חורף של פטריארך

כנראה מאוחר מדיי בשביל חוסני מובארק לחזור ולהשתלט על הרחוב. שיורו אינו משרת עוד את האינטרסים של האליטה הצבאית והכלכלית. היא זקוקה לפנים אחרות. הצבא יוכל לנסות לפתח נוסחת שלטון יותר אלגנטית, ולמשוך בחוטים מאחורי ממשלה אזרחית. כמו שהיה פעם בטורקיה, כמו שעכשיו בפקיסטן. התרצה האופוזיציה המצרית לבטל את המשטר הנשיאותי מעיקרו, כפי שרוצים רבים בתוניסיה? זה יכול להיות המפתח להגבלת נזקם של האחים המוסלמים 

לא לגמרי ברור אם קריעת הכרזה הזו היא אקט של התנגדות לחוסני מובארק, או של תמיכה בו. לכאורה התנגדות, מפני שהידיים קורעות לגזרים את דיוקנו של הנשיא. אבל הכתובת על הכרזה הנקרעת והולכת אומרת, "צא ממצרים". אז מה קורעות הידיים? את הנשיא, או את הקריאה להסתלקותו? הוא עצמו אמר אתמול בראיון טלויזיה בארה"ב, שלא איכפת לו מה אומרים עליו. זו כנראה היתה הבעיה שלו בשלושים השנה האחרונות. עכשיו זו תהיה הבעיה שלנו

עיר הבירה לא ראתה מראות כאלה. המונים מילאו את שדרותיה המרכזיות, מניפים כרזות לטובת דמוקרטיה, תובעים את הסתלקותו של הנשיא. הם איבדו את הפחד, וכידוע אין לרודנות אויב גדול יותר מאשר המון ללא פחד.

ואו-אז, המשטר שיסה את המיליציה שלו בהמונים.

האלימות לבשה צורה של ”התקפות-לילה מסתוריות על אוהדי האופוזיציה“, דיווחה סוכנות הידיעות AP. התוקפים השתמשו ב“גרזינים, במאכלות, במקלות… רובם נשאו אלות, תרסיסי-פלפל חריפים וכלי נשק מאולתרים אחרים“. שבעה מפגינים נהרגו ביום הראשון.

לא, לא קאהיר. הדיווח הזה התפרסם בתשעה-עשר ביוני 2009. הוא תיאר את טהראן. עד מהרה, המטוטלת באיראן חזרה ונעה לטובת המשטר. הפחד התחדש. בתי הסוהר התמלאו. האופוזיציה ירדה למחתרת. מאז, היא נרדפת עד צוואר. עתה זה שמענו, כי בחודש שעבר המשטר האיראני תלה שמונים בני אדם, וזקף בזה לזכותו שיא עולמי במספר הוצאות להורג לגולגולת.

אולי לא מיותר להזכיר, שביוני 2009, אהדת כל קורא היתה נתונה לאיראנים התובעים דמוקרטיה. ממשל אובמה נדרש אז לעשות יותר, לא פחות, להפלת העריצות. איסלאמיסטים בכל העולם הערבי עצרו את נשימתם בחרדה ובדאגה.

ללמדכם שהכול יחסי, גם חופש בעולם החופשי. עכשיו מסתיים שבוע, שבו ישראל יצאה מגדרה לעזור לרודן זקן ושנוא להוסיף ולשלוט במצרים. כן, לישראל יש אינטרסים, הם מובנים בהחלט. אבל היה לא-נעים לשמוע את ישראל מגינה על הסדר הישן, ודורשת ”נאמנות“ לאוטוקרט, כמו 85 מיליון מצרים הם רק אורחים באחוזתו הפרטית.

לא טוב להיות רודן זקן

מה יהיה על מובארק עצמו? האומנם חזינו ביומיים האחרונים ב“התקפת נגד“ של המשטר על יריביו? אם זו היתה התקפת-נגד, יתכן שהיא איחרה את המועד. המשטר יתקשה לחזור ולהשתלט על הרחוב. הוא היה צריך לעצור את כדור השלג לפני עשרה ימים, עוד לפני ”יום הזעם“ של ששי שעבר. אם רוכבי הגמלים ומניפי החרבות היו פורצים אל כיכר תחריר בינואר, לא היתה מהפכה מצרית מתקרבת והולכת בפברואר. עכשיו, רק טבח בנוסח טיינאנמן (1989) יוכל למנוע את נפילת המשטר.

