תמה המסיבה של ‘שין פיין'”, מודיע העתון ‘אייריש אינדפנדנט’ (תשעה בפברואר 2005), בשמחה גלויה לאיד. העילה היא החלטת הנשיא בוש לאסור על נציגי ‘שין פיין’ את ההשתתפות בטקסי יום פטריק הקדוש בבית הלבן.
‘שין פיין’ היא מפלגה פוליטית, אבל הרבה יותר מזה. היא שומרת החותם של הלאומיות האירית. פירוש שמה, בלשון האירית (גֵיילית) “אנו עצמנו”. מֵחֲלָצֶיהָ יצא ‘הצבא האירי הרפובליקני’, שהתחיל את המרד בבריטים ב-1916, וסירב אחר כך לקבל את חלוקת אירלנד.
ה IRA איבד את הזוהר הרומנטי שלו, והתחיל להידרדר למדרגה של פשע מאורגן, כולל, לאחרונה, שוד בנק גדול ומעשה רצח ברוטלי. קולות הורמו באירלנד עצמה לטובת פירוקו
מֶהמֶט עלי טאלאט הוא ראש הממשלה של ‘הרפובליקה של צפון קפריסין’, זו המדינה שקמה על כידוני הצבא הטורקי לפני שלושים שנה. הוא מייצג את הדור החדש, שנפשו קצה בבידוד הבין לאומי ובפיגור הכלכלי. טאלאט חזר וניצח בבחירות לפרלמנט של צפון קפריסין בחודש שעבר. ב-17 באפריל תינתן 2005 לו ההזדמנות להשלים את הטרנספורמציה, כאשר יתמודד על כהונת הנשיא. בצילום נראה העמוד הראשי של ‘טרקיש דיילי ניוז’, אנקרה, המודיע, “טאלאט עטור הנצחון קורא לשלום”
הֲיֵש מְכַנֶה משותף לטורקים של קפריסין, לקתולים של אירלנד וליהודים של ישראל? לא בדיוק, לא משהו העולה על הדעת תיכף ומייד. אבל כשחושבים על זה, אולי יש פה ושם.
למשל, איש איש בדרכו, הם קרבנות של דיכוי, של אי-צדק היסטורי. במרוצת השנים הם פיתחו תודעה עמוקה של עוול ושל טינה כלפי שכניהם. בנקודה מסוימת, אם גם בעל כורחם, הם הסכימו לפשרות היסטוריות, קיבלו עליהם משמעת בין לאומית – אבל לא חדלו לרטון. הם חשבו שההיסטוריה רימתה אותם. תמיד היו ביניהם אנשי מחשבה ומעשה, מבורכים בתחושות משיחיות וּמקוּלָלים בשִׂנאַת זָרים (יוונים, אנגלים, ערבים). הם תִכננוּ לחזור וּלהערים על ההיסטוריה לכשתינתן להם ההזדמנות.
בסוף פברואר נרשמו ציוני דרך היסטוריים אצל שלושת העמים האלה. הם הודיעו, או לפחות רמזו, שהם מוכנים לִכפּוֹר בָּעיקרים החשובים ביותר של תנועותיהם הלאומיות. הם מוכנים לעשות משהו שלא היה עולה על הדעת: להתחיל להִסתַגֵל למציאוּת.
| ואז הטורקים גילו שהם בעצם מיעוט |
הטורקים של קפריסין היו בעלי הבית במשך 300 שנה. אחר כך הבריטים באו, אחר כך הבריטים הלכו. הטורקים, אבוי, נשארו לבד עם היוונים. פתאום הם נאלצו להיות מה שהיו מאז ומעולם, אבל נטו לשכוח: מיעוט.
ההסכם הרב-צדדי לעצמאות קפריסין ב-1960 אמנם עָרַב לזכויותיהם, והבטיח להם חלק ונחלה בשלטון. אבל קפריסין העצמאית לא היתה מופת של סובלנות ושל דו-קיום, לאומנים יווניים חלמו על איחוד עם יוון; הטורקים נדחקו לעמדה של חוסר רלוונטיות ולפעמים של פאניקה, ואחדים חלמו בהקיץ על נֶחָתים טורקיים מן היבשת.
הנחתים אמנם הגיעו, בקיץ 1974, והטורקים, רבע האוכלוסיה, הקימו להם את “הרפובליקה של צפון קפריסין” על פני שליש מן האי. ערים יווניות היסטוריות התרוקנו מתושביהן, וגדר תיל נמתחה לרוחב ניקוסיה, סליחה לפקוסה (Lefkosa). ברפובליקה הזו הכירה רק טורקיה, אבל זה הספיק, כל זמן שהטורקים היו מוכנים לסַפֵּק לה בסיס של כידונים. בידודה היה כמעט מושלם, היא נעשתה מֵי אַפסַיִים של טורקיה, פרובינציה נחשלת.
|
הם יֵהָנוּ מאוטונומיה ניכרת במסגרת פדרלית. אבל הם לא יוכלו לממש את מלוא חלומם הלאומי. אתם רוצים משהו? אמרה להם אירופה. תנו משהו. אתם רוצים הרבה? תנו הרבה. |
מה קורה כאשר דור חדש נולד, גָדֵל וּמַגיע אל פִּרקוֹ בגבולותיה של מדינה, שהוריו והורי-הוריו רק חלמו עליה? הדעת נותנת שבני הדור הזה כל כך רגילים לה, עד שחיים בלעדיה לא יעלו על דעתם. מה גם שהיא מעניקה להם כבוד עצמי, זהות ובטחון.
חוץ מזה שבצפון-קפריסין זה לא בדיוק עבד. שלושים שנה לאחר ייסודה של הרפובליקה, רוב תושביה הודיעו פעמיים – תחילה במשאל-עם, ובחודש שעבר בבחירות לפרלמנט – שהם מוכנים בהחלט להסתדר גם בלי. בעצם, הם להוטים להיות בלי, מפני שהם הגיעו למסקנה שזו הדרך היחידה להצטרף אל המהלך התקין של ההיסטוריה.
מה קרה? דור חדש של טורקים קפריסאים רוצים להצטרף אל אירופה, ואירופה לא תסכים אלא אם כן קפריסין תחזור ותתאחד.
איש אינו מבקש מהם לחזור אל הסטאטוס-קוו-אַנטֶה. הם יֵהָנוּ מאוטונומיה ניכרת במסגרת פדרלית. אבל הם לא יוכלו לממש את מלוא חלומם הלאומי. אתם רוצים משהו? אמרה להם אירופה. תנו משהו. אתם רוצים הרבה? תנו הרבה.
| מי צריך את שומרי החוֹתָם |
באירלנד קרה משהו אחר, לא צפוי, בהחלט לא צפוי. שומרי-החותם של התנועה הלאומית האירית נקראו למסור דין וחשבון.
באירלנד התחיל תהליך שלום כמעט באותו הזמן שבו התחיל התהליך במזרח התיכון. “הסכמי יום הששי הטוב” של 1994 היו תרומת ביל קלינטון לרַוְחַת אירלנד. הם עמדו להביא אל סופה אלימות שהתחילה 25 שנה קודם, ובעצם, אם תרצו, 80 שנה קודם.
הקיצונים הקתוליים והקיצונים הפרוטסטנטים בצפון אירלנד היו צריכים להניח את נשקם, ולחבור יחד בממשלה דו-לאומית, שבה כמובן יהיה לפרוטסנטים הרוב מפני שהם הרוב.
אבל הפרוטסטנטים יצטרכו לבלוע את נוכחותם של שנואי נפשם, נציגי ה’שין פֵיין’. זו המפלגה האירית המהפכנית, שהתחילה למָרר את חייהם בדיוק לפני מאה שנה, והניבה את אבי-אבות הטומאה (או אבי-אבות הטוהרה, תלוי בַּמְדַבֵּר), ‘הצבא האירי הרפובליקני’, ה IRA.
‘הסכמי יום הששי הטוב’ עברו עד מהרה תהליך של אוֹסלוֹפיקציה. “אירלנד חדשה” לא נולדה, בכל אופן לא יותר מ”מזרח תיכון חדש”. התהליך האירי נעשה משחק של כסאות מוסיקליים, כאשר משתתפי הממשלה הדו-לאומית נכנסים ויוצאים, ולבסוף יוצאים.
כמו אוסלו, גם הסכמי יום הששי היו צריכים להתחיל דינמיקה חדשה. קודם כול, הם היו צריכים להגביר אֵמוּן. במובן הזה הם נכשלו מעיקרם. ולא היה עניין שהכשיל אותם יותר מאשר סירובו של ה IRA להתפרק מִנִשקו וּלגַלוֹת מיהו בעצם, ומי מנהיגיו.
למראית עין, ‘שין פיין’ היתה “הזרוע הפוליטית” של ה IRA, אבל נבדלה ממנו. הפרוטסטנטים לא כל כך נטו להאמין. גם לא הבריטים. גם לא הממשלה האירית בדאבלין. אבל הכול היו מוכרחים להעמיד פנים. אחת הסיבות היתה, שמנהיