החושך שֶבִּקצֵה המִנהָרָה

(התפרסם ב'גלובס', 17-16 באוקטובר 2003)

 

לחובבי פאראפראזות היסטוריות, הנה פתיחה מוּכֶּרֶת: רוח רעה מהלכת אימים על המזרח התיכון – הרוח הרעה של הדו-לאומיות. המקור היה שייך כמובן לקרל מרקס. במלים דומות הוא פתח לפני 155 שנה את 'המניפסט הקומוניסטי'.

 

האפשרות של מדינה דו-לאומית בין הים ובין הירדן, על חורבותיהן של ישראל היהודית ושל מדינת-הדמה הפלסטינית, היא עכשיו סבירה יותר ממה שהיתה. בטווח הארוך היא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת.

 

אני כותב את המלים האלה בהשפעת מותו של אדוארד סעיד, ותחת הרושם של מאמרים בשניים מן העתונים הידועים ביותר בארה"ב. קריאות מפורשות לפיזורה של מדינת ישראל הופיעו בהפרש של יום אחד בעמודי המאמרים של 'לוס אנג'לס טיימס' ושל 'כרישצ'ן סאיינס מוניטור'. המאמרים האלה אינם מבטאים את דעתם של העתונים, אבל קצת קשה להאמין שהם היו יכולים להופיע שם לפני חמש שנים, למשל. הם מופיעים מפני שמשתנה בהדרגה האופן שבו נקראת המִשוָאָה הישראלית-פלסטינית.

 

היא משתַנָה, מפני שהעולם משתַנֶה. היא משתַנָה, מפני שאף כי העולם משתַנֶה, ישראל אינה משתַנָה. זאת אינה ביקורת על מניעיה של ישראל, על צדקת עניינה, או על זכויותיה הטבעיות. זאת ביקורת על חוסר יכולתם של רוב הישראלים לנשוך את שפתיהם, ולהבין שסיכויי השִיוּר שלהם תלויים לא בצדקתם, אלא ביכולתם להתאים את עצמם למציאות.

 

"לכבוש את דמיונו של האויב הישראלי"

אדוארד סעיד לא היה מן האינטלקטואלים הנערצים עליי. אינני מדבר על תרומותיו המופלגות לביקורת הספרות. אני מדבר על המידה שבה הניח למרירוּתוֹ להשתלט על שִׂכלוֹ היָשָר. שנאתו העבירה אותו על דעתו, ונטלה ממנו את היכולת להשפיע.

 

אבל פרופ' סעיד אמר במרוצת השנים שני דברים, שהרעישו אותי. פעם אחת, לפני 15 שנה בדיוק, דיבר לא על "זכות השיבה", אלא על "זכות הסליחה". הוא רצה לשמוע את ישראל אומרת שהיא מצטערת על גורל הפליטים, והיא מתנצלת לפניהם. הוא רצה לשמוע אותה קצת פחות יהירה. הוא כמובן לא ידע מה הוא שָׂח. כמעט כל הדיון הציבורי בישראל מורכב מביטויים של התחסדות ושל זעם קדוש.

 

עניין שני היה מסקנתו, בערוב ימיו, שלא תיתכן עוד חלוקה טריטוריאלית, והפלסטינים צריכים לוותר הן על המאבק הצבאי והן על התהליך הדיפלומטי. משׂימתם היא "לכבוש את דמיונו" של העולם, ו"לכבוש את דמיונם" של אויביהם הישראלים. במקום "פרגמטיות" ו"מעשיות" יהיה עליהם להציע "חזון מוסרי", "כמו בדרום אפריקה".

 

ההספדים לסעיד, לפחות בעתונות האמריקנית, נטו להטעים עד כמה שולית היתה תמיכתו במדינה דו-לאומית. מה אירונית היא העובדה, שמאז מותו, לפני שלושה שבועות בסך הכול, הופיע צירוף המלים "מדינה דו-לאומית" כנראה יותר פעמים ממה שהופיע בארבע השנים שחלפו מאז כתב סעיד מסה במגזין השבועי של ה'ניו יורק טיימס' בזכות מדינה כזאת.

 

את המאמר הראשון כתב טוני ג'אדט (Judt), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ניו יורק. גירסתו הארוכה של המאמר הופיעה ב'ניו יורק ריביו אוף בוקס', כתב עת אינטלקטואלי מכובד, שג'אדט הוא ממשתתפיו הקבועים. העתון 'לוס אנג'לס טיימס' פירסם בשבוע שעבר גירסה מקוצרת של המאמר הזה לרוחב כל עמודו האופ-אדיטוריאלי, תחת הכותרת המדהימה, "'המדינה היהודית' היתה לאנכרוניזם".

 

 

'לוס אנג'לס טיימס', 1 באוקטובר 2003: 'המדינה היהודית' היתה לאַנַכרוֹניזם. מלים כאלה, גופן כזה, מיקום כזה אולי לא נראו מעולם בכלי תקשורת מרכזי בארה"ב

 

פרופ' ג'אדט הוא מקניט מקצועי, וכמה דעות קודמות שלו על הסכסוך הישראלי-ערבי עוררו רושם לא נעים. במסת ביקורת על ישראל, במאי 2002, הוא השווה אותה עם אלג'יריה הצרפתית ועם דרום אפריקה של האפרטהייד. את משכיליה הליברליים של ישראל הוא האשים, כי הם "רוחצים בנקיון כפיהם, ממש כמו פּוֹנְטְיוּס פּילאטוּס", הנציב הרומאי העליון, אשר שלח את ישו אל הצלב.

 

ביקורת על האינטליגנציה הישראלית עשויה בהחלט להיות במקומה. אבל לא הצלחתי להבין מדוע היה עליו לקשט אותה ברמז תיאולוגי אנטישמי. אני חושב שיש לי עכשיו תשובה טנטטיבית: פרופסור ג'אדט משקף את התמעטות עַכָּבוֹתֵיהֶם של אינטלקטואלים מערביים כלפי ישראל. הוא שולח לנו רמזים, שעידן ההנחות הגדולות מגיע אל קיצו. עוד מעט ישראל תתחיל להידרש לשלם מחיר מלא.

 

כמו רומניה, כמו פולין, כמו הונגריה 

מאמרו של ג'אדט בזכות המדינה הדו-לאומית כולל כמה פרספקטיבות מועילות. למשל, התזכורת, אשר רוּבֵּנוּ משתמטים מִפָּנֶיהָ, שהציונות נבראה בצַלמָן של תנועות לאומיות במזרח אירופה וּבִדרומה בסוף המאה ה-19. כאשר התנועות האלה הגשימו את מטרותיהן, וכוננו מדינות חד-לאוּמיוֹת לעַמֵיהֶן, הן התמחו בגזילת זכויותיהם של מיעוטים. "ההגדרה העצמית האֶתנוֹ-דתית של ישראל והאפליה שהיא נוהגת כלפי 'זָרים' פנימיים" מזכירה לג'אדט את רומניה שבין שתי מלחמות העולם "יותר ממה שמישהו מוכן להודות".

 

אני חושב שהוא צודק. תרבותן הפוליטית של פולין, של רומניה ושל הונגריה בין שתי מלחמות העולם אומנם טבעה חותם דרמטי על הציונות, גם אם מעט מאוד ישראלים יודעים על מקורות ההשראה האלה, או מוכנים להודות בהם.

 

לפי ג'אדט, "בעייתה של ישראל איננה שהיא מובלעת אירופית בעולם ערבי, כפי שאחדים טוענים מדי פעם, אלא שהיא הגיעה מאוחר מדיי. היא ייבאה פרוייקט בדלני אופייני של אחרית המאה ה-19 אל עולם אשר נע קדימה, עולם של זכויות הפרט ושל חוק בין לאומי. עצם הרעיון של 'מדינה יהודית' (…) מעוגן בזמן אחר ובמקום אחר. בקיצור, ישראל היא אנכרוניזם".

 

אני מודה שנשימתי נעתקה למיקרא המלים האלה, וחזרה ונעתקה כאשר ראיתי את העימוד הדרמטי של 'לוס אנג'לס טיימס'. אינני בטוח שֶמִלִים כאלה, בגוֹפָן כזה, במקום כזה, נראו אי פעם בתקשורת האמריקנית.

 

כותרת כמעט זֵהָה הופיעה יום אחד קודם בעמוד המאמרים של 'כרישצ'ן סאיינס מוניטור'. זה עתון קטן תפוצה (יחסית לאמריקה), אבל הוא נכתב ברצינות ונקרא ברצינות, בייחוד על ידי אליטות לבנות של מעמד בינוני ומעמד בינוני גבוה.

 

שם כתבה בשבוע שעבר הלנה קובאן, פרשנית ותיקה על ענייני המזרח התיכון, כי נוכחותם של "400,000 מתיישבים יהודיים" בשטחים הפלסטיניים אינה ניתנת עוד לשינוי. המתיישבים האלה יוכלו להישאר, ובלבד שיסכימו כי הזכויות המוענקות להם יוענקו לכול. "היהיה זה סופו של חלום 'המדינה היהודית' הַחַד-תַרבּוּתית? כן, אבל בארץ הקודש, כמו בדרום אפריקה, זו תהיה התחלה מבטיחה של פרק חדש בהיסטוריה האנושית".

 

מעניינת אגב העובדה שגם אצל ג'אדט, גם אצל קובאן, עצם הצירוף "המדינה היהודית" מופיע במרכאות. זה צירוף שגרתי בעתונות הבין לאומית. הוא מופיע זה שנים רבות, ואיש אינו מקיף אותו במרכאות. עכשיו המרכאות מתחילות להסתנן, ופעמון האזעקה מתחיל להישמע.

 

ועכשיו, אברום-בורגיזמים

קולו של אברהם בורג נשמע בזמן האחרון מניו יורק ועד לונדון בעניין "סוף הציונות". הוא כתב רשימה ב'ידיעות אחרונות', שבה קרא לראש הממשלה לדבר אמת, ולהעמיד את אזרחיו על חומרת הברירה: בין דמוקרטיה עם שטחים ובין מדינה יהודית; בין מדינה יהודית עם שטחים ובין דמוקרטיה.

 

מה שנשמע יחסית טוב בעברית מודרנית – כולל הצרימות וסימני הקריאה וההגזמות הרטוריות והרמות הקול ותנועות הידיים האגרסיביות והַצַדקָנוּת וההתחסדות וההתפַּנקוּת והאגוצנטריוּת – נשמע קצת פחות טוב באנגלית. מה חבל שדברי חכם אינם יכולים להימסר בנחת וביישוב דעת.

 

אבל אחרי הסינון הקפדני של כל האברום-בורגיזמים הלא-מבוגרים נשאר רעיון חשוב ומועיל: הגיעה שעת הבחירה. דברי בורג העניקו השראה למאמריהם של ג'אדט ושל קובאן, והם נקראים ונשמעים בין יהודים ולא-יהודים.

 

המדינה הדו-לאומית עומדת לצאת מן השוליים הסהרוריים שבהם התחבאה מאז הטיף לה 'השומר הצעיר' באמצע שנות ה-40. היא צוברת תאוצה ולגיטימיות, ועוד מעט, עוד מעט קט, היא תתחיל להתדפק על השערים.

 

פעם היו לישראל מנהיגים בעלי הבנה היסטורית דקה, אשר העמידו פנים שהם פרובינציאליים ("לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים", אמר בן גוריון, ונהג בדרך כלל להיפך, תודה לאל). כיום עומדים בראש ישראל מנהיגים פרובינציאליים, המעמידים מדי פעם פנים ששיג-ושיח להם עם שר ההיסטוריה.

 

המחיר יהיה איום ונורא. בפעם הראשונה מתחיל להתחוור במלוא קדרותו החושך שבסוף המנהרה.

 

מקורות על הרשת

12 Responses to “החושך שֶבִּקצֵה המִנהָרָה”

  1. נעמה הגיב:

    התבטא בזכות מדינה דו-לאומית גם מעל עיתון ישראלי, בראיון שנתן לארי שביט במוסף הארץ 28.8.2000
    סעיד מדבר (בראיון רצוף סתירות מצדו) על כך שישראל תצטרך לעבור רפורמה מרחיקת לכת לקראת מדינה דו-לאומית, גם אם היהודים יוכלו לשמור על זיקתם לארץ ולבטא את זהותם היהודית.
    אגב, פייסל חוסייני ,שנחשב לפלסטיני "מתון" בחייו, הצהיר בראיון האחרון שנתן (Al-Arabi, 22.7.2001)
    כי שחרור פלסטין וכינון מדינה מן הים עד הירדן נותרה מטרה האולטימטיבית של הפלסטינים, גם אם משמעות הדבר היא שהסכסוך יימשך עוד אלף שנים או עוד דורות רבים.

