המכתב ש(לא) כתב נלסון מנדלה ליאסר ערפאת

כמעט לפני 20 שנה, כאשר הכול היה תלוי על בלימה, הושבתי את נלסון מנדלה לפני שולחן הכתיבה שלי, והכתבתי לו מכתב תמיכה, אמפתיה, נזיפה ועצה לחברו יאסר ערפאת. זה היה נסיון לנחש מצב-דעת מהפכני, לא ביטוי של הסכמה מלאה, או חלקית, עם הדעות הניתנות כאן. (בנפרד כתבתי גם מכתב מנשיא משטר המיעוט הלבן ליצחק רבין, שאינו ניתן כאן)

הרשימה הזו הופיעה לראשונה בינואר 1994, בשבועון קצר-הימים 'ששי'

הרשימה הזו הופיעה לראשונה בינואר 1994, בשבועון קצר-הימים 'ששי'

arafat_mandela03

מנדלה נושק לערפאת בלוסאקה, זמביה, תחילת 1990. זו היתה, אם אינני טועה, פגישתו הראשונה עם מנהיג זר, זמן קצרצר לאחר שמשטר המיעוט הלבן שחרר אותו ממאסר של 27 שנה (טיפול פוטושופ לצילום ארכיון)

אל: החבר יאסר ערפאת, נשיא מדינת פלסטין
מאת: נלסון מנדלה, נשיא הקונגרס האפריקני הלאומי

האח המנהיג ערפאת,

זה זמן מה אני מתכנן לכתוב אליך, אבל הופעתנו המשותפת – יחד עם אף-דאבליו דה קלֶרק ויצחק רבין – על שער המגזין 'טיים' דרבנה אותי להתפנות מעסקי השחרור הלאומי שלי, ולהרהר קצת בעסקי השחרור הלאומי שלך.

ערפאת, דה קלרק, מנדלה ורבין -- אנשי-השנה של המגזין 'טיים', ינואר 1994

ערפאת, דה קלרק, מנדלה ורבין — אנשי-השנה של המגזין 'טיים', ינואר 1994

תמיד האמנתי בדמיון בין המהפכות שלנו. אמרתי לך כדבר הזה כאשר נפגשנו בלוסאקה, זמביה, בפברואר 1990. אתה בוודאי זוכר, שהיית המנהיג הזר הראשון שאיתו נפגשתי לאחר שחרורי מבית הכלא של האפרטהייד. הכרזתי אז, כי הציונות היא "סוג מיוחד של קולוניאליזם". היהודים בדרום אפריקה ובארה"ב לא ידעו את נפשם מכעס. אבל אני הזכרתי להם מה עוללה ישראל לא רק לעם הפלסטיני, אלא גם להמוני המדוכאים בדרום אפריקה. היא כרתה ברית טמאה עם האפרטהייד.

כאשר אני הייתי חבוש בצינוק, ברוֹבֶּן-איילנד, אי-השדים של המשטר הגזעני, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין אירח את ג'ון פוֹסְטֶר, ראש ממשלת פרטוריה. זה היה באפריל 1975. אני לא אשכח כיצד פוסטר הובל בפרוזדורי מוזיאון השואה שלהם, ׳יד ושם׳. פוסטר! האיש שהושלך לכלא בימי מלחמת העולם השניה, בגלל אהדתו הגלויה להיטלר! ומי קיבלו אז את פניו בנמל התעופה של תל אביב? שני הסוציאל­-דמוקרטים המהוללים, יצחק רבין ויגאל אלון.

פוסטר קבור כבר עשר אמות באדמה. האפרטהייד מפרפר את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו. באפריל 1994 יהיו אצלנו בחירות. עוד הקיץ, חברך לנשק, אחיך למהפכה, נלסון מנדלה, יהיה נשיא דרום אפריקה. אני אזמין אותך לביקור ממלכתי אצלנו, ואחבק אותך לעיני כול. אינני שוכח את האנשים שעמדו לצדנו. אני מתקשה לשכוח מי עמדו נגדנו, אם כי כמובן כולנו חייבים להתחשב בשיקולים של ריאל­-פוליטיק.

על ריאל-פוליטיק אני רוצה לכתוב אליך היום. אני יודע באילו דמים עולה לך הצורך להתפייס עם רודפי עמך. צפיתי בטלויזיה בחודש ספטמבר במעמד חתימת ההסכמים על מדשאת הבית הלבן. שמעתי את גנרל רבין מודיע, ללא בושה, שהוא מוחל לך על חטאי העבר. ידעתי מה מתרוצץ במוחך, והערצתי את יכולת ההבלגה שלך.

