מה בדיוק קורה להם, לבוחרים בארצות דמוקרטיות? איך הם מצליחים להתפלג כמעט בדיוק מתמטי? הרי הם מצביעים בחשאי, מאחורי פרגוד. אי אפשר לייחס את התפלגותם לעֶדרִיוּת. לפי הידוע לנו, איש לא שתל במוחם שבבים, האומרים להם מה לעשות. איך, מקץ מערכת בחירות רמת דציבלים מאוד, הם מצליחים להחליט שלא להחליט?
ומדוע זה קורה פעם אחר פעם, לא רק בישראל, אלא גם בארה”ב, בגרמניה, באיטליה, סליחה אבל אפילו במאלטה?
בישראל זה התחיל, אם אינני טועה, ב-1981. הליכוד קיבל 48 מושבים, המערך קיבל 47 מושבים. ב-1996, השנה הראשונה שבה נבחר ראש ממשלה בבחירות ישירות, בנימין נתניהו קיבל רק 30,000 קולות יותר משמעון פרס. זה כמובן היה הפרש עצום בהשוואה עם הפרש נצחונו של ג’ורג’ בוש בבחירות לנשיאות של שנת 2000: פחות מ-600 קולות במדינת פלורידה.
בגרמניה, בבחירות הכלליות של 2005, המפלגה המנצחת קיבלה רק ארבעה מושבי פרלמנט יותר מן הבאה אחריה (ראו בהמשך).
בִּבחירות מקומיות בארה”ב, ההפרשים עוד יותר מדהימים. למשל, בבחירות לכהונת סנאטור מטעם מדינת מינסוטה עדיין אין מנצח, שלושה חודשים אחרי מעשה, מפני שההפרש היה רק 225 קולות מתוך 2.86 מיליון. וּבַבחירות למושל מדינת וושינגטון, לפני ארבע שנים, יתרונה של המנצחת היה 129 קולות מתוך 2.74 מיליון.
איך זה קורה? האם יש איזו נוסחה מטאפיזית שמכוחה בוחרים מחליטים שאין להם חשק להחליט, וּמצידם שההנהלה תטיל מטבע? ברצינות, אמנם אנחנו יודעים ש”גם רוב של קול אחד הוא רוב”, אבל האם יש טעם להעמיד פנים שרוב כזה מעניק מנדט למנצח, או שולל אותו מן המנוּצח? הפרש כל כך זעיר הוא בעצם סטיית תקן: מישהו החליק על בננה בדרך לקלפי, מישהו עשה טעות בסימון הפתק, מישהו איחר ב-20 שניות. האומנם זו משאת נפשה של דמוקרטיה?
אנחנו באים כמובן אל שאלת השאלות: מי צריך לקבל את ההזדמנות הראשונה לכונן ממשלה בישראל?
החוק כבר פתר בעצם את הדילמה הזו: רצונם של רוב חברי הכנסת הוא הקובע. המלצה בכתב של 61 חברי כנסת תחייב את נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על כל מי שה-61 ירצו. ברצותם, ראש הממשלה הבא יהיה אחמד טיבי. מותר להניח שזו לא תהיה התוצאה.
מאחר שאין תקדימים ישראליים, אולי יועילו תקדימים לא ישראליים.
שרודר לא רצה דמגוג פופוליסטי
מה אומר לכם הקול הבא: “תשכחי מזה, גברתי, את לא תהיי ראש הממשלה”. מי אמר למי ומתי, ומה קרה?הקול בקע מגרונו היהיר של גרהרד שרודר, הקנצלר של גרמניה בשנים 2005-1998. מפלגתו איבדה חלק מכוחה בבחירות לבונדסטג, אבל קיבלה הרבה יותר ממה שחזו לה הסקרים. האופוזיציה הימנית קיבלה רק ארבעה מושבים יותר. ארבעה בבונדסטג, יחסית לגודלו (641 מושבים) הם אפילו פחות מן המושב המפריד עכשיו בין קדימה ובין הליכוד.