    אני גם ממליצה מאד לקרוא את דוד לנדאו ב"הארץ" של יום שישי האחרון, על האפשרות המצמררת שגם העובדה שישראל לא תוכל בקרוב (במונחים היסטוריים) להיות מדינה יהודית ודמוקרטית (מה שנקרא האיום הדמוגרפי) עלולה להפוך בידי המתנחלים ל"פתרון" אחר לגמרי מזה שמייחל לו השמאל.

  2. לא שם הגיב:

    באותו עמוד עצמו של הל.א. טיימס מופיעה התשובה ההולמת להצעה המפתה של מדינה דו-לאומית.

    משהו עקרוני – לעניות דעתי, כמעט שלא ניתן להגיד משהו שיהיה טוב יותר מניחוש בעלמא לגבי הטווח הארוך של התפתחויות מדיניות.

    ועוד משהו עקרוני הסותר את הראשון:
    "חוסר יכולתם של רוב הישראלים לנשוך את שפתיהם, ולהבין שסיכויי השִיוּר שלהם תלויים לא בצדקתם, אלא ביכולתם להתאים את עצמם למציאות"
    החלק הראשון נכון – למידת צדקתנו אין השפעה ישירה על המתרחש, (אם כי למידת ההכרה בצדקתנו ובמיוחד הכרתנו-שלנו בה – יש השפעה עצומה) אבל החלק השני בעייתי. אם נחזור עוד אחורה, לא לבן גוריון אלא להרצל, נשתומם על דיוק התחזית שלו. (אולי בעוד 5 שנים, אך ודאי בעוד 50 שנה, תקום מדינה יהודית – ניבא ב 1897 וטעה בשנה אחת בלבד).
    תחזיותיו של הרצל לגבי העולם הן כשל כל פרשן נבון – מסויגות, חלקיות, קולעות לעתים ומפספסות לעתים.
    אבל התחזית שלו לגבי עם ישראל – תחזית נטולת כל בסיס, שאני מניח שהייתי דוחה כפנטזיה לו חייתי אז – נחרצת לגמרי ונכונה כמעט לגמרי.
    לדעתי, נובע מכך כי תנועה נחושה, יעילה וחדורת חזון יכולה להגשים מטרות בלתי אפשריות לכאורה, יכולה להתאים את
    המציאות אליה.

    בריטניה 1940 היתה מעצמה קולוניאלית שעבר זמנה, ובה בעת היחידה בעולם שנלחמה בשטן.
    ישראל כיום היא בה בעת מדינת מחסומים כובשת, וגם מוצב קדמי של המערב במלחמה צודקת ובלתי נמנעת נגד אוייב אכזר – האיסלאם הקיצוני. שני התפקידים האלה סותרים.
    סיום הכיבוש לא יסיים, למרבה הצער, את האלימות והמלחמה, הוא רק יפשט אותן ויקנה לנו בעל ברית חשוב – הצדק.

    (צר לי שהתגובה יצאה קשורה רק באורח רופף למאמר עצמו)

  3. חנן כהן הגיב:

    על פי התפישה של עלי ג'רבאווי, ושל רבים אחרים בשטחים, המשך משא ומתן רשמי עם ממשלה כמו זו של אריאל שרון יוביל לכך שהפלשתינאים יקבלו, במקרה הטוב, "מדינה בלי סיום הכיבוש". כלומר, מדינה עם שטח מצומצם וריבונות מוגבלת, הדומה יותר לשלטון אוטונומי. הברירה האחרת, לפי ג'רבאווי, היא לפתוח ביוזמה דרמטית שתעביר את הכדור למגרש הישראלי. היוזמה שהוא מציע היא הכרזה על הפסקת אש לשישה חודשים, שתהיה מותנית בהתחייבות ישראלית להפסקת ההתנחלות ונקיטת צעדים לסיום הכיבוש.

    החלק החשוב של דבריו הוא בשאלה מה יהיה אם בחצי שנה של הפסקת האש ישראל לא תעשה את הצעדים לסיום הכיבוש. תשובתו: במקרה כזה יש להודיע על פירוק מלא של הרשות הפלשתינית כדי שישראל תצטרך להחזיר לשטחים את השלטון הישראלי המלא, ואז תעמוד המדינה היהודית בפני האיום של הפיכתה למדינה דו-לאומית.

