האיש שגנב דעת, ואחר כך גנב ארץ. הֱיֵה שלום, קוֹמאנדאנטֶה

 

לפני 49 שנה, העולם כולו הוקסם למראהו. הוא היה מהפכן צעיר, נועז, נשא נאומים נבואיים, הפיל רודן מושחת, הבטיח דמוקרטיה. ביורדו מן הבמה הוא צל מתעתע, זקן רודני העולם, אחרון רודני אמריקה הלטינית, חולה, עייף ומשעמם. פולחן קסטרו בילבל בשעתו הרבה אנשים הגונים, אשר נטו לשכוח כי חרות היא חרות, גם כאשר היא נשללת בשם מהפכה מתקדמת

 

"הודעת המפקד העליון" על פני העמוד הראשון של בטאון המפלגה הקומוניסטית הקובאנית, 19 בפברואר 2008. העתון נקרא על שם הספינה שהחזירה את פידל לקובה ב-1956, כדי להתחיל את המרד שלו נגד בטיסטה. הצילום מצד ימין למעלה הוא זה של פידל מניף רובה לתועלת מצלמה אמריקנית, 1957. ראו את הצילום המלא למטה

עתון בברזיל, 'דיאריו דה קומרסיו', לקח את העמוד הראשון של 'גראנמה', הוסיף לו את צלליתו האדומה של פידל, והעניק לו כותרות מעוצבות כמו באותיות קיריליות, עם המלים 'פרסטרויקה בקובה' בראשן. 'פרסטרויקה' היתה כמובן תכנית הרפורמות הכושלת של מיכאיל גורבאצ'וב בברית המועצות בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20. האומנם הקומוניזם הצבאי של קובה מתקרב אל קיצו?

 

 

 

במאה השנה האחרונות היה רק שליט אחד עלי אדמות שהתחרה בו באורך שלטונו: לא, לא סדאם חוסיין; לא פרנסיסקו פרנקו; אפילו לא השאה של איראן וגם לא סטאלין, או מאו או היילה סלאסי. היחיד (לפי מיטב ידיעותיי) היה המלך סוֹבּוּזַה (Sobhuza) של סוואזילנד, באפריקה הדרומית, אשר מלך שמונים שנה.

ארבעים-ותשע השנה של פידל קסטרו יבואו אל קיצן ביום א', כאשר האסיפה הלאומית בהוואנה תבחר – אם בחירות ייקרא לאקט הזה – נשיא חדש למועצת המדינה. השבוע הודיע קומנדנטה פידל ממיטת חוליו שהוא לא יישא עוד בעול השלטון, אם כי יואיל להוסיף ולהילחם ב"מלחמת הרעיונות".

אויביו, בייחוד מקרב המהגרים הקובאניים בארה"ב, לא יאמינו שהוא ויתר על השלטון אלא לאחר שייפח את נשמתו, "ואולי גם אז לא" (כדבריו של עתונאי אחד, העוקב אחרי מעשיהם).

כל נוכחותו מזכירה במידה מפליאה את 'סתיו של פטריארך', סיפורו הפנטסטי של גבריאל גרסיה מרקס על רודן לטינו-אמריקני השולט בארצו מאתיים שנה, ואיש מנתיניו אינו זוכר עוד את היום שבו שלט שם מישהו אחר. בהדרגה הם מתרגלים להאמין, שהשליט הוא זה המבטיח את זריחת השמש ואת שקיעתה.

גרסיה מרקס לא חשב על פידל כאשר כתב את 'סתיו', אלא על צירוף של דיקטטורים בקולומביה מולדתו ובוונצואלה השכנה. לפי הידוע, הוא מעולם לא אמר מלה רעה על פידל. כמו רוב האינטלקטואלים השמאליים והליברליים באמריקה הלטינית, הוא העריץ את רודן קובה.

