אומרים היתה ארץ: מסע במנהרת זמן דרום אפריקנית

 

 

כמעט באותו הזמן, לפני 130 שנה, משני עֲבָרים מרוחקים של האוקיאנוס, שתי לשונות התחילו להיוולד מחדש, עברית ואפריקאנס. הולדתן נתנה את האות להתפרצות מסיבית של אנרגיה לאומית ושל תחושות ייעוד משיחיות. מאז, האפריקנרים והציונים לא היו בדיוק באותו הקרון, אולי לא באותה הרכבת, אבל הם התקדמו בשתי מסילות סמוכות מאוד. מסע אל בתי המקדש של האפריקנרים מעורר אסוציאציות ומעביר צמרמורת. אולי יש מה ללמוד

צילום: יואב קרני

בערך 50 ק”מ צפון-מזרחה מקייפטאון, בארץ היין של דרום אפריקה, בין כרמים ובין יקבים, מזדקפת פתאום אצבע אבן ארוכה, ושורטת את קו הרקיע. היא בוקעת מתוך השיחים, סמוך לעיר קטנה ונאה הנקראת פַּארְל (“הפנינה”). ליד האצבע מבצבצת אגוּדל שמנמנה, ואחר כך, במרחק-מה, מופיעה גם זרת.

אף על פי שהפגישה עם האצבע, עם האגודל ועם הזרת אינה מקרית, הופעתן מניבה רגע חטוף של הִשתָאוּת. האצבעות האלה הן אנדרטה לאומית לִכבוד לשון האפריקאנס, שבמידה רבה נולדה כאן, לפני 130 שנה. לשון אינה אקט של מלחמה, מדוע נחוצה איפוא ג’סטה של התרסה ושל קריאת תיגר? אצבעות כאלה, או לפעמים ידיים שלמות, לפעמים אגרופים קמוצים, לפעמים קיבורות זרוע שריריות, פזורות על פני כל הארץ הענקית הזו, מִכֵּף התקווה הטובה ועד נהר הלימפּוֹפּוֹ.

אני נזכר בנאום הנצחון של דניאל מאלאן, במאי 1948. הפוליטיקאי האפריקנרי הזקן הוביל את מפלגתו לנצחון היסטורי בבחירות הכלליות, והניח מייד את היסודות למשטר של אפליה גזעית ממוסדת. “היום”, הוא הכריז, “דרום אפריקה שוב שייכת לנו [האפריקנרים]… ומי ייתן ואלוהים יעניק לנו אותה לנצח”.

כמעט 30 שנה אחר כך, ב-1977, כאשר איבת העולם החיצון התחילה להחניק את הרפובליקה האפריקנרית, אחד מיורשיו של מאלאן, ראש הממשלה בלתזר יוֹהַנֶס פוֹסטֶר (פ”א רפה), הרים את קולו במחווה אולטימטיבית של התרסה. “קטנים כאשר נהיה, ממוּקמים כאשר נהיה, אנחנו אומרים לכם, ‘אתם רשאים ללכת לכל הרוחות'” (בתרגום חופשי).

מאלאן מת, פוסטר מת, המפלגה מתה (רשמית רק לפני תשעה חודשים), האפרטהייד מת (לפני עשר שנים),  ההתרסה מעולם לא התממשה – אבל מצבות האבן עדיין עומדות שם: האצבעות על הגבעה בואך פארל, והזרוע העבה על הגבעה בשערי פרטוריה שידוּבַּר בה להלן. הן מקניטות את העין, הן מדגדגות את החוּשים, הן מִתנַשׂאוֹת, הן מאיימות. בנייתה של אחת הושלמה ב-1949, זמן קצר לאחר עליית הלאומנים האפריקנרים לשלטון; בנייתה של השניה הושלמה ב-1975, חודשים אחדים לפני שנתקעו המסמרים הגדולים הראשונים בארון האפרטהייד.

התקופה הזו, בערך 27 שנה, היתה תור הזהב של המדינה האפריקנרית. מנהיגי האפריקנרים לא נתנו לאזרחיהם סיבה להניח, שלמדינה הזו נשקף איום קיומי. אמנם כן, מפעם לפעם היא הועמדה במבחנים לא נעימים; היה עָלֶיהָ לטפל ב”טרוריסטים הקומוניסטיים” (זאת אומרת, תנועת השחרור של השחורים); היה עליה להתמודד עם ביקורתו של העולם החיצון – אבל היא היתה זקוקה רק לאומץ לב ולאורך רוח, למשמעת וּליִראַת שמים, וכמובן למחירים גבוהים של זהב.

והיא היתה זקוקה להיסטוריה. מדהימה, כמעט מעוררת הערצה, היא השיטתיות שבה האפריקנרים מיינו את ההיסטוריה שלהם, סיווגו את גבורותיהם, העניקו מַשמעוּת וקונטקסט למעשים שאולי לא היו להם משמעות וקונטקסט, דילגו ללא קושי על התהום המפרידה עוּבדוֹת ממיתוסים – ואיחדו את העבר עם ההווה, לפעמים לרָעַת העבר ולפעמים לרָעַת ההווה.

אפשר להגיד עליהם שהם המציאו לשון

כאן, בפארל, בין הכרמים והיקבים, בצל הרים קֵרחים, במקום שאמנם לא היה סוף העולם אבל היה די קרוב, התחילה להתחבר ההיסטוריה הנפרדת של האפריקנרים, בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. מעניין שאת התרומות החשובות ביותר הרימו שני אנשים עם שמות צרפתיים למהדרין, צאצאים של פליטים פרוטסטנטיים מן המאה ה-17. לאחד קראו du Toi (האפריקנרים הגו את השם “דוּ טוֹי”), לשני קראו Malherbe (האפריקנרים הגו “מאלֶרבֶּה”).

אפשר להגיד עליהם שהם המציאו לשון. לא ממש המציאו – לא במובן שד”ר זמנהוף המציא את האספראנטו – אבל המציאו באותו מובן שעד זמנם איש לא העלה על דעתו להעניק ללשון הזו שם, או דקדוק, או כללי כתיב; ואיש לא העלה על דעתו לפרסם בה עתונים וספרים; ואיש לא חשב שהיא צריכה להילמד בבתי הספר, או באוניברסיטאות, או להישמע בפרלמנט. היא היתה עגה נלעגת של הולנדית מושחתת, עם תוספות מאלאיות ואפריקניות. בני תרבות רחשו לה בוז, ורחשו בוז למדברים בה, ודחקו אותם אל שולי חברתם.

האנדרטה כמצודה: העמק שלרגלי פארל כפי שהוא נראה מאנדרטת האפריקאנס, צפון-מזרחה מקייפטאון. לשון לאומית קמה מאשפתות, והפכה לכלי מלחמה

צילום: יואב קרני

בפארל שבארץ הקייפ, דו טוי ומאלרבה הנ”ל, כוהנים של הכנסיה ההולנדית המתוקנת, הכריזו על לשון האפריקאנס. ב-1874, דו טוי אמר, “לשונה של אומה מבטאת את אופי האומה. קחו מן האומה את הכלי של מחשבותיה – ולקחתם ממנה את חכמת אבותיה”. ב-1876 הם הוציאו את העתון הראשון, ב-1877 הם הוציאו את ספר ההיסטוריה הראשון בלשון הזו (“תולדות ארצנו בלשון עמנו”). ביוני 1879, דו טוי צעד עוד צעד אחד. “אפריקה לאפריקנרים”, הוא הכריז.

מצבה על קברו של כוהן הדת גדעון מאלֶרבֶּה, שהיה במידת מה “בן יהודה האפריקנרי”. הוא היה בן זמנו של בן יהודה ומת שנה אחת לפניו.

