קו המשווה

מחקר חדש טוען שלא כדאי לסמוך על מנכ“לים צעירים מדיי. ההצלחות הגדולות מתחילות רק בגיל 50. זוכרים מה קרה למנכ“ל המבוגר של טיים-וורנר, כאשר התמכר לנעורי האינטרנט? אולי נוסחת סטיב ג‘ובס היא התשובה: לסלק אותו תחילה כדי שיתבגר, להחזיר כדי שיציל

הנשיא הזקן ביותר של ארה“ב היה כמעט בן 74, כאשר ניסה לחזור ולהיבחר. ויכוח הטלויזיה הראשון שלו בעונת הבחירות ההיא היה כשלון חרוץ. רונלד רייגן נראה ונשמע כאיש זקן. הוא התבלבל, לא השלים משפטים, לא שלט בחומר, לא שיכנע. פתאום, אם גם לשעה קלה, היה נדמה שגילו יכריע את הכף נגדו.

אבל בוויכוח השני עם יריבו הדמוקרטי, וולר מונדייל, הוא ויתר על ההתיימרות לדעת הרבה על הכול. כאשר נשאל על גילו, הוא השיב ”אין לי כוונה לנגח את יריבי באמצעות הזכרת צעירותו וחוסר נסיונו“ (הקישו-נא כאן, כדי לצפות ברגע ההוא ביוטיוב). הקהל באולפן, כולל היריב הצעיר וחסר הנסיון, התפקעו מצחוק.

מונדייל היה כמעט בן 57, פוליטיקאי משופשף זה 24 שנה, אשר כיהן כסגן נשיא ולפני כן כסנאטור. הבדיחה הספיקה. איש לא עסק עוד בגילו של רייגן. ביום ההצבעה, נובמבר 1984, הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות של ארה“ב.

שנתיים אחר כך, על סף יום הולדתו ה-76, כתב העת פורצ‘ן מרח את רייגן על עמוד השער שלו, תחת הכותרת ”המנכ“ל (CEO) הטוב ביותר באמריקה“.

זו היתה הפרזה ניכרת, ערב הסתבכותו הכמעט-פאטאלית של רייגן בשערוריה איומה של מכירת נשק לא חוקית לאיראן. אבל בעיצומה של גאות כלכלית מפורסמת, רונלד רייגן הזקן נהנה מהערצה ניכרת לא רק בין אזרחיו אסירי-התודה אלא גם בוול סטריט ובעולם התאגידים.

הלפיד? איזה לפיד?

בחירת רייגן היתה במידת-מה אקט הפרידה הרשמי של ארה“ב מג‘ון קנדי.

זה האחרון הושבע לנשיא, בינואר 1961, בהיותו בן 43. הוא ירש את הנשיאות מדוואייט אייזנהאור, הנשיא הזקן ביותר עד אותו הזמן. אייזנהאור עזב את הבית הלבן בשנתו ה-71. קנדי היה רשאי איפוא להכריז בנאום השבעתו, ”הלפיד נמסר לדור חדש של אמריקאים“ (צפו-נא ביוטיוב, שתי דקות וארבעים שניות מן הפתיחה).

האמריקאים, אומה של שוחרי-נעורים, לא התפעלו ביותר מתוצאות מסירתו של הלפיד. בין 1960 ל-1980 עלה בהתמדה, או לפחות לא פחת, גילם של הנשיאים שבחרו. ב-1980, בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז מלחמת העולם השניה, עם שיעור האינפלציה הגבוה ביותר מאז ומעולם, הבוחרים הטילו את משימת ההצלה על סבא.

קשה לדעת אם הם חשבו שהחיים מתחילים בגיל 70, או שבני 50+ הם אמנם ”צעירים וחסרי נסיון“, כפי שהתלוצץ רייגן. סביר יותר להניח שהם בחרו ברייגן מפני ששמו לא היה ג‘ימי קרטר.