זיקנתו וחולייו של מובארק אולי עמדו לו לרועץ. רודנים שנס ליחם הפיזי הם מועמדים טבעיים ליפול. השאה, ב-1979, היה חולה אנוש; סוהרטו באינדונזיה, 1998, היה זקן, חולה ומותש; היילה סילאסי, קיסר אתיופיה, היה בן 82, וחבש את הכתר 44 שנה, כאשר מהפכה דמוקרטית (זמנית מאוד) שמה קץ לשלטונו, 1974. התקהות חושיהם של רודנים זקנים היא מוטיב ספרותי מפורסם: שייקספיר ב‘המלך ליר‘, גבריאל גרסיה מארקס ב‘סתיו של פטריארך‘. הפטריארך של גרסיה מארקס שלט בארצו כמעט מאתיים שנה, עד שנתיניו השתכנעו כי בהיעדרו לא תזרח השמש בבוקר.

חיבת המונים לעריץ-דמים היא כנראה צורה של פתולוגיה. המונים מיררו בבכי לאחר מות סטאלין, אף כי כמעט כל אחד מהם שילם מחיר משפחתי על הברוטליות שלו. כיוצא בזה, המונים התייפחו בהיסטריה על גמאל עבד א-נאצר, שדירדר את מצרים פוליטית, כלכלית וחברתית.

אף על פי כן, זיהוי של משטר אותוריטרי עם אדם אחד הוא בדרך כלל לרעת המשטר, בייחוד אם האדם הזה אינו רב-כריזמה. סטליניזם, או נאצריזם, עבדו היטב לטובת משטריהם; אבל איש מעולם לא דיבר ברצינות על ”מובארקיזם“.

גם אם מאורעות יום רביעי בכיכר תחריר יתפתחו לכלל ריאקציה, ויהיה דיכוי אלים של האופוזיציה, גורלו של חוסני מובארק נחתם. נוכחותו אינה משרתת עוד את צורכי השיור של האליטה הצבאית והכלכלית. הצבא יכול להוסיף ולמלא תפקיד מרכזי מאחורי גבה של ממשלה אזרחית, בייחוד אם ממשלה כזאת תצמח ממערכת פוליטית מפוררת, כמו בעיראק.

איך למנוע "איש חזק"

יהיה מעניין לראות אם באופוזיציה המצרית יתנהל ויכוח ממשי על צורת השלטון העתידה. בעיראק, האמריקנים הורישו דפוס פרלמנטרי: ראש ממשלה, הזקוק לרוב בפרלמנט; נשיא, שיש לו סמכויות סמליות בלבד. זה היה סותרן (אנטידוט) לריכוז הסמכויות של סדאם חוסיין.

עיראק היא כיום הארץ היחידה בעולם הערבי, ואחת המעטות בעולם המתפתח, שבראשה אין נשיא בעל סמכויות. בכל יבשת אפריקה, למשל, יש רק ראש ממשלה אקזקוטיבי אחד (באתיופיה, לא דמוקרטי). באמריקה הלטינית אין אפילו אחד. דמוקרטיה פרלמנטרית היא רעיון אירופי, שלא עשה חיל בארצות לא-אירופיות.

מפעם לפעם מתנהלים ויכוחים על הפונטציאל המסוכן הנובע מנשיא חזק. בדרום קוריאה ובפיליפינים, שתיהן נשיאותיות, יש יוזמות תקופתיות לעבור לדמוקרטיה פרלמנטרית. טורקיה עברה משיטה נשיאותית לפרלמנטרית עוד ב-1950. בסודאן המסובכת היה נסיון קצר ימים, באמצע שנות ה-80, לכונן דמוקרטיה פרלמנטרית. בתוניסיה נשמעו קריאות בשבועות האחרונים לכונן את עליונות הפרלמנט, כדי למנוע ”איש חזק“ מלחזור ולהופיע.

אפשר לראות מדוע רעיון כזה יקסום לאלמנטים הליברליים באופוזיציה המצרית. בארץ ללא מסורת דמוקרטית מוטב אולי שלא לפתות נשיא חזק להתחזק עוד יותר. אולי הצדק עם אלה החושבים שהאחים המוסלמים יהיו המנצחים הבלתי-נמנעים של בחירות דמוקרטיות במצרים. אבל ממשלת ’איחוואן‘ ללא הנשיאות, וללא שליטה על הצבא, תהיה מסוכנת פחות מבכורה ’איחוואנית‘ במשטר נשיאותי.