“אַת לא תהיי”, הוא אמר לה. “תירגע”, היא אמרה לו. היא דווקא נהייתה, עם הפרש נצחון מיקרוסקופי. בצילום הזה נראים הקנצלר הגרמני דאז , גרהרד שרודר ,והאשה שירשה אותו, אנגלה מרקל, בעימות טלויזיה במערכת הבחירות של 2005
לימין הגרמני לא היה גוש חוסם. לשמאל הגרמני דווקא היה, אבל הוא היה מחייב את שרודר לצרף לקואליציה שלו מפלגה רדיקלית, אשר כללה את הקומוניסטים לשעבר של מזרח גרמניה. בראשה עמד דמגוג פופוליסטי, שקנצלר גרמני לשעבר, הלמוט שמידט, השווה, בהגזמה, עם אדולף היטלר. שרודר לא הֵעֵז להזמין את הדמגוג, אף על פי שהוא עצמו לא היה מפורסם בעַכּבותיו המוּסריוֹת.
את ההתרסה הנ”ל – “אַת לא תהיי קנצלרית” – הוא השמיע במוצאי יום הבחירות, באולפן הטלויזיה, באוזני מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, אנגלה מרקל. “אני מזכירה לך שאתה הפסדת”, ענתה מרקל ללא התרגשות.
התוצאה היתה ממשלת קואליציה “גדולה” בין הימין-מרכז של מרקל ובין הסוציאל-דמוקרטים של שרודר, אם כי בלי שרודר. איש לא הציע רוטציה, כי הרעיון הזה היה מצחיק את שומעיו. אינני חושב שרוטציה נוסתה באיזשהו מקום מִחוץ לישראל, אבל יתכן כמובן שאני טועה.
האנגלו-סאקסים — ונפוליאון
הרעיון שהנצחון שייך “למי שעובר ראשון את המשוכה” (First Past the Post) עומד ביסוד שיטת הבחירות האנגלו-סאקסית. כך מוכרעות בחירות בבריטניה, בארה”ב ובקנדה; וגם לא-אנגלו-סאקסיות קיבלו אותו, כמו למשל מקסיקו. זאת אומרת, אם במחוז בחירה אחד, או במדינה אחת (של ארה”ב) , מתמודדים שלושה מועמדים ויותר, המנצח אינו צריך לקבל רוב, ואינו צריך אפילו לקבל 40% של הקולות, בדומה לראשי ערים בישראל. למנצח מספיק יתרון של קול אחד ויחיד על פני מתחרהו הקרוב ביותר.
כך מצליחות ממשלות בריטיות לקבל רוב גדול, לפעמים עצום, בבית הנבחרים, גם כאשר הן מקבלות הרבה פחות מ-50% של הקולות. לממשלת הלייבור הנוכחית יש רוב גדול בבית הנבחרים אף כי היא קיבלה בבחירות של 2005 רק 35%. נשיא מקסיקו הנוכחי, פֶליפֶּה קלדרון, קיבל רק 36% מן הקולות בבחירות של 2006, חצי אחוז יותר מיריבו העיקרי.
קודקס החוקים של נפוליאון פתר בעיות כאלה באמצעות “סיבוב שני”: למנצח מוכרח להיות רוב. לא השיג אותו בסיבוב הראשון – שינסה להשיג אותו בהתמודדות ישירה עם הפינליסט בסיבוב השני. כך מתנהלות בחירות בצרפת, וכך עושות לפחות שתי מדינות בארה”ב (לואיזיאנה וג’ורג’יה).
בזכות יוסי ביילין ועוזי לנדאו, אין לישראל עוד בחירה ישירה לראש הממשלה. המחשבה מאחורי ביטול הבחירה הישירה היתה שהיא הרסה את כוחן של המפלגות הפוליטיות וּפיצלה את המפה. אנחנו יודעים עכשיו עד כמה המפה הזו לא חזרה למוטב.
אילו היתה בחירה ישירה לא היינו שואלים עכשיו מי יהיה ראש הממשלה. מר נתניהו נעשה ראש הממשלה ב-1996 בזכות הפרש דומה לזה שיש עכשיו לגב’ לבני. כמובן, אילו היתה בחירה ישירה מותר להניח שגם הוא גם היא היו מקבלים הרבה יותר קולות ממה שקיבלו מפלגותיהם – וגם היו מתכוננים עכשיו כנראה לסיבוב השני.לרוע המזל, ההתלהמות הפוליטית בארץ לא הסתיימה אתמול. האשמות והאשמות נגד על הפרת רצון הבוחר ועל גניבת דעת יישמעו עוד הרבה זמן.
