היה גלוי וידוע כמעט מאז ומעולם. היה ידוע גם ידוע הרקורד הפלילי שלו. פעמיים, בין 17 ל-20, הוא נידון לתקופות מאסר על שוד ועל אלימות. יכולת הביטוי שלו היתה מוגבלת. נוכחותו הפיזית היתה לא מרשימה. כריזמה ויכולת ביצוע היו ממנו והלאה.

הוא היה התגלמות של בינוניות, מבורך בתכונות אופי של סוף העידן הסובייטי. השנים האחרונות של ברית המועצות היו מלאות אנשים כמותו. אנשים כאלה ניהלו את מסע ההלוויה של ברית המועצות: ללא שאר רוח, ללא דמיון, ללא העזה. הם היו בבואתה של ה“סטגנציה“ המפורסמת, שמיכאיל גורבצ‘וב קיווה לשים לה קץ באמצעות מדיניות של פתיחות (’גלאסנוסט‘) ושל בניה-מחדש (’פרסטרויקה‘). כל זה יצא מכלל שליטה במהירות מסחררת ולא-מובנת.

"פחד ושנאה בשתי חזיתות״, מכריז העתון הזה, בלשון הרוסית, היוצא בקייב, אוקראינה (עשרים-ואחד בפברואר 2014)

“פחד ושנאה בשתי חזיתות״, מכריז העתון הזה, בלשון הרוסית, ׳סיבודניה׳, היוצא בקייב, אוקראינה (עשרים-ואחד בפברואר 2014)

דפקו להם את המדינה

סטלין אמר בימים הראשונים של הפלישה הגרמנית, קיץ 1941, ברגע לא אופייני של ביקורת עצמית, ”לנין נתן לנו מדינה ואנחנו דפקנו אותה“ (הוא השתמש בפועל בוטה יותר). אז היה נדמה שהכול אבוד. ארמיות סובייטיות הניחו את נשקן, ונפלו בשבי. הגרמנים דהרו באין מפריע בביילורוסיה ובאוקראינה. כל ארץ נורמלית אחרת, בגודל נורמלי, ועם מערכת עיכול נורמלית, היתה נכנעת. אבל רוסיה יכלה לסגת ולסגת ולסגת מבלי להגיע אל הסוף.

חמשים שנה בדיוק אחר כך, בקיץ 1991, המפלגה הקומוניסטית של לנין ושל סטאלין ”דפקה“ את המדינה, ששני ראשוניה הרגו עשרות מיליונים כדי להקים. נסיבות נפילתה של הקיסרות הסובייטית היו משונות. די להזכיר שהביון האמריקאי לא חזה אותה אפילו ששה חודשים לפני שהתרחשה.

ביולי 1991, נשיא ארה“ב, ג‘ורג‘ בוש האב, ביקר אצל ידידו מיכאיל גורבצ‘וב במוסקבה. ממשל בוש האמין בצורך להשאיר את גבולות אירופה על כנם. הוא ניסה למנוע את התפרקות ברית המועצות, אחר כך גם את התפרקות יוגוסלביה. בוש נסע ממוסקבה לקייב, ונשא נאום באוזני הפרלמנט של אוקראינה העדיין-לא-עצמאית. הנאום ההוא נכנס להיסטוריה הדיפלומטית כ“צ‘יקן קייב“, על שם המאכל הקלאסי. בוש האב הפציר באוקראינה להישאר בפנים. הוא השווה את שאיפות העצמאות שלה לתחושות המרדנות של נער מתבגר. המרדנות עוברת, וזה מה שצריך לקרות גם לשאיפות.

לאומנים אוקראינים חרקו שיניים. אבל ביולי 1991 הנאום ההוא התיישב כנראה עם העדפותיהם של רוב האוקראינים. במשאל עם ארבעה חודשים קודם הם הצביעו ברוב גדול מאוד (71%) לטובת המשך קיומה של ברית המועצות.

״רוסי, צא החוצה״

מה שהיטה את הכף לטובת עצמאות היה הפוטש הנלעג של אוגוסט 1991. אז, במשך שלושה ימים, ניסו  נאמני האורתודוקסיה הקומוניסטית בקרמלין למנוע התמוטטות.

כשלונם שם ללעג ולקלס את המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. היא חדלה להתקיים בצו מינהלי של ילצין שבוע אחד אחר כך. כל הרפובליקות של ברית המועצות מיהרו אל פתחי היציאה.

הסבר לא-רומנטי לחפזון היציאה של הרפובליקות היה שהאליטות הקומוניסטיות שלהן התעניינו פחות בריבונות ובהגדרה עצמית ויותר בהמשך המונופול שלהן על השלטון. המפלגות הקומוניסטיות המקומיות רצו להבטיח את עצמן מפני צווי ההשעיה והפיזור של ילצין. משעה שהפכו לעצמאיות לא היה להן עוד צורך להעמיד פנים שהן עושות גלאסנוסט ופרסטרויקה.

ראו-נא מה קרה לטורקמניסטן, לבלארוס, לקזחסטן, לאוזבקיסטן, לטג׳יקיסטן, לאזרבייג׳ן מאז עצמאותן: הן נפלו בידי שליטים אוטוקרטיים, שחלקם מקווים להוריש את השלטון לילדיהם, אם עדיין לא הורישו.

אוקראינה אמנם עמדה בעיצומו של גל התעוררות לאומי. ראיתי אותו בעיניי, בכיכר המרכזית של קייב, ימים אחדים לאחר כשלון הפוטש, בספטמבר 1991

הכיכר הפכה ליריד של קבוצות לאומיות ואתניות, כולל ארגונים קיקיוניים של קוזאקים שכמו עברו מן העולם. אפילו הקוזאקים של זאפורוז׳יה, שאיוואן מאזפה הנ״ל היה מנהיגם, חזרו והתייצבו על במת ההיסטוריה. כתובת נאצה נמרחה על קיר הבית שבו התגורר לפנים מיכאיל בולגאקוב, הסופר הרוסי הגדול של תחילת המאה, אשר הנציח את קייב על סף נפילתה בידי הבולשביקים. ״רוסי, צא החוצה״, היא אמרה.

אוקראינה הכריזה על עצמאותה בשבוע האחרון של אוגוסט. העצמאות הועמדה למשאל-עם באחד בדצמבר 1991. רוב מוחץ, 90%, תמכו.

זה היה סופה של ברית המועצות. בלי אוקראינה לא היה עוד טעם להעמיד פנים. ”רוסיה בלי אוקראינה היא כמו תרנגולת בלי ראש“, אמר פעם לנין. שבוע אחד לאחר משאל-העם באוקראינה התכנסו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס ביער עבות, וחתמו על ההסכם לקבורת ברית המועצות ולכינון ”חבר המדינות“. ב-25 בדצמבר 1991 הורד הדגל הסובייטי מן הקרמלין.

עריפת ראשה של התרנגולת היתה מכאיבה ביותר לרוסיה. זו היתה שעה של שקיעה היסטורית. רוסיה איבדה את המחוז המערבי ביותר שלה בלי מלחמה, בלי תבוסה צבאית. התעורר הרושם שהיא איבדה בזה את מעמדה כמעצמה. היא עדיין השתרעה על פני אחד-עשר אזורי זמן. רגליה הקדמיות הוסיפו לעמוד בים הבלטי, ורגליה האחוריות — באוקיאנוס השקט. אבל במערב ובדרום היא נדחקה 300 שנה אחורה.

השוודים והקוזאקים

שלוש-מאות אינו מספר סתמי. רוסיה הפכה למעצמה אירופית ב-28 ביוני, 1709. זה קרה בפולטבה, במזרח אוקראינה.

