הרפתקנים יש גם מצד שׂמאל, וקוֹלָם קורא בַּמִדבָּר

התפרסם במוסף סוף השבוע של גלובס

 

בשבוע שעבר כתבתי כאן על ההרפתקנים של הימין: באמריקה ובישראל. אבל אין לימין מונופול על הרפתקנות. אדרבא, הימין הדמוקרטי נוטה להרפתקאות פחות מן השמאל הדמוקרטי – אם מפני שהוא מעדיף את הסטאטוס-קוו, ואם מפני שהוא מחייב שינויים אטיים. השמאל הדמוקרטי הוא הרבה יותר אקספרימנטלי.

באמריקה זה התחיל עם הנשיא פרנקלין רוזוולט, ב-1933. הוא קיבל את השלטון במצב נואש, עם אבטלה של 25%, עם דפלאציה הרסנית, עם מערכת בנקאית על סף קריסה, עם פוטנציאל מסוכן של תסיסה חברתית.

רוזוולט אמר אז, “אנחנו ננסה. אם ניכשל, ננסה משהו אחר”. הוא ניסה גם ניסה, והצליח גם הצליח, ונכשל גם נכשל. הוא העניק לאמריקה את הנשׂיאוּת האקטיבית ביותר בתולדותיה, והנחיל לה את “הממשלה הגדולה”, שהדורות הבאים של הימין האמריקני חזרו והוקיעו.


הרפתקן להרפתקן יביע אומר: ביל והילארי קלינטון לרגלי פסלו של פרנקלין רוזוולט בוושינגטון. הם, ולינדון ג’ונסון, שלושה דמוקרטים, היו ההרפתקנים הגדולים של הפוליטיקה האמריקנית מאז מלחמת העולם הראשונה. ג’ורג’ דאבליו בוש שבר את המונופול הדמוקרטי על הרפתקנות

צילום של ממשלת ארה”ב

 

כמעט כל הרפורמות החשובות באמריקה בשבעים השנה האחרונות באו מידי נשיאים דמוקרטיים, בייחוד הרפורמות בתחום החפיפה בין כלכלה לחברה: הביטוח הלאומי, שירות רפואי חינם לקשישים ולמעוטי-יכולת, אפליה מתקנת במקומות עבודה – וכמובן שיווי זכויות האזרח של השחורים. תאבון התיקונים הדמוקרטי לא ידע שובע, מפני שזה בדיוק עניינם של ליברלים: הם אינם חושבים שהעולם מושלם, והם מאמינים שהם יכולים לתקן אותו.

כל זה הסתיים בחריקה צורמת ב-1994. בשנה ההיא, הקונגרס דחה את הרפורמות העצומות במערכת הבריאות שביל והילארי קלינטון הציעו. חודשים אחדים אחר כך, הבוחר האמריקני קָץ באקספרימנטליזם של השמאל, והעביר את שני בתי הקונגרס לשליטת הרפובליקנים, בפעם הראשונה זה ארבעים שנה. הבוחר לא ידע שהרפובליקנים החדשים הם בבואה מדויקת אם גם הפוכה של השמאל האקספרימנטלי: רדיקלים וּמתַקני-עולם, עם תיאבון עצום לזעזע את המערכת במהירות גדולה. אבל זה עניין נפרד.

מאותו זמן ואילך, קלינטון מדד את התקדמותו בסנטימטרים, לא עוד בקילומטרים, בוודאי לא בשנות-אור. השגיו בענייני פנים היו מתונים מאוד. ההרפתקנות הליברלית שלו נוּתבה איפוא למקום שבו נשיאים חופשים כמעט לחלוטין מהתערבות הקונגרס — ענייני חוץ. הוא שלח צבא אמריקני לבוסניה, הוא יצא למלחמה נגד סרביה, הוא התערב אישית בסכסוך הנצחי של צפון אירלנד, הוא שלח צבא להאיטי כדי להקים בה דמוקרטיה. והוא כמובן שלח את ידו אל תוך קַן הצרעות הגדול ביותר של הדיפלומטיה הבין לאומית, זה השייך לישראלים ולפלסטינים.