גילוי קטן של אבּירוּת?
האם לא היה מוטב שהימין ינשך את שפתיו, ויניח לציפי לבני להיקרא להקים ממשלה, בידיעה שאין לה כל סיכוי להקים אותה? הגוש המנצח בבחירות לא ייצא נשכר מקיטוב פוליטי וחברתי וּמִתחושת עוול. אולי עדיף בשבילו להניח לגוש המפסיד לנסות את כוחו, להודות בכשלונו, ולרדת מן הבמה בקידה?
זה יהיה גילוי של אבירות ושל רצון טוב מצד המנצח, בייחוד כאשר נצחונו אינו מרשים וּבוודאי אינו חד-משמעי. כך או כך, לישראל אין עוד מפלגת שלטון. איפה ראינו דברים כאלה? ראינו אותם ברפובליקה השלישית וּברפובליקה הרביעית של צרפת, בין 1871 ל-1958.
אלה לא היו שנים טובות, וחייה של צרפת היו תלויים לה מנגד. האנלוגיה מצריכה מחשבה. אולי עוד לפני שתושבע ממשלה חדשה.
(התפרסם ב’גלובס’, 11 בפברואר 2009)
מכל מלמדיי השכלתי. מגיבים ידענים ורבי-ניואנסים תיקנו אותי לא פעם, הציעו לי תובנות מקוריות, והחכימו אותי. אני אסיר תודה להם. כתמיד, אני להוט לשמוע הערות לגופו של עניין, בין אם הן לרוחי ובין אם אינן.
אני מבקש להזכיר לאורחיי שהאתר הזה אינו ‘טוויטר’ (כלי מצוין כשלעצמו). אין לי כל עניין בהערות של 140 תווים.
כמובן, כרגיל, זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on יום חמישי, פברואר 12th, 2009 at 7:27 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
היא שהבוחרים לא ממש מבדילים בין מפלגות המרכז השונות ועבורם כולן אותו הדבר. לכן אפשר לראות בבחירה בכל אחת מהן כעין בחירה אקראית ולכן השיוויון.
ההנחה המובלעת אצלך היא שהמצעים (פני המפלגה) הם קבועים ובאורח פלא הציבור מתחלק שוה בשווה (פחות או יותר).
אני חושב שמדובר כאן בניסיון להגיע לשוויון. מצעי המפלגות או לפחות הדרך בה מציגים אותם ראשי המפלגות היא כזו שנועדה לסחוף את מקסימום המצביעים ובאופן די טבעי מושג שיווי משקל.
נניח שמפלגה א מובילה בסקר אז דובר מפלגה ב’ ישנה את הרטוריקה על מנת להשיג לעצמו עוד כמה מצביעים על חשבון מפלגה ב’. וחוזר חלילה.
ה”משחק” נגמר ביום הבחירות.
בהנחה שכל הצדדים עושים את מלאכתם השיווקית במקצועיות ובהנחה שאין התערבות חיצונית מיוחדת (כמו פיגוע קטלני) הסבירות לשיווי משקל די גבוהה.
ראייה תורת משחקימית שכזו תקפה גם בבחירות אישיות ולכן, למעט במקרים נדירים – גם שם ההפרשים לא גדולים (כלומר לא יותר מעשרה אחוז, כלומר נדידה של חמישה אחוז משנה את התמונה).
אבל לא הזכרת את מה שהם לא הצליחו להעביר- ההצעה לפיה ראש המפלגה הגדולה ביותר יוכרז כראש ממשלה ל4 שנים (בכפוף לרוב בכנסת, כמובן).