צילום: יואב קרני

אני מתעניין בתאריכים האלה, מפני שהם טעונים אסוציאציות. אלה היו שנות הבשלתו של אליעזר בן יהודה, מֵעֵבֶר לאוקיאנוס. באפריל 1879, בן יהודה פירסם את מאמרו ההיסטורי ‘שאלה נכבדה’, שבו קרא להחייאת הדיבור העברי, ויצר בפעם הראשונה את הקשר ההכרחי בין הלשון ובין הארץ. זה לא היה מקרה. גם בן יהודה, גם דו טוי, שאלו כלים פוליטיים ותרבותיים שנעשו לחם חוקם של עמים קטנים במאבק השחרור שלהם.

האפריקנרים והציונים היו מאז לא בדיוק באותו קרון, אולי לא באותה רכבת, אבל הם התקדמו בשתי מסילות סמוכות מאוד. לפעמים סמיכות המקרים מעבירה צמרמורת, כמו למשל השבועיים – בדיוק שבועיים – המפרידים בין הקמת ישראל ובין עליית הלאומנים האפריקנרים לשלטון; כמו העובדה שמנהיג הלאומנים, דניאל מאלאן, היה ראש הממשלה הזר הראשון שביקר בישראל העצמאית, ב-1953, ונרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת; כמו העובדה שֶלְעֵת החמרת בידודן הבין לאומי, ישראל ודרום אפריקה הלבנה התקרבו עד כדי חיבוק אסטרטגי אמיץ, כרתו ברית צבאית סודית, ועשו כמיטב יכולתן להאריך זו את תוחלת החיים של זו.

ישראל הכחישה במשך שנים את קשרי הבטחון שלה עם דרום אפריקה, עד שלארה”ב נמאס, ב-1986, והיא הכריחה את ישראל להבטיח שהקשרים האלה יסתיימו. הם לא הסתיימו עד רגעי חייו האחרונים של האפרטהייד, שבע שנים אחר כך.

אבל אלה הפרללים השטחיים. הפרללים העמוקים, במידה שהם קיימים, נוגעים למהלך התפתחותן של שתי התנועות הלאומיות. אם אנחנו מוכנים להניח שיש צדדי דמיון, מוטב לפחד. לפחד לא במובן של ייאוש דטרמיניסטי – לא, זה לא מוכרח להיגמר אותו דבר – אלא במובן של קצת יותר פיכחון, קצת יותר הכרה במגבלות הטבעיות של כוח פוליטי וצבאי, קצת יותר נכונות להקדים את הקטר ברכבת ההיסטוריה במקום להיגרר אחריו.

אל המִדבָּר, בלי משה או אהרון
האצבע הצְרֵדָה על הגבעה בפַּארל לא שיקפה רק התרסה ווּלגרית של עם יהיר, או לפחות של מנהיגותו היהירה. היא שיקפה קודם כול נצחון פנומנלי. הופעת לשון האפריקאנס כמדיום של כתיבה, של תרבות, של הוראה ושל יצירה הרימה עם שלם מֵאַשפּתוֹת קיומו. היא העניקה לו כבוד עצמי, סיפקה לו מכשיר של חינוך ושל השכלה, ואיפשרה במאה השנים הבאות שיפור מסיבי ברמת המחיה שלו.

איזו אירוניה היא, שבדיוק מאה שנה לאחר פירסום העתון הראשון באפריקאנס, הנסיון לכפות את הלשון הזו על בתי ספר שחורים הניב את מהומות הגזע הקשות ביותר בתולדות דרום אפריקה, בסווטו שליד יוהנסבורג. מחאות נגד כפיית האפריקאנס הוציאו אלפי ילדים שחורים אל הרחובות. כוחות הבטחון איבדו את עשתונותיהם, וירו למוות במאות. כיום אנחנו יודעים שאז, ביוני 1976, התחיל סוף האפרטהייד וממילא סופה של מדינת האפריקנרים.

 

 

על מ על מעמדה של האפריקאנס בדרום אפריקה החדשה:

 

הכנסיה ההולנדית המתוקנת בפַּארל. בה עמדה ערישת הלאומיות האפריקנרית, ובהיכלה הטיפו דוּ טוֹי וּמאלֶרבֶּה לפני 130 שנה. הכתובת 1805 מציינת את שנת חנוכתו של הבניין, זמן קצר לפני שהבריטים סיפחו את איזור קייפטאון לקיסרותם. עד אותו הזמן הוא היה שייך להולנד.

צילום: יואב קרני

פְרִיק בּוֹסמַן, אפריקנר, חבר בכנסיה ההולנדית המתוקנת של פארל, מציג לפניי את התנ”ך העתיק של הכנסיה. העותק הזה הודפס בהולנד בשנים הראשונות של המאה ה-18. היה זמן שהכנסיה היתה ליברלית ואנטי-גזענית. אבל לימים היא שינתה כיוון, והעמידה את סמכותה המוסרית לצד מייסדי האפרטהייד. לפי בוסמן, היא חזרה מאז בתשובה מלאה. אף על פי כן, המאמינים זונחים אותה במספרים גדולים — ובוזמן מנסה להפיח בה רוח חיים, ולהתאים אותה לזמנים החדשים בדרום אפריקה.

צילום: יואב קרני

בפארל הקטנה, מולדת האפריקאנס, קרו עוד כמה דברים חשובים. שם, בשלהי המאה ה-18, סוחר יין עשיר ששמו היה רֶטיף חגג את הולדת בנו, פיט. הבן גדל לחוּפָּה ולמעשים רעים, הפסיד פעם אחר פעם את ירושתו ואת נדונייתו, העדיף תמיד את קרן הצבי, ונדחק והלך לשולי החברה במה שהיתה אז מושבה בריטית עשירה. הוא מצא את עצמו לבסוף בגבולה המזרחי, בעימות מתמיד עם שבטים אפריקניים על קרקעות ועל ראשי בקר. לא פחות מתשע מלחמות השתוללו לאורך הגבול הזה במאה ה-19, והן חיסלו בסופו של דבר את עצמאותם של השבטים ואת יכולת השיור הכלכלית שלהם.

פיט רֶטיף רצה לנהל מלחמת חורמה נגד שודדי הבקר השחורים (“קאפיר”, קראו להם האפריקנרים, מלה שנעשתה לימים ביטוי גנאי איום). הבריטים לא היו חסידי אומות העולם, אבל הם חשבו השמדה שיטתית של הילידים למעשה לא-מוסרי.

הפורש: פיט רֶטיף, “מייסד האומה האפריקנרית”. נוכחות האבן שלו עוברת כחוט השָני בפולחן האבות האפריקנרי. כאן פגשתי אותו בחצר ‘כנסיית השבוּעָה’, בפּיטֶרמַריצְבּוּרְג

רטיף הנהיג איפוא אלפי איכרים אפריקנריים אל מחוץ לגבולותיה של מושבת הקייפ, אל “לב אפריקה”. איש לא ידע אז שיום אחד ייכרו בַּלֵב הזה זהב ויהלומים, והוא יהיה ממקורות העושר הגדולים של העולם. ברבע השני של המאה ה-19, מחוז-חפצו של פיט רטיף היה מֵעֵבֶר להרי החושך.

מנהיגי הכנסיה, אמונים על דימויי הברית הישנה, הוקיעו את “היציאה אל המדבר, בלי משה או אהרון”, ואת החיפוש אחרי “כנען” בלי “הבטחה (אלוהית) או יעד מוגדר”. רטיף השיב, שאנשים בני חורין רשאים לבחור את מקומות מגוריהם. אין להם כל כוונה לגזול את רכושם של אחרים, אין הם רוצים אלא שלום וידידות עם שכניהם האפריקניים.