הימין האמריקני לא יכול היה לסבול את עודף הפעלתנות הזו. האינסטינקטים של הימין היו להתעלם מן הסכסוכים האלה, לוותר על היומרות של תיקון עולם מֵעֵבֶר לים, להניח לזרים להתבשל במיץ של עצמם.

דונאם פה וסיפוח שם

משוואת ההרפתקנות הכללית מתאימה פחות לישראל. בישראל, דווקא השמאל הדמוקרטי נטה להיות זהיר, עוד מזמן הוויכוח על גבולות המדינה היהודית. בשעה שהימין זימר את “שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן” ו”עלי בריקאדות ניפגש, ניפגש”, השמאל אסף מעות לקופת הקרן הקיימת ודיבר על “דונאם פה ודונאם שם”. ולאחר מלחמת ששת הימים, השמאל המציא את מה שקראו אז “הסיפוח הזוחל”, ללא הודעות דרמטיות.

ממשלות השמאל יישבו את הגולן – אבל ממשלת הליכוד היתה צריכה לספח אותו רשמית, ולהעמיד את הקהילה הבין לאומית על רגליה. ממשלת שמאל הקימה את “הגדר הטובה” של דרום לבנון, ויצרה את “רצועת הבטחון” – אבל ממשלת הליכוד היתה צריכה לכונן סדר חדש בביירות, ולסלול את הדרך לעליית החיזבאללה.

 


בחשאי תעשה לך שלום. יוסי ביילין בשידור טלויזיה לאחר שחתם על הסכמי ז’נבה עם יאסר עבד א-ראבו.

צילום: www.geneva-accord.org

 

המונופול הכמעט-מלא של הימין על הרפתקנות הגיע אל קיצו ב-1993, בהסכמי אוסלו. אוסלו היתה מיקח טעות. היא היתה תוצאה כמעט-קלאסית של מישאלת לב, עטופה בתיקון עולם, ניזונה מן האנרגיה של טכנוקרטים שהתמכרו לדיפלומטיה חשאית.

את ההתמכרות הזו חזרנו וראינו עשר שנים לאחר אוסלו, כאשר השמאל צלל אל תוך אופוזיציה מעוטת תקווה: יוסי ביילין נסע לז’נבה, כדי לשאת ולתת עם יאסר עבד א-ראבו על הסכם שלום סופי. זו היתה כמובן רק סימולציה, מפני שגם ביילין גם עבד א-ראבו לא היו בעמדות כוח. ביילין היה יכול לנצל את ז’נבה, כדי לחנך את הציבור איך עושים שלום. מצלמות טלויזיה היו צריכות להיות שם. תחת זאת, אפילו הסימולציה היתה חשאית, ואפילו הסכם השלום הסמלי הונחת על העולם החיצון מבלי שלאיש זולת המסתודדים היתה עליו איזו השפעה.

יוסי ביילין הוא בוודאי איש רב עומק, הוא ניחן בהרבה מידות תרומיות, הוא ליברל אותנטי, ויש לו מידה לא מבוטלת של אומץ לב. אבל בין יתרונותיו קצת קשה לדבר על ענווה, או על ביקורת עצמית. סקרי דעת הקהל חוזים למרצ שבהנהגתו אותו מספר מושבים שהיו לשמאל הציוני הרדיקלי בכנסת השמינית, שנבחרה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

“כמו בקנדה”, אמר טיבי

להיות מיעוט זה לפעמים כבוד גדול. קול קורא במדבר בקע בדרך כלל מגרונם של נביאים נועזים. אבל אין זאת אומרת שמיעוט לעולם אינו צריך להעמיד את עצמו במבחן הפוליטי הפשוט של התקדמות ושל צמיחה. מרצ צריכה לשאול את עצמה מפני מה כוחה האלקטורלי החזוי יעמוד מן החודש הבא ואילך על שליש הכוח שהיה לה ב-1992. חלק חשוב של התשובה צריך לעסוק באוסלו.