אריאל שרון העדיף לחזור לשיטה שהיתה פה טרם הבחירה הישירה, קרי- סבב ההתיעצויות אצל הנשיא. אף אחד לא יצא למאבק ציבורי בעד הצעת ביילין-לנדאו, אם משום הכריזמה של השניים האלה (שמשתווה, ביחד, לכריזמה של ירק נבול במיוחד), ואם משום שלא נמצא אף פרשן או היסטוריון שהזכיר לאנשים את האופי הסחטני של המו”מ הקואליציוני בשנות השמונים.
הצעת ביילין לנדאו, לדעתי, היתה משנה את אופי ההצבעה של הבוחר הישראלי- בהפנימו שהצבעה למפלגת לווין עלולה לשלוח הן את מפלגת הלווין, והן את הפלגה ה”ראשית” לאופוזיציה, היה הבוחר מעדיף את המפלגה ה”ראשית”, בהתאם להשקפותיו הבסיסיות. ברגע שסקרי טרום הבחירות היו מראים את המגמה הזאת, היתה נוצרת מגמה של איחוד בין מפלגות “ראשיות” למפלגות הלווין שלהן, והיינו מקבלים מפה פוליטית “הגיונית” יותר, עם פחות מפלגות. במילים אחרות- הצעת ביילין לנדאו היתה יוצרת את האפקט ההפוך לזה שיצר חוק הבחירה הישירה הזכור לרע.
יש יתרון למיעוט מפלגות- למפלגות הלווין יש אינטרס לחדד ולהקצין קונפליקטים על מנת להמשיך להתקיים. לעומת זאת, למפלגה ראשית המשמשת “מטריה” לקשת של דעות יש את היכולת להנמיך את להבות הקונפליקטים, וליצור מכנה משותף בקרב קשת של בעלי דעה.
אולי עכשיו, כשפוליטיקאים ישראלים חסרי אחריות כמו ליברמן ורמון מדברים על “שינוי שיטת הממשל”, ודי ברור שמעשיהם יכולים רק להזיק, כדאי להעלות שוב את “תיקון ביילין-לנדאו” אל סדר היום ההציבורי- תיקון פשוט, שיתכן שנרויח ממנו.
תוצאות הבחירות ישראל משקפות הפעם הכרעה ברורה לחלוטין.
גוש הימין קיבל 65 מנדטים (ללא החרדים שאף הם קרובים הרבה יותר לימין מלשמאל)ֿ.ץ
הנסיון להצג איזשהו סוג של תיקו או חוסר וודאות משקף את נכונותה של התקשורת הישראלית לוותר על מראית העין של דיווח אובקטיבי.
ביבי יהיה ראש הממשלה, ואפילו אם זה לא מוצא חן בעיני הפרשנים, ראוי לדווח זאת.
אני חושב שכל הקריאות היום של “שינוי שיטת הממשל” הם תירוצים
זה כמו להפסיד במשחק ולהאשים את החוקים- הבעיה היא המפלגות
אני כותב מתחושה בלבד ולא ערכתי בדיקת-עומק:
נדמה לי, שתחושת “מה שהיה – הוא שיהיה” הנלווית לתוצאות הבחירות היא מראה לתחושה בציבור לפיה “אין פתרון”, אין הצעה לדרך שתוביל למקום אחר “טוב יותר”. ציבור הבוחרים בחר לדשדש במקום ולהמשיך את מצב העניינים ששרר לפני הבחירות מאחר ולא הונחה בפניו הצעה לחלופת מדיניות אמיתית.
אם אני מקשיב לביקורת העצמית במפלגות הרי שהיא נסבה בדיוק על עניין זה – שהמפלגה לא השכילה להעמיד מסר ברור על חזונה לעתיד.
(בעיניי, אגב, ‘הצלחת’ הבחירות היא הליכוד: שחרף קיומה של קדימה, ששמרה על כוחה יחסית לבחירות הקודמות, הכפיל את מספר המנדטים שניתן לו וזאת מבלי שכוחו של שאר גוש ה’ימין’ נגרע כדי להסביר גידול זה)
דיברו בזמנו בגרמניה על רוטציה, ובתקשורת הוזכרה בהקשר הזה ישראל.
אם זכור לי, זו היתה מרקל שקבעה, לפחות בפומבי, שהיא לא מעוניינת בכך.
