הם מפחדים

מפני נרנדרה מודי, המועמד להיות ראש הממשלה הבא של הודו. יוזמה בבית הנבחרים האמריקאי קוראת לממשל לאסור את כניסתו לארה״ב, ומזהירה מפני עליית סדר יום דתי לאומני ״פלגני ואלים״. אבל לנוכח דשדוש כלכלי ושחיתות, המונים נוהרים לאספות הבחירות של מודי, ושותים בצמא את הרטוריקה הארסית שלו נגד מפלגת השלטון. מה תעשה ארה״ב? (לישראל אין סיבה לדאוג.)

נרנדרה מודי, NaMo בקיצור ההודי המקובל, לבוש ב׳קורטה׳ אופיינית. לסקרי דעת הקהל אי אפשר להאמין, אבל מאות האלפים הנוהרים לאסיפות הבחירות שלו רומזים שיש לו סיכוי לא רע להנהיג את הודו לאחר מאי 2014

נרנדרה מודי, NaMo בקיצור ההודי המקובל, לבוש ב׳קורטה׳ אופיינית. לסקרי דעת הקהל אי אפשר להאמין, אבל מאות האלפים הנוהרים לאסיפות הבחירות שלו רומזים שיש לו סיכוי לא רע להנהיג את הודו לאחר מאי 2014

כמעט מבלי משים — אפילו ההודים לא כל כך שמו לב — הצעת החלטה דרמטית, אולי חסרת תקדים, הונחה על שולחנו של בית הנבחרים בוושינגטון. בתמיכה דו-מפלגתית רחבה נקרא השבוע הממשל להוסיף ולהחרים את האיש, העשוי להיבחר בעוד חצי שנה לראש הממשלה הבא של הודו.

לשון ההחלטה פשוט עוצרת נשימה. לא זו בלבד שהיא סומכת את ידיה על החלטה, שקיבל עוד הנשיא בוש הבן ב-2005, לאסור את כניסתו של האיש לארה״ב, אלא שהיא קוראת לממשלת הודו

״להתנגד בפומבי לניצולם של הבדלים דתיים, ולגנות את רדיפתם של מיעוטים דתיים ואת האלימות נגדם, בייחוד בתקופה המוליכה לבחירות הכלליות ב-2014״.

להלן תמצאו חומר נפץ של ממש.

״בניגוד למסורות הסובלניות והפלורליסטיות של אמונת ההינדו, זרמים של תנועות הינדואיות לאומניות מקדמים סדר-יום פלגני ואלים, המזיק לרקמה החברתית של הודו״.

ההצעה קוראת לממשל לכלול חופש דת וזכויות אדם ב״דיאלוג האסטרטגי״ עם הודו. הדיאלוג הזה עומד כיום ביסוד היחסים ההדוקים בין וושינגטון לדלהי. יוזמי ההצעה קוראים לממשל אובמה להעלות את הנושאים האלה ״במישרים עם הממשלה הפדרלית בהודו ועם הממשלות של מדינות יחידות״ (בהודו יש 28 מדינות ושבע כמעט-מדינות).

האיש על הכוונת הוא נארנדרה מודי (Narendra Modi), ראש הממשלה של מדינת גוג׳אראט, בצפון מערב הודו, מועמד האופוזיציה לכהונת ראש הממשלה הפדרלית בבחירות הממשמשות ובאות. הצעת ההחלטה בבית הנבחרים של ארה״ב מכוונת חד-משמעית נגדו — ונגד הימין ההודי, שסיעה דתית לאומנית נותנת בו את הטון. המיעוטים הדתיים, שהלאומנים מסכנים, הם בראש ובראשונה המוסלמים (14% של האוכלוסיה, על פי הערכה מקובלת אך לא סמכותית).

להקדים מכה לתרופה

נצחון של הימין הדתי ההינדואי נחשב עכשיו סביר למדי, אם כי סקרי דעת קהל בהודו ראויים לאמון מוגבל. הצירוף של משבר כלכלי מתמשך ושל שחיתות מסמרת שיער מעורר בהכרח את הרושם, שהמצביעים יעשו למפלגת השלטון בדלהי מה שהם עושים לעתים מזומנות למפלגות שלטון במדינות האינדיבידואליות: ישלחו אותה אל ספסלי האופוזיציה. זו תרופה הודית בדוקה, גם אם לא תמיד מועילה.

בנסיבות כאלה, הצעת ההחלטה בוושינגטון היא בחזקת נסיון להקדים מכה לתרופה. קצת קשה להאמין שאיזשהו נשיא אמריקאי יוכל לאמץ אותה. לקונגרס ממילא אין הסמכות לנהל את מדיניות החוץ.