הצבא המצרי יכול לתבוע לעצמו נשיאות שקטה ונמוכת-פרופיל. זה מה שעשה הצבא הטורקי בשנות ה-70 וה-80, כאשר קצינים בדימוס החזיקו בכהונה, מאחורי ממשלות אזרחיות. אנחנו יודעים איך זה נגמר, וזה בהחלט שיעור חשוב. אבל אולי הצבא המצרי יצליח להימנע משגיאות עמיתיו בטורקיה.

שיעורים בטורקית מדוברת

טורקיה עומדת להיות כנראה רלוונטית מאוד להתפתחות הפוליטית במצרים. יש בה לקחים חשובים כמעט לכל מרכיבי המשוואה המצרית, לא רק לצבא. האופוזיציה ה“חילונית“ (יחסית) תוכל ללמוד לקחים מאנוכיותם ההרסנית של פוליטיקאים חילוניים בטורקיה ערב עליית טאייפ ארדואן לשלטון; והאיסלאמיסטים יכולים ללמוד להאריך את רוחם, להשתמש בהטעיות טקטיות, לעורר רושם של מתינות כדי שיוכלו לחנוק בהדרגה את האופוזיציה.

נצחון מפלגתו של ארדואן, ב-2002, וימיה הראשונים בשלטון היו תוצאת לימוד שיטתי של לקחים. נלמדו לעומקן נסיבות כשלונן של מפלגות איסלאמיסטיות קודמות, בטורקיה עצמה וגם במקומות אחרים.

ב-1991 עמדו האיסלאמיסטים באלג‘יריה על סף נצחון בבחירות. הצבא חולל הפיכת-דמים בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני.

כיוצא בזה, הצבא הטורקי התערב לסיים את כהונתו הקצרה של ראש ממשלת איסלאמיסטי ב-1997. מייד אחר כך הוצאה מפלגתו אל מחוץ לחוק. זו המפלגה שבה גדל ארדואן, ושמטעמה נבחר לראש עיריית איסטנבול. פעילי המפלגה הזו שתו בצמא את משנתו של סייד קוטוב (قطب, Qutb), האידיאולוג של 'האחים המוסלמיים', אשר פיתח הצדקה תיאולוגית למאבק נגד ממשלות מוסלמיות הסוטות מדרך האיסלאם.

איך למנוע את 1991 באלג'יריה ואת 1997 בטורקיה — זו היתה משימתו הבהולה הראשונה של ארדואן. הוא הוליך שולל כמעט את כל המתבוננים, כאשר מיהר לבקש חברות באיחוד האירופי, ממש למחרת נצחונו. כביכול, איסלאמיסט רדיקלי חדל להיות כזה, אם הוא מתדפק על דלתות ”המועדון הנוצרי“ של אירופה ומבטיח לכל שומע שהוא בסך הכול עומד בראש מפלגה שמרנית דמוקרטית, "כמו הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה".

מספר מפתיע של אנשים התפתו לבדיה הזו. גם ישראל חתתה בשבילו את הגחלים, כאשר העניקה לו מעמד של מתווך בינה ובין סוריה.

ארדואן עצמו מלקק עכשיו את שפתיו, ומתקשה להתאפק משביעות רצון ומשמחה לאיד. הוא עושה עכשיו היפוך-מגמה של מהפכת כמאל אטאטורק. עד איפה תרחיק הרוורסיה הזו, קשה לדעת. איסלאמיסטים בכל המרחב, ואל-נכון מעבר לו, רואים בארדואן מופת של חיקוי, האיש שבעורמתו הצליח לעשות מה שהאחים המוסלמים ניסו לשווא זה שמונים שנה. הוא ישמח להציע להם אוניברסיטה פתוחה.

הצבא והשלטון

הצבא המצרי יכול לנסות ליצור דגם שלטון פקיסטני. כשהצבא שם העביר את השלטון לידי ממשלה דמוקרטית, ב-1972, הוא הוסיף למשוך בחוטים. הוא נשאר אוטונומי בהחלט, ולימים גם ניהל מדיניות חוץ ובטחון מאחורי גבם של הפוליטיקאים. פעמיים הוא חזר לשלטון, אבל גילה שהוא אינו מיטיב בעניינים לא-צבאיים.

לפקיסטן יש עכשיו ממשלה רפה ומבולבלת. רמטכ“ל הצבא הוא האיש החזק. כאשר הפקיסטנים יתעייפו מן הפוליטיקאים, יחזור בוודאי תורו של גנרל להתקשט בתואר הרשמי של נשיא.

ארץ לא יציבה וחסרת מסורת דמוקרטית אולי יכולה לצאת נשכרת ממיסוד השתתפותו של הצבא בשלטון, לצד פוליטיקאים אזרחיים. משהו מעין זה הציע מוחמד בארדעי, הדובר הראשי של האופוזיציה במצרים: הוא מדבר עכשיו על מסירת השלטון לידי מועצת נשיאות זמנית, שיהיו בה שלושה חברים, אחד מהם נציג של הצבא.

הימנעותו של הצבא מלדכא את ההתקוממות ברחובות, לפחות עד הבוקר (יום ששי), אולי מעידה שהוא עצמו חותר לנוסחה כזאת. אם הוא יירה על המפגינים הוא יבטיח בזה, שברחובות קאהיר ושורה ארוכה של ערי-שדה יתפתח קרב לחיים-ולמוות בין המהפכנים ובין מגיני הסדר הישן.

שאלה מרכזית היא אם ממשלה פוסט-מהפכנית במצרים תנסה להפחית את האוטונומיה של הצבא. זו תהיה מלאכה קשה. היא תחייב להטוטים בנוסח ארדואן: שיווק מחוכם של "הדמוקרטיה המצרית החדשה" לעולם החיצון, כדי לבודד את הגנרלים מידידיהם ומממניהם מעבר לים; מסע סלקטיבי להבאיש את ריחה של הגווארדיה הישנה, כדי לסלול את הדרך לטיהור השורות וקידום קצינים אוהדים (תמיד יהיה אפשר למצוא קצינים כאלה. חומייני מצא אותם באיראן, טרוצקי מצא אותם ברוסיה, היטלר מצא אותם בגרמניה).

אידיאלית מבחינת המערב בכלל, וישראל בפרט, תהיה מקבילית כוחות במצרים, שתעניק לצבא יותר השפעה על מדיניות חוץ ובטחון ממה שיש בדרך כלל לצבאות דמוקרטיים.

כדי שמשהו מעין זה יקרה, הצבא צריך לצאת מן המשבר מבלי המוניטין שלו ייפגעו, ומבלי שהסיוע האמריקאי יצטמצם או יושעה.

במובן הזה, נראה שחוסני מובארק יכול לעשות טובה גדולה לצבא, אם יתפטר מייד. ההתקוממות תסתיים, הצבא יחזור לקרסקטינים עם שלמי תודה של ההמונים.

אבל הפטריארך הזקן ונושאי כליו הודיעו ש"מצרים אינה תוניסיה". הוא לא יעזוב את ארצו. הוא — אמר מובארק אתמול לרשת הטלויזיה האמריקנית ABC — הוא מת להתפטר, אבל האחריות מחייבת אותו להישאר. מה שטראגי הוא שנשיא מצרים אמנם מאמין בזה, כפי שהאמין בתוצאות הבחירות שמשרד הפנים שלו היה חוזר ומזייף.

לא רק בנימין בן-אליעזר מתפלל לשלומו של הפטריארך. אל-נכון גם האחים המוסלמיים מתפללים. התארכות נוכחותו תאיץ את הרדיקליזציה של מהפכה, שלפי שעה, עד כמה שאפשר לשפוט, אינה איסלאמיסטית ואינה רדיקלית.

[stextbox id="alert" caption="אמריקה נגד רודנים. ישראל לא כל כך" bcolor="87995b" bgcolor="dcd8c5"]ארה“ב חזרה ונפטרה מרודנים ידידותיים, שלא הועילו לאינטרס הלאומי שלה. והיא עשתה גם את ההיפך. לברק אובמה לא היתה השבוע בררה. לישראל דווקא היתה: לשתוק

גם רודנויות צריכות להתרענן מפעם לפעם. זו כנראה הסיבה שדנג שאופינג, המנהיג העליון של סין לאחר מאו, החליט על נוסחת רוטציה. היא חייבה את ההנהגה להתחלף אחת לעשר שנים. למרבה ההפתעה זה אפילו עבד. דור אחד של מנהיגים כבר פרש בשקט ובכבוד, שני עומד לפרוש בשנה הבאה. לא ברור כלל אם כסאות מוסיקליים כאלה יניחו את דעתם של המוני סין לאורך ימים. אבל המשטר יוצא נשכר מריענון תקופתי, בין השאר מפני שהוא מגדיל את עניינם של נאמניו בשמירת הסטאטוס-קוו.