הסתירה הזו היתה תמיד מעניינת. אנשים אמיצים וחכמים, שלחמו ללא לאות לטובת החרות בארצות עם רודנים ימניים, נעשו מליצי יושר נלהבים של הרודן השמאלי ארוך הימים ביותר בתולדות העולם. הם היו מוכנים להעלים עין ממעשי זוועה ודיכוי שהוא עשה כדי להישאר בשלטון. למשל, בתחילת שנות ה-60, האחים קסטרו הושיבו פרוצות, נרקומנים, קבצנים והומוסקסואלים במחנות ריכוז. הם גזרו עונשי מאסר ארוכים על כל מי שהעזו להביע התנגדות למשטרם, כולל עמיתים לשעבר מימי המהפכה, אשר חשבו כי לא לתפארת פידל וראול הם סיכנו את נפשם.

 

המותגים המפורסמים של פידל: הפוסטר האדום הודפס ב-1976, וקישט הרבה קירות של רדיקלים ושל רומנטיקונים בכל העולם. הצילום שלמטה הוא חלק מסרט תעודה של רשת הטלויזיה האמריקנית סי.בי.אס משנת 1957, שהעניקה לפידל נופך של רובין הוד מעורבב בג'ורג' וושינגטון, והפכה את נצחונו, כמה חודשים אחר כך, למאורע של התרוממות רוח אוניברסלית. הצילום הזה היה כל כך חביב על פידל עד שנבחר לעטר את הלוגו של בטאון המפלגה הקומוניסטית

 

קיראו לו בבקשה "המפקד העליון"

קסטרו לא רצה מעולם למַסֵד את המהפכה. הוא לא פשט את מדיו, העדיף את  התואר "המפקד העליון" (זה התואר שמעניקים לו הקובאנים גם כיום, רק זרים קוראים לו "נשיא"); ורק בקושי הסכים לחוקה פורמלית שהעניקה לקובה מוסדות כמו-נורמליים, 17 שנה לאחר שעלה לשלטון.

את ההילה המיתית שלו הוא רכש בסוף שנות ה-50, הרבה בזכות סרט תעודה רומנטי ברשת טלויזיה אמריקנית. בהפרזה מסוימת, וּבהטעמת ההבדלים הניכרים בנסיבות, אפשר להשוות את עלייתו עם עליית ברק אובאמה. הוא היה צעיר, נחמד, רהוט, נועז; הוא ייצג התנערות מלאה מאחד המשטרים המושחתים והשנואים ביותר בעולם של זמנו; הוא נשא נאומים נבואיים; הוא הבטיח דמוקרטיה. הוא הכחיש חד משמעית שהוא קומוניסט, ביקר בוושינגטון, הקסים את המדיה, שוחח עם מנהיגי ארה"ב באנגלית לא רעה.

הוא היה סמל תקוותיו של דור חדש, לא בקובה בלבד, לא באמריקה הלטינית בלבד, אלא בכל מה שהתחילו אז לקרוא "העולם השלישי".

מי היה מעלה על הדעת שכמעט ארבע שנים לאחר עלייתו לשלטון הוא יזמין את ברית המועצות להציב טילים גרעיניים על אדמת קובה, ולאיים בהם על ארה"ב, רק 150 ק"מ משם. לימים, קסטרו דיבר במרירות גדולה על החלטת הסובייטים לפַנוֹת את הטילים, כדי למנוע מלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. הם לא נמלכו בדעתו, הוא התלונן.

סביר להניח שהוא לא היה מזמין את הטילים אילמלא הצטברו הראיות שארה"ב מנסה להפיל אותו בכל מיני אמצעים מוזרים (כולל הרעלת הסיגר שלו). אבל ההנחה ששיורו הפוליטי חשוב משיור המין האנושי לא הרפתה ממנו מאותו היום ואילך.