אכן, אך שונה לגמרי מפרשנותו של אבי דלעיל: רובו המכריע של העם רוצה מרכז והצביע מרכז. קדימה ליכוד ועבודה יחדיו מונים 66 קולות.
הכלל בישראל הוא פשוט. כדי להיות ראש ממשלה צריך רוב של 61 מנדטים בכנסת. עכשיו אפשר לשחק במשחקי נימוס ולתת לגברת לבני לנסות להקים ממשלה, וסתם לבזבז את זמננו היקר. להזכירך הצונאמי הכלכלי מגיע לחופי הארץ ולישראל עוד אין אפילו תקציב ל- 2009. לכן יש להפסיק את הבולשיט כאן ועכשיו. כדי שלבני תוכל לעמוד בראשות הממשלה צריך לקרות אחד מהשניים: או שהליכוד יסכים לשבת בממשלה בראשותה, או ששלי יחימוביץ תסכים לשבת בממשלה עם ליברמן. נראה לך?!
מאחר וכללי המשחק הם שמי שמצליח לגייס 61 ח”כים, ולא המפלגה הגדולה דווקא הוא זה שנהיה חבר כנסת. זה העיקרון שהנחה את המצביעים. כול מי שהצביע בעד מפלגה ימנית האמין שבהצבעתו הוא תומך בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. לעומת זאת מי שהצביע בעד מפלגות ערביות, ידע שקולו לא ייספר בהכרעה בשאלה מי יהיה ראש הממשלה. כעת זה חשבון פשוט. בעד נתניהו 65 מנדטים, בעד ציפי לבני וברק ביחד 45 מנדטים. קפיש!
“האם לא היה מוטב שהימין ינשך את שפתיו, ויניח לציפי לבני להיקרא להקים ממשלה?” הליכוד לא צריך לקיים את ההבטחות של לבני לבוחריה. לבני הבטיחה לבוחריה שרק בחירה בה תמנע מביבי את השלטון. הסלוגן ‘או ציפי או ביבי’ היה ספין. היה זה שקר וכזב והטעית הציבור, כי הנשיא מטיל את הטלת הממשלה על מי שכמה שיותר מפלגות ממליצות עליו, ולא מי שזוכה בהכי הרבה קולות כמו שלבני הבטיחה לבוחריה. אם בגלל שביבי יהיה רה”מ בוחריה של לבני ירגישו תחושה של עוול, יהיה זה ראוי לבוא בטענות לציפי ולא לביבי.
בגוש הימני ובגוש השמאלי קרו שני דברים הפוכים: בגוש הימני הרבה מצביעים היו בטוחים בנצחונו של ביבי ולכן הצביעו למפלגות ימניות אחרות. בגוש השמאלי הרבה מצביעי מרץ ועבודה האמינו לשקר של לבני והצביעו בסופו של דבר לקדימה. לבני שתתה במרמה את המנדטים של מרץ והעבודה.
אינני תומך של ביבי כלל וכלל. למעשה, הצבעתי למפלגה שלבני שתתה לה את המנדטים. אך ביבי הוא זה שצריך להקים קואליציה כי הוא היחיד ש61 ח”כים ימליצו עליו בפני הנשיא. ללבני אין אפילו את כל הגוש השמאלי מאחוריה. אחרי תמיכתה במבצע האוגדתי בעזה ותמיכתה בפסילת המפלגות הערביות היא יכולה לשכוח מתמיכתם של הערבים ודב חנין בה. אפשר לבוא בטענות למחוקק שאיפשר מצב זה, אך אי אפשר לבוא בטענות למחנה הימין על כך שלא נותן ללבני את ראשות הממשלה ובטח שאי אפשר לבקש שיתאימו את החוק בדיעבד לפי משאלות ליבם של מצביעי לבני.
“משחקי נימוס”, ש. עליון? חס ושלום.
נימוס בפוליטיקה הישראלית? הגינות ברדיפת שלטון? לא יעלה על הדעת, איזו פטריית-הזיה אכלתי.
בפעם הבאה מוטב שאכתוב את רשימותיי בלוקסבורגית.
כרגיל, רוב אורחיי מסרבים להזדהות. אולי גם אני צריך לעבור לכתיבה אנונימית.