רודנים לטינו-אמריקאיים הבינו את חשיבות העניין הזה, לפחות לצורך יחסי-ציבור. שושלת סומוסה בניקרגואה שלטה בכל פן של חיי המדינה במשך כמעט חצי מאה. אבל מפעם לפעם היא הרשתה לאחרים להתיישב נומינלית ליד שולחן הנשיא. גנרל רפאל טרוחיליו, אחד הרודנים הקלאסיים של אמריקה הלטינית, משך בכל חוטי הרפובליקה הדומיניקנית במשך 31 שנה. מתוכן, הוא החזיק בנשיאות רק 18 שנה.

נשיא דרום וייטנם, נגו דין דיים (Ngo Dinh Diem) בחברת שגריר ארה"ב בסייגון, הנרי קאבוט לודג', ספטמבר 1963. לודג' מילא תפקיד מפתח בהפיכה הצבאית שהפילה את דיים חודשיים אחר כך, וגם הרגה אותו

אגב, מקובל להניח כי ידה של ארה“ב היתה בהתנקשות בחיי טרוחיליו, ב-1961. הנשיא ג‘ון קנדי נכנס לבית הלבן רק ארבעה חודשים קודם, וגמר אומר לעודד דמוקרטיה ליברלית בחצי הכדור המערבי כמשקל-נגד להשפעתה הגוברת של קובה הקומוניסטית. טרוחיליו היה אנטי-קומוניסט לתיאבון, אבל זה לא הספיק. זן הרודנות שלו נעשה אבן-ריחיים על צווארה של ארה"ב.

לא רק באמריקה הלטינית. בנובמבר 1963, בסך הכול שלושה שבועות לפני ההתנקשות בחייו שלו, הנשיא קנדי עודד גנרלים דרום-וייטנמיים להפיל רודן צבאי. הם רצחו אותו. קנדי קיווה שהרחקת הרודן תקל על ארה“ב ועל בעלי בריתה בווייטנם להביס את הקומוניסטים. לרוע המזל, רודן בא אחר רודן, שחיתות וברוטליות איפיינו את השלטון, ואחת-עשרה שנה אחר כך היה ידם של הקומוניסטים על העליונה. (האזינו-נא להודאתו של הנשיא לינדון ג'ונסון, בשיחת טלפון מוקלטת, ש"אנחנו התנקשנו בחייו [של נשיא דרום וייטנם]… אבל לא היתה לנו יציבות פוליטית מני-אז", באתר YouTube.)

כבר אי אפשר לרצוח רודנים

ההתנקשויות בחיי הרודנים הנ"ל, כמו גם נסיונות התנקשות שלא עלו יפה, עוררו חקירה מקיפה בסנאט בוושינגטון ב-1975. הנשיא ג‘רלד פורד חתם ב-1976 על ”צו מינהלי“ (בעל תוקף של חוק, בהיעדר חוק מפורש), שאסר על שירותי הביון של ארה“ב להתנקש בחיי זרים. שנתיים אחר כך, הנשיא קרטר הרחיב את הצו, והוסיף איסור-התנקשות גם על אלה ה“פועלים בשם ארה“ב“, אפילו אינם אמריקאים. ממילא, אילו התיר קרטר התנקשות בחיי האייאטוללה חומייני, בתחילת 1979, הוא היה מפר את חוקי ארה“ב.

כך או כך, אין כל חדש ברעיון שהאינטרס של ארה“ב ייצא נשכר מסילוקו של רודן לא-פופולרי. ארה“ב שילמה מחיר כבד על תמיכה בהפלת מנהיגים פופולריים, או על כינון משטרי-דיכוי. היא עשתה כן בניקרגואה (1933), באיראן (1953), בגוואטמלה (1954), באופן עקיף ביוון (1967), במידה מסוימת בקמבודיה (1970), בצ‘ילה (1973). הנסיון לימד אותה שדמוקרטיזציה, גם כאשר היא כרוכה באי-ודאות, יכולה בהחלט לשרת אינטרסים ארוכי-טווח.