הוא מוחל לך על שפיכות הדמים! הוא, ששלח חיילים לירות בילדים קטנים! הוא, שארצו גירשה רבבות מדרום לבנון! הוא, שתבע לנתק את אספקת המים למערב ביירות, ב-1982! הוא סולח לך! אפילו נשיא המשטר הגזעני בפרטוריה, דה קלרק, הבין בשלב מסוים, שעליו להתנצל בפומבי על האפרטהייד. גנרל רבין חשב שהוא עושה לפלסטינים טובה גדולה, כאשר הוא סולח להם על זה שגורשו ממולדתם.

*****

אומרים היתה ארץ: מסע במנהרת זמן דרום אפריקנית

כמעט באותו הזמן, לפני 130 שנה, משני עברים מרוחקים של האוקיאנוס, שתי לשונות התחילו להיוולד מחדש, עברית ואפריקאנס. הולדתן נתנה את האות להתפרצות מסיבית של אנרגיה לאומית ושל תחושות ייעוד משיחיות. מאז, האפריקנרים והציונים לא היו בדיוק באותו הקרון, אולי לא באותה הרכבת, אבל הם התקדמו בשתי מסילות סמוכות מאוד. מסע אל בתי המקדש של האפריקנרים מעורר אסוציאציות ומעביר צמרמורת. אולי יש מה ללמוד

(התפרסם באתר הזה, פברואר 2005)

הדמיון ביניכם ובינינו הוא עצום, פשוט מדהים. הציונים לא הבינו מדוע קראתי לתנועתם "קולוניאליזם ממין מיוחד". זה אותו קולוניאליזם, שהביא את האיכרים ההולנדיים החסודים אל כף התקווה הטובה, באמצע המאה ה-17. הם מצאו שם "ארץ ריקה", הם "הפריחו את השממה", הם לחמו בפראים, הם יכלו לאיתני הטבע, הם התנחלו ב"ארץ המובטחת", הם היו "העם הנבחר". הם חוללו נס תרבותי גדול, והפיחו חיים בלשון כמעט מתה, דיאלקט הולנדי-מאלאי מפגר, שנתנו לו את השם ׳אפריקנס׳.

הם הפכו את הזוּלוּ ואת הקוֹסַה ואת הצְוואנַה לעבדיהם הנרצעים, אזרחים ממדרגה שלישית בשאנגרי-לה הנפלאה שהקימו. והם הודיעו לכל העולם, כי הם מעוז הציוויליזציה המערבית בארצות הפראים, מחסום להתפשטות הקומוניזם העולמי. נשמע לך מוכר מאיזשהו מקום?

אני רואה בעיני רוחי את הקצף העולה על שפתי הישראלים, אם יקראו אי פעם את המכתב הזה. אני שומע אותם צועקים: יהודים אינם יכולים להיות גזענים! אני זוכר את שמעון פרס מכריז, בהצטדקות חסודה, ש"יהודים אינם יכולים לתמוך באפרטהייד". מובן שלא, הם יכולים רק לעזור לאפרטהייד לייצר פצצות גרעיניות. אני זוכר את פרס, כראש ממשלה, ב-1985, מארח בירושלים את צ'יף הזולו גאצ'ה בותלזי, ומייעץ לשחורי דרום אפריקה לאמץ את שיטות ההתנגדות הפסיבית של גאנדהי וטולסטוי. הצבוע הזה! באותו הזמן, יועציו הצבאיים אימנו את המשטר הלבן בשיטות דיכוי מאוד לא-פסיביות, והוא אפילו לא הסמיק כאשר הטיף לנו איך לכונן את חרותנו!

'ידיעות אחרונות', אחד-עשר באפריל 1976: ראש ממשלת האפרטהייד מבקר ב'יד ושם', 35 שנה לאחר שנכלא על פעילות נאצית. הכותרת למטה משמאל מצטטת נאום סנטימנטלי נפלא שנשא בארוחת ערב חגיגית לכבודו. "שמעתי את שמה של ירושלים עד לפני ששמעתי על קייפטאון ויוהנסבורג", הוא אמר. שמו אגב היה ״פוסטר״ (פ״א רפה). מאחר שהאיות המקורי היה Vorster, הוא תועתק ״פורסטר״