המעצמה הצבאית הדומיננטית במזרח אירופה בימים הם היתה, קצת קשה להאמין, שוודיה הקטנה. מלכה עתיר-הגבורה קרל ה-12 עשה בפולין ובים הבאלטי כבתוך שלו. האיום היחיד להגמוניה שלו נבע מן הקיסר הצעיר והשאפתן של רוסיה, פטר (או פיוטר), שלימים נוסף לו התואר ”הגדול“. קרל קשר אפוא קשר עם הקוזאקים האוקראינים. בסתיו 1708 הוא תכנן לבלות את החורף באוקראינה, שהיתה ”ארץ זבת חלב ודבש“, ובבוא האביב — לתקוף את מוסקבה מדרום.

ההתנגשות הגורלית באה הרחק דרומה ממוסקבה. הצבאות הנצים היו קטנים להפליא בהשוואה עם  ימי נפוליאון, וכמובן עם שתי מלחמות העולם. כמה אלפי חיילים לחמו מכל צד. קארל היה חולה ופצוע, מוטל באוהלו.  קציניו לא היטיבו. חצי הלוחמים השוודיים נפלו בקרב, או נפלו בשבי. הקיץ הקץ על האימפריה השוודית בת 60 השנה (פס-הווידיאו מיוטיוב למעלה, פזמון של להקת הרוק המטאלי השוודית Sabaton, מתאר את היום שבו חזרה שוודיה אל ממדיה הטבעיים).

לימים יכתוב אלכסנדר פושקין שיר מפורסם על הקרב ההוא. ילדים רוסיים ידקלמו את ׳פולטבה׳ במשך מאתיים שנה. פושקין תרם תרומה ניכרת להאלהת פטר בזכרון הקיבוצי הרוסי. ההשתוקקות אל גיבור פטריני מרעילה את עורקיה של רוסיה עד עצם היום הזה.

פטר הגדול הופך ל״גדול״: קיסר רוסיה חוגג את נצחונו בקרב פולטבה על השוודים ועל המורדים הקוזאקיים בהרמת כוסית לכבוד שבוייו. האוטוקראט והגנרלים השוודיים החליפו מחמאות כיאה לג׳נטלמנים. המלך פרידריך מפרוסיה, שלמד את קרב פולטבה, הסיק ממנו מסקנות נכונות: אסור לפלוש לרוסיה ממערב. נפוליאון והיטלר לא שעו לו (המקור: ציור של מיכאיל שאנקוב)

פטר הגדול הופך ל״גדול״: קיסר רוסיה חוגג את נצחונו בקרב פולטבה על השוודים ועל המורדים הקוזאקיים בהרמת כוסית לכבוד שבוייו. האוטוקראט והגנרלים השוודיים החליפו מחמאות כיאה לג׳נטלמנים. המלך פרידריך הגדול מפרוסיה, שלמד את קרב פולטבה עשרות שנים אחר כך, הסיק ממנו מסקנות נכונות: אסור לפלוש לרוסיה ממערב. נפוליאון והיטלר לא שעו לו (המקור: ציור של מיכאיל שאנקוב)

ובלבד שרוסיה תחיה

ערב קרב פולטבה, הקיסר פטר נשא נאום באוזני חייליו, שנועד לו בהיסטוריה הרוסית מקום דומה לנאומה של אליזבת׳ הראשונה ערב הקרב עם הארמדה הספרדית. שניהם יילדו ביום ההוא מעצמה גדולה, תאבת התפשטות, שעמדה לשנות את מהלך ההיסטוריה.

כה אמר פטר:

״יידעו נא חיילי הצבא הרוסי, כי באה השעה להניח את מלוא גורלה של מולדתנו בידיהם.
״אחת היא לרוסיה, לרדת לתהום הנשיה — או לחזור ולהיוולד טובה משהיתה.
חלילה להם מלחשוב שהם הוכנו לקרב, ונשק ניתן להם, למען פטר; לא, כי אם למען המדינה שהופקדה בידי פטר, למען משפחותיהם, למען העם הרוסי…
״אשר לפטר, יידעו-נא שחייו אינם יקרים לו, ובלבד שרוסיה תחיה, ויחיו יראת-השמיים שלה, תהילתה ורווחתה״.