דרום קוריאה היא דוגמא טובה. בשלושים השנה הראשונות של קיומה שלטו בה רודנים אזרחיים וצבאיים ברוטליים. בעשרים השנה האחרונות היא נהנית מדמוקרטיה מלאה ורעשנית, משגשוג כלכלי מרשים ובדרך כלל מיחסים טובים עם ארה“ב. אין צורך לומר שיש הבדלים ניכרים בינה ובין מצרים, אבל לפני שלושים שנה היא היתה עוד יותר רודנית ועוד יותר ברוטלית ממצרים. בדיכוי של התקוממות דמוקרטית בדרום קוריאה, במאי 1980, המשטר הצבאי הרג, לפי כמה הערכות, בין אלף לאלפיים סטודנטים מורדים.

אובמה מכבה השריפות

השבוע עסקה ארה“ב בכיבוי שריפה, המאיימת לצאת מכלל שליטה, אם עדיין לא יצאה. ההנחה שלברק אובמה היתה בררה — להשליך את יהבו על מובארק או לא — אינה עומדת במבחן המציאות. אני כותב על זה ברשימה המופיעה במגזין סוף השבוע של 'גלובס'. היא תיכנס כאן, אני מקווה, בהמשך, אבל קצרי-הרוח יוכלו למצוא את הגליון בקיוסק המאוד-לא-סמוך.

הצהרות פומביות מישראל בשבח מובארק ובגנות תנועת הדמוקרטיה ביטאו עצבנות מובנת בהחלט — אבל לא הועילו למוניטין של ישראל. השבוע, ישראל עוררה את הרושם המיותר, שהיא מעדיפה דיקטטורים. שגריר ישראל לשעבר במצרים, אלי שקד, נתן ראיון ארוך ולא חכם לבי.בי.סי, שבו תקף את ארה“ב על תמיכתה בדמוקרטיזציה של מצרים. בסוף הראיון הוא נשמע אומר, שלכולנו יפה עכשיו השתיקה. מה חבל שלא החיל את הכלל הזה על עצמו. הכתב המדיני של ערוץ 2, אודי סגל, בתכנית אקטואליה ברשת הרדיו הציבורית של ארה“ב, השווה את תנועת הדמוקרטיה במצרים עם גרמניה הנאצית. לא נשמע טוב באנגלית, והמגיש, איש מקצוע הגון, נמנע רק בקושי מלנזוף בו.

כאמור, אפשר להבין את החרדה. כל כך הרבה מוטל על כפות המאזניים. אבל בדיוק מן הטעם הזה, לא זה הזמן לפטפטנות. אפשר לחכות קצת עם פוזות צ‘רצ‘יליאניות ומותר לרסן את הצורך הרגיל בשטף של סימני קריאה.

[/stextbox]

[stextbox id="grey"]

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו.

זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי, ובוודאי אין טעם להשאיר כתובות עם כתובת דואל בדויה.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

[/stextbox]

12 Responses to “חורף של פטריארך”

  1. מאיר אברמוביץ הגיב:

    רק במקרה שבמצרים יקום מנהיג חזק חילוני באופיו כאטאטורק, שיוכל לבסס שלטון שיוכל למנוע השתלטות כוח דתי והפיכת מצרים לדמוקרטיה איסלאמית .

    • יואב קרני הגיב:

      אולי, אבל אני מזכיר לך שאטאטורק היה רודן צבאי קשה-יד ומעוט עכבות, שהטביע את יריביו בדם. אינני בטוח שזה מה שמצרים צריכה עכשיו.

      • מאיר אברמוביץ הגיב:

        מסכים .

        אך האופציה של רפובליקה איסלאמית מבית מדרשם של האחים המוסלמים גרועה לא פחות ואף יותר.

        העצוב שקשה להלביש ערכי דמוקרטיה באוכלוסיה ענייה בחומר, וגם רובה מנותקת מערכים של שלטון הרוב מחד וזכויות מיעוטים מאידך.

  2. דניאל ר הגיב:

    הייתי סקרן לשמוע את אודי סגל ואת המראיין ההוגן. אני מציע את הלינק כשירות לקוראים (דקה 37).