קצת נסחפתי. אני יודע שבימים הקשה האלה אינך צריך תזכורות על אופיים המפוקפק של האנשים, שאיתם אתה נאלץ לשאת ולתת, האדונים רבין ופרס. אני בעצמי מתקשה לפעמים להבליג. באמצע נובמבר אפילו הכרזתי ברבים, כי "החלטנו לקבור את דה קלרק ואת מפלגתו". באוסלו, לאחר הטקס שבו הוענק פרס נובל לשלום לדה קלרק ולי, לא יכולתי לסבול את הסימטריה המוסרית המחפירה הזו — הסוהר ואסירו מקבלים פרס על שלום — ואמרתי דברים, שהרתיחו את דה קלרק ואת תומכיו הלבנים. קראתי לו "פושע פוליטי". הייתי חייב להגיד את הדברים, אבל אני יודע שאני זקוק לפי שעה לדה קלרק, ואחרי התפרצויות רטוריות כאלה אני מנסה תמיד לצנן את הרוחות.

רציתי רק להגיד לך, שאני מבין שקיבתך מתהפכת, אבל אני מפציר בך להבין את הצורך בריאל-פוליטיק.

החבר ערפאת — אתה יודע, שלידידינו האמתיים אנחנו מוסיפים לקרוא "חברים", גם אם שוחרי הדמוקרטיה הגדולים במערב מעווים את פניהם — אחי המנהיג, אתה מוכרח לחזור אל שולחן המשא-ומתן. אין לך זמן, אין לעמך זמן. זוכר את הציטטה של הציוני הדרום-אפריקני אבא אבן, עוד ידיד גדול של עמים מדוכאים? "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אל תחמיצו אותה.

*****

אני יודע שלהשוואה בין המהפכה שלך ובין המהפכה שלנו יש מגבלות. בניגוד לציונות, שניזונה מרגשי האשמה הקיבוציים של המערב על השמדת יהודי אירופה, על האפרטהייד איש לא יכול ללמד סניגוריה. אפילו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הסכימו, שהאפרטהייד הוא אידיאולוגיה נקלה, הצריכה לעבור מן העולם. אשר לי, עשרים-ושבע שנותיי בבית הכלא סיפקו גיבור לכלי התקשורת השטחיים של המערב, הקלו עליהם לעשות פרסונליזציה של שואת העם השחור של דרום אפריקה. העובדה שקולי נאלם לשלושה עשורים הועילה למהפכה שלנו פי שבעים ושבעה ממה שהיה מועיל לה קולי האמתי.

אשר לך, המערב לא אהב אותך. אתה היטלת אימה על הדמוקרטים הגדולים. בשביל האמריקנים לא היית "תומס ג'פרסון" מספיק. הם שכחו שתומס ג'פרסון דיבר על הצורך לחולל מהפכה חדשה בכל דור ודור. הם מוכנים לעשות טיולים מאורגנים לאנדרטה הפאגאנית של ג'פרסון בוושינגטון, אבל אינם מוכנים ללמוד ברצינות את משנתו.

כאשר אני יצאתי מן הכלא, העולם כולו הזדקף על בהונותיו כדי להתבונן. נעשיתי צירוף של משיח דתי ושל כוכב רוק. איצטדיון וומבלי בלונדון התמלא על גדותיו באנשים שבאו לראות אותי. נשיא ארה"ב ומלכת בריטניה התחרו על חסדיי. לצערי הגדול, ולמרבה האי-צדק, אתה לא קיבלת את היחס הראוי לך ולעמך. התעמולה הישראלית הצליחה להפוך אותך לטרוריסט. במקום שהמערב יתחרה על חסדיך, אתה הוא הנאלץ להתחרות על חסדיו. במקום שרבין ופרס יבקשו ממך רהביליטציה, כפי שדה קלרק ושות' ביקשו ממני — אתה הוא זה הנאלץ לבקש רהביליטציה מהם. עמדת הנחיתות הזו מחלישה אותך כלפי חוץ וכלפי פנים.

כלפי חוץ, ברור מדוע. כלפי פנים, היא מערערת את האותוריטה שלך בעיני אלה שלפנים חשבו אותך ל"אבי כל הפלסטינים". הם נזכרים עכשיו שאתה התגוררת בבתי מלון מפוארים ואכלת קאוויאר, בשעה שמשטר כיבוש מרושע השתולל ברחובות המעופשים של עזה. אה, עזה. מן התמונות שמראים לי, מן הסיפורים שאני שומע, עזה גרועה אפילו מסוֹוֶטוֹ.

גם לי היו הרבה צרות בסווטו. יצאתי מן הכלא בגיל 71. בסווטו הספיקו לגדול שני דורות, שבשבילם אני הייתי צֵל מן העבר הרחוק. הם קיבלו את חינוכם המהפכני לא מידיי, אלא מידי תלמידי בתי ספר תיכונים, שהנהיגו את המרד בסווטו, ב-1976. הם היו ה׳שבאבה׳ שלנו. ומשורותיהם גדלו ׳נמרי הפתח׳ שלנו.