(מתורגם מאנגלית. המקור כאן)

מזמן נצחונה בפולטבה, רוסיה תשלוט באוקראינה במשך 280 שנה. היא תתפשט מערבה, ותספח את רוב פולין, את פינלנד וחלק ניכר מן החוף הבאלטי. בדרום, רגליה ישתכשכו בים השחור בואך קונסטנטינופול. השליטה הזו נקטעה לזמן קצר בסוף מלחמת העולם הראשונה ובמרוצת מלחמת העולם השניה. שני האינטרלודים ההם הזכירו לרוסיה, במידה שהיתה נחוצה תזכורת, עד כמה אוקראינה חיונית לה.

היתה לאוקראינים סיבה לשנוא את השלטון הסובייטי. ב-1929, סטאלין ציווה על קולקטיביזציה רצחנית של החקלאות. רעב עצום ממדים התפשט באוקראינה. אפשר שחמישה מיליון בני אדם, אולי יותר, מתו. זה היה רצח-עם לכל דבר, והאו“ם יכיר בו לימים בתור שכזה. אנטישמים אוקראינים ייחסו אותו ל“בולשביקים היהודים“, בין השאר מפני שהבוס של המפלגה באוקראינה בימים ההם היה יהודי, לאזאר כגנוביץ‘.

אוקראינים? מי בכלל שמע עליהם?

אפילו בימי הרעב האיומים, הגחלת הלאומית הוסיפה לבעור במערב אוקראינה, בשליטת פולין בין שתי מלחמות העולם. המערב הוסיף לתת את הטון במגמה הלאומית גם לאחר שסופח לברית המועצות, תחילה ב-1939, וסופית ב-1944.

עצם המושג הזה, ”אוקראיני“, הוא חדש יחסית, ושנוי במחלוקת. המלה ”אוקראינה“, בדומה ל“אוסטריה“, או ל“סודאן“ לא ציינה מלכתחילה אלא מיקום גיאוגרפי. כשם שאוסטריה היתה ”המחוז המזרחי“ (”אוסט מארק“), כך אוקראינה לא היתה אלא ”אויקראינה“, ”חבל הגבול“ בסלאבונית עתיקה (חבל דומה בקרואטיה נקרא ”קראינה“, עם אטימולוגיה דומה).

קייב היתה ערישתה של המדינה הרוסית הראשונה בהיסטוריה, לפני אלף שנה ויותר. התפרצויות שאפשר לחשוב ללאומיות התחילו אמנם במאה ה-16, ואינן זכורות לטוב (מרד הקוזאקים של חמיילניצקי נגד בעלי האחוזות הפולניים ומשרתיהם היהודים. בני התקופה תיארו את המרד כ“חורבן בית שלישי“, והוא התקרב לחסל את הנוכחות היהודית). אבל התנועה הלאומית המודרנית נולדה רק במאה ה-19, כמו כל התנועות הלאומיות באירופה, כולל הציונות. התנועות האלה לא היו מלאכותיות, אבל הן עסקו ביצירה מאורגנת של עבר, של תרבות ושל לשון.

הרוסים אסרו את עצם השימוש במושג ”אוקראינה“ עד המאה ה-20. הרעיון של ”לשון אוקראינית“ הצחיק את האינטליגנציה הרוסית. בעיניה, ובעצם בעיני רוב המתבוננים, זו היתה עגת איכרים, בדומה למאות דיאלקטים כפריים בכל אירופה. האוקראינים היו ”האחים הקטנים“, או ”הרוסים הקטנים“ (בדומה ל“רוסים הלבנים“ של ביילורוסיה).

חרושצ‘וב נתן להם מתנה

פרדוקסלית, דווקא לנין וסטאלין הפיחו רוח חיים בנחיריה של הלאומיות האוקראינית, כאשר כוננו ”רפובליקה אוקראינית סובייטית סוציאליסטית“. האוטונומיה שלה היתה נומינלית, והיא נוהלה במוסקבה, או באמצעות נציבים של מוסקבה (אם כי הסדר דיפלומטי עם ארה“ב הרשה ייצוג נפרד ומגוחך לאוקראינה באו“ם. למרבה התועלת, היא הצביעה בעדנו ב-1947, יחד עם עוד חברה פיקטיבית, ביילורוסיה, זו הנקראת כיום בלארוס). אבל כפי שקרה בכל היחידות האוטונומיות שהמשטר יצר, הן התמלאו בהדרגה בתוכן לאומי.