    אולי זה בגלל שהוא לא שולט טוב באנגלית, אבל הוא לא משכנע ולא מנמק את דבריו ורק נשמע מעליב כשהוא אומר למראיין "הבנת את הנקודה".

    ועוד תהייה: כמה מצרים יש במצרים? הסי.אי.איי אומר שיש 80.5 מיליון, הלשכה המצרית לסטטיסטיטקה (שאותה מצטטת ויקיפדיה) אומרת 79.7 מיליון.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, דניאל. ההשוואה עם גרמניה הנאצית חוזרת גם בסוף התכנית, ושם המראיין רומז על הסתייגותו מחריפותה.

      אשר לאוכלוסיית מצרים, אלה הרי רק הערכות. שמעתי בימים האחרונים שנקבו במספרים עוד יותר גדולים, עד 85 מיליון. מיפקד האוכלוסים האחרון במצרים היה ב-2006, והוא הראה אוכלוסיה של 72.6 מיליון. ראה-נא את נתוני המיפקד באתר בלשון האנגלית של ממשלת מצרים. בעשור שעבר, הגידול השנתי באוכלוסיית מצרים עמד על שני אחוזים. אני מניח שההערכות מיוסדות על השיעור הזה.

      הסי.איי.אי נוטה לעדכן את הערכותיו לעתים קרובות מאוד. בכלל, אתר המידע הגלוי של הסי.איי.אי צריך להיות סמוך לראש פנקס-הקישורים של כל המתעניינים ביחסים הבין לאומיים.

  3. יאיר דקל הגיב:

    אני קורא בעניין רב את רשימותיך. הסכמתי בהחלט שישראל נהגה לא בחוכמה כאשר תמכה במובארק בצורה בולטת, במקום להביע דיעה ניטרלית, או לתמוך בעם המצרי כללית, בלי לתמוך בצד אחד.

    מובארק לא יהיה כאן מחר. אנחנו והעם המצרי נישאר.

  4. עופר הגיב:

    כותרת נפלאה ומתאימה כל כך למובארק, בהתחשב בזה שרוב המצרים לא הכירו מעולם מנהיג אחר. אכן, סייג לחוכמה שתיקה, אך אם מדברים (ואי-אפשר שלא לדבר בעולמנו כיום) עדיף להגיד אמת. על פי מסמכי ויקיליקס ואל ג'זירה, ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שפיה וליבה שווים — ומה שנאמר בחדרי חדרים זהה למתפרסם פומבית: מביך ולא פוליטקלי קורקט לפעמים, אך מאפיין דמוקרטיות.

    ישראל תומכת במהפכה במדינה, שמנהיגה מכריז בוקר וערב כי ברצונו להשמידה. היא מתנגדת למהפכה, שתביא קרוב לודאי לעלייתם של האחים המוסלמים לשלטון, מי שהצהירו שבכוונתם לבטל את הסכם השלום., מי שרוצה לנזוף בישראל יכול לעשות זאת, אך לפני כן שיחשוב מה משמעות מדינה איסלאמית וגרעינית לא במרכז אסיה, אלא על גדות הים התיכון.

    האם ישראל מאבדת נקודות עקב כך? ככול הנראה כן, לטווח קצר, בארה"ב ואירופה. אבל דווקה בקרב מנהיגי המזה"ת, שאינם רוצים להיות חלק מרפובליקה איסלאמית, מעמדה ככל הנראה מתחזק. אובמה מצטייר כמי שמשליך לכלבים מי שאירח אותו, מי שאיפשר לו לפנות מבירתו לעולם המוסלמי לפני זמן קצר כל כך. דימויה של ארה"ב סופג מכה נוספת (ראה לדוגמא שגריר איראן בלבנון: מי שמטיל יהבו על ארה"ב מפסיד, אתר MEMRI)

    אכן אנחנו חיים בזמנים מעניינים…..

    כיצד נוכל להאמין לאובמה, כאשר הוא מכריז על תמיכתו בישראל ?