אף על פי כן קרה אז משהו בתודעה האמריקאית. צדעיה של הפוליטיקה חזרו והאפירו. זו היתה תוצאה טבעית של דמוגרפיה: התבגר והלך הדור שנולד לאחר מלחמת העולם השניה, זה שהסוציולוגיה ייחדה לו את האיפיון baby boomers (על שם העליה הדרמטית בריבוי הטבעי בעקבות המלחמה). ברק אובמה הוא הנשיא הראשון שאינו שייך לדור הזה — אבל יריבו הבולט ביותר בין הרפובליקאים, מיט רומני, שייך גם שייך. הצעירים שב’תינוקות הבום הגדול’ עדיין נותנים את הטון.

לתינוקות הבום היו רגעים דרמטיים של ספקות עצמיים בשנים האחרונות של המאה ה-20, לא רק בפוליטיקה אלא גם בעסקים. לפחות למבוגרים שבהם לא היה מושג מה לעשות במהפכת הטכנולוגיה העלית. הם נטו להתפתות לנעורים: לא סתם לאנשים צעירים מהם, אלא לעולי-ימים ממש.

”יש לו מושג“?

תשדיר טלויזיה אופייני של הזמן ההוא (1999) מתאר מנכ“ל רב-כוח הולך לאיבוד על הרשת, וקושר יחסי אינטרנט הדוקים עם העובד בחדר-הדואר. הנער משיא לו עצות בענייני השקעות, ומלמד אותו איך לקנות מניות על הרשת.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=WOKDK0g1Gno[/youtube]

התשדיר לא הפריז. אם בכלל, הוא המעיט. השגיאה הגדולה ביותר בדברי ימי התאגידים היתה תוצאה ישירה של קידה עמוקה לפני הנעורים. זה קרה כאשר למנכ“ל טיים-וורנר, מעצמת-על בעולם התקשורת, לא היה מושג לאן הולך האינטרנט. גם למועצת המנהלים שלו לא היה מושג. הם היו מבוהלים. חברות שעתה זה הונפקו דהרו אל עמדות בכורה, לפחות מצד שווי השוק שלהן.

מאחר שלא היה להם מושג, הם החליטו לתפוס טרמפ על מישהו, שהכול הסכימו כי ”יש לו מושג“.

זה היה סטיב קייס, המייסד והמנכ“ל של AOL. נסיון להזכיר לאנשים צעירים מה היתה AOL לפני 15 שנה ופחות הוא הזדמנות לגלות עד כמה המזכיר הספיק להתרחק ממחוזות נעוריו. AOL היתה הכתובת הראשונה על האינטרנט, עוד לפני האינטרנט. מספר מנוייה עלה על 30 מיליון בארה“ב בלבד, והיא התפשטה בכל היבשות. כל עשרות מיליוניה שילמו הרבה כסף תמורת כרטיס הכניסה. זה היה לפני שדורות של גולשים התרגלו להניח שהאינטרנט הוא שטח ציבורי.

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים מה גדולות היו טעויותיו של קייס, למשל כאשר דחה את הצעתו הגאונית של פול אלן, ממייסדי מייקרוסופט, לפתוח את AOL לכל דיכפין, ולהפוך בזה את עצמה לבעלת הסטנדרטים באינטרנט.

ב-1999 השתרר הרושם הסביר, שהעתיד שייך לקייס. הוא היה בן 41 כאשר טיים-וורנר צנחה לרגליו, והתחננה שייקח אותה. היא אפילו הסכימה להעמיד את ראשי התיבות AOL לפני שמה. קייס נעשה היושב ראש והאסטרטג הראשי. התוצאה היתה מחיקת 80% משווי-השוק של טיים-וורנר. איש מן השושבינים לא נשאר שם. קייס גלה למדינת הולדתו, האוואי, כדי להשקיע בנדל“ן. ההחלטה ההיא נידונה להילמד, ולחזור ולהילמד, בבתי ספר למינהל עסקים כמופת של כשלון.

רופרט מרדוק סיפר לימים על הרגע שבו שמע את בשורת המיזוג בין AOL לטיים-וורנר, בתחילת 2000. ”שאלתי את עצמי: האם כולנו עומדים להפוך לחגבים?“ בגיל 80 הוא מוסיף לנהל את ניוז קורפ שלו, ואיש אינו חושב שהוא חגב (היא שווה ארבעה-עשר מיליארד דולר). מה מעניין שהמשבר הנוכחי בניוז קורפ, סביב האתיקה של עתוניה בבריטניה, הוא במידה רבה תוצאה של ”מסירת הלפיד לדור הבא“, ממרדוק האב למרדוק הבן. השבוע, מרדוק הבן נאלץ להתפטר מהנהלת עתוניו של אבא בבריטניה.

לעזור לו להיפטר

האומנם יש מחיר להסתמכות מוקדמת מדיי על הנעורים?

ג‘ק וולש, המנכ“ל המהולל של GE בשנות ה-90, היה בשעתו סמכות כמעט משיחית בענייני ניהול. עצותיו נלמדו באוניברסיטאות, ותיאוריות מפולפלות נקשרו בהן. הוא כותב בספרו ”לנצח“ (Winning), שהופיע ב-2005, על משבר ירושה בראש אחת מחטיבות GE. המועמד המבטיח ביותר לנהל את החטיבה היה צעיר נמרץ ופיקח, בוגר מינהל עסקים, יועץ לשעבר, עם נסיון ניהול מוצלח, אשר לקה לרוע המזל במידה של ”התרברבות“ (תרגום לא כל כך מוצלח של swagger).

וולש בהחלט העריך בטחון עצמי וסגולות של מנהיגות. אבל מן ההתרברבות הזו, הוא כותב, היה צורך לעזור לו להיפטר. כך או כך, הוא לא נבחר. רברבנות של נעורים לא השפיעה לרעה על הביוגרפיות של סטיב ג‘ובס, או ביל גייטס, או לארי פייג‘ וסרגיי ברין של גוגל, שלא לדבר על צעיר המנכ“לים מרק צוקרברג (=זאקרברג, באמריקאית שוטפת).

אבל אין זה מן הנמנע שהם היוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל. הם התאפשרו מפני שעמדו ממש על קו פרשת המים, ברגעים הראשונים של מהפכה עצומה שהם הקדימו להבין ולנצל. טענה מעניינת השמיע בחודש שעבר ויווק וואדווה (Vivek Wadhwa), יזם טכנולוגיה וחוקר אמריקאי-הודי. הוא כתב (ב Technology Review של MIT), על יסוד מחקר שעשה, כי

”הגיל הממוצע של מייסדי חברות טכנולוגיה מצליחות בארה“ב הוא 39. מצאנו עוד, כי גדול פי שניים הוא מספרם של מייסדים מצליחים מעל גיל 50 לעומת מספרם של המצליחים מתחת לגיל 25; ופי שניים מעל גיל 60 לעומת מספרם מתחת לגיל 20. לכול יש סיכוי להצליח, אבל הגיל מעניק יתרון מובהק“.

בחלקים אחרים של העולם — הוא נוקב בשמותיהן של הודו, של אירלנד ושל ברזיל — ”הצעירים הם בעלי הרעיונות המרשימים ביותר, אבל המבוגרים יותר הם אלה הנוחלים הצלחה עסקית“.

הצדעים עדיין כסופים

בעשרים השנה האחרונות אמנם נרשמה ירידה בגיל הממוצע של מנכ“לי מאה החברות הגדולות ביותר בדירוג פורצ‘ן, אבל היא דרמטית פחות ממה שהיה אפשר להניח.

ב-1980, חמישים-ואחד אחוז של מאת הגדולים היו בני 60 עד 69. כיום, 68% הם בני 50 עד 59. הצדעים עדיין כסופים, אבל לפחות יש יותר שיער על הפדחת. אין כלל בני 40 ומטה בין מאת הגדולים. (הנתונים באים מ SpencerStuart, חברת הייעוץ למנהלים.)

צעירים נוטים להגיע לשלטון — פוליטית או עסקית — בייחוד בזמנים מהפכניים. נפוליאון היה בן 30 כאשר תפס את השלטון בצרפת. שר האוצר הראשון של ארה“ב היה בן 33. לרוסיה היה שר מלחמה בן 38 בזמן מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית. לצה“ל היה רמטכ“ל בפועל בן 30 במלחמת העצמאות. לאחר התמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה, לפני 20 שנה ויותר, היה אפשר למצוא ראשי ממשלות ושרים בני שלושים-וכמה. גמאל עבד א-נאצר היה בן 34, כאשר הנהיג את המהפכה המצרית (1952), ומועמר אלקדאפי היה בן 27 כאשר תפס את השלטון בלוב (1969).

יש עוד דוגמאות למכביר. בהונגריה יש כיום ראש ממשלה אותוריטרי מאוד, צעיר למדי, עוד מעט יהיה בן 49. אבל הוא התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בגיל 25, בהנהגת מפלגה שהגבילה את החברות בה לבני 30 ומטה. משוכת הגיל עלתה בד בבד עם התבגרותו. תאבון השלטון שלו מבטיח לו כנראה נוכחות ארוכה. הוא התחיל צעיר, אבל אין זאת אומרת שיש לו איזו כוונה שהיא לפנות מקום לצעירים.

מינוס הקיצור בתוחלת

צעירים מאוד עמדו גם סמוך לערישותיהן של מהפכות כלכליות.

הנרי פורד היה בן 31 כאשר השלים את ייצור המכונית הראשונה שלו. דייוויד סארנוף היה בן 30, כאשר התחיל את הרדיו המסחרי הראשון (ולימים גם את הטלויזיה המסחרית הראשונה). שניהם, גם פורד וגם סארנוף, לא היו רק ילדי פלא. בהתבגרם, הם נעשו אנשי עסקים מצליחים, ונשארו סמוך להגה עד זקנה. סארנוף היה הנשיא הראשון של רשת אן.בי.סי.

אי אפשר להתלונן על אן.בי.סי שלא העניקה עוד הזדמנויות לילדי-פלא. ג‘ף זאקר (=צוקר) נעשה ראש חטיבת הבידור שלה, בשנת 2000, בהיותו בן 35. הוא הוקפץ אל ראש הרשת בגיל 38. הוא קיבל אותה במצב די טוב, מקום ראשון בטבלת הצפיה. הוא החזיר אותה במצב די בינוני, במקום הרביעי. לא בהכרח אשמתו, אבל גם לא מקור גדול של גאווה.

מה לעשות בילדי פלא, כדי להאריך את הפלא מבלי להאריך סימפטומים של ילדות?

באפל זה עבד באופן לא מכוון ולא צפוי. סטיב ג‘ובס היה בן 30, כאשר הודח ממנכ“לותו, ב-1985. לא היה אפשר לעבוד אתו, והוא לא הניח לבוגרים להדריך אותו. הבוגרים תפסו את מקומו, והובילו את אפל עד סמוך מאוד אל קבורתה. 12 שנה אחר כך נקרא ג‘ובס להציל אותה. יש אומרים שהוא דווקא הצליח במידה מסוימת, לפני שתוחלת חייו התקצרה באופן טראגי.

אולי זו הנוסחה (מינוס הקיצור בתוחלת). תנו לילד הפלא לנסות, שילחו אותו לגדול קצת במקום אחר, וקיראו לו לחזור כאשר יגיע אל בשלות.

אפשר לנסות את זה גם בפוליטיקה. בעצם כבר ניסו, והתוצאות מדברות או אינן מדברות בעדן.

ואיך אפשר לחתום מבלי לחזור על השנינה החבוטה של ג‘ורג‘ ברנרד שו: הנעורים טובים מדיי מכדי שיבוזבזו על צעירים.

This entry was posted on יום שישי, מרץ 2nd, 2012 at 9:30 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.