חרושצ‘וב, המנהיג הסובייטי הראשון שבא מאוקראינה, העניק למולדתו במתנה את חצי האי קרים, לציון 300 שנה לכינון ”האיחוד בין רוסיה לאוקראינה“ (1954). זה היה אקט כמעט חסר משמעות. חרושצ‘וב אהב לחלק מתנות טריטוריאליות לאחיותיה הקטנות של רוסיה בתוך ברית המועצות. רק שוטה סהרורי היה מסוגל להעלות בדעתו שהגבולות הפנימיים, השרירותיים, של ברית המועצות יציינו יום אחד מדינות ריבוניות תחת כנפי החוק הבין לאומי.

חצי האי קרים הוא אחת הסיבות שרוסיה חורקת שיניים. הנמל עמוק המים של קרים, בסבסטופול, הוא הבסיס הדרומי של הצי הרוסי, בדרך אל הים התיכון. חופי קרים היו במשך שנים הריביירה של רוסיה, יעד חופשות הקיץ הטבעי בשביל מיליוני אזרחים סובייטיים. יציאת קרים מרוסיה, ב-1991, היתה עלבון כמעט לכל רוסי.

בלי רומנטיקה ובלי סנטימנטים

בשנים החטופות של הדמוקרטיה הרוסית, בשנות ה-90, היתה לפחות קירבה רומנטית וסנטימנטלית בין רוסיה לאוקראינה. אבל משעה שרוסיה עלתה על הנתיב של שלטון סמכותני (=אוטוריטרי), לפני עשר שנים ויותר, הקירבה הזו נעלמה. תחתיה חזרו וצצו ההרגלים הרוסיים הישנים, לא כלפי אוקראינה בלבד אלא גם כלפי רפובליקות אחרות.

מה מוכנה רוסיה לעולל לרפובליקות סוררות התברר ב-2008, במלחמה נגד גרוזיה/גיאורגיה. היא תלשה שתי פרובינציות מגרוזיה, כיווצה אותה לקצת יותר מחצי שטחה, וסיפחה למעשה את כל השאר (אבחזיה ודרום אוסטיה הן ”מדינות עצמאיות“, שוונצואלה, ניקרגואה ונאורו מכירות בהן, אבל אחיזת העיניים מחוורת לכול).

התעשה רוסיה לאוקראינה מה שעשתה לגרוזיה? התעשה רוסיה לקייב מה שעשתה ברית המועצות לבודפשט, 1956, ולפראג, 1968?

קשה להאמין, אבל לא קשה להעלות על הדעת. ולדימיר פוטין ישב זמן מה על זרי הדפנה של הצלחתו למנוע הסכם התאגדות בין אוקראינה לאיחוד האירופי, בסוף השנה שעברה. זרי הדפנה נבלו, ובעצם ימי התהילה בסוצ‘י, הוא נאלץ לחזור לקרמלין כדי לראות את אוקראינה חוזרת ומאיימת לקפוץ אל זרועות אירופה.

פוטין אינו איש הנוטה למחות את הרוק מלחייו, ולחייך. הוא חושב שהאינטרס העליון של רוסיה הועמד בסכנה. הוא חושב שהמערב ארגן הפיכה. הוא חושד שהמערב ינסה לארגן הפיכה כזאת גם בתוך רוסיה. הוא יכול להעניש את אוקראינה בענייני אנרגיה ופיננסים, עד שלא תהיה לה בררה אלא לחזור למוטב. הוא יכול להעניש את הדמוקרטים החלשים בתוך רוסיה עצמה.