אפשר בהחלט להניח שֶרטיף דיבר אמת. הוא ואנשיו השתכנעו שהארץ שאליה הם נודדים אינה שייכת לאיש. צירוף נסיבות הסמיך את מסעם הגדול אל ערבות אפריקה לתוהו-בוהו פוליטי וכלכלי שפקד את הערבות האלה. מלחמות ההתפשטות של קיסרות הזוּלוּ עקרו המונים מכפריהם, הֵשֵמו את כרי המירעה שלהם, הכריחו אותם להימלט אל ההרים – ועוררו את הרושם שהמתיישבים החדשים אמנם תובעים לעצמם ארץ ריקה, “ארץ ללא עם בשביל עם ללא ארץ”, ברוח המימרה המפורסמת המיוחסת לראשוני הציונים.

רטיף נעשה המנהיג הראשון של רפובליקה אפריקנרית, אבל הוא לא האריך ימים. כאשר הוזמן עם פמלייתו לבקר אצל דינגאנה מלך הזולו, הוא ואנשיו התבקשו בנימוס להתפרק מנשקם לפני כניסתם למיתחם המלכותי. במיתחם המתינו להם זולו חמושים באלות, וחבטו בהם עד מוות. עשרה חודשים אחר כך, האפריקנרים נערכו לקרב האחרון. הם נשבעו ערב הקרב, שאם אלוהים ינחיל להם נצחון, הם יחוגו את היום הזה מדי שנה בשנה, עד סוף כל הדורות.

הזולו מכים למוות את פיט רֶטיף ואת פמלייתו: קטע מן התבליט על קיר המאוזוליאום של החלוצים הראשונים (Voortrekkers) סמוך לפרטוריה. רטיף, שאפריקנרים חושבים אותו למייסד אומתם, נרצח בפברואר 1838. עשרה חודשים אחר כך, נאמניו נקמו את דמו בקרב המפורסם על נהר הדמים (Blood River). עד סוף האפרטהייד, היום הזה הוּחַג בין האפריקנרים כ”יום השבוּעָה”

צילום: יואב קרני

ב-16 בדצמבר 1838, כוח של 468 אפריקנרים, שלושה אנגלים וששים מסייעים שחורים הביסו יותר מעשרת אלפים זולו. אפשר להגיד שזאת לא היתה חוכמה, קליעי רובים מול חניתות. אבל 41 שנה אחר כך, כוח בריטי גדול בהרבה, מצויד ומאומן היטב, הושמד על ידי צבא הזולו באותה הטכניקה עצמה, חניתות מול רובים ותותחים.

“יום הברית”, אחר כך “יום השבועה”, נעשה לימים החג העיקרי בלוח השנה האפריקנרי. דויד וגוליית, מצדה ותל חי, מגש הכסף, מעטים נגד רבים, טוהר הנשק, בוגדנות האויב, אומץ אותנטי והתחסדות מגוּנָה נתלו בתאריך הזה.

ואז הם בנו בית מקדש

בדיוק מאה שנה אחר כך, ב-1938, כאשר ענני המלחמה נקשרו בשמי אירופה, ונאצים ופשיסטים לימדו את לאומני כל הארצות איך לערוך עצרות המונים, רצוי עם לפידים, האפריקנרים שיחזרו את המסע הגדול של אבותיהם. קרונות-בקר רתומים לשוורים יצאו מקייפטאון אל יישובי האפריקנרים בכל רחבי דרום אפריקה.

טקסים דרמטיים נערכו לקבל את פניהם, והדרמטי מכולם היה על ראש גבעה במבואות פרטוריה הבירה. מאה אלף נאספו שם, וצפו בהנחת אבן הפינה לאמא של כל האנדרטאות, המאוזוליאום של “החלוצים הראשונים”, הידועים באפריקאנס כ Voortrekkers (“פוֹרְטְרֶקֶרְס”). עתונאי ידוע בן הזמן ההוא תיאר את המעמד כקתרזיס עצום, שווה ערך של הכרזת מלחמה, ריענון מסיבי של הזכרון.

רק חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו את ערכה הממשי של חגיגת 1938. היא הפנתה את התודעה הלאומית בכיוון מסוכן, מפני שהטעימה את בדידותו המזהרת של העם, את המסכת הארוכה של ייסוריו (מידי הבריטים ומידי השחורים), את ההכרח הגמור שהוא יהיה תלוי רק בעצמו.

ב-1838, קומץ הלוחמים הנועזים בקרב על “נהר הדמים” (Blood River), ערכו את קרונות השוורים במעגל, התבצרו מאחוריהם, וירו לכל עבר. זה היה ה”לאגר” המפורסם של אבותיהם, מערך קרב שפותח עוד בסוף המאה ה-18. מאותו יום ואילך, מ-1938 ועד 1990, האפריקנרים יהיו מבוצרים ב”לאגר” מודרני, עם צבא גדול, אפילו עם נשק גרעיני.

הציור הזה מציג את אחד הקרבות הראשונים שניהלו החלוצים האפריקנריים הראשונים נגד הילידים השחורים. כאן נראים האפריקנרים מתבצרים מאחורי קרונות-השוורים שלהם במערך ה’לאגֶר’ המפורסם, וּמַכּים את אויביהם, בני עם הנְדֶבֶּלֶה, בפֶקְטְקוֹפּ (Vechtkop), אז חלק מן הרפובליקה האפריקנרית של ‘מדינת אוראניֶה החופשית’.

רוב הנדֶבֶּלֶה הוכו פעם אחר פעם, עד שנאלצו לָנוּס הרחק צפונה, אל מֵעֵבֶר לנהר הלימפּוֹפּוֹ, כיום חלק מזימבאבווה.

אגב, שימו-נא לב לנוכחותן הבולטת והפעילה של נשים בקו האש. האשה האפריקנרית מילאה תפקיד מרכזי לא רק בעידוד ובחבישת פצעים, אלא בכל מהלך ההתנגדות הצבאית של האפריקנרים, בין אם זה כלפי השחורים ובין אם זה כלפי הבריטים.

את הציור הזה צילמתי, ללא מבזק, בתערוכה הקבועה של מוזיאון החלוצים הראשונים בפִּיטֶרמַריצְבּוּרְג, בירת חבל קוואזוּלוּ-נאטאל

יד לחלוצים הראשונים (Voortrekkermonument) על גבעה דרומה מפרטוריה. בניית המונומנט התחילה ב-1938, באקט שחישמל את האפריקנרים וליכד את שורותיהם. הבניה הושלמה ב-1949, שנה אחת לאחר שהלאומנים עלו לשלטון והתחילו את משטר ההפרדה הגזעית הידוע כ’אפרטהייד’.

צילום: יואב קרני

אחת-עשרה שנה נמשכה בנייתה של יד החלוצים על הגבעה ליד פרטוריה. היא נעשתה בית המקדש של האפרטהייד, ואף על פי שהלאומיות האפריקנרית טבועה בחותם של נוצריות אדוקה, פנתיאון ה’פורטרקרס’ אפוף בסמלים פאגאניים.

על החומה, המקיפה את האתר, חקוקים קרונות שוורים ללא השוורים. אבל בעלי-חיים זקורי-קרניים חקוקים במקומות אחרים. נראים שם ארבעה ראמים אפריקניים, שקוראים בלעז “וילדביסט” (התרגום העברי הוא “גְנוּ”), ואני קורא באלבום הרשמי הנמכר במאוזוליאום, שהם נועדו לבטא את “הסכנות האורבות לציוויליזציה הלבנה באפריקה”.

הגְנוּ, הרְאֵם האפריקני, חקוק על חזית המונומנט. הוא נועד לבַטֵא את “הסכנות האורבות לציוויליזציה הלבנה באפריקה”.

צילום: יואב קרני

מעל הכניסה חקוק ראשו של תאו, “המֵגֵן המסוכן ביותר בממלכת החיות של דרום אפריקה”. לפי חרארד מורדיק, האדריכל שהגה את המאוזוליאום ובנה אותו, “ראש התאו ממחיש עד כמה חשוב שהאפריקנר יגן על סביבתו התרבותית נגד השפעות מסוכנות ונגד גורמים מזיקים”.