לפני שלושים שנה, החלטה כזאת היתה מעוררת לכל היותר אי-נוחות, או משיכת כתפיים, מפני שהודו עמדה הרחק מחוץ למחנה ידידיה של ארה״ב. המצב השתנה מאז במידה דרמטית. הודו היא שותפת אסטרטגית בכירה של ארה״ב באסיה ובמלחמה נגד הטירור האיסלאמי. כלכלית, הודו עלתה ממעמד של משתתפת זוטרה לחלוטין בסחר הבין לאומי לתורמת מרכזית. ב-1985, היקף הסחר שלה עם ארה״ב עמד על ארבעה מיליארד דולר ופחות. ב-2012 הוא הגיע ל-62 מיליארד דולר ויותר, והפוטנציאל גדול לאין שיעור מזה.

כמעט אין צורך להזכיר לישראלים מה קרה מאז ביחסיהם עם הודו. לפנים אנטי-ישראלית לתיאבון, הודו היא עכשיו שותפת מדינית ואסטרטגית מן המעלה הראשונה, גם אם היקף הסחר הלא-צבאי הוא עדיין קטן מאוד.

מה תעשה אפוא ארה״ב אם נרנדרה מודי ו״סדר היום הפלגני והאלים״ שלו יעלו לשלטון בחודש מאי? ומה תעשה הודו בהנהגתו, אם חזית דו-מפלגתית רחבה בקונגרס של ארה״ב תתייצב נגד ממשלתה החדשה, מסיבות מוסריות ורעיוניות? הדעת נותנת ששתיהן, ארה״ב והודו, יהיו פרגמטיות, מפני שהאינטרסים הפוליטיים והחומריים יאפילו בסופו של דבר על כל שיקול אחר. אבל צל כבד יתארך מעל מערכת היחסים הזו, אם הקונגרס ולפחות חלקים של דעת הקהל (אלה המתעניינים במידה כלשהי בעולם החיצון) יחשבו, שבראש הודו עומד אדם מסוכן.

אגב, ישראל כנראה לא תצטרך לחשוש מפני חילופי-שלטון בהודו. מודי ומפלגתו, הידועה בראשי התיבות האנגליים BJP (״בהאראטיה ג׳אנאטה פארטי״, או מפלגת העם של הודו), רוחשים ידידות לישראל. BJP היא גילגול-נשמתה של מפלגת ג׳אן סאנג, שהיתה הקול הפרו-ישראלי הכמעט-יחיד בהודו משנות ה-50 ואילך. היא עמדה אפילו בקשרים הדוקים עם תנועת החרות של מנחם בגין.

ישראלים יוכלו אולי לתהות אם יום אחד יימצאו די צירי קונגרס בוושינגטון להציע החלטה נגד ״סדר יום פלגני ואלים של תנועות יהודיות לאומניות״. אבל תנוח דעתם, זה לא יקרה, אלא אולי אם משה פייגלין יהיה מועמד הליכוד לראש הממשלה.

ברכות ליתושים שעקצו את הנסיך

רשמית, אין עדיין אפילו מועד לבחירות הכלליות בהודו, והמפלגות עדיין לא מינו את מועמדיהן ל״לוק סאבהא״, הבית התחתון של הפרלמנט (545 מושבים). אבל מערכת הבחירות נמצאת בהילוך גבוה מאוד. מודי מכתיב את הקצב ללא קושי, לטוב ולרע. הוא נואם כריזמטי בלשון ההינדית (המדוברת בכל צפון הודו. הבחירות יוכרעו במרכזי האוכלוסיה הגדולים של הצפון), והוא מושך מאות אלפים לכל אחת מעצרות הבחירות שלו.

מפלגת הקונגרס של משפחת גאנדהי (=גאנדי, בתעתיק העברי השגוי) לוחמת על נפשה. בראש המפלגה עומדת סוניה גאנדהי, אלמנתו של ראג׳יב, שהיה ראש הממשלה בשנות ה-80. ראג׳יב היה בנה של אינדירה, שעמדה בראש הממשלה במשך 15 שנה. אביה, ג׳ווהרלל נהרו, היה ראש הממשלה ב-16 השנה הראשונות של עצמאות הודו. בנם של סוניה ושל ראג׳יב, ראהול בן ה-43, הוא האיש מס׳ 2 במפלגה, ואין כמעט ספק שהוא יהיה ראש הממשלה אם מפלגתו תנצח.