מרד נערי סווטו, 1976, הניב את התבוסה האסטרטגית הראשונה של משטר האפרטהייד, והסב את תשומת לבו של העולם. ביודעים או שלא ביודעים הוא היה מקור השראה לאינתיפאדה הראשונה

הם היו נערים שבקושי ידעו קרוא וכתוב, מפני שמשטר האפרטהייד עשה כמיטב יכולתו למנוע חינוך כלשהו מהם. אבל הם ידעו איך להילחם באויבי עמם. ומאחר שלא היתה להם מנהיגות מקומית ראויה — האפרטהייד הושיב את כולם בכלא, או הכריח אותם לצאת לגלות — הם ירדו במהירות מדרך הישר. הרחובות הפכו לבתי משפט שדה. הם תפסו "משתפי פעולה", השחילו צמיגים על צווארם, והעלו אותם באש. הם לימדו את העולם כולו פרק באכזריות ובטימטום. אני מצטער להגיד, כי שחורים הצטיינו הרבה יותר מלבנים בהריגת שחורים. זה היה העונש הגדול ביותר שהעניש אותנו האפרטהייד: אבדן צלם אנוש במהלך מלחמת השחרור הלאומי שלנו.

כאשר נלסון מנדלה הזקן יצא מן הכלא, הצעירים האלה ראו פתאום ג'נטלמן קשיש, עם גינונים קצת-קולוניאליים, המדבר בנימוס גם עם אויביו. זה בילבל אותם. הם רצו שאני אתן להם רובי-סער, ואשלח אותם להילחם באדם הלבן. יש לנו בקונגרס האפריקני הלאומי משמרת צעירה, ששמה "קונגרס הנוער". עומד בראשה פיטר מוּקאבּה, מהפכן יקר אבל חמום-מוח. הוא העניק לאנשיו את סיסמת הקרב "קליע לכל בּוּר". "בּוּר" (Boer) היא המלה האפריקנרית ל"איכר", ובמיתוסים האפריקנריים שמור ל"בורים" אותו מקום ששומרים הציונים ל"חלוצים" שלהם: האנשים תרומי-המידות, שבזיעתם הפריחו את השממה.

מה אני יכול לעשות בדור שלם של חמומי-מוח? אנשים, שאינם יודעים שום דבר חוץ מאשר לירות, ולדקור, וליידות אבנים? הם היו גיבורים בשעתם, אבל הם עלולים להפוך לפושעים אלימים לאחר חיסול האפרטהייד. הם עלולים להרוס את המהפכה שלנו, דווקא לאחר נצחונה. בני-דמותם בפלסטין עלולים להרוס את המהפכה שלכם, עוד לפני שתינתן לך ההזדמנות לחצות את נהר הירדן.

*****

אינני מקנא בך, אחי ערפאת. אוי לך מִיִצֶרְךָ ואוי לך מיוֹצֶרְךָ. אתה קם בבוקר, גורל עמך המיוסר על כתפיך, ואתה מוזהר שלא לעשות ויתורים נוספים, ואתה מוזהר שאבוי לך אם לא תעשה ויתורים נוספים.

בשבוע שעבר אמרת, כי מה שהישראלים מציעים לך הוא שיטת בנטוסטנים, בדיוק מה שהציע האפרטהייד לשחורים בדרום אפריקה. אחי היקר, אתה טועה.

כאשר האפריקנרים הקימו את מדינות החסות, מתחילת  שנות ה-60 ואילך (והעניקו לארבע מהן "עצמאות", 15 או 20 שנה אחר כך), הם גם המציאו בשבילן מנהיגים. הם מינו "צ'יפים", לוחכי פנכתו של האפרטהייד (אחד מהם, עליי להודות, היה בן דודי, קייזר מטנזימה. סלחתי לו). הם לא הזמינו אותי, או את אחיי בצמרת הקונגרס האפריקני הלאומי, לעמוד בראש הבנטוסטנים. הם קיוו שהבנטוסטנים יפוררו את החזית המאוחדת של המדוכאים, ויהרסו את תנועתנו הלאומית.

מנדלה מאחורי הסורגים. הצילום הזה נעשה כנראה לאחר שחרורו, במהלך ביקור ברובן-איילנד, האי השדים של דרום אפריקה, המשמש עכשיו מוזיאון, סמוך לחוף קייפטאון

בעשרים-ושבע שנותיי בכלא היה לי הרבה זמן לקרוא היסטוריה, ולהרהר באנלוגיות היסטוריות. אני חושב, שהאנלוגיה המתאימה למה שקורה עכשיו ביניכם ובין הישראלים אינה הבנטוסטנים של דרום אפריקה, אלא האוטונומיות שהעניקו הטורקים העות׳מנים לעמי קיסרותם, מאמצע המאה ה-19 ואילך. חשוב-נא למשל על היוונים. הם קיבלו ב-1830 טריטוריה זעירה, אתונה והסביבה, מין "יריחו ועזה תחילה". היוונים היו זקוקים ל-82 שנה כדי לכונן את גבולותיהם הנוכחיים. הם לא היו מגיעים לשם, אילמלא היו מוכנים להסתפק מלכתחילה במועט.

לרוע מזלם ולמרבה כסילותם, 90 שנה אחר כך הם ניסו לתפוס את הכול, ושלחו צבא יווני לכבוש את אסיה הקטנה מידי טורקיה המתמוטטת. הם הובסו, ושני מיליון יוונים גורשו מנחלת אבותיהם. הדוגמה היוונית, על הטוב ועל הרע שבה, צריכה לשמש אותך.

השליחות ההיסטורית שלך היא להתחיל את השחרור. הדורות הבאים ישלימו אותו, ובלבד שלא יתפתו לנסות ולגרש את היהודים מן המדינה שהקימו, יהיו יסודותיה של המדינה הזו בלתי-מוסריים כאשר יהיו.

בתי הכלא – יגידו לך רבבות הפלסטינים, שהישראלים עצרו ועינו – הם האקדמיה המעולה ביותר למהפכת שחרור לאומי. בבית הכלא החלטתי לנסות ולהבין קצת יותר את הפסיכולוגיה של מדכאיי האפריקנרים. אתה יודע, ממש כמו הציונים, האפריקנרים היו לפנים קורבנות פאר­-אקסלנס של דיכוי בידי אחרים. הקולוניאליסטים הבריטיים נהגו בהם כפי שהם נהגו לימים בנו. הם היו אזרחים ממדרגה שניה, והתקדמותם נחסמה בחינוך, בכלכלה ובפוליטיקה.

בכל ההגינות עליי להודות, כי עליית האפריקנרים לשלטון, ב-1948 (צירוף מקרים מעניין, מה? הם והציונים תפסו את השלטון כמעט באותו חודש), היתה מהפכה כמעט סוציאליסטית. הם הלאימו חלקים גדולים של הכלכלה, שהיתה בידי האנגלים, ומינו את בני האיכרים הבורים לכל עמדות המפתח. בתוך דור אחד הם הצליחו להרים שלושה מיליון אפריקנרים מאשפתות. בסופו של דבר, ההצלחה הזו בישרה את סוף האפרטהייד: האפריקנרים המחונכים, האמידים, הפתוחים לעולם החיצון, הבינו שבסוף המאה ה-20 אי-אפשר לבסס מדינה על שיטותיה של ספרטה. קפיטליזם מחייב דמוקרטיה פוליטית.

כדי להבין אותם, לקחתי קורסים בלשון האפריקנס. אני מדבר אפריקנס לא רע. חבל שאינך מדבר את לשונם של הישראלים. אלה מאנשיך שלמדו עברית בבתי הסוהר מבינים את אויביהם הרבה יותר טוב.

מה שלמדתי מקל עליי להתמודד עם הבעיה האפריקנרית כיום. אני, נלסון מאנדלה, עומד להיות המשיח של הלאומנים האפריקנרים. נשיאם, אף-דאבליו דה קלרק, בגד ב"פוֹלְקְ" (volk), "העם". הוא מתעניין רק בשגשוגם של ה"יאפים" האפריקנרים. מאחור הוא השאיר את הגרעין הקשה של הלאומנים, אלה שעתיד רב-גזעי מטיל עליהם פחד אלוהים. (אחד ממנהיגיהם טבע בשביל העתיד הזה את המלה האפריקנרית veelrassigheid, אשר פירושה המילולי הוא "רב-­גזעיות". בשבילם זו מלה גסה).

הלאומנים מתכוננים למלחמה, איש אינו יכול לטעות בזה. הם התארגנו בקואליציה, הנקראת "החזית הלאומית". בראשה עומד רמטכ"ל שלעבר, גנרל קונסטאנד פיליוּן (שכמה מחבריו הטובים ביותר הם אנשי צבא ישראליים). הוא קרא בגלוי לכל יוצאי יחידות הקומנדו של הצבא להתכונן ליום פקודה. יש 130 אלף כאלה, וגם אם רק עשרה אחוזים ייענו למפקדם לשעבר, הם יוכלו להטביע את דרום אפריקה בדם.

האפריקנרים אוספים נשק, ומאמנים ילדים בני 13 במחנות סודיים. המסוכן מכולם, יוג'ין טֶרבּלאנש, מנהיג הכנופיה הניאו-נאצית הידועה בשם "תנועת ההתנגדות האפריקנרית", קרא לפני כמה שבועות לחמש את הנשים לקראת המאבק. על פי לוח הזמנים שלהם, האפריקנרים הקיצוניים יכוננו ממשלה חלופית בחודש מארס, עם נשיא, צבא ומשטרה; יודיעו שההסכם בינינו לדה קלרק על בחירות בטל ומבוטל; ויתחילו התנגדות מזוינת ל"ממשלה הקומוניסטית-אתיאיסטית".

גנרל פיליון מדבר הרבה על אלוהים. באמצע דצמבר, האפריקנרים חוגגים את הטבח שעשו ב-1838 בזוּלוּ. הם קוראים לו "יום השבועה". פיליון הכריז בו: "כאשר אלוהים לצדנו, שום צבא לא יוכל לנו". ליתר בטחון הוא גם מכין צבא. הוא אמר בראיון טלויזיה, ש"לאפריקנר יש פוטנציאל צבאי עצום".

יש ידיעות, שהנאצים של טרבלאנש הכינו תכנית מפורטת לג'נוסאייד, הכוללת אפילו את המיקום של קברי-האחים שבדעתם לכרות ל"קאפירים", כינוי הגנאי המסורתי של הלבנים לשחורים.

אני אמנם בטוח שאת הגלגל לא יוכל איש להחזיר, אבל אני ריאליסט. אני יודע את כוח קנאותם של האפריקנרים האלה. הם בטוחים בצדקתם, הם נחושים להגן על נחלת אבותיהם, הם מוכנים להטביע את הארץ בדם – דמם ודמנו. לכן החלטתי להתחיל איתם משא-ומתן נפרד על אוטונומיה. הבנתי, שבלי מתן מידה כלשהי של הגדרה עצמית לפחות לחלק מן האפריקנרים, דרום אפריקה לא תוכל להתקדם.

תומכיי לא יאהבו את הרעיון של volkstaat, או "מדינת לאום", שהלאומנים האפריקניים עומדים עליו. גם אני אינני אוהב אותו, אבל אין לי בררה. עם המטורפים האלה אמנם אינני יכול לעשות שלום, אבל אני צריך להשתדל בכל כוחי לנטרל אותם, מפני שהם עלולים לטרפד הכול. אתה תצטרך להקדיש תשומת-לב דומה לקיצונים היהודיים בפלסטין העתידה. אני מציע לך להזמין אותם למשא-ומתן, ולהבטיח להם ייצוג ואוטונומיה. גם אם הם לא ייענו לך, אין לך מה להפסיד. אתה תצטייר במלוא נדיבותך, מדינאי אמתי.

אחי המנהיג ערפאת, אני מאחל לך הצלחה. אני נושא את עיניי ליום שבו אוכל לבקר בירושלים בירת פלסטין, או לפחות ביריחו. מגרוני עולה קריאת הקרב של העם השחור של דרום אפריקה, "אמאנדלה", "כוח".

"אמאנדלה לפלסטין"!

שלך,
נלסון מנדלה

הרשימה הזו ניתנה ככתבה וכלשונה, עם תיקוני נוסח זערוריים. הזמן הפיג את החששות מפני גל-נגד של לאומנות אפריקנרית, שישבש את המעבר לדמוקרטיה בדרום אפריקה. רעיון "מדינת הלאום" לאפריקנרים לא נידון מעולם ברצינות. הגנרל קונסטאנד פיליוּן לא קרא את חייליו לשעבר אל הדגל. הוא שימש זמן מה חבר פרלמנט מטעם האופוזיציה הלבנה הקטנטנה. הוא לחם בחירוק-שיניים נגד חוק, שחייב את האפריקנרים לוותר על כלי הנשק הפרטיים שלהם, ואיים לעזוב את דרום אפריקה אם החוק הזה ייכנס לתוקפו. לבסוף, לאחר שהאימפוטנציה שלו נמאסה עליו, והוא פרש.