מצטער יואב, אבל באיזה פוליטיקה בעולם יש “נימוס”?
אני לא מתכוון לגינונים חיצוניים של שתיית תה של אחה”צ עם הזרת מורמת.
פוליטיקה היא קרב שבו כל צד נלחם על קידום האינטרסים שלו על חשבון אינטרסים מנוגדים. פוליטיקאי שלא נוהג כך בוגד בשולחיו ובשליחותו.
אתה מבקש הגינות מהצד הלא-נכון. היות וגם אתה משער שלגוש של ליבני אין סיכוי להקים ממשלה, למה לא לדרוש בשם הנימוס מליבני להצהיר שהיות שברור שאין לה סיכוי להקים ממשלה ללא הליכוד בעוד שלליכוד יש אפשרות ריאלית להקמת ממשלה ללא קדימה, היא מבקשת לחסוך ממדינת ישראל 63 ימים של ממשלת מעבר (42 ימים ללבני ו21 לנתניהו אח”כ) ומבקשת מהנשיא להטיל על נתניהו להקים ממשלה?
עכשיו, אני בטוח שזכור לך המאבק בין גור לבוש בפלורידה. אחת מהבעיות היו שמזכירת המדינה היתה צריכה לחתום על התוצאות עד תאריך מסוים. הרפובליקאים טענו שהיא צריכה קודם לחתום כדרוש בחוקה ואז אם יהיה שינוי כתוצאה מהספירה החוזרת, אפשר לשנות את האלקטורים של פלורידה. הדמוקרטים טענו שאסור לה לחתום עד שכל הקולות נספרו שוב, ועצם החתימה שלה נותנת מעין גושפנקה ציבורית לתוצאות הראשונות.
כלומר, עצם החתימה תגרום לציבור האמריקאי (שלא מעניינים אותו פלפולים משפטיים) לחשוב שאכן בוש זכה והיפוך התוצאה יראה ציבורית כנסיון לגנוב את הבחירות בעזרת ביה”מש.
אותו סיפור קורה עכשיו במינסוטה.
נכון שיש הבדלים רבים בין המקרים, אבל להחלטה הראשונית מי נקרא להקים ממשלה יש חשיבות תדמיתית ממעלה ראשונה. למה נתניהו צריך לתת לליבני את היתרון הזה?
מה גם שזה נותן לה מספיק זמן להעלות את המחיר של ליברמן וש”ס במשא ומתן שהם יעשו אח”כ עם נתניהו. אם היא תבטיח לליברמן להיות שר הבטחון לעוזי לנדאו את המשרד לבטחון פנים ?
התבטאויות חברי מפלגת קדימה, אינן מכבדות את כללי המשחק הבסיסיים.
מבחינת החוק, אף בוחר לא הצביע לביבי נתניהו או לציפי לבני.
הבחירה היחידה היא למפלגה זו או אחרת.
החוק קובע כי המפלגות הנבחרות ממליצות על הטלת הרכבת הממשלה החדשה לפי ראות עיניהן, כפי שציינת במאמר.
צורם לשמוע משפטים כדוגמת, העם הכריע קדימה או, הבוחר העדיף את ציפי על פני ביבי, במיוחד לאור עשרים ושמונה מנדטים, במקרה הזה בלבד.
אין פה לא הכרעה אישית ולא תמיכה גורפת הן בקדימה והן בליכוד.
לעניות דעתי, מי שמתיימר להנהיג חייב להיות בעל יושר בסיסי ולשחק לפי הכללים גם כמפסיד.
אם רצתה ציפי לבני להוכיח את יושרה ולהבנות מהמצב אליו נקלעה שלא ברצונה, היה עליה לנהוג אחרת.
משלא עשתה כן, פגמה בקלף החזק ביותר בתדמיתה הציבורית – יושרה האישי.
והיא אותה התשובה לשאלות “למה כל חנויות הרהיטים ממוקמות ברחוב הרצל” או “למה כל מוכרי הגלידה בים ממוקמים במרכז החוף”. ככה המפלגות ממקסמות את מס’ הבוחרים שלהן.