מה למדת בבית הספר היום, ראהול ביישן שלי? יורש העצר של משפחת גאנדהי השתמט מן הפיסגה במשך שנים. עכשיו הוא נושא את דגלה המתנדנד של מפלגתו (המקור: Times of India, ששה במאי 2009)

מה למדת בבית הספר היום, ראהול ביישן שלי? יורש העצר של משפחת גאנדהי השתמט מן הפיסגה במשך שנים. עכשיו הוא נושא את דגלה המתנדנד של מפלגתו (המקור: Times of India, ששה במאי 2009)

מודי, בן 63, יוצק קיתונות של סרקזם. הוא קורא לראהול ״שאהזאדה״, או ״נסיך״ (בהינדית עם שורשים פרסיים). הלגלוג הארסי שלו עולה למפלגת הקונגרס על העצבים. כחוט השני במערכת בבחירות שלו שזור סיפורו האישי: הוא בן עניים, שנולד למעמד חברתי נחות, חילק תה לפרנסתו, ועלה לגדולה בזכות מאבק מתמיד; מולו עומד בן טובים, אשר נולד עם כפית כסף ענקית בפה, יוצא חלציה של אצולה פוליטית וחברתית, שנמשח לגדולה עוד ברחם אמו.

השבוע חצה מודי את גבולות הטעם הטוב. במהלך נאום בחירות במדינת מאדיה פראדש, במרכז הודו (72 מיליון בני אדם, כמו טורקיה), הכריז ראש הממשלה הבא-אולי:

״אני רוצה לברך את היתושים, אשר העזו לעקוץ את ה׳שאהזאדה׳, מפני שאיש לא העז לגעת במשפחתו זה מאה שנה״.

זו טענה קצת משונה, בהתחשב בזה שאביו של ראהול וסבתו נרצחו בידי אנשים, ששנאה אישית ופוליטית פיעפעה בהם כלפי משפחת גאנדהי.

ואמנם, שנאה כלפי המשפחה, וכלפי המפלגה שהיא מנהיגה, עומדת במרכז מסע הבחירות של מודי. לפחות פעם אחת הוא תיאר את בני המשפחה הזו כ״תרמיטים״. הוא חוזר ומצטט את משאלתו החסודה של המהטמה גאנדהי (אין קשרי משפחה בינו ובין הגאנדהים של ימינו), שמפלגת הקונגרס תתפזר לאחר העצמאות מאין בה עוד צורך. ״הבה נממש את משאלתו של המהטמה״, קורא מודי, ומבטיח ״הודו נקיה ממפלגת הקונגרס״.

״הזעם הכתום״

בעייתו של בית הנבחרים בוושינגטון אינה נובעת מהתנגדותו של מודי למפלגת הגאנדהים. גם אם היא טבולה בהרבה יותר מדיי סרקזם, היא חלק טבעי של מסע בחירות. מטרידים את האמריקאים רקעו האישי של מודי והרקע של מפלגתו. הוא והיא התחילו את עלייתם, בערך לפני 25 שנה, כחלק ממסע התעוררות דתי לאומני של ההינדו. המסע ההוא כוון לא רק נגד מוסלמים, אלא גם נגד חילונים מן ההינדו; ונגד תכניות של אפליה מתקנת לטובת מיעוטים חברתיים ואתניים אחרים.

״הזעם הכתום״ (על שם צבע גלימותיהם של נזירים הינדואים) פירנס את זינוקה האלקטורלי של מפלגת BJP בשנות ה-90. היא הרכיבה ממשלה בפעם הראשונה ב-1996, ושלטה בין 1998 ל-2004. היא היתה מועמדת לנצחון נוסף, בזכות השגי מדיניותה הכלכלית. אבל היא הפסידה, וחזרה והפסידה ב-2009, מפני שלא הצליחה לדבר אל לבם של עניי הודו, מי שהשגשוג הכלכלי השאיר מאחור.

מאז, היא לא חדלה להתלבט איזו אסטרטגיה תחזיר אותה לשלטון. מודי מוצג כמנהל מוכשר של מדינתו (60 מיליון, העשירית בגודלה בהודו, גדולה כאיטליה). ב-12 שנות מנהיגותו, גוג׳אראט נחלה הצלחות כלכליות ומשכה השקעות מתעשיות-ענק בהודו ומחוצה לה (גם מישראל). אבל נסיונה של המפלגה בזירה הארצית מראה, שאין זה מספיק לנופף במעלות טכנוקרטיות. צריך הרבה יותר מזה. נחוצה פניה אל הרגש, אפילו אל האינסטינקטים: גם אל הלב, גם אל המעיים.

זה בדיוק התחום שבו מודי כה מיטיב. זה התחום המדאיג את המחוקקים בוושינגטון. זה התחום המדאיג הרבה ליברלים חילונים בהודו, הינדו כמוסלמים. גם אם סר חינה של מפלגת הקונגרס השלטת — והוא אמנם סר, לרגל ניהול כושל, ובמיוחד בגלל שחיתות עצומת ממדים — האלטרנטיבה של מודי מדאיגה אותם. במאורעות חברתיים בדלהי אפשר לשמוע ביטויים קיצוניים של דאגה, והשוואות בין מודי ובין אדולף היטלר.

לחרדה הזו ניתן פומבי זה לא כבר בדברים שאמר יריב אישי מר של מודי, ניטיש קומאר, העומד בראש ממשלתה של ביהאר, המדינה השלישית בגודלה (103 מיליון בני אדם). קומאר השווה את שיטותיו של מודי עם אלה של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.

כרגיל בתעמולת בחירות, יש כאן הגזמה לא מבוטלת. אבל אלה אינה זמנים רגילים בהודו. תחושה של מבוי סתום שורה על הדמוקרטיה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם. הערגה אל יד חזקה מעניקה השראה לקקופוניה הפוליטית שלה. בחלל מנסרת השאלה איך להוציא את הודו מן הבוץ, ואיך לממש את הפוטנציאל של 1.2 מיליארד בני אדם. נראה בעליל שלמפלגת השלטון אין עוד תשובות משכנעות. עליית מודי היא התוצאה האולי-בלתי-נמנעת.

כה כריזמטי, כה מפחיד

בדצמבר שעבר העניקו המצביעים במדינת גוג׳אראט תקופת כהונה רביעית לראש ממשלתם (chief minister, להבדיל מ prime minister בזירה הארצית). זה היה נצחון אישי ללא תקדים. זרי הדפנה הורעפו על נארנדרה מודי (Narendra Modi), המושל בגוג׳אראט ביד ברזל זו השנה ה-13. תחת שלטונו, גוג‘אראט צמחה בקצב היאה לנמרים מזרח-אסיאניים, ממוצע של כמעט 10% בשנה. היא נעשתה יעד מבוקש להשקעות מקומיות וזרות.

העיתונות הבין לאומית קושרת כתרים מביכים למודי. כותב פורה אחד, רוברט קפלן האמריקאי, לא ידע את נפשו לאחר ראיון עם הצ‘יף מיניסטר. ”פגשתי את ג‘ימי קרטר, את ביל קלינטון, את ג‘ורג‘ בוש האב והבן“, כתב קפלן, ”פנים אל פנים, מודי מביס את כולם בכריזמה“. לא חיווי שופע אינטליגנציה, צריך להגיד, אבל זה ביטוי לפיק הברכיים, שאחז חלקים של העיתונות הזרה במגעה עם מודי. היא עזרה לו לשווק דימוי של איש חזק, אדריכל של צמיחה כלכלית, שההודים — ומי לא בעצם — זקוקים לו עד ייאוש.

חוץ מזה, שארה“ב אסרה על מודי את הכניסה לתחומיה. ובריטניה סירבה עד לאחרונה ממש לקיים כל מגע אתו או עם ממשלתו. ועדת חקירה שמינה בית המשפט העליון של הודו נמנעה מלהאשים אותו בפלילים, אבל בית משפט שלח לכלא את אחת מחברות ממשלתו.

על מודי מרחף צלו של יום קודר אחד בפברואר 2002, שבו נשחטו לפחות אלף מוסלמים בידי אספסוף מבני ההינדו באהמדאבאד (Ahmedabad), הגדולה בערי גוג‘אראט. שוטרים עמדו באפס מעשה, וצפו בפוגרום, בשעה שנשים זקנות ועוללים הושלכו אל תוך צמיגים בוערים.

חודשיים אחר כך, ארגון אמריקאי להגנת זכויות האדם פירסם דוח של 75 עמוד על הטבח, תחת הכותרת האומרת הכול, ”‘לא קיבלנו הוראות להציל אתכם‘ — השתתפות המדינה במהומות הבין-עדתיות בגוג‘אראט והסכמתה שבשתיקה“.

זה היה הטבח האחרון של הינדו במוסלמים בהיסטוריה העקובה מדם של הודו. מוסלמים הוסיפו לטבוח הינדו, בהתקפות טירור מתוכננות היטב, כמו זו במומבאיי, לפני ארבע שנים. אבל פוגרומים, במסורת הטראגית של חלוקת הודו, לא נראו עוד. אולי מפני שזה האחרון התרחש לאחר שהפציע עידן הטלפונים הסלולריים והאינטרנט. יותר מדיי נחשף ברבים מן ההכנות לטבח ומהכוונתו. לא היה צורך בתיאוריות קונספירציה, כדי להבין שאמנם היתה קונספירציה.