שנאת האמריקאים כלפיו לא היתה תמיד רציונלית, או מחויבת המציאות. היא יוחסה במידה רבה למשקלם האלקטורלי הגובר של מהגרים קובאניים בפלורידה. האומנם יש צורך לאיים בעונשי מאסר על אזרחים אמריקאיים הרוצים לנסוע לקובה? האומנם צריך להטיל עליה אמברגו מחמיר, הנמשך מאז 1960? כל כך מחמיר הוא האמברגו, שארה"ב אוסרת על קובה להשתמש בכבלי האינטרנט של הים הקאריבי.

אנשי עסקים אמריקניים הם מן המתנגדים התקיפים ביותר לאמברגו. קובה היא שלוחה טבעית של השוק האמריקאי, יעד מתבקש להשקעות מסיביות בתשתית ובתעשיה.

 

הסיגר שנפל. טיפול 'פוטושופ' לעמוד הראשון של העתון הברזיליאני הגדול 'או גלובו'

ילבש מדים – או ילבש חליפות?

הדעת נותנת שכל זה עומד להגיע אל קיצו, אם כי וושינגטון מטעימה שהיא לא תעשה עסקים עם שום קסטרו, פידל או אחיו הצעיר במקצת ראול. אף כי מועט הספק שראול יהיה השליט בפועל, ולפידל תהיה השפעה ניכרת מאחורי הקלעים, יתכן שהאחים יחליטו להעניק את התואר "נשיא מועצת המדינה" למישהו צעיר מהם במידה ניכרת, הלובש חליפות במקום מדים.

מדברת בעדה העובדה ששלושה ימים לפני הבחירה הרשמית לאיש אין מושג מי יהיה הנשיא.

ההודעה על החלטתו של קסטרו לפרוש התפרסמה ללא חתימה, והסתיימה באוסף הקלישאות הרגיל, "יחי פידל! יחי ראול! תחי המולדת המאוחדת, שהם יסדו ואשר עליה יגן העם כולו! קדימה, תמיד, אל הנצחון!"


הנאהבים והנעימים. פידל וצ'ה, 1959. פידל עישן סיגרים, צ'ה נפל בג'ונגל של בוליביה

קובה היא רודנות משפחתית קפריזית, שעבר זמנה. אזלו התירוצים להמשך השלילה המסיבית של זכויות אדם, של חרויות הפרט ושל חופש יוזמה כלכלי ופוליטי.

פידל הזקן לפחות חסך לנו את הסיוט של צ'ה גווארה, שותפו הכריזמטי במהפכת 1958. צ'ה מת צעיר, בג'ונגלים של בוליביה, כאשר ניסה לייצא את המהפכה שלו. המותג של צ'ה היה מאז עסק מסחרי ופוליטי משתלם. תהיה הדעה על הפוליטיקה שלו אשר תהיה, צ'ה היה אידיאליסט ואמיץ.

פידל ייזכר בסופו של דבר כמי שנאחז בקרנות המזבח של השלטון, עד שאבריו הפנימיים חדלו לתפקד, ורמזים של סניליות נדפו ממנו.

אם הוא עלה כברק אובאמה הנה הוא יורד מן הבמה – עוד לא, אבל כמעט – כבן דמותו של פרנסיסקו פרנקו בספרד, צל מתעתע, תזכורת על המידה המבהילה שבה איש רב כריזמה, עצום אגו וצמא שלטון יכול לגנוב ארץ: תחילה לגנוב את דעתה, ואחר כך לגנוב את שטחה ואת אוצרותיה.

יוצאות בזמן – אבל לאן הן נוסעות

מליצי היושר של פידל חוזרים וּמזכירים שהוא העניק לקובה מערכת חינוך ובריאות, שמעטות דוגמתה בעולם הלא-תעשייתי. שורה של מספרים אמנם מדברים בעדם.