קצת קשה לקרוא את המלים האלה מבלי לקמט את המצח. היתכן? ב-2005? עשר שנים ויותר לאחר שהאפריקנרים ויתרו לנצח על המונופול השלטוני שלהם, ונדחקו במהירות לעמדה של חוסר השפעה ושל חוסר חשיבות?

“ייצבע בוורוד ויהיה דיסקו להומוסקסואלים”?

אין זאת אומרת שהפנתיאון נאחז בכל כוחו בעבר. הוא משקף התלבטות ממשית. זמן קצר לפני שמשטר האפרטהייד הגיע אל קיצו, שבעה “ארגוני תרבות” אפריקנריים רכשו אותו מידי הממשלה. הם רכשו גם את אתר הזכרון על נהר הדמים, המקום שבו החלוצים הביסו את צבא הזולו. הדריך אותם החשש שממשלת הרוב השחור תיפטר מן האיקונין השנואים האלה של האפרטהייד. התהלכה אפילו שמועה, כנראה לא רצינית במיוחד, שמקדש החלוצים “ייצבע בוורוד, ויהפוך לדיסקוטק ענקי של הומוסקסואלים”.

האיש המנהל כיום את המאוזוליאום, הגנרל בדימוס חֶרט (Gert) אוֹפֶּרמַן, מנסה לקלף מן המאוזוליאום כמה קליפות לא נעימות. הוא למשל הזמין את נלסון מנדלה להופיע שם, והאיש הנערץ והאהוב ביותר בדרום אפריקה נענה ברצון. הוא מעסיק מדריכים שחורים, ואחד מהם הוביל אותי לאורך התבליטים על קירות המאוזוליאום, אלה המתארים את קורות החלוצים במלחמתם נגד הפראים הבוגדנים של אפריקה. הוא ירה את הסבריו בקצב מסחרר ובגודש מבעית של פרטים, עד שנאלצתי לבקש ממנו להאט ולדלל.

המדריך, בן 36, סיפר לי שהוא שייך לקבוצה אתנית הנקראת וֶנדַה (Venda), בצפון מזרח דרום אפריקה. לבסוף, לפני שנפרדנו, לא יכולתי עוד להתאפק, ושאלתי אותו באופן דיסקרטי מאוד, כמעט בלחישה, איך הוא מסוגל. סוף סוף המקום הזה מפאר מסכת עקובה מדם של ייסורים, שנחלו השחורים מידי האפריקנרים. אחד התבליטים מתאר לוחמים מבני עם הנְדֶבֶּלֶה (Ndebele) מתגוללים מתחת לפרסות סוסיהם של החלוצים.

האיש, ששמו הפרטי אדיסון, לא התבלבל. אין לו כל בעיה. יום יום הוא חוגג כאן את נצחון החרות, הוא אמר. לפני 1994 לא דרכה כאן כף רגלו של איש שחור. לפני 1994 הוא היה חייב להציג אישור שהיה בכל חלק של דרום אפריקה ה”לבנה”. עכשיו הוא נכנס ויוצא כרצונו. חוץ מזה, זו פרנסה.

הזמנים השתנו במונומנט החלוצים. אם בימי האפרטהייד לא היתה דורכת כאן כף רגלו של לא-לבן, הנה עכשיו הוא מעסיק מדריכים שחורים. זה הנראה בצילום הוא אדיסון, מבני עם הוֶנדַה, שמשטר האפרטהייד רצה להקים בשבילו מדינה לאומית נפרדת. האין אדיסון מתקשה להדריך אנשים במונומנט המפָאֵר כיבוש ונישוּל? לא, הוא אומר, אדרבא, הוא גֵאֶה שבדרום אפריקה החדשה אין איש יכול להגיד לו איפה לא להיות

צילום: יואב קרני

גם אם לאדיסון אין בעיה, לממשלה דווקא יש. על גבעה ממול היא מתכננת להקים פנתיאון חֲלוּפי לחירות ולדמוקרטיה.

בית המקדש לאבות האומה האפריקנרית אולי יהיה בבוא היום רק מרכיב תרבותי אחד בפסיפס, ולא יעורר עוד גאווה פצועה, או אי נוחות, או תרעומת, או שנאה. אבל כרגע המזכרת הזקופה והמאיימת הזו, הנראית על נקלה מכל פינה במרכז פרטוריה, היא בלתי מובנת מעיקרה. אני מעלה בדעתי שבשביל אפריקנרים המבקרים באתר, המסע אליו הוא שווה ערך של ביקור במצדה-לא-תיפול-שנית, חוץ מזה שמצדה זו כבר נפלה שנית.

אנדרטאות אשר כאלה שזורות לאורכה של הארץ ולרוחבה. שמותיהם של החלוצים הנועזים עדיין קרויים על ערים, עיירות, רחובות וכיכרות. אפילו פרטוריה היא עדיין פרטוריה (על שמו של החלוץ אנדריאס פרטוריוס, יורשו של פיט רטיף ומנהיג הנצחון על נהר הדמים).לפי מיטב ידיעותיי, ממשלת הרוב השחור שינתה רק את שמותיהם של שתי ערים לא חשובות במיוחד. פסליהם של גיבורי האתוס האפריקנרי עומדים באין מַכלים בחזית בנייני ציבור ובמרכזי ערים.

כמעט בכל ארץ אפריקנית, תיכף לעצמאותה, שמות אירופיים של ערים ושל רחובות שוּנוּ באופן סיטוני. זה עוד יקרה, אל נכון, גם בדרום אפריקה. אולי זה יקרה מייד לאחר מותו הממשמש ובא של נלסון מנדלה, האיש שהנחיל רוח יוצאת דופן של פיוס לתהליך השינוי. אולי זה יקרה רק בעוד עשרים שנה, כאשר יתייצב על רגליו דור חדש של אפריקנרים שלא ידעו את טובות ההנאה של האפרטהייד, והם ימשכו בכתפיהם.

הכּוּר שבו הוּתכוּ צִבעֵי הקשת

לפני 44 שנה, בפגישה כמעט עלומה, מזכ”ל האו”ם הציע לאפריקנרים עיסקה. אם הם רוצים אפרטהייד, הוא אמר, אז שיפרידו באמת, ברצינות ובכבוד. הוא הציע להם חלוקה ממשית של דרום אפריקה. אבל האפריקנרים חשבו שלעולם חוסן, היו מוכנים להשליך רק פירורים — והחמיצו את ההזדמנות להציל את מדינת הלאום. בדרום אפריקה, “לאומיות” היא מלה גסה

איזו שאלה אין שואלים בדרום אפריקה החדשה, הדמוקרטית, הרב גזעית, זו הקוראת לעצמה “אומת צבעי הקשת” (The Rainbow Nation)? אין שואלים שחור לאיזו קבוצה אתנית, או לאיזה שבט הוא שייך.

בדרום אפריקה קורה משהו, המזכיר מה שקרה למערב אירופה לאחר מלחמת העולם השניה. באירופה, הכשלון הפוליטי והמוסרי עצום הממדים הבאיש את ריחה של הכנסיה, או של כל דת מאורגנת – ואת ריחו של הרעיון הלאומי. כביכול, כל לאומיות וכל דתיות מוּעָדוֹת לניצוּל בידי נאצים ופשיסטים וסתם אותוריטרים ימניים.

כיוצא בזה דרום אפריקה. האפרטהייד הביא את רעיון הלאומיות עד אבסורד טראגי. הוא רצה להפריד את הכול מן הכול – לא רק לבנים משחורים, אלא גם שחורי זולו משחורי קוֹסַה משחורי סוּטוּ משחורי וֶנדַה משחורי צְוואנַה משחורי גַזַנקוּלוּ משחורי נְדֶבֶּלֶה… אם אמריקה היא כור ההיתוך של העולם, שהכול מתבקשים לזנק אליו, כדי להשיל את מחלצותיהם הקודמות ולהפוך לאמריקנים – הנה דרום אפריקה של ימי האפרטהייד היתה בית הקירור שאליו מוכנסות תבניות היוליות כדי שיצטננו, ילבשו צורה קבועה, ויאבדו כל סיכוי להתמזג עם תבניות גדולות מהן.