ככה ייעשה למסגד שהכתומים אינם חפצים ביקרו. לאומנים הינודאיים נראים כאן במהלך הריסת המסגד בן 500 השנה באיודהיה, 1992. המטרה: לחזור ולהקים את בית המקדש של האל ראם

ככה ייעשה למסגד שהכתומים אינם חפצים ביקרו. לאומנים הינדואיים נראים כאן במהלך הריסת המסגד בן 500 השנה באיודהיה, 1992. המטרה: לחזור ולהקים את בית המקדש של האל ראם

מקדש למלך ראם

הטבח של אהמדאבאד התרחש מייד לאחר שאספסוף מוסלמי הצית קרון רכבת, והעלה באש 56 מנוסעיה, ביום השנה העשירי להתקפה על מסגד מפורסם בצפון הודו. שם, בעיר ששמה איודהיה, התחולל עימות רב אסוציאציות: ההינדו טענו, שהמסגד בן 500 השנה הוקם על הריסותיו של מקדש הינדואי עתיק; והמקדש עצמו הוקם מלכתחילה כדי לציין את מקום הולדתו של הנסיך ראם, הגילגול השביעי של נשמת האל ההינדואי וישנו.

את הריסת המסגד יזם הימין הדתי של ההינדו, שמחלציו בקעה מפלגת האופוזיציה העיקרית, הידועה בראשי התיבות BJP (מפלגת העם ההודית). מאורעות איודהיה הזניקו את BJP אל מרכז הזירה הפוליטית. היא היתה הכוח הדומיננטי בפוליטיקה ההודית כמעט עשר שנים, עד תבוסתה הלא-צפויה, ב-2004. היא גם הגיעה לשלטון בכמה מדינות גדולות של הפדרציה ההודית. אבל גוג‘אראט היא היהלום שבכתר, ראיה שהמפלגה הזו יכולה גם לשלוט, לא רק להסית.

תבוסתה הניצחת של BJP בבחירות של 2009, והאימפוטנציה של מנהיגיה בשנים הבאות, סללו את דרכו של מודי אל הפוליטיקה הארצית. מיום נצחונו המוחץ בבחירות בגוג׳אראט הוא נעשה המועמד הבלתי נמנע להנהיג את BJP, ולהחזיר אותה לשלטון, אף כי זקני המפלגה, כולל פטרונו משכבר הימים, לאל קרישנה אדוואני הזקן, ניסו למנוע את המהלך הזה. לבסוף, בספטמבר, משחה המפלגה את מודי למועמדה הרשמי לראש הממשלה.

מפלגת הקונגרס נמנעה עד עצם היום הזה מלהציג רשמית את מועמדה שלה. אמנם ברור למדי שהמועמד הזה הוא ראהול גאנדהי, אבל אולי המפלגה מעדיפה לקיים צל של ספק. בהשוואה הישירה בין מודי לגאנדהי, לגאנדהי אין סיכוי.

המכשול העיקרי בדרכו של מודי הוא צל הפוגרום של 2002. הבריטים, מהיותם להוטים לעשות עסקים עם גוג‘אראט, הסירו את החרם עליו בשנה שעברה, למעשה אם גם לא להלכה. דיפלומטים אמריקאיים אומרים, שהצי‘ף מיניסטר חופשי עכשיו לעתור לאשרת כניסה. עשרים-וחמישה חברי קונגרס בוושינגטון כתבו לפני שנה למזכירת המדינה הילרי קלינטון, וביקשו שהחרמת מודי תעמוד בתוקפה. (הנה המכתב, בפורמט PDF).

בראש המחרימים עומד רפובליקן, אשר ביקר בגוג‘אראט מייד לאחר הטבח. הוא הובל אז אל ביתו של ציר מוסלמי באסיפה המחוקקת המקומית, אשר נרצח בפוגרום. הרפובליקן, ג‘ו פיטס מפנסילווניה, זוכר את ”דמו של חבר הפרלמנט שהוקז על קירות הבית… המראה הנורא הזה נחרת בזכרוני“.