יוג'ין טרבלאנש, השוטר לשעבר, שענד סמלים ניאו-נאציים וקרא למלחמת גזעים, הוחזק זמן מה בכלא, עד ששוחרר, ביוני 2004. הוא נרצח באכזריות על ידי אחד העובדים בחוותו ב-2010.

קבוצה של כמה מאות פורשים אפריקנרים התיישבה בערבה צחיחה, הרחק ממרכזי האוכלוסיה הלבנים, והקימה שם יישוב ששמו 'אוראניה'. רק אפריקנרים מתגוררים בו, ומטפחים את ערכי אבות-אבותיהם: חריצות, יגיע כפיים, הסתפקות במועט (זה היה הרבה לפני שהאפריקנרים נעשו אדוני הארץ, והתפרנסו מניצול מסיבי של כוח עבודה לא-לבן). אבל נכזבה תקוותם שאוראניה תהיה המגנט של הגירה אפריקנרית מסיבית, בדומה למסע החלוצים האפריקנרים בשליש השני של המאה ה-19.

ביוני 2004, באקט של התרסה כמעט-קומית, אוראניה הודיעה שהיא מכניסה למחזור "מטבע" משלה, שיש לו תוקף רק בגבולות אוראניה.

אשר לערפאת ולשטחי מרותו, החששות שהובעו ב"מכתב" הזה, כמעט לפני עשרים שנה, התממשו. ערפאת לא היה מסוגל להיות מנדלה, הן בגלל התרבות הפוליטית שבה פעל, הן בגלל תכונות אופיו והרגליו, והן מפני שאויביו לא הקלו עליו לגלות תכונות מנדליות. למרבה הטרגיות, הדמיון בין המדינה הפלסטינית כי תקום ובין בנטוסטן לא התמעט.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ינון ג.   ביום 8 בדצמבר 2013 בשעה 15:14

    פוסט מצויין, בהחלט רלוונטי גם היום. תודה רבה

  • דני פ   ביום 8 בדצמבר 2013 בשעה 19:46

    מנדלה פלסטיני יגלה עקשנות והתמדה בלתי רגילים עד הניצחון המוחלט. לאחר מכן יגלה נדיבות כלפי אויביו, הסדר שיחזיק לזמן בלתי ידוע. כמה זמן? בזימבבווה המנצחים גילו נדיבות מעמד 20 שנה, בדרום אפריקה, מי יודע.

  • גולדבלט משה   ביום 9 בדצמבר 2013 בשעה 5:34

    לאחרונה עולים בי כמה וכמה הרהורי כפירה איני יודע מה לעשות אתם. האם מצבה של דרום אפריקה השתפר? האם מצבה של אפריקה בכלל השתפר לאחר סיום הקולוניאליזם? האם לא היה טוב יותר לו היה נמשך שלטון האדם הלבן. האם מצב הערבים השתפר בעקבות השחרור מהאימפריה העות'מנית והכיבוש הבריטי והצרפתי? האם ישתפר בעקבות פירוק מדינות הלאום המלאכותיות ועליית האסלאם ? האם לא עדיף לפלסטינים להיות תושבים עם זכויות רבות אבל לא שוות במדינה יהודית מאשר אזרחים מלאים במדינתם העלובה והמושחתת?

    • יואב קרני   ביום 10 בדצמבר 2013 בשעה 7:18

      משה, הרהוריך בעניין הזה אינם חדשים. הם התחילו להישמע עוד בשנות ה-70 מצד ״הפילוסופים החדשים״ בצרפת. אני נזכר שפרופ׳ יהושע פורת כתב מאמר בעד רה-קולוניזציה של העולם השלישי ב׳הארץ׳ כמעט לפני שלושים שנה.

      יוסף לפיד כתב ב-1974, ב׳מעריב׳, מאמר וולגרי במיוחד על כשלון אפריקה השחורה (שהוא ייחס למנת משכל נמוכה של ״אנשים שחיו בג׳ונגלים״).

      לשיטתך, מוטב היה לרוב המדינות בעולם להיעלם, או לחזור אל החיק הקולוניאלי/אימפריאלי, כולל ישראל. מה יש, לא היה כדאי לתת לבריטים עוד מאה שנה? היינו יכולים להיות חלק מן האיחוד האירופי, כמו למשל טאהיטי בדרום האוקיאנוס השקט, או ראוניון באוקיאנוס ההודי (בזכות המשך השתייכותן לצרפת).

      האם הזכות להגדרה עצמית גדולה מן הזכות ל״רדיפת אושר״ (כפי שכתב תומס ג׳פרסון במגילת העצמאות של ארה״ב)? או האם היא נופלת ממנה? האם מותר, או אפילו צריך, לשלול עצמאות ממי שלא הבשילו די הצורך כדי לקבל אותה?