והוא יכול להחליט לרקוע ברגלו, ולצאת לקרב חדש בפולטבה. ולדימיר הגדול? מי יודע מה חולף במוחו של האיש הזה, הסבור שהגורל עצמו הטיל עליו להציל את רוסיה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

5 Responses to “רוסיה המסכנה, ערפו לה את הראש. האם היא תרקע ברגלה?”

  1. לאנה פ. הגיב:

    סיכום היסטורי מעניין ונכון. איני בטוחה שפוטין יכבוש את אוקראינה עכשיו. רוסיה כרגע לא מסוגלת לעכל סיפוח של מדינה כל כך גדולה ונחשלת (אחרי פירוק בריה”מ). אבל נדמה לי שעל קרים היא לא תוותר, ותספח ואת אוקראינה לפי התגובה המערבית הרופסת מאוחר יותר. אוקראינה לא בורחת לשום מקום.

  2. עורך דין שב''א הגיב:

    כתבה מרתקת שהגעתי אליה במקרה, ובהחלט מציגה תמונה יפה. אני רוצה רק להוסיף שעדיין התמונה אינה שלמה עד שנוסיף למשוואה את המעצמה השוקעת (לדעתי) שמעבר לאוקיינוס האטלנטי. ניתן לעשות תרגיל מחשבתי ולשאול, לו בבית הלבן היה יושב ג’ון קנדי, האם עדיין רוסיה היתה עושה באוקראינה ככל העולה על רוחה.

    • יואב קרני הגיב:

      אני חושב שהתשובה היא כן, אמנם היתה עושה. היא עשתה במזרח אירופה ככל העולה על רוחה תחת טרומן, אייזנהאור, קנדי, ג׳ונסון, ניקסון/פורד, קרטר ואפילו רייגן.

      לרוע המזל אין כמעט מה לעשות חוץ מאשר לצאת למלחמה. הבה נחרוק שיניים ונקמוץ אגרוף, ונאחל לפוטין כל-רע. חוץ מזה, גורל אוקראינה ושלום אירופה בידיו. איזה מזל שברית נאט״ו מגינה לפחות על פולין ועל המדינות הבלטיות. אילמלא כן, היו היו הבאות בתור. מי יודע, אולי הן יהיו יום לא-רחוק אחד. המשטר הניאו-סובייטי במוסקבה לא ויתר על גבולותיה ההיסטוריים של האימפריה.

  3. דודי הגיב:

    סקירה מרתקת.

    איך אפשר להסביר את נצחונו של יאנוקוביץ’ בבחירות האחרונות, אם אמנם הוא דמות כל-כך לא-מרשימה, ולאחר שהבחירות של 2004 זויפו?

    האם הרפובליקות הסובייטיות היחידות שהצליחו עד כה לכונן משטר דמוקרטי הן המדינות הבלטיות?

    • יואב קרני הגיב:

      נצחונו של יאנוקוביץ׳, בהפרש קטן, היה תוצאה של קריסת הקואליציה הכתומה מ-2004; ותוצאה של הצבעה מסיבית לטובתו באזורים המיושבים בדוברי רוסית. גם תוצאה של לחצים פוליטיים וכלכליים. אולי גם תוצאה של אי סדרים בהצבעה (כפי שהאשימה האופוזיציה המובסת).

      אשר לדמוקרטיה במרחב הפוסט-סובייטי, אכן נראה שהבלטיות הן היחידות שהצליחו לכונן דמוקרטיות. אבל אם אתה מודד דמוקרטיה על פי הצלחתה של אופוזיציה להגיע לשלטון בבחירות חופשיות, גם אוקראינה וגרוזיה יכולות לטעון לדמוקרטיה מסוימת, לפחות מפעם לפעם; גם מולדובה (הרפובליקה הסובייטית הקטנה ביותר שקיבלה עצמאות ב-1991), גם קירגיזסטן. חילופי שלטון דמוקרטיים לא יעלו הדעת, לפחות לא בנסיבות הקיימות, בארבע מחמש המרכז-אסיאניות, בשתיים משלוש הדרום-קווקאזיות, בבלארוס וכמובן ברוסיה.

Leave a Reply