רק 160 מיליון מוסלמים

האם הפוגרום נחרת גם בזכרונה של הודו? מפלגת הקונגרס, העומדת בראש הממשלה הפדרלית, מקווה שנחרת, אם כי למרבה העניין היא נמנעה מלהזכיר אותו במפורש במערכת הבחירות שלה בגוג‘אראט, לפני שנה. זה לא יהיה מחוכם מבחינה פוליטית. יש אמנם כמעט ששה מיליון מוסלמים במדינה הזו, אבל הם רק עשירית האוכלוסיה.

מחוץ לגוג‘אראט, זכרון הפוגרום ממלא תפקיד הרבה יותר מרכזי. במרכז חייה של הודו עומד אתוס חילוני. אף כי 75% מתושביה הם הינדו, ורק 14% הם מוסלמים (”רק“ אומר 160 מיליון בני אדם), היא, בניגוד לפקיסטן, אינה מדינת-לאום או מדינת-דת. איש לא יעלה בדעתו להשביע את שריה, או את פקידיה, בנוסח הפקיסטני של ”אני נשבע שאני מוסלמי, ומאמין ביחידותו של אללה“. בהתחשב בבעייתיות ההיסטורית של יחסי הינדו ומוסלמים, הדו-קיום ביניהם בגבולות הודו (חוץ מקשמיר המסובכת) הוא טוב במידה יוצאת דופן. העמדת נארנדרה מודי בראש הממשלה המרכזית עלולה לאיים על הדו-קיום הזה.

הנסיון להאט את אקספרס מודי בגוג׳אראט נחל כשלון חרוץ. מפלגת הקונגרס אפילו לא הצליחה לנגוס נגיסה של ממש ברוב הפרלמנטרי העצום שלו. אבל, אמא סוניה גאנדהי, נשיאת מפלגת הקונגרס ודמות-המפתח בקואליציה השלטת, ובנה, סגן הנשיא של המפלגה ויורש העצר, ראהול גאנדהי, נשאו נאומים מתלהמים נגד מודי.

ראהול. משמאלו ראש הממשלה הפדרלית מנמוהאן סינג, אמא סוניה גאנדהי (נשיאת המפלגה ונשיאת הקואליציה השלטת), שילה דיקשיט (ראש הממשלה של איזור דלהי, העומדת עכשיו לבחירה חוזרת)

ראהול. משמאלו ראש הממשלה הפדרלית מנמוהאן סינג, אמא סוניה גאנדהי (נשיאת המפלגה ונשיאת הקואליציה השלטת), שילה דיקשיט (ראש הממשלה של איזור דלהי, העומדת עכשיו לבחירה חוזרת)

מודי התקשה להסתיר את הבוז שלו לנסיך הצעיר (43). הוא קרא לו בלעג ”ראהול באבא“, הזכיר בסרקזם את מוצאו האיטלקי (אמא סוניה נולדה וגדלה בטורינו), והתנבא שראהול יצליח לחסל את מפלגת הקונגרס, תחילה בגוג‘אראט, ואחר כך בשאר הודו.

הודו לא ראתה מערכת בחירות כזאת. המדיה החברתית גויסה לתועלת מעמד הביניים העירוני הגדל; להטוטי טכניקה העמידו הולוגרמה תלת-ממדית של מודי על כל במה ותחת כל עץ רענן; יוטיוב התפקע מעודף גימיקים. היו גם טכסיסים ישנים ובדוקים, כמו חלוקת בגדים, אבל אפילו כאן היה גימיק: גברים קיבלו ”קורטה“, הלוא היא חולצת הפיג‘מה האופיינית של הודו, בסגנון נארנדרה מודי: פשוטה, מחוספסת, שווה לכל נפש, כיאה לידיד האיש הפשוט.

יודעי הודו לא חדלו להזכיר מאז שגוג׳אראט אינה הודו; שהיא תמיד היתה הרבה יותר שמרנית (אסורה בה מכירת אלכוהול, למשל, לא מסיבות מוסלמיות, אלא מסיבות דתיות הינדואיות), תמיד היטיבה הרבה יותר במסחר ובעסקים. שנויה במחלוקת היא המידה שבה הכריזמה של מודי תרשים מדינות אחרות ואזורים אחרים של הודו. זה בדיוק הטעם שהעיניים נשואות עכשיו אל חמש מדינות.

namo_vs_prince

רמז קטן מ-110 מיליון הודים

לפני עשרה ימים התחיל סיבוב של בחירות לפרלמנטים המקומיים של החמש. הוא יושלם בארבעה בדצמבר, והקולות ייספרו בשמונה בדצמבר. הפרקטיקה המסובכת הזו מתחייבת מגודלה של הודו ומן הקשיים הלוגיסטיים הבלתי רגילים שבחירות מזמנות. לפעמים הבוחרים נמצאים בכפרים קטנטנים במעבה יער-עד.