      זה היה הגיונה של ״רודזיה״, המושבה הבריטית המורדת, שהכריזה עצמאות חד-צדדית ב-1965, תחת שלטונו של מיעוט לבן קטנטן. היא לא עשתה כן בשם ״הפרדת גזעים״ בנוסח דרום אפריקה. מספר מסוים של שחורים דווקא הורשו להצביע, והיו מיוצגים בפרלמנט. היא רק טענה, שהאוכלוסיה השחורה עדיין לא הגיעה אל פרקה, והתהליך הזה יצריך הרבה שנים. היא כפרה בעצם הרעיון של ״שלטון רוב״ (״לא באלף השנים הבאות״, אמר ראש הממשלה הלבן, אייאן סמית׳). שלטון הרוב הגיע 14 שנה אחר כך, עם תוצאות הרות-אסון. רודזיה, שהיתה לזימבבווה, היא מן הסיפורים הטרגיים של עצמאות אפריקה.

      מה זה אומר? האם זה אומר שמשטר גזעני היה צריך להוסיף ולהתקיים בה עד שהוא יחליט שאין בו עוד צורך? ואם התשובה חיובית, אולי צריך להחיל אותה על הרבה תהליכים דמוקרטיים במדינות קיימות: אל תשלול את עצמאותן, אבל שלול-נא את זכותו של הרוב הלא-כשיר, הלא-מלומד לנהל אותן. כך התנהלו שיטות פרלמנטריות רבות באירופה במאה ה-19.

      מצבה של דרום אפריקה בוודאי השתפר מאז 1994. עשרות מיליונים אינם מדוכאים ומושפלים יום אחר יום. תנועותיהם אינן מוגבלות, זכויות האזרח שלהם אינן מואצלות לבנטוסטנים נידחים, ילדיהם נשלחים לאותם בתי הספר ולאותן האוניברסיטאות. דרום אפריקה העצמאית בוודאי לא מילאה את רוב הציפיות. היא שרויה במשבר משילות. האליטה הפוליטית שלה מושחתת ומופרשת מן העם. יש בה אלימות לא-פוליטית גרוטסקית. אבל זה מכלל המשברים שארץ עצמאית (ורבת משאבים, ורבת כשרונות) תצטרך לפתור בעצמה.

      אני מתגורר בימים האלה בהודו. האם הודו יצאה נשכרת מעצמאותה, לפני 66 שנה? כמובן. היא רבת משברים, וקרעים נקרעו במירקם החברתי שלה. יש בה שחיתות עצומת ממדים, הניכרת בחיי היום יום וכמובן גם בהתנהגות האליטות, וממאיסה את חייהם של מיליארד+ תושביה. אבל רק השבוע ראינו התקוממות אלקטורלית מרשימה נגד הממסד באיזור הבירה דלהי: מפלגה חדשה הופיעה יש מאין, והורידה את מפלגת הקונגרס מן השלטון בעיר ובסביבותיה. זה יתכן רק בארץ עצמאית (ודמוקרטית).

      כאשר חבר הלאומים עליו השלום העניק ״מנדטים״ לבריטניה ולצרפת על המזרח התיכון ועל דרום מערב אפריקה (נידון אז ברצינות גם הרעיון של מנדט אמריקאי על ״ארמניה״, שנועדה להשתרע על פני כל מזרח אנטוליה), הרעיון אמנם היה שהארצות הממונדטות יוכנו בהדרגה לעצמאות מדינית. ההדרגה הפכה למנוסה מבוהלת במזרח התיכון. הדה-קולוניזציה החד-צדדית של אפריקה (זאת אומרת, ארצות שהיו ״מושבות״, לא ״מנדטים״) היתה חפוזה מאוד. הבלגים שיחררו את קונגו הענקית עם משהו כמו תריסר בוגרי אוניברסיטאות. היא משלמת את המחיר המזעזע עד עצם היום הזה.

      אידאלית, עצמאות צריכה להיות הדרגתית. אבל מי בדיוק ינהל את ההדרגה הזו, במקרה הפלסטיני? צבא ישראלי? ליגיונות מתנחלים?

      כך או כך, את הנעשה אין להשיב. יום אחד יהיה משטר ניאו-קולוניאלי סיני על פני כל המרחב מחיפה עד שאנחאי, או קונדומיניום סיני/איראני/טורקי. עד אז הכול יהיו ממונים באופן בלבדי על ניהול בצותיהם.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: