לוב: עד הכדור האחרון

"פושע מלחמה", מכריז הבוקר (22 בפברואר) העתון הלבנוני 'אל אחבאר' על רקע צילום האופרטה של קולונל קדאפי

"משטר קדאפי מתבוסס בדם המפגינים... ומתמוטט", מכריזה הכותרת הראשית הבוקר ב'אל חייאת', שבסיסו בלונדון

קדאפי והגולגלות. קריקטורה ללא מלים בעתון המצרי 'א-דוסתור' (22 בפברואר)

'אלקודס' של מזרח ירושלים נמנע מגרפיקה של חורבן ושל דם, אבל מרח את לוב לרוחב עמודו הראשון, עם צילום של ילדה לובית בועטת בקריקטורה מלבבת של קדאפי בחזית שגרירות לוב בלונדון. על הקריקטורה מופיעות המלים "רוצח, טירוריסט, דיקטטור". מה שמפתיע וגם מעודד הוא שכרזות כאלה מונפות עכשיו ברחבי העולם הערבי, ומובלטות בעתוני המזרח התיכון

בנובמבר 1989 נפל המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה ברכות קטיפתית. ממילא, המהפכה של פראג קיבלה מייד את הכינוי 'מהפכת הקטיפה'. למען האמת, כמעט כל המהפכות של אירופה הקומוניסטית התרחשו אגב מינימום של שפיכות דמים.

המזרח התיכון אינו אירופה. אין בו קטיפה. אין בו אויבים ג'נטלמניים. אין בו ממשלה אחת, שאינה מוכנה לירות במפגינים, בקליעים חיים, מעל קו המותניים. חאפז אל אסד מחה עיר שלמה, ב-1981. סדאם חוסיין דרס את ערי השיעים ללא רחם, ב-1991. עשרים שנה לאחרי מעשי הטבח שלהם, קצת יותר קשה לעריץ מזרח תיכוני להתחבא מאחורי חומות של צנזורה ושל טלפונים מנותקים. אבל נסיונה של משפחת קדאפי להיאחז בשלטון אינו שאול סתם מדפי הדיכוי של מפלגת הבעת'. הוא טבוע בחותם קליני ופתולוגי.

מה אפשר להגיד על החלטתו של אבא, או של עושי דברו, לשלוח את סייף אלאיסלאם קדאפי, בן הטובים היהיר, אל אולפן הטויזיה כדי להטיף מוסר ולהפחיד. אבא, אמר סייף אלאיסלאם, יילחם "עד הכדור האחרון". תארו לעצמכם את מובארק שולח את גמאל אל כיכר תחריר כדי לפייס את ההמונים. היה משהו ממין המלך רחבעם בסייף אלאיסלאם. אבא ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים.

דם הלובים צריך להכתים עכשיו את בגדיהם של טוני בלייר ושל גורדון בראון, קונדליסה רייס, סילביו ברלוסקוני וניקולא סרקוזי. הם יצאו מגדרם להרעיף לגיטימיות בין לאומית על קולונל קדאפי, כדי לאפשר לתאגידיהם לקבל נתחים מעושר הנפט של לוב. העמדת פנים קיבוצית מבישה בשלהי העשור איפשרה לקדאפי להיטהר מחטא תמיכתו בטירור ומנסיונו רב-השנים לרכוש נשק גרעיני. קדאפי הניח לאחרים להעמיד פנים שהוא מתכוון ברצינות. הוא עצמו קרץ ללא הרף ובכל כיוון. אם הוא יצליח להיאחז בשלטון בכל זאת, יהיה מעניין לראות כמה זמן תאריך סלידתו של העולם החיצון מפני רצח ההמונים בטריפולי ובבנגאזי.

כך או כך, עילעול מוגבל בעתונות הערבית הבוקר מניב תוצאות מעניינות. אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, עתונים בשורה של ארצות קוראים לילד בשמו. "פושע מלחמה", מכריז עתון בביירות. עתון בקאהיר מפרסם קריקטורה של קדאפי מוקף בגולגלות. אולי ההפתעה הגדולה ביותר היא היקף הסיקור וחריפותו בדמשק. עלעול בגליון הבוקר (22 בפברואר) של העתון הסורי 'אל ווטן' מראה כותרת ראשית בולטת ושורה של ידיעות בעמוד פנימי. העתון מודיע בהבלטה שבנגאזי נפלה בידי המורדים. פשוט עוצר נשימה, מפני ששום סורי לא יוכל להימנע מאסוציאציות: בנגאזי כאל-חמאה (חמאת) של 1981, הדיכוי הפראי של משפחת קדאפי כנגד הדיכוי הפראי של משפחת אסד.

אולי הכול זמני, אולי הכול אחיזת עיניים, אבל לפי שעה, זאת אומרת עכשיו ממש, עריצים ערביים אינם יכולים לסמוך על ההנחה הרגילה שהם הבעלים החוקיים של ארצותיהם, וכל המנסה לפגוע בבעלותם, דמו בראשו.

האם בשאר אל אסד קרא הבוקר את עתוני דמשק? שיציץ בעמוד 2 של 'אל ווטן'

קולונל קדאפי חובט בעם הלובי בכרך ענקי, שהכתובת "הספר הירוק" מופיעה עליו. זה היה שמו של אוסף ההגיגים, שהקולונל כינס לפני ארבעים שנה, כאשר התחיל את המהפכה הסוציאל-איסלאמית שלו. קריקטורה בעתון 'אלקודס אלערבי', המופיע בלונדון (עשרים-ושלושה בפברואר 2011)

10 תגובות בנושא “לוב: עד הכדור האחרון”

  1. קולונל קאדפי הוא מהפכן בלתי שפוי המשלב עושר אישי רב לעצמו ולחמולתו עם עושר גם לבני עמו יחסית לרודנים אחרים כך הצליח לשמור על שלטונו.
    נפילת דקומוניזם ברומניה היה מלווה באלימות המשטר הישן כלפי המתקוממים כולל הוצאתו להורג של הרודן צאושסקו .
    סביר שזה יהיה גם אחריתו של קאדפי אם לא יספיק למלט נפשו לארץ מיקלט.

  2. משהו מוזר בתזה האוריינטליסטית. כדי להוכיח שהמזרח אלים, אתה חוזר לסדאם ואסד. אבל אז מדוע לא הונגריה 56, צ'כיה 68, פולין, שטאזי?
    נכון – "בנובמבר 1989 נפל המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה ברכות קטיפתית. ממילא, המהפכה של פראג קיבלה מייד את הכינוי 'מהפכת הקטיפה'." אבל מה "כמעט כל" במשפט הבא: "למען האמת, כמעט כל המהפכות של אירופה הקומוניסטית התרחשו אגב מינימום של שפיכות דמים." בלי רומניה ויוגוסלביה, זה ברור. מה נשאר? הונגריה – אם כי שנאת הזרים בה כעת מרמזת שאולי מוקדם להתפעל – ומה עוד? מה ייחשב ל"קצת אלימות אבל תומך בתזה בכ"ז"? סלובקיה? ליטא?

    אולי יותר פשוט: הקומוניזם בסוף נפל יחסית בלי אלימות, כי הוא כבר מת. המשטרים הללו הפעילו הרבה מאד אלימות כאשר היה בכוחם. לא מנטליות, לא קטיפה, לא כלום. כוח והזדמנות.

    1. תנוח דעתך, יובל, אני אינני מייחס תכונות ממין המהותנות לאיש, לא למזרח תיכונים ולא לאירופים. אני השוויתי רק שני מאורעות מהפכניים, את 1989 באירופה ואת 2011 במזרח התיכון.

      נפילת הקומוניזם הסובייטי היתה אמנם לא-אלימה במידה מפתיעה. זכור-נא שהפלת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, באוגוסט 1991, עלתה בחיי שלושה בני אדם. עצמאותן של אוקראינה, של בלארוס ושל שלוש מחמש הרפובליקות המרכז-אסיאניות היתה חופשית מאלימות. במושבות הסובייטיות במזרח אירופה, הקומוניזם התמוטט ללא שפיכות דמים בפולין, במזרח גרמניה, בצ'כוסלובקיה, בהונגריה ובבולגריה. רומניה היתה מקרה מיוחד, ונפילת הרודנות בה היתה תוצאה של הפיכה, לא של התקוממות ספונטנית. מלחמות יוגוסלביה התנהלו על רקע לאומי, לאחר שהפדרציה היוגוסלבית ההיסטורית ומשטרה הקומוניסטי חדלו להתקיים.

      אבל זה הרבה פחות חשוב. נפילת הקומוניזם במזרח אירופה באה בסופו של תהליך, שלא היתה בו שום ספונטניות ושום מהפכנות. ברית המועצות שמטה את הקרקע מתחת לרגליהן של שלוחותיה במזרח אירופה, והן פשוט קרסו מאליהן. אין זה הוגן ואין זה ראוי — ולא זו היתה כוונתי כלל — להוציא גזרה שווה, או לחלק ציוני קטיפה. המהפכות המזרח תיכוניות התחילו בזכות אומץ הלב האזרחישל יחידים, שהתייצבו נגד מדינות משטרה רבות-כוח, קראו עליהן תיגר מבלי לקבל עזרה חיצונית ומבלי לדעת את התוצאות — ויכלו להן בתוניסיה ובמצרים. לא היה אפשר לצפות שהרודנים יקודו, ויירדו מן הבמה. ממילא אין צורך לשפוט את המהפכות האלה באמות-מידה של המהטמה גאנדי, בייחוד כאשר האלימות לא יצאה מן המהפכנים אלא מן העריצים.

      אולי לא שמת לב, אבל אני מלא הערצה וכבוד כלפי המהפכנים. תהיה אשר תהיה התוצאה הפוליטית של המהפכות, הן יירשמו בהיסטוריה המודרנית לצד הבריקדות של פאריס ב-1830 וב-1848.

      אני כתבתי את הרשימה הקטנה הזו בעיקר כדי להסב את תשומת הלב לסיקור חסר התקדים של ההתקוממות בלוב בעתונות הערבית.

  3. יואב שלום. לאורך ההיסטוריה המודרנית היו שליטים רבים אשר ראו את עצמם כ"בעלי המדינה" מסטלין ועד טיטו.חלקם הצילו את עמם ולא הבינו מתי צריך לפרוש וחלקם פונו בכוח ועליהם כבר דיברנו רבות.

    לוב שונה ממצרים, ודומה יותר לסוריה ולמדינות שבטיות אחרות, התלויות בשלטון מרכזי חזק (גם כאשר הוא שייך למיעוט דתי אוו אתני), שעל מנת לפשר בין השבטים. טג'קיסטן, אפגניסטן וצ'צ'ניה הן דוגמאות קלאסיות כיצד העדר שלטון אחיד מוביל למלחמת אזרחים ולשלטון של אילי מלחמה, מה שלצערי יקרה אם קדאפי יפול.

    נקודה שנייה היא שנכון שהנפט הלובי קנה לה שקט, כפי שהוא קונה שקט למדינות המפרץ ולמשטרים המנצלים, אך בהעדר הגמון כמו ארה"ב בימי רייגן כל איש הישר בעיניו יעשה. את קו חוסר ההתערבות כיום מובילה דווקא סין — ואותה, כידוע, לא כדאי להכעיס.

    מה שחסר לי מכל הדיווחים והספוקלציות הוא הדיווח מעיירה קטנה בסקוטלנד ששמה לוקרבי, שקדאפי ומשטרו האפל הפילו עלייה בערב חג המולד 1988 מטוס נוסעים, שהרג לא רק את נוסעיו אלא גם חלק מתושבי העיר.

    מה שמעניין, שאז אף אחד מהתקשורת הערבית לא התבטא בחומרה כפי שהם עושים היום על מעשה הרצח הנוראי. חשבון הנפש הוא לא רק למי שתמך בשלטון אלא גם על מי שנהנה מהספק.

  4. בקשר למנהיגי המערב – הם לא נידו את הקולונל בגלל יחסו לבני עמו, ולא בגלל שיפור היחס הזה הפסיקו את הנידוי.

    לאחר שהשתכנעו (בצדק?) שקדאפי אינו עוסק בטרור, נפתחה הדרך לעשות עסקים איתו, כמו עם כל רודן ערבי ושאינו ערבי. נכון שבאופן נפילתו העקוב מדם הוא בולט לרעה לעומת חבריו לצרה (עד כה) מתוניסיה וממצרים, אבל אני לא בטוח, שבתקופת שלטונו היה הבדל ממשי לרעה במצב זכויות האדם לעומת מדינות אחרות בעולם הערבי ובעולם השלישי בכלל.

  5. דם ההרוגים צריך גם להכתים מוסדות אקדמיים מכובדים כמו London School of Economic שנהנו מתרומות ושיתפו פעולה עם המשטר הלובי.
    הם נזכרו זה עתה לבחון מחדש את הסוגיה…
    http://www.bbc.co.uk/news/education-12537155

    אז לפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שיתבזו, כדאי לכל המוסדות האקדמיים, ה- Think Tanks, מכוני המחקר וארגוני המגזר השלישי לחשוב טוב ממי מקבלים תרומות…

    ונקודת מחשבה לכולנו, אזרחים ומדינות: Realpolitik (אובמה גירסה 1.0) מול Moralism (אובמה גירסה 2.0), מהו הכיוון הנכון?

  6. מה שמעניין לראות הוא איך העיתונות הנשלטת עושה צנזורה עצמית (ואולי לא כל כך עצמית) בכל הנוגע למדינה בה היא תלויה או יוצאת לאור, אך היא חופשית לדווח ולנגח את שאר המדינות. מעין שוק תחרותי של אינפורמציה וביקורת.

    המשטרים ואמצעי השליטה שלהם מתגלים שוב ושוב כאנכרוניסטים אל מול השינוי הטכנולוגי שעבר על אמצעי תקשורת ההמונים. ההיקף הגיאוגרפי הפוטנציאלי פרץ את גבולות התדר הגבוה והביזור של האינטרנט מול הריכוז של הרדיו והטלוויזיה.

    זה רק גורם לי לחשוב שיש לקחת את שיעורי ההסטוריה בערבון מוגבל בכל הנוגע לפוטנציאל הדמוקרטי באזור ובכלל. אגב, כשאני אומר דמוקרטי אני מתכוון רק לפן של שלטון ההמונים. שמירה על זכויות מיעוט, או פרט, למשל, אינה דבר שהשינויים הטכנולוגיים הללו מתקשרים אליו באופן ישיר.

    תודה, אגב, על כל הטורים האחרונים.

  7. "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים"

    בחיי! זו בדיוק האסוציאציה שעלתה במוחי כאשר ראיתי את קדאפי ג'וניור נואם בטלביזיה.

השאר תגובה