  • למשל, שיעור תמותת התינוקות בקובה (5.72 לכל אלף) נמוך מזה של 160 ארצות אחרות. ביבשת אמריקה, רק ארץ אחת, קנדה, מקדימה אותה.
  • בידיעת קרוא וכתוב (99.8%) קובה עומדת במקום השני בעולם (שאותו היא חולקת עם אסטוניה ועם פולין).
  • מספר הרופאים בקובה, יחסית לגודל האוכלוסיה, אמנם רחוק מזה של רוב הארצות המתועשות, אבל גדול מזה כמעט של כל הארצות המתפתחות (0.865 לכל אלף).

אבל אלה כמובן אינם המספרים היחידים. מאז שנת 2000 עזבו את קובה בערך מיליון בני אדם, או עשירית האוכלוסיה. מאז מהפכת קסטרו, מספר העוזבים התקרב לשני מיליון.

בקונטקסט הזה, השגיה של המהפכה הקובאנית מזכירים קצת את אחד השבחים המפורסמים ביותר שהורעפו על איטליה של מוסוליני. הרכבות – נהגו להגיד אז – יוצאות בזמן. השאלה היתה לאן הן נוסעות.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

4 Responses to “האיש שגנב דעת, ואחר כך גנב ארץ. הֱיֵה שלום, קוֹמאנדאנטֶה”

  1. רמי נוי הגיב:

    הייתי בקובה.יחסית לאיים אחרים בקריביים,קובה נהנית מתוצאות טובות בדברים הבסיסיים של בריאות,חינוך,ומגורים.
    יש בעיות שנגרמות בגלל החרם שהטילה ארה"ב. המכוניות הן אנטיקות, מצב הרבה מהמבנים גרוע. אבל למרות זאת הצליחה קובה לתת את הבסיס לאזרחים שלה.הרבה יותר מארצות אחרות שאני מכיר.

    למעשה,קובה מייצאת הון אנושי גבוה(של רופאים ומורים באיכות מעולה) למדינות אחרות באמריקה הדרומית.עד כדי כך איכות הרופאים בקובה טובה,שאפילו שליטי הגוש הקומוניסטי לשעבר היו באים לקבל טיפול בקובה.

    כל זאת השיגה קובה,למרות החרם הכלכלי המתמשך.

    כשהמהפכנים של `תנועת ה- 26 ביולי` ניצחו את הדיקטטורה של הגנרל העריץ פולחנסיו בטיסטה, הם שילמו לחברות האמריקאיות פיצויים על"רכושם" שהשיגו בקובה בשחיתות ובחסדי הדיקטטור. הפצויים היו מבוססים על שומות מס מימי בטיסטה, שהחברות הצליחו להנמיך. לכן חברת הפירות – UNITED FRUIT CO דחתה את הצעת תשלום הפיצויים. 4 חודשים לאחר נצחונו, באפריל 1959 טס קסטרו לוושינגטון, ונפגש עם סגן הנשיא ריצ`רד ניקסון. לדעת סגן הנשיא ניקסון, קסטרו , שלא הסכים לפצות את ההון האמריקאי והמאפיה לפי שווי הנכסים שהם ביקשו , היה "נאיבי". כך דחפה ארה"ב את קסטרו לידי ברה"מ, שלב אחר שלב. בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מבר"המ. כאשר בתי הזיקוק בבעלות ארצות הברית בקובה סירבו לזקק נפט זה, הם הולאמו. בתגובה ניתקה ארה"ב את היחסים הדיפלומטיים עם קובה.
    ב- 17.4.1961 , יום לאחר שקסטרו הגדיר את המהפכה, כ"סוציאליסטית", הנחית ה- CIA באישור הנשיא ג`ון קנדי, צבא פלישה שהורכב מגולים קובניים ו"מדריכים" אמריקאיים ב"מפרץ החזירים" שבאי. ה- CIA האמין שהפלישה תצית התנגדות עממית לקסטרו. מה שקרה היה ההיפך הגמור. [אגב – בדיוק כמו בעיראק…].
    כך למד קסטרו שארה"ב רק מנסה לחזור על שיטות חילופי השלטון וספינות התותחים. הוא אימץ את המרקסיזם-לניניזם, ואת הקומוניזם.
    כדי להרתיע את ארה"ב מהמשך התוקפנות של ארצות הברית נגד קובה ,יזם חרושצ`וב הצבת טילים סובייטים בקובה. לאחר "משבר הטילים" הושג הסכם, שבו הסיגו הסובייטים את הטילים, בתמורה להתחייבות אמריקנית שלא לפלוש לקובה, ולהסיר טילים אמריקניים שהוצבו בטורקיה.