בתיאולוגיה האפריקנרית שמור מקום של כבוד לאלוהי הברית הישנה, “המבדיל” לא בין קודש לחול, אלא בין עם לעם, בין קבוצה לקבוצה. המנדט האלוהי הזה, להפריד, פיעם כדיבוק באדריכלי האפרטהייד. המלה עצמה, “אפרטהייד”, פירושה “בנפרד”. הם פנו איפוא להקים “מדינות לאומיות” בשביל כל אחת מן הקבוצות השחורות.

היה פעם שר בממשלת דרום אפריקה, שהיה ממונה על ענייני “הילידים”. שמו היה קוני מאלדר, ולפני שנתפס בשערוריית שחיתות הוא היה מועמד בולט לשמש יום אחד ראש הממשלה. הוא אמר רק לפני שלושים שנה או פחות, ש”יום יבוא ובדרום אפריקה לא יהיה עוד אף שחור אחד”. זאת אומרת, יהיו שחורים, אפילו הרבה מאוד – אבל כל אחד מהם יהיה אזרח של “מדינה לאומית”, ובתור שכזה לא יצטרך לתבוע, ולא יוכל לתבוע, זכויות אזרח בדרום אפריקה הלבנה. כל השחורים יהיו פועלים מהגרים, כמו שהיו פעם הטורקים בגרמניה.

“המדינות הלאומיות” נודעו לשימצה בשם הקולקטיבי “בנטוסטנים”, והיו להן כמה תוויות הֶכֵּר. קודם כול, אף כי הן נועדו לייצג בערך שלושה רבעים מן האוכלוסיה, הן השתרעו רק על פני 13% של השטח. שנית, כמעט כולן היו מבוּתָרוֹת עד גיחוך, כדי שחס ושלום בעלי קרקעות לבנים לא ייאלצו לחיות בתחומיהן נגד רצונם, והן נראו כמו אוסף של כתמים על פרוותו של נמר. שלישית, לא היה להן שום קיום כלכלי אלא באמצעות סובסידיה ענקית של ממשלת דרום אפריקה. רביעית, דרום אפריקה בחרה את ממשלותיהן, והממשלות האלה לא התכוונו ברצינות להעמיד את עצמן אי פעם לבחירה חוזרת.

עיר בירה בנה האפרטהייד למדינת-החסות “סיסקאי”. זה צילום של בנייני משרדים בבִּישוֹ, מקום מושבה של ממשלת סיסקאי. היא נבנתה בלב הסוואנה, בערך לפני עשרים שנה, ואין היא אלא אוסף בנייני משרדים. הלבנים סירבו להעניק לסיסקאי אף עיר ממשית אחת, אף כי היו לפחות שתיים בגבולותיה. בתיבה משמאל נראית סיסקאי על מפת דרום אפריקה: היא הכתם האדום הזעיר על חוף האוקיאנוס ההודי. היא היתה קריקטורה גסה: מדינת משטרה מושחתת, שבראשה עמד עריץ קפריזי,לֶנוֹקס סֶבִּי (Sebe). אחד מנסיונות ההפיכה נגדו, ב-1983, התנהל בשעה שהוא ביקר בישראל. שורה של אנשי עסקים וגם, אבוי, עתונאים מישראל התרפקו על צווארו של סֶבּי

הצילום: יואב קרני, המפה: wikipedia

קומפלקס המשרדים הנאה שבנתה הממשלה הלבנה בשביל נשיא סיסקאי משמש עכשיו את ראש הממשלה של חבל ‘איסט-קייפ’ (מזרח הכֵּף), אחד מעשרת החבלים המרכיבים את דרום אפריקה. למרבה הסקרנוּת, ממשלת הרוב השחור החליטה להפוך את הלא-עיר הזו לבירת ה’איסט קייפ’, אף עלפי שיכלה לבחור שורה של ערים ממשיות, כמו איסט לונדון, או פורט אליזבת’. המזכרת הפומבית היחידה שמצאתי לימי סיסקאי הלא-עליזים היתה שלט החוצות בעיר קינג ויליאמס טאון (משמאל) הַמַפנֶה את העוֹברים ושָבים אל בית מסחר מקומי לטלויזיות

צילום: יואב קרני

סימן החיים (המקאברי) היחיד שמצאתי בבּישוֹ היה הפגנה נגד יחסה של הממשלה לנַשָׂאֵי .HIV אולי שביעית האוכלוסיה נגועים בנגיף, וזה הצל הארוך ביותר המעיב על דרום אפריקה החדשה.

המפגינים לבשו חולצות עם דיוקנאותיהם של בני משפחה וחברים שֶמֵתו מאיידס. הם סבלו מחוסר תשומת לב, ולנוכח המצלמה שלי פתחו מייד בריקוד אופייני של שבטי הקוֹסַה, מהיר מאוד, אגב טילטול אגרסיבי של גפיים וּמֶחווֹת התרסה.

טראגי כאשר יהיה, מאבקם של נפגעי HIV מועיל להתגבשותה של חברה אזרחית, בהתחשב בזה שהכוח הפוליטי מרוכז ללא עוררין בידי מפלגה יחידה, הקונגרס האפריקני הלאומי, ויהיה מרוכז בידיה כנראה עוד שנים רבות. ארגונים חוץ-מפלגתיים, כמו זה הנאבק באיידס, מועילים לטיפוח פלורליזם ויוזמה.

צילומים: יואב קרני

 

 

 

ארבע מן המדינות האלה קיבלו עצמאות נומינלית בסוף שנות ה-70. מחוץ לדרום אפריקה, שום ממשלה לא הכירה בהן, אם כי כמה ממשלות נהגו בהן ידידות וסלחנות ניכרת (כמו למשל ממשלת ישראל). המדינות ההן היו קריקטורות, שנעו מן המגוחך עד הנוֹאָל. הואיל והן היו קשורות בטַבּוּרן באפרטהייד, כמעט איש לא היה מוכן לשקול ברצינות את זכותן העקרונית להתקיים. בסך הכול, הרעיון של מדינת לאום אינו זר ומוזר, הוא נוּסָה באירופה ובחלקים של המזרח התיכון, והוא היה לימים הבסיס להתפרקותן של ברית המועצות, של יוגוסלביה ושל צ’כוסלובקיה.

אבל נראה שלדרום אפריקה דווקא ניתנה פעם אחת הזדמנות היסטורית, בלתי חוזרת, להנפיק את הבנטוסטנים בבורסה של הדיפלומטיה הבין לאומית. זה עניין שפרטיו התפרסמו רק לאחרונה, בספר חדש, “האפריקנרים – ביוגרפיה של עם”, שכתב ההיסטוריון האפריקנרי החשוב הרמן חיליומיאה (Giliomee).

הוא מספר שם כי בינואר 1961 בא לדרום אפריקה מזכ”ל האו”ם דאז, דאג הַמֶרשֶלד. הוא נפגש עם ראש ממשלתה, האיש המתואר כ”אדריכל האפרטהייד”, הֶנדריק פֶרווּרד (Verwoerd), ודחק בו להעניק זכויות אזרח לשחורים. פרוורד דחה אותו על הסף. המרשלד הציג לפרוורד שאלה: אם לא אינטגרציה מלאה — היש איזשהו סיכוי להפוך את האפרטהייד ל”חלופה תחרותית”?

יש, השיב פרוורד, המדינות הלאומיות. להלן אמר לו המזכ”ל, שכדי להילקח ברצינות ממשלת דרום אפריקה צריכה להקצות מייד שטח מוגדר ובעל יכולת שיור למדינות השחורות, לפרסם תכנית-אב לפיתוחן הכלכלי, ולכונן בהן מוסדות שלטון דמוקרטיים.