אין מנוס מלהודות, שדרך ישירה עוברת מאוסלו אל הרפובליקה של ‘חמאס’.  אוסלו העניקה לפלסטינים מוסדות לאומיים תמורת הבטחת שלום, הכרה ודו-קיום. בעורמתם של מהפכנים טוטליטריים, ה’חמאס’ הפקיע את המוסדות האלה מבלי שיש לו כל כוונה למלא את ההסכמים שאִפשרו את הקמתם.

מבלי לוותר על נוסחת השלום שלו, השמאל הציוני צריך להיגמל מן ההרפתקנות שהניבה את אוסלו – וגם להיגמל מן ההרפתקנים שהניבו אותה. אני אומר את זה ללא חֶמדה, וללא שִׂמחה לאיד.

 

לא, לא, זה לא אחמד טיבי, הוא רק דומה לאחמד טיבי. ואחמד טיבי היה רוצה להיות כמוהו. זה ז’יל דוּסֶפּ (Gilles Duceppe), מנהיג הבדלנים הקוובקיים בפרלמנט של קנדה. הוא אמנם יושב באוטאווה, אבל משימתו העיקרית היא להבטיח שהוא או יורשיו לא יצטרכו עוד לשבת באוטאווה, בצל דיוקנה של המלכה הלונדונית הרחוקה. הוא רוצה רפובליקה עצמאית של דוברי צרפתית. אז מדוע טיבי רוצה להיות כמו הקנדים? האם הוא אמר את האמת, מבלי להתכוון? אין לי כל מושג

(קריקטורה בעתון ‘וויניפֶּג פְרי פְּרֶס’, היוצא בבירת הפרובינציה הקנדית של מַניטוֹבַּה, 17 בדצמבר 2005. לצד הקריקטורה מתנוססת הכותרת “האם עתידה של קנדה מונח על כפות המאזניים?”)

 

הואיל ואינה מצליחה להיגמל מן ההרפתקנות ומן ההרפתקנים, מרצ, אף על פי שאין לה “אמא ערביה”, החליטה להתחרות עם בל”ד על הקול הערבי הלאומני. היא כללה במצעה רב הפרטים תכנית לאוטונומיה תרבותית לערבים. תהיה להם מערכת חינוך משלהם, יורחב השימוש בלשונם. ישראל – אומר המצע – “תכיר במיעוט הערבי כמיעוט שלו זכויות קולקטיביות, ותאפשר לו לממש ולבטא את תרבותו הייחודית”.

יוסי ביילין אומר ל’הארץ’ (15 במארס), “אנחנו לא מפחדים מהמלה אוטונומיה כי אנחנו לא חושבים שיש בקרב ערביי ישראל רצון אמיתי לאוטונומיה”. אחמד טיבי, המתראיין לצידו, באותו הגליון, מבטיח שאין לו עניין ב”פרלמנט לערביי ישראל”, אבל בתשובה לשאלה אחרת הוא מכריז “אנחנו קולקטיב שהוא מיעוט לאומי כמו בקנדה”.

קנדה? היתכן שטיבי אינו יודע מה עושה “הקולקטיב שהוא מיעוט לאומי בקנדה”? לא זו בלבד שיש להם, לדוברי הצרפתית של קוויבק, ממשלה עם פרלמנט ואפילו נציגויות דיפלומטיות בחו”ל, אלא שממשלה לאומנית קוויבקית ניסתה פעמיים לפרוש מקנדה, והיא תחזור ותנסה.

גם אם נניח שטיבי נכשל בלשונו, והוא באמת מתנגד לאוטונומיה בגליל ובמשולש, הנה מי יתקע לידינו שהדור הבא של ערביי ישראל לא ירצה אוטונומיה פוליטית, ולא יעשה שימוש במוסדות החצי-אוטונומיים שיוסי ביילין מוכן להקים, ממש כפי ש’חמאס’ השתמש במוסדות אוסלו כדי לעשות את ההיפך ממה שהבטיחה אוסלו?

יוסי ביילין כנראה לא יקבל קולות ערביים, וספק אם יקבל אפילו מנוד ראש של תודה ממוטבי רעיונותיו. אבל ההרפתקנות האוטופית שלו תשאיר את השמאל הציוני הרדיקלי הרחק בשוליים הסהרוריים של הפוליטיקה הישראלית.

 

הבחירות לכנסת ה-17 נערכו שבוע לאחר כתיבת הרשימה הזו. הן אישרו את כותרת המשנה שלה. מרצ אמנם ירדה עכשיו לשליש כוחה ב-1992 (הבחירות שבהן מפלגת העבודה קיבלה 44 מושבים). אף כי נבלעו בכרעיה מפ”ם ההיסטורית ושינוי ההיסטורית, שלא לדבר על זו המכונה ‘יחד’, סיעת מרצ בכנסת תהיה שוות-כוחה לזו שבראשה עמדה שולמית אלוני בתחילת הכנסת השמינית (‘רץ’ הישנה והטובה בצירוף אריה אליאב).

יוסי ביילין הכריז למחרת התבוסה האיומה הזו, כי אין בדעתו להתפטר.

 

 רשימות נוספות באתר הזה על סגנונו הפוליטי של יוסי ביילין

7 Responses to “הרפתקנים יש גם מצד שׂמאל, וקוֹלָם קורא בַּמִדבָּר”

  1. צביקה הגיב:

    והערת שוליים סקרנית אחת: מדוע קלינטון מדדה על קביים בתמונה הזו?

  2. ישראל הגיב:

    יואב, נדמה לי שציינת במאמר אחר, ואיני זוכר מתי, נקודה, שלדעתי חשובה יותר מעצם ההרפתקנות, והיא לקיחת האחריות.
    היות שתהליך אוסלו נכשל, ולא חשוב מדוע, על יוזמיו לקחת אחריות אישית ולשלם מחיר, דבר שמעולם לא קרה.
    זכותו של פוליטיקאי להיות הרפתקן, (לדעתי רק כשהצהיר על כוונותיו מראש ומעשה דה-דול פסול מבחינה דמוקרטית למרות ההישג), אך עליו לשלם מחיר במקרה של כשלון בדיוק כפי שבמקרה של הצלחה יזכה לאשראי והלל.
    בכלל תרבות לקיחת האחריות בישראל צריכה שיפור הן בעסקים והן בפוליטיקה.

  3. ישראל הגיב:

    כוונתי כמובן לדה-גול…

  4. יואב קרני הגיב:

    ישראל, מסכים בהחלט עם עניין קבלת האחריות. אני מתקשה להאמין, לעומת זאת, שפוליטיקאי יבקש מראש את הרשות לצאת להרפתקאות, או להפר את הבטחותיו. זה נשמע ג’ימי-קרטרי מדיי (ב-1976, קרטר הודה בראיון ל’פלייבוי’ שלפעמים יש בלבו “תאוות בשרים” לנשים מחוץ לאשתו. הוא כמעט הפסיד על זה את הבחירות לנשיאות, אם כי אולי יותר בגלל הטיפשוּת).

    אני חושב שהקריטריון האכזרי לבחינת הפוליטיקאי הוא מידת ההצלחה של הרפתקנותו. הצליח, הוא הופך ל”מדינאי נועז ורב חזון”. נכשל, הוא מוכרז “הרפתקן פוחז ורדוד”. מה לעשות, אלה החיים.