הבחירות של השבועות האלה מתנהלות במדינות הבאות:

* מאדהיה פראדש, המדינה הששית בגודלה, 72 מיליון בני אדם. הן יתקיימו ב-25 בנובמבר. במאדיה פראדש שולטת כיום BJP, האופוזיציה הפדרלית.

* צ׳האטיסגאר, המדינה ה-16 בגודלה, 25 מיליון בני אדם, הצביעה בשני סיבובים, ב-11 וב-19 בנובמבר. היא מדינה בעלת אוכלוסיה ״שבטית״ ניכרת, הרחק מן הערים הגדולות. היא גם זירת-פעילות מרכזית של מחתרת מאואיסטית רצחנית. אף היא נמצאת בשליטת BJP.

* רג׳סטהאן (=רג׳סטאן), הידועה יפה לתיירים ישראליים, המדינה השמינית בגודלה בהודו, כמעט 69 מיליון בני אדם, תצביע ב-1 בדצמבר. כיום שולטת בה מפלגת הקונגרס, הלוא היא מפלגת השלטון הפדרלית.

* האיזור המטרופוליטני של דלהי הבירה, עם כמעט 17 מיליון תושבים, יבחר ממשלה מקומית ב-4 בדצמבר. הוא נמצא זה 12 שנה בשליטתה של מפלגת הקונגרס. באותו היום תצביע גם אחת המדינות הקטנות ביותר, מיזוראם, בצפון מזרח הודו, מיליון תושבים. השלטון בה נמצא בידי מפלגת הקונגרס.

בחמש המדינות האלה יש 110 מיליון בעלי זכות בחירה, יותר ממספר בעלי זכות הבחירה בגרמניה ובבריטניה גם יחד. ההודים נוטים להצביע בהמוניהם, לפעמים אגב סכנה לחייהם (כמו למשל בצ׳האטיסגאר, שבה הצביעו כמעט 75% מבעלי זכות הבחירה על אף איומי האלימות של המאואיסטים).

מפלגת הקונגרס תסתפק בהחלט בשמירת נכסיה הקיימים. BJP לא תוכל להסתפק בסטאטוס-קוו. נצחון ברג׳סטן יכניס אותה לאופוריה; נצחון ברג׳סטן ובדלהי יהיה שקול כנגד הכרזת נצחונה בבחירות לפרלמנט הפדרלי. תוצאה כזאת תכניס את מפלגת הקונגרס ואת בעלי בריתה לפאניקה עמוקה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “הם מפחדים”

  1. Tal Harris הגיב:

    Fascinating. Thank you

  2. דני פ הגיב:

    מה שמסקרן במיוחד במועמדותו של מודי הוא שהוא בן לקאסטה נמוכה יחסית: הוא שייך לקסטת Ghanchi (יצרני השמנים), אם כי לא ברור לי אם קאסטה זו היא אחת הקאסטות שזכאיות להעדפה מתקנת (נושא הקאסטות אינו נהיר לי במידה מספקת, למעשה אינו נהיר לי כלל, אך ברור שזה חיוני לחלוטין אם רוצים להבין את הודו). עד היום היתה ה-BJP מפלגתם של בני הקאסטות הגבוהות — וכך גם הנהגת המפלגה. אם יצליח מודי להביא מצביעים בקרב הקאסטות הנמוכות זה יהיה מרשים ביותר.

    לגבי החלטת הקונגרס האמריקאי: כאשר היו אימפריות רשע באמת משמעותיות כמו גרמניה הנאצית או ברית המועצות, ארה”ב הצליחה להתמקד בנושא. אבל בהיעדר אימפרית רשע (ושום גורם בעולם המוסלמי אינו מגיע לדרגת אימפרית רשע), מדיניות החוץ האמריקאית מצטיירת כאוסף גחמות לא קשורות. אבל לא נורא, ארה”ב מוקפת באוקיינוסים וזה לא כל כך חשוב עבורם.

    גאנדהי? באמת? הה״א מציינת עיצור מנושף, אבל אנשים שאינם דוברים שפות הודיות אינם יודעים מה זה אומר. הוספת הה״א תגרום לאנשים לבטא את השם בצורה שגם היא לא נכונה. לא מיותר?

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, דני. שייכותו לקאסטה נמוכה היא המפתח לאישיותו ולרגשותיו. התפתחה בו מרירות ארסית כלפי האליטה, ואין לך אליטה יותר מובהקת מן האליטה של מפלגת הקונגרס. ובתוך הקונגרס אין לך אליטה מובהקת יותר ממשפחת גאנדהי. שנאתו אל המפלגה ואל המשפחה חוזרת ומתפרצת בכל מיני אופנים.

      בתחילת השבוע הוא נתן ביטוי למרירות, אשר דיבר על איבת האליטה של דלהי כלפיו. היו להתפרצות הזו טונים ריצ׳ארד-ניקסוניים, שלא לומר אדולף-היטלריים. אבל, צריך להודות, היתה בה גם מידה של אמת. משפחת גאנדהי אמנם נוהגת כמו לשלטון נולדה.

      הנה כך נראתה הכותרת השבוע בעתון ׳הינדו׳.

      מודי תוקף את האליטה

  3. דני פ הגיב:

    דווקא רגשות אנטי-אליטיסטים אינם מוגבלים לשכבות הנמוכות ביותר – הן משותפות לציבורים רחבים, אפילו לאנשים בשכבות גבוהות יחסית שחושבים שאיפשהו בעיר הגדולה יש מישהו שמתנשא עליהם. הקו של מודי לא נראה לי בהכרח קשור למוצאו בקסטה נמוכה. חוץ מזה, לתקוף את חדלי האישים מהמשפחה המלכותית של הודו נראה לי כמו הגיון צרוף.

    אני לא חושב שלמודי יש סיכוי להפוך לראש ממשלה אחרי הבחירות האלה. מאז שנות ה-90 ממשלות בהודו מורכבות מכמה מפלגות – ול-BJP פשוט אין בני ברית. רוב המפלגות הקטנות שתמכו ב-BJP ב-1999 ואפשרו לה להרכיב ממשלה (בקושי רב) עזבו אותה. האחרון שזנח את ה-BJP היא המפלגה השלטת בביהאר (כתבה זו מסבירה מדוע, תוך התייחסות מעמיקה לפוליטיקת הקאסטות). כיוון שאין למודי בני ברית, הדרך קדימה צריכה להיות לתקוף את מפלגת הקונגרס בכל הכוח, להציג את המפלגה ואת המנהיגים שלה ככלי ריק (תגיד מה שתגיד על ה-BJP, לפחות יש להם אתוס). בואקום שיווצר אולי ה-BJP לא תהיה המרוויחה העיקרית – ישנן המון מפלגות סקטוריאליות שיהנו מההפקר. ה-BJP תהיה המפלגה הגדולה ביותר, אך לא תוכל להקים ממשלה. תוקם וודאי קואליציה בין אותן מפלגות, אך היא לא תהיה מאוד יציבה. בבחירות שלאחר מכן, ה-BJP יהיו במצב טוב יותר, במיוחד אם יוכלו להעביר אליה את המצביעים של מפלגת הקונגרס הגוועת (כך לפי תסריט כזה).

    לפי הגיון זה הבחירות הקרובות הן כמו בחירות 1996. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך כפי שאמר מארק טווין, אבל היא כן מתחרזת.

    • יואב קרני הגיב:

      דני, אתה מחמיץ את העניין אם לא מעיקרו כי אז לפחות משוליו. המרירות האישית מאפיינת את הופעותיו הפומביות של מודי, את התבטאויותיו ואת מעשיו. הוא אינו רוצה לנצח בבחירות, הוא רוצה ״להשמיד״ את יריביו; הוא אינו רוצה לתת את הטון בהודו, הוא רוצה ״הודו נקיה מן הקונגרס״ (אתה שומע שם Judenreign); הוא אינו מסוגל לתקוף את יריביו בשמותיהם, הוא משתמש בכינויים פוגעים; הוא אינו מסוגל לשום גילוי פומבי של אמפתיה, כל מערכת הבחירות שלו מיוסדת על התקפות אישיות ועל הבטחות לנקם-ושילם.

      פוליטיקאי עם דרגה כזאת של רחמים עצמיים מסוכן בכל חברה.

      זה אולי אינו ניכר מספיק מן האינטרנט ההודי, אבל אני מנסה להעביר כאן תחושות וחרדות שאני קולט בשיחות אישיות וברחוב.

  4. D! בארץ הקודש הגיב:

    מהיכרות רחוב עם הכתומים הללו – גם אני מפחד. כשהם מציפים רחובות שלמים בתהלוכות עם דגלים וקריאות עדיף לזוז הצידה.

    ב2002 נקלעתי לעוצר של מספר ימים באודהיפור לאחר האירועים ההם. לא חשבתי אז שהם ימשיכו וילוו את הודו עד היום.

Leave a Reply