    מאמרו של ג'רבאווי מבטא הלכי רוח הרווחים יותר ויותר, בעיקר בחוגי אינטלקטואלים פלשתינאים המאשימים את הרשות הפלשתינית שהיא משמשת כסות לעובדות שקובעת ישראל בשטח ובראשן ההתנחלויות וגדר ההפרדה. במלים אחרות, עצם קיומה של הרשות הפלשתינית יוצר אשליה של שלטון, בעוד שמאחוריו מסתתר השלטון האמיתי, הישראלי, שהופך את הגדה ועזה לשטחים שלא יהיה אפשר להקים בהם מדינה פלשתינית ריבונית ועצמאית.

    לפלשתינאים רבים ההבנות של עבד-רבו וביילין הן אולי הדבר הרצוי. אבל המצוי הוא התרחיש ששירטט ג'רבאווי, שבו סופה של הרשות קרב והולך, ומה

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=351330&contrassID=4

  4. רוני ה. הגיב:

    המושג הזה, שהתחיל להשמע בשנים האחרונות תמיד צרם לי. יש בו עיוות לתפיסה של ישראל את עצמה, שלא לומר למציאות. יש בו נימה של אנטישמיות, של גינוי ושל גזענות. ואסביר מדוע.

    המדינה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כעל מדינת-דת היא איראן. חיפשתי , גם בהיסטוריה, דוגמאות אחרות למדינות-דת, ולא מצאתי. כלומר, מדינת-דת היא דבר מופרך, שלא קיים ולא מקובל בעולם. כאשר מדברים על מדינת-דת, הכוונה היא ששלטת בה ההלכה הדתית, ולא החוק הדמוקרטי. מדינת ישראל הרי אינה מדינת הלכה.

    האם אפשר לפרש "מדינה יהודית" במובן הלאומי? כלומר The Jewish State במובן שלThe American State או The Chinese State? תשים לב כמה מגוחך, שלא לומר מפלצתי, שזה נשמע. אני משוכנע שהשימוש בצמד המילים The Jewish State כפי שמקובל בעולם הוא דתי ולא לאומי.

    ישראל מעולם לא ראתה את עצמה כמדינה יהודית אלא כ-*מדינת היהודים*. ויש הבדל גדול בין השתיים. מדינה יהודית היא מדינת הלכה יהודית. מדינת היהודים, משמעה שכל היהודים בעולם הם אזרחיה. כלומר, מסיבות היסטוריות, העם היהודי גלה מארצו, פוזר בגולה ואיבד את אזרחותו. עם קום מדינת ישראל, הושבה ליהודי העולם אזרחותם. כלומר כל יהודי העולם הם אזרחי ישראל, אם תרצה – ex-pats.

    זאת המשמעות האמיתית של חוק השבות. חוק השבות אינו חוק התאזרחות ואינו חוק גזעני. יש חוק התאזרחות בישראל, שאינו תלוי בדת והוא דומה לחוקי התאזרחות במדינות אחרות. חוק השבות הוא סוג של חוק "תושב חוזר". כמו שאמריקני שעוזב את מדינתו יכול לשוב אליה בלי לעבור מבחני התאזרחות, כך יהודי יכול לעלות לישראל בלי תנאים נוספים. כמו שבעמים אחרים צאצאים של אזרח, גם אם נולדו מחוץ לארץ מקבלים אזרחות, כך גם יהודי העולם.

    והערה לגבי האופי היהודי של המדינה. מדינת ישראל קמה כמולדת לעם היהודי והנחת היסוד המובלעת בה היא שיהיה בה רוב יהודי. זה תנאי יסוד למדינה, כמו שגם הדמוקרטיה היא תנאי יסוד למדינה. לערביי ישראל יש זכות לשוויון זכויות מלא כל עוד אינם מנסים לפגוע באופי היהודי של מדינת ישראל. ואם מישהו חושב שזה דבר שמיוחד לישראל, מספיק שידמיין מה יקרה בצרפת אם המוסלמים שם ינסו לשנות את יום המנוחה מיום ראשון ליום שישי.

    וכמו שדמוקרטיה רשאית להתגונן ממלפגות ששוללות את קיומה, כך גם מדינת ישראל רשאית ותתגונן ממפלגות ומיחידים ששוללים את אופיה היהודי.

    ולגבי זכויות לאומיות לפלסטינים. אני לא חושב שלכל אדם יש זכות למדינת לאום בכל מקום שהוא חי בו. זה לא קיים בשום מקום בעולם. לפלסטינים יש שפע של מדינות ערביות שבהן הם יכולים לממש את מאוויהם הלאומיים. ואם בעתיד תקום מדינה או אוטונומיה לאומית פלסטינית בשטחים, אז בוודאי שכל פלסטיני יוכל להגר לשם. הקמת הגדר היום מסמנת שתהיה בעתיד ישות לאומית פלסטינית והיא הפכה לצורך בדיוק בגלל החשש שתארת ממדינה דו-לאומית.

  5. מקוטיאל הגיב:

    גם אהוד ברק מתריע בחודשים האחרונים שרעיון המדינה הדו-לאומית יצבור תאוצה בזמן הקרוב. נראה הפגנות ברחבי אירופה עם הסיסמה הדרום-אפריקנית "אדם אחד – קול אחד". זה עלול לחלחל גם לקובעי המדיניות באירופה, חלילה גם לקובעי המדיניות באמריקה, ואפשר שגם לשמאל הישראלי – וזה יהיה אסון כולל.

    אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים ולמנוע את זה. עלינו להתנתק מרוב יש"ע במהלך חד-צדדי.

    לפני שיהיה מאוחר מדי.

  6. אהוד הגיב:

    המאמר הזה הזכיר לי למה אהבתי לקרוא את מאמריך ב"הארץ"

  7. מוטי הגיב:

    כרעיון תיאורטי הרעיון של מדינה לאומית אולי אפשרי, אבל מעשית ברור שמיעוט יהודי ישרוד זמן רב תחת שלטון פלשתיני.
    תהליך כזה אמור לכלול שינוי גישה של שני הצדדים, וזהו תהליך שיכול להמשך עשרות שנים, אם לא למעלה מזה.
    האפשרות המעשית היחידה לפתרון הבעיה הדמוגרפית היא היפרדות לשתי מדינות, ומהר. רק כך (בלי שום קשר להסכמי שלום) נוכל להשאר מדינה יהודית, ודמוקרטית.
    במחשבה שניה, גם כרעיון תיאורטי החלום של מדינה דו-לאומית לא הגיוני היות שההיסטוריה מראה שהעולם צועד צעד קדימה, ושניים אחורה ,ולעולם אי אפשר לדעת מה יילד יום,.
    אם ברצוננו להמשיך את קיומנו כעם, מוכרחים אנו לשמור לנו יכולת הגנה, כעם.
    איזהו חכם? הלומד מנסיונם של אחרים.

  8. מוטי הגיב:

    למיטב ידיעתי הציונות מבוססת על הרעיון שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום. ראה: תעודת הזהות הישראלית.

  9. רוני ה. הגיב:

    בוודאי שהיהדות היא גם דת וגם לאום (אגב, בתעודות הזהות החדשות רשום רק הלאום). אני רק ניסיתי לברר איך נשמע באנגלית הביטוי “The Jewish State”, ולדעתי הצליל הוא של מדינת דת.

  10. מוטי הגיב:

    אין שום קשר, ולו קלוש, לכתבה, אבל ראיתי דבר מדהים שרציתי לחלוק, והיות שאיני חבר "רשימות" אסתפק בתגובה.
    מה דעתכם על הסטריאוטיפ הבא:
    http://www.usps.com/postalinspectors

  11. מוטי הגיב:

    מצטער שנכנס בי יצר התגובה, אבל נזכרתי, בהמשך לדיון, שבמגילת העצמאות מוזכרת "מדינה יהודית", ולא "מדינת היהודים".

  12. רוני ה. הגיב:

    זה היה הרצל שדיבר על "מדינת היהודים". ובכל זאת, בן גוריון דיבר על "מדינה יהודית" ולא על "המדינה היהודית", ובעיני היידוע עושה איזשהו הבדל.

    כאשר בעיתונות מסויימת בארה"ב, מתייחסים לישראל כ-"The Jewish State", אני חושב שהדבר נעשה כצורת גינוי, ואולי אף כביטוי של שנאה. למשל, הנה ציטוט מהלוס-אנג’לס טיימס של אתמול:

    Under the stalled "road map" peace plan, the Jewish state is obliged to freeze all construction in the settlements, which occupy land where Palestinians hope to build their state.

Leave a Reply