    מפליא אותי עד כמה יוצאים נגד האי המסכן של קובה,אבל משלימים עם הארץ הקומוניסטית הגדולה ביותר,עושים עסקים איתה,ואף ישתתפו באולימפיאדה שתתקיים בה ב2008 .ומה עם הרודנות הרצחנית של בורמה? מדוע לא פולשים לבורמה,כדי לשחרר את העם הנאנק שם תחת משטר העריצות של החונטה השלטת? מדוע העולם,כולל ישראל, ממשיך לעשות עסקים עם בורמה?

    איני מנסה ליצור אידאליזציה של קובה ושל המצב השורר בה.הרבה איים בקריביים,בדרך כלל,אינם מהווים מוקדי משיכה גבוהים.חוץ אולי מתיירות,כאשר המקומיים הנותנים את שירותי התיירות יכולים לחיות בקושי רב מהמשכורת העלובה שהם מקבלים.אם ישתנה המצב בקובה,והיא תידרס תחת אלה הרוצים ב"טובתה" הכלכלית,הרבה מאלה הנהנים כיום מהמעט שיש להם,יפסידו גם את זה.קובה תהפוך לאי נוסף שיש בו את החולאים של האיטי,או הרפובליקה הדומיניקנית.

  2. דודי קינג הגיב:

    מה המקור לנתונים הסטטיסטיים על גן העדן הסוציאליסטי? הם מזכירים מעט תוצאות "בחירות" ברודנויות כאלו ואחרות, כש"מועצת הפועלים העממית" מודיעה באושר שהמועמד היחיד קיבל 99.8% תמיכה.
    פשוט קצת קשה לי להאמין שמדינה שידועה, בין השאר, בתעשיית התיירות-זנות-ילדות שלה, או בנחישות של עשרות אלפים מאזרחיה להמלט ממנה לארה"ב באופן לא-חוקי כל שנה (תוך סיכון חייהם בים, ולעיתים אף מוות ממש), היא כזה מקום נפלא לחיות בו.

  3. רמי נוי הגיב:

    טוב מאוד את הנתונים לפני שהוא פרסם אותם.בכל אופן,אפשר להשתמש באתרים האלה כדי לקבל נתונים.
    http://www.unicef.org/infobycountry/cuba_statistics.html

    http://www.who.int/countries/cub/en/

  4. חייש הגיב:

    ואם תשווה את קובה להולנד, אין לי ספק שהחופש שם מצומצם יותר, ורמת החיים נמוכה יותר.

    אבל – ארה"ב מוליכה את העולם באחוז מאזרחיה שיושבים בבתי סוהר על עבירות פליליות, והיא במקום הרביעי בהוצאות להורג אחרי סין, איראן וסעודיה. החופש, יחסי הוא.

    לעומת זאת, אם תשווה את קובה לשכנותיה, רמת החיים שם סבירה, תוחלת החיים גבוהה, הרפואה חינם וכו'. השאלה היא לא מה היה קורה אילו המהפכה נגד בטיסטה הייתה מבוצעת ע"י המהאטמה גנדי, אלא מה היה קורה אילו לא הייתה מתרחשת כלל. והתשובה היא, כמובן, שהיא הייתה ממשיכה להתנהל ע"פ אינטרסים של תאגידים אמריקאים ותושביה היו חיים בעוני קשה יותר, חופש מועט יותר ואפילו להגר לארה"ב היה להם קשה יותר.

Leave a Reply