  5. רני הגיב:

    שלום

    לא ראיתי אם מה שאכתוב להלן כבר נכתב, אז הנה בקיצור. נראה היום למומחים בגיאולוגיה ואבולוציה שהשינויים בעולם אינם בקו ישר. נראה כי הם מתחוללים בקפיצות מדרגה, המון שינויים בתקופה קצרה ואח"כ תקופת רגיעה. כך זה בודאי בהיסטוריה אנושית. כבר ידוע כי בשנת 2011 החל פיחות משמעותי במקומה של ארה"ב בין האומות, עד כמה גדולה קפיצת המדרגה שאנו כולנו ובודאי ארה"ב חווים נדע רק בעתיד.

    כל זה החל בזמן כהונתו של הנשיא השחור הראשון שהוא גם הנשיא הראשון בעל שורשים תרבותיים מוסלמיים. הוא עצמו החצין מאפיינים אלו בכל דרך אפשרית. גישת ה"נכון תרבותית" מונעת זאת, בודאי לזמן מה, אך אין לי ספק שיהיה מי שייקשר, בקול רם ובוטה, בין שני מאפיינים אלו לכשל שחווה ארה"ב. תמיד במצב כזה מחפש ההמון אך גם הוגי הדעות את הסיבה לכשל והנה שוני מובהק מהעבר לפנינו. העתיד המחשבתי פוליטי יהיה מעניין גם מבחינה זו. בכל מקרה נראה לי כי התהליכים שלפנינו לא יעודדו בחירת נשיא שחור זה או נוסף בעתיד הקרוב.

    • יואב קרני הגיב:

      ישמרנו אלוהים. אולי בכלל צריך לצמצם את זכות הבחירה של שחורים בארה"ב, כדי להגן על "מקומה של ארה"ב בין האומות"? או לפחות לאסור על שחורים להתמודד על הנשיאות?

      מה שאתה אומר מזכיר לי את התפרצותו הפומבית של משה דיין המנוח, כאשר היה שר הבטחון, לפני שלושים שנה, נגד ריבוי שחורים ופוארטו-ריקאים בצבא האמריקאי. הוא הזהיר שנוכחותם תפגע בכוחה של ארה"ב.

      צדיק באמונתו יחיה, רני, ואני מכבד את ידיעותיך ואת נסיונך, אבל אני משתומם על האיפיונים הכמעט-גזעניים. התנערות מפוליטיקלי-קורקט אינה פוטרת איש מאחריות למה שהוא אומר.

    • חיים הגיב:

      אני סקרן לגבי הקביעה "כבר ידוע" כי הפיחות במעמדה של ארה"ב התחיל דווקא ב 2011 ולא, למשל, אחרי הפסקת האש בקוריאה, סדרת הכשלונות בקובה, המלחמה הכושלת בוויטנאם, משבר בני הערובה באיראן, הפסקת התמיכה במוג'הידין אחרי הנסיגה הסוביטית מאפגניסטאן, עידוד סדאם חוסין לפתוח במלחמה נגד איראן והפנית הגב אליו אחרי הפלישה לכווית, הנסיגות מלבנון וסומאליה אחרי הפגיעה בחיילים, התמיכה ברודנים באמריקה הלטינית, הפנית הגב לרודנים באמריקה הלטינית, ועוד.

      מה לדעתך מביא להתדרדרות דווקא עכשיו, למי זה כבר ידוע? להזכירך, 2011 רק התחילה.

    • אבירם חניק הגיב:

      וואו. זאת היתה יכולה להיות תגובת-פרודיה מצוינת על השנאה העיוורת לאובמה בישראל, רק שנראה שרני התכוון ברצינות.

  6. יוסי דר הגיב:

    טוב שציינת כי "לפי שעה" המהפכה אינה איסלאמיסטית ואינה רדיקלית.

    האחים המוסלמים הינם הגוף האזרחי המאורגן היחיד מחוץ למפלגת השלטון – מה שמקנה להם יתרון ברור בבחירות.

    ולאחר שהם ישתמשו בהליך הדמוקרטי כפלטפורמה ויזכו – בשלב אחד או בכמה שלבים – בנתח הגון מהשלטון (אם לא בשלטון ממש), ניתן יהיה לפתוח תיבות הימורים סביב השאלה המרתקת: מי יקדים להגיע לביקור בקהיר – ברק אובמה או אחמדיניג'אד.

    ואז – הציונים שמצפון לא יתגעגעו לחוסני מובארכ.

    אפילו לגמאל עבדל נאצר הם לא יתגעגעו.

    הם יתגעגעו לפרעה.

Leave a Reply