    צביק’ה, עניין הקביים: באמת לא שמתי לב. אני אבדוק בארכיוני, אבל בינתיים אני מוכן לשער שזה היתה מתוך סולידריות עם רוזוולט, היושב על כסא גלגלים. אגב, היתה בשעתה ביקורת שהפסל אינו מראה את כסא הגלגלים, אלא מניח לגלימתו של FDR להסתיר אותם כלאחר יד.

  5. עומר הגיב:

    יואב, אתה לא חושב שרונלד רייגן היה גם הוא דוגמה, לפחות חלקית, להרפתקנות אמריקנית? קיצוצים מסיביים במיסים, אמונה בתיאוריה כלכלית מתקנית עולם (Supply Side Economics), מדיניות חוץ אגרסיבית ולא עקבית (כולל כניעה מוחלטת לטרור בפרשת איראן-קונטרס) – בכלל אני חושב שהממשל של ג’ורג’ וו. בו מאוד מזכיר את השלטון של רייגן, אולי קצת יותר ראדיקלי.

  6. יואב קרני הגיב:

    ממשל רייגן, לפי דעתי, היה הרפתקני פחות ממה שחוכמת אנשים מלומדה נוטה לתָאֵר, בוודאי בענייני חוץ. נביחתו היתה גרועה מנשיכתו. לאמתו של דבר הוא נטה פחות מכל יורשיו להרפתקאות מעבר לים. הוא אמנם העניק ממד אפוקליפטי למלחמה הקרה, כאשר כינה את ברית המועצות “ממלכת הרֶשַע” (Evil Empire), אבל לא עשה שום נסיון אופנסיבי להחליש אותה. הוא אמנם שלח דור חדש של טילים גרעיניים לטווח בינוני לאירופה, והשמאל האירופי יצא להפגנות ענק נגד מזימות המלחמה הגרעינית של רייגן, אבל זה היה מהלך הגנתי מעיקרו.

    כאשר ברית המועצות שינתה כיוון, מ-1985 ואילך, רייגן נענה אינטואטיבית לסגנון החדש. בימין הרפובליקני כינו אותו אז “שוטה שימושי”. פרגמטיסטים, כמו אבא בוש, היו כנראה מאיטים מאוד את הקצב אילו יכלו.

    רייגן שלח צבא אל מֵעֵבֶר לים רק פעמיים: ללבנון, כדי לזרז את יציאת ישראל מביירות וסביבותיה, ב-1982; ולגרֶנאדה הזעירה, בים הקריבי, כדי להפיל משטר שמאלי רצחני. הוא מיהר להסתלק מלבנון לאחר שמכונית תופת של החיזבאללה הרגה יותר מ-200 מארינס בִּשְנָתָם. תאר לעצמך איך ג’ורג’ בוש הבן היה מגיב.

    בענייני פנים התמונה שונה בהחלט. כאן אמנם היתה הרפתקנות. בשמונה שנות רייגן גדל החוב הלאומי של ארה”ב פי שניים ממה שגדל במאתיים השנה שקדמו לו, מטריליון דולר לשלושה טריליון. זו היתה בכיה לדורות. חובבי תיאוריות קונספירציה טענו אז, שהוא עשה כן במתכוון, כדי להכריח את יורשיו לקצץ את הוצאות הממשלה באופן דרסטי, ולשים קץ ל”ממשלה הגדולה”, שְׂנוּאַת נפשו של הימין.

  7. ישראל הגיב:

    לדעתי גם הציבור צריך לקחת אחריות ולשלם את מחיר טעויותיו, ולכן פוליטקאי צריך להצהיר על כוונותיו לפני הבוחר ולא להפר אותן בלא הסכמת הבוחר, והיה אם עקב אי הסכמת הבוחר לאשר את ההרפתקה תגנז תכנית מוצלחת, זהו המחיר שהבוחר משלם.
    למעט במקרים של הפרת זכויות מיעוטים או פגיעה בדמוקרטיה עצמה קשה לי מאוד לקבל רעיון הפוך. האין רעיון זה בסיסה של הדמוקרטיה, שלטון העם?

Leave a Reply