בניגוד למה שנוטים לחשוב, המפלגות הגדולות, או לפחות היועצים האסטרטגיים שלהן, יודעים בדיוק מהם רחשי הלב של הציבור ואת המסרים שלהם הם משדרים אל “הבוחר החציוני”, כלומר אותו בוחר שמבחינת הדעות שלו 50% מהבוחרים נמצאים מימינו ו- 50% משמאלו.
מכיוון שרחשי הלב של הציבור והאווירה של הציבור משתנה כך משתנים בהתאם המסרים: בבחירות אלו כולם דיברו על מנהיגים חזקים, כי אנו אחרי מלחמה, ובבחירות 96 או 99 דיברו על שלום כי זה מה שההמון רצה.
סליחה שאני מפקפק באקסיומות, אבל מי לעזאזל צריך את הקטע הזה של התייעצויות? (חוץ משמעון פרס, אבל ממתי אנחנו עושים מה שטוב לפרס?)
אני לא מבין את זה. אפשר לחשוב שמו”מ קואליציוני אפשר לנהל רק בחדר האח הגדול, ורק מתמודד אחד יכול להיכנס בכול רגע נתון פנימה.
הרי בכל מקרה את הממשלה צריכה הכנסת לאשר ברוב של 61 ח”כים. למעשה, ענין ההמלצות הוא סתם הכפלה מיותרת. במקום לנהל מו”מ אחד, צריך לנהל שניים. אחד על ההמלצה, ואחד על הממשלה. זה ממש טפשי.
הרבה יותר הגיוני היה להגיד – יופי, יש לכם עכשיו 45 יום להקים ממשלה. כל אחד שחושב שוא יכול מוזמן לסגור הסכמים טנטיבים עם כל אחד אחר. ברגע שמועמד חושב שיש לו רוב מובטח הוא מודיע ליו”ר הכנסת, שמכנס את המליאה ועורך הצבעה. יש 61 תומכים? יש ממשלה.לא היו מספיק תומכים? ממשיכים לחכות עד שמישהו יגייס רוב.
לפחות היינו חוסכים חלק מהמבוכה.
אורן ואיתן: המודל ששניכם מדברים עליו אומר שבסוף הבוחרים לא מבדילים בין שתי המפלגות ואדישים לאיזו תנצח, ולכן הקולות מתחלקים חצי-חצי.
אבל במציאות, הן בישראל והן בארה”ב (ואולי במקומות נוספים), נשמר קיטוב פוליטי ואפילו גדל. מצביעי לבני לא רוצים לשמוע על ביבי כראש ממשלה ולהיפך, ועדיין נוצר כמעט תיקו. בשביל זה צריך מודל אחר. עד כמה שאני יודע, אין מודל שמסביר הן גידול בקיטוב והן שוויון, ולכן תהייתו של יואב במקומה.
יואב, בתגובה הזו כתבתי גם את כתובת הדוא”ל, על מנת להזדהות.
אורן חידש לי על התוספת של ביילין לנדאו ש”לא הצליחה” לעבור. שמחתי ללמוד משהו חדש ואכן יש ברעיון הזה משהו מדויק בהנחה שהמטרה היא לחזק את המפלגות הגדולות.
אבל יש לי שתי תהיות
1. לגופו של עניין: האם חיזוק המפלגות הגדולות יפתור את סוגית הפרגמנטציה של המערכת הפוליטית בישראל? אולי האם הוא יפתור את הקיטוב/שיוויון ? מסופקני.
2. לגופו של אדם: צריך לתהות האם באמת ביילין ולנדאו ניסו להעביר את הצעת החוק המדוברת. אם כן אכן יהיה בכך דוגמא לעורמת ההיסטוריה.. שכן שניהם מצאו עצמם מתמודדים (לנדאו בבחירות האלו וביילין בקודמות) במפלגות לווין קטנות וזכו מאותם מנדטים שהיו לפי תיזה זו נעלמים.
לסיוון, אני חושב שמה שאורן כתב על תורת המשחקים רלוונטי לבחירות אישיות בארה”ב, מסכים שלא לישראל אבל זה כן עונה חלקית על השאלה שיואב העלה.
המשך דיון פורה