בקיצור, המרשלד הציע לאדריכל האפרטהייד ליזום תכנית חלוקה אמתית ומציאותית של דרום אפריקה. פרוורד, הואיל והיה יהיר ובטוח בנצחיותו של הלאגר, החמיץ את השעה. המרשלד נספה חודשים אחר כך בתאונת מטוס, וההזדמנות לא חזרה. אבל מה היה קורה אילו פרוורד היה מרים את הכפפה?

קריקטורה ב’סאנדיי טיימס’ של יוהנסבורג, 1962, מציגה את דה וט נל (De Wet Nel), השר לענייני באנטוּ (זאת אומרת, הרוב השחור) בממשלת המיעוט הלבן. הוא לבוש במדי שוטר, המזכירים,אולי לא במקרה, מדי אס-אס. הוא נשען על רכב שרד של הימים ההם, שבתוכו יושבים ששה שחורים בצילינדרים, מנהיגי מדינות-החסות, או הבנטוסטאנים. הרכב נע על “דרך החֵרוּת”, המתחילה בגלגלים האחוריים ומסתיימת בגלגלים הקדמיים. הכיתוב לקריקטורה אמר, “העצמאות המוענקת לכם לא תהיה חלקית — אבל היא לא תהיה מלאה

טעות רגילה היא להניח שההווה הוא קליימאקס בלתי-נמנע של העבר. כביכול, מדינה לבנה בדרום אפריקה היתה תמיד מוּעֶדֶת לחורבן, מפני שהדיכוי והניצול והנישול ושלילת הזכויות היו תנאי ולא יעבור לקיומה.

יתכן. אבל גם יתכן, שאילו ממשלת האפריקנרים היתה מוכנה להתחלק בעושרה המופלג של הארץ עם רוב תושביה – להתחלק באופן אותנטי, ולהקריב לשם כך חלק מרווחתה, ולהיפרד לשם כך מחלומות רומנטיים וממנדטים אלוהיים – מדינה אפריקנרית קטנה בהרבה, אבל יציבה ולגיטימית, היתה משתיירת על איזשהו חלק של דרום אפריקה.

הואיל והם רצו הכול, או כמעט הכול, הם נשארו בלא כלום. הואיל והם הניחו שיש להם שליטה על הנסיבות, ויש להם כוח שריריהם, ויש להם תחושת ההכרה של שליחותם ושל צדקתם, הם סירבו לראות את הכתובת על הקיר.

זולו? מי בכלל שמע עליהם?

אי אפשר לרחוש נוסטלגיה כלשהי למדינה האפריקנרית. היא היתה מושחתת וּמעוּוֶתֶת, האידיאולוגיה שלה היתה מנוגדת לנורמות של אנושיות ושל הגינוּת. אבל אני מתקשה לשמוח לאידם של האפריקנרים. הם אמנם הרסו את הבסיס היחיד שעליו יכלו ליהנות מהגדרה עצמית, אבל הם אינם ראויים להגדרה כזאת פחות מעשרות עמים קטנים אחרים שיש להם מדינות ודגלים והמנונים.

כאמור, “לאומיות” ו”הגדרה עצמית” הן כיום מלים גסות בדרום אפריקה. באמצע ינואר, העתון היומי הנפוץ Sowetan פירסם מסה ארכנית של אינטלקטואל מבני עם הזולו, על פני עמוד שלם. הטענה העיקרית של הכותב היתה שבעצם אין דבר כזה, “זולו”. שהסיווג הזה הוא מלאכותי ושרירותי וא-היסטורי, ומשטר האפרטהייד ניצל אותו לטובת נוסחת השלטון האימפריאלית הקלאסית של divide et impera, “הפרד ושלוט”.

ובכן, האם אתה זולו?”, מתריסה הכותרת בגליון הSowetan , 13 בינואר 2005.את המאמר כתב מוּדוּדְזי קאקאסה (תעתיק לא מדויק של ,(Xakaza צייר דרום אפריקני. מה חבל שלא היתה לי ההזדמנות לבדוק אילו תגובות עוררה הפרובוקציה האינטלקטואלית שלו.

בלי קשר, המנהיג השבטי הבולט ביותר של הזולו, צ’יף גאצ’ה בּוּתֶלֶזי, הנושא בתואר המשונה “ראש הממשלה המסורתי של ממלכת הזולו”, התלונן שהממשלה הלא-מסורתית, זו שבידיה הכוח הממשי, זוממת לחסל בהדרגה את שרידי הממשל המסורתי של עמו, באמצעות העברת סמכויות מידי צ’יפים לידי מועצות עירוניות. הכיוון ברור: כור ההיתוך

 

זה היה מאמר מדהים למדי, וגם אם הכותב לא ייצג אלא את עצמו, נראה בעליל שצורת מחשבתו היא עכשיו מצוות אנשים מלומדה בדרום אפריקה. שליטיה החדשים של הארץ רבת הגוונים הזו גמרו אומר להחליף את בית הקירור בכור היתוך, ולהוציא ממנו יום אחד אומה אחת, שתהיה תרכובת של כל הגוונים.

בהתחשב בהיסטוריה האיומה של דרום אפריקה, זה יעד מעורר הערצה, מפני שהוא פותח לכאורה את כל השערים. איש לא יצטרך לחשוש מפני אפליה גזעית או אתנית, מפני שלא יהיה אפשר עוד להבחין בגזע ובאתנוס. אבל בשביל אנשים שהרעיון הלאומי אינו מוקצה בעיניהם מחמת מיאוס, זו יכולה להיות התפתחות מעציבה, מפני שהיא תהיה כרוכה באבדן הפסיפס האנושי המרהיב.

זה אם כן מה שעולל התיאבון הבלתי מרוסן של האפריקנרים להם ולכל השאר.

מה עושים בלקחים היסטוריים? אפשר כמובן לכעוס על עצם ההעזה להשוות ציונות ואפרטהייד. זו תגובה מובנת, אבל לא קונסטרוקטיבית. לקחים היסטוריים מאפשרים לפעמים לעשות משהו שנימוקים פוליטיים טהורים אינם מאפשרים: הלקחים מקילים לפקפק בתוואי הדרך, מבלי לפקפק בצידקת הדרך; לפקפק באמצעים מבלי לפקפק במטרה; לפקפק במרכיבים הקונקרטיים מבלי לפקפק במישוואה האבסטרקטית.

אכן, פרדוקס מארץ הפרדוקסים. אני זוכר שעמדתי פעם בירוואן בירת ארמניה בחברת אינטלקטואלית ארמנית, מרצה באוניברסיטה מקומית, פואטית ורבת חן. היה יום בהיר, והיה אפשר לראות על נקלה את פסגת האררט תלויה בשמי ירוואן. כמעט היה אפשר להזדקף, ולגעת בסמל העתיק הזה של הלאומיות הארמנית. חוץ מזה שהאררט הוא בלתי-נגיע, מפני שהוא נמצא כולו בתחומי טורקיה.

שאלתי את הארמנית אם המראה הנשגב הזה, כיפת השלג של אררט, מעורר בה מחשבות על אבדן ועל כשלון. לא, היא אמרה בחיוך קטן מאוד. אני פשוט אומרת לעצמי שאנחנו איננו טהורים מספיק, שהאררט הוא תזכורת על חוסר שלמותנו, וזה מספיק.

אפשר לחלום מבלי לרצות, אפשר לוותר מפני שאיך אפשר לא, אפשר להאזין לקולות העבר מבלי לחתור אל הלאגר. מסע אל דרום אפריקה החדשה והרצויה הוא בשביל ישראלי מסע במינהרת הזמן, עם כרטיס חזרה. זה מה שעלול לקרות, זה מה שעדיין יכול להימנע.

 

רשימות קודמות שלי על ישראל והלקח האפריקנרי:

18 Responses to “אומרים היתה ארץ: מסע במנהרת זמן דרום אפריקנית”

  1. איריס הגיב:

    רשימה מעולה .

  2. דני הגיב:

    אכן רשימה מעולה.

    במקרה אני קורא כעת את ספרו של חיליומיאה (לא ידעתי שכך מבטאים את שמו). זהו הספר שתמיד רציתי לקרוא אודות דרום אפריקה, ביקורתי אך גם אמפטי.

    הוא מציין עובדה היסטורית די מדליקה, לפי דעתי: הספר הראשון שפורסם בשפת האפריקאנס היה באותיות ערביות, ונכתב על ידי בני קהילת ה-cape malays המוסלמים. מיותר לציין שאירוע זה אינו חלק מהזכרון ההיסטורי של האפריקנרים הלבנים. זה ממחיש שהאפריקאנס (שאיחדה את האפריקנרים ואת הצבעונים) היתה רק מרכיב אחד בזהות האפריקנרית, ולא החשוב ביותר – הזהות הגזעית (שהבדילה בין שתי הקבוצות) היתה חשובה יותר.

  3. דוד כפרי הגיב:

    כרגיל אצלך, אני מתחיך לקרוא בלי להתכוון לסיים, ומסיים רעב לעוד.

  4. קורא מגלובס הגיב:

    שהערך המוסף שאתה נותן כאן בתמונות ובלינקים מצדיק טיול מיוחד לאתר כל פעם שאני מוצא כתבה שלך בגלובס…

  5. ברברוסה הגיב:

    ה שמתחבא בין המילים הוא הסיפור האמיתי

  6. אורנת טורין הגיב:

    אף פעם לא קראתי אותך קודם, הלינק הועבר דרך פורום דואר זבל
    מעורר מחשבה!

  7. יובל הגיב:

    מרתק וכתוב נהדר. מצטרף לתודות.
    עד כמה היו קיימים הבדלים אתניים היסטוריים בין השבטים השונים המאכלסים כיום את דרום אפריקה לפני בוא האדם הלבן? האם התפיסה הנכחית שהצגת – הניסיון “להתיך” את כל בני הלאומים השונים לעם אחד (בדומה ל-“כור ההיתוך” הישראלי? – וראה את הצלחתו/כשלונו) – היא מהפכה גם ביחס לזמן שלפני ההתיישבות הלבנה?

  8. יואב קרני הגיב:

    תודה לכל המעירים והמברכים. יש רשימות שאני כותב משבוע לשבוע, או מחודש לחודש. לעתים רחוקות יש רשימות הנכתבות במשך 30 שנה. על הרשימה (הלא-מושלמת) הזו אני יכול להגיד, שהתחלתי לכתוב אותה ב-1975, טיוטה ראשונה של נער חדשות מתחיל, עם הרבה מאוד טעויות תוכן, כתיב, פיסוק והטעמה. אבל מעשה דרום אפריקה שזור כחוט השני במחשבותיי, בעבודתי ובמסעותיי מאז התחלתי. אני מציין את זה, מפני שבחודש הבא ימלאו בדיוק 30 שנה לעבודתי, וַחֲזָרָתי המסיבית אל הנושא הזה סוגרת מעגל.

    אגב, אני מתכוון להמשיך את כתיבת הרשימה הספציפית הזאת, ולעדכן אותה מדי פעם גם בתוכן, גם בקישורים, גם בצילומים (צילמתי, על פי חשבון זהיר, בערך 3,000 צילומים במסעי האחרון).

    * לדני: אכן נראה שגם אתה שקעת עד אוזניך בדרום אפריקה. ספרו המונומנטלי של הרמן חיליומיאה הוא אמנם מימוש כל חלומותיו של חובב היסטוריה דרום אפריקנית. הוא אמנם התפרסם בארה”ב (בסדרה מעניינת של ספרים על אפריקה הדרומית בהוצאת אוניברסיטת וירג’יניה), אבל בחנות הספרים המפורסמת ביותר של קייפטאון, Clark’s, גמרו עליו את ההלל באוזניי. מה מאוד הייתי רוצה לראות אותו מתורגם לעברית, ומשמש מקור של השראה לדיון ציבורי בארץ. אבל אני מודה שזה עניין לא פרקטי. ספר של 700 עמודים צפופים לא יהיה רב-מכר, אף על פי שהוא כתוב מצוין (עוד ראָיָה שאפשר לכתוב היסטוריה רצינית באופן מעניין וקולח), ואף על פי שהוא ראוי להיקרא ולהילמד בארץ מִסִיבּוֹת ישראליות בהחלט.

    * לעניין הערתו של דני על לשון האפריקאנס: אכן, אנקדוטה נפלאה. אבל אין היא משַנָה מה שקרה אחר כך: אפריקאנס אמנם הפכה לכלי השיור וההתקדמות החשוב ביותר של האפריקנרים, וזוהתה זיהוי קרוב עם לאומיותם, עם לאומנותם ועם התרסתם. ‘הצבעונים’ של איזור קייפטאון – בייחוד צאצאיהם של מהגרים הולנדיים ושל שפחות מאלאיות, אם כי בקטגוריה הזו נכללים עוד הרכבים גנטיים – עדיין מדברים אפריקאנס. הופתעתי לשמוע בביקורי, שאפריקאנס היא עדיין הלשון המדוברת ביותר בדרום אפריקה, אפילו יותר מאנגלית. אבל אין כל ספק שאנגלית היא לשון העתיד. בעניין הזה, האפריקנרים חורקים שיניים. הממשלה מנסה לכפות תכנית-לימודים דו-לשונית על אוניברסיטאות אפריקנריות, כולל המפורסמת ביותר, זו של סטֶלֶנבּוֹש (Stellenbosch). יתכן שבדיוק כאן יתפתח המאבק הגדול הראשון של האפריקנרים נגד ‘דרום אפריקה החדשה’. זו תהיה גירסה מעניינת, מאוחרת ושונה מאוד של ‘מלחמת הלשונות’ של ארץ ישראל ב-1913.

    * מה העמיק את הפער בין אפריקנרים לשחורים? דווקא הדמיון העמיק את הפער. העובדה שהאיכרים ההולנדיים הנבערים מדעת, המופרשים מן העולם החיצון, מצאו את עצמם בתחילת המאה ה-20 בעמדת התחרות ישירה עם פועלים שחורים במכרות הזהב והיהלומים ובחקלאות. פתאום התברר להם, שבלי הפרדה גזעית, שוויון מלא יופיע מאליו. מדהים – גם בספרו של חיליומיאה – לקרוא עד כמה רעיון של שוויון ספונטני הילך אימים על האפריקנרים. האנגלים בדרום אפריקה – מתנשאים וגזענים כאשר היו – לא חששו משוויון כזה, הם היו בטוחים לחלוטין בעליונותם. ממילא ‘אפרטהייד’ לא היה עולה על דעתם, בוודאי לא עם הצדקות אידיאולוגיות ותיאולוגיות.

    * לשאלת יובל על מקור הזהות השבטית של השחורים: שאלה מעניינת מאין כמותה. באותה מידה שהרבה מן האיפיונים הלאומיים של אירופה הם המצאה חדשה יחסית, תוצאה של המאה ה-19, כך האיפיונים הלאומיים (או “שבטיים”) של אפריקה הדרומית. הזוּלוּ היו קבוצה זעירה של כמה מאות בני אדם בתחילת המאה ה-19, לפני שנפלו תחת שרביטו של צ’יף גאוני ואכזר, שַאקַה, המתואר לפעמים כנפוליאון האפריקני. במהירות מסחררת הוא השתלט על חלקים עצומים של אפריקה הדרומית, מאגם טנגניקה בצפון ועד מרכז דרום אפריקה של ימינו. הוא מיזג את כל הקבוצות והקלאנים לאומת זוּלוּ, וכיום הזולו הם הקבוצה האתנית הגדולה בדרום אפריקה, אולי ששה מיליון. כיוצא בזה, גם קבוצות בולטות אחרות, כמו הסוואזים (ממלכת סוואזילנד, אשר על גבול דרום-אפריקה – מוזמביק) והסוּטוּ (ממלכת לֶסוּטוּ, מובלעת במזרח דרום אפריקה; אבל יש הרבה סוּטוּ גם בדרום אפריקה עצמה).

    אפשר להגיד שבמידה רבה האוכלוסיה השחורה של דרום אפריקה התחילה להתגבש וללבוש צביון מודרני פחות או יותר באותו הזמן שבו הלבנים התחילו להתיישב באיזור כף התקווה הטובה, מאמצע המאה ה-17 ואילך. הילידים השחורים, שהיו שם הרבה לפני האיש הלבן, הם החוֹיסַאן, הידועים לנו גם כ’הוטנטוטים’, או ‘בושמנים’, חוסלו כמעט לחלוטין עוד במאתיים השנה הראשונות של הקולוניזציה.

  9. דוד כפרי הגיב:

    תודה על התוספת הזו!

  10. דוד כפרי הגיב:

    אולי אירוני, אבל במונוכרום קשה להבחין מי שחור ומי לבן…

  11. אורן הגיב:

    על רשימה מעניינת. תודה וכמה שאלות בצידה.

    1. כתבת על האפריקנרים שרצו את הכל ולכן למעשה איבדו את הכל. הקבלת בין הלאומנות האפריקנרית לציונות. אולי אפשר להצביע (גם?) על הקבלה בין הלאומנות האפריקנרית ללאומנות הפלסטינית (לפחות זו של עידן ערפאת) זו שרוצה את הכל כולל מליוני השהידים הצועדים לירושליים וזיבת הפליטים לחיפה – שהרי בגלל הדרישות האלו התקרנפנו גם אנחנו. הזרם המרכזי בציונות הרי היה תמיד יותר פרגמטי ביסודו למשל קבלת תוכנית החלוקה.
    2. נדמה לי שאת השם Giliomee צריך לבטא חיליומה בצירה תחת המ”ם. אולי אני טועה.

  12. איריס הגיב:

    אפשר לשים לב לקושי של ישראלים לקבל את המשוואה הזו, בעיקר העובדה שגם האפריקנרים חיפשו מקלט מרדיפות דתיות, והיו חדורים אמונה משיחית כמעט בצורך שלהם להתיישב שם ולהשליט את שפתם הייחודית וכולי. מעניין שאתה מעלה את המעמד הסוציו-אקונומי והתרבותי שלהם בארצות המוצא, עליבות מסויימת אפשר לאמר, ואיך שהיא מצאה פורקן בגזענות והתנשאות כלפי השחורים, ואם בוחנים את הגלים הגדולים והראשונים של הציונות הרי גם הם בעיקרם באו ממעמד חברתי, כלכלי והשכלתי נמוך. העלייה מגרמניה היתה שונה ואכן הטביעה לתקופה מסויימת חותם יותר מתון וביקורתי על מוסדות הציונות בארץ (שנעלם ברבות השנים
    . עוד מעניין בהשוואה הזו, הניסיון של משטר האפרטהייד להצטיין בתחומים מדעיים, הייטק ותשלובת הנשק, כמו ישראל, בתגובה לקריסה הפנימית שהחלה כניראה כבר לפני עשרים שלושים שנה. הפיתוח המואץ הזין את תחושת העליונות הגזעית, כפי שקורה במידה מסויימת בישראל עכשיו (הגאווה הלאומית בעליונות הטכונולוגית על הערבים והדגש הרב על התחום הזה, לעומת תחומי תרבות אחרים). אין ספק שיש הקבלה מאד מטרידה בין שתי התופעות האלה, שמצביעות על יציאה מאיזון. זכורה לי היטב עדיין התקופה של שיא פריחת הרומן בין ישראל לדרא”פ ולדעתי גם בזה היתה השחתה והקצנה של עמדות בקרב הציבור, ויש לקוות שהתנפצותה של הבועה שם, הכניסה קצת שכל לראש. או שלא.
    כעת מפוזרים רבים מן הלבנים בצפון אמריקה כמהגרים די מבוקשים וגם לישראל הגיע גל של יהודים שנמלטו מארץ עוץ.
    שוב תודה על המידע הרב שאתה מביא כאן באתר.

  13. מר זיו הגיב:

    תגובה מפורטת מחר או מחרתיים

  14. ששון הגיב:

    רשימה מרתקת ומעשירה. תודה.

  15. דני הגיב:

    מתוך “הארץ”:

    דרום אפריקה מוחקת את זיכרון האפרטהייד: מחליפה את שם בירתה. פרטוריה תיקרא בקרוב בשם האפריקאי טשוויינה, שמשמעו “כולנו אותו הדבר”

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=549491

    אך אליבא ד”ויקיפדיה” השם החדש הינו שם היסטורי, שפירושו “קוף קטן” בשפת הנדבלה:

    http://en.wikipedia.org/wiki/Tshwane

  16. יואב קרני הגיב:

    השם צ’וואנה מתנוסס על העיר פרטוריה זה זמן מה — ואני מצרף צילום של שלט גדול במרכז העיר, המראה את זה. עד עכשיו היתה דוּאַלִיוּת, בפרטוריה ושורה של מרכזים עירוניים בדרום אפריקה: העיר שבמרכז האיזור מוסיפה להחזיק בשמה ההיסטורי (פרטוריה, פורט אליזבת’, איסט לונדון…), אבל באותה השעה האיזור המטרופוליטני שאליו היא שייכת מקבל שם אפריקני (צ’וואנה, נלסון מנדלה, עיר הבאפאלו, בהתאמה).

    אני חשבתי שהדואליות הזו היא רעיון טוב, ואפשר לחכות לפני שתושלם האפריקניזציה. דרום אפריקה אינה זימבאבווה, או זמביה, או מוזמביק שבהן השמות שוּנוּ במהירות. עדיין יש בה איזה חמישה מיליון לבנים עם היסטוריה ארוכה.

    מצד שני, “פרטוריה” היתה שם כל כך טָמֵא בעיני מיליונים, שאפשר להבין את החשק להתחלה חדשה.

    ההיסטוֹריוּת של “צ’וואנה”? נו, נגיד. אם היה שם איזה קראאל אפריקני לפני מאתיים שנה, באמת קשה לטעון שיש קשר בינו ובין הכרך הגדול והמשגשג של ימינו. זה בערך כמו לטעון ששמה ההיסטורי של תל אביב הוא סומייל, או שייח’ מוניס.

    שינוי פוליטי של שמות גיאוגרפיים הוא תמיד טראומה בשביל מישהו. במקרה הזה, הטראומה תהיה בשביל רבים. אני תוהה עד כמה היא תחולל דמורליזציה אצל האפריקנרים. האם האפריקניזציה תימשך בשינוי סיטוני של שמות ערים ורחובות? בהסרת פסלים ואנדרטאות? אולי בשינוי שמה של דרום אפריקה עצמה (ל”אזאניה”, השם הלא-היסטורי שבו השתמשו אחדים בימי המאבק נגד האפרטהייד)?

    אני מודה שאינני מתפעל לא מן הלהיטוּת לשַנוֹת (אצל השחורים) ולא מן הלהיטות לא להִשתַנוֹת (אצל רבים מן האפריקנרים).

  17. אברהם הגיב:

    האם ידוע לך משהו על תנוחת הדחייה התמוהה שבה מניחה האפריקאנרית את ימינה על מצח הילדה?
    http://www.fotocommunity.de/pc/pc/cat/3205/display/1667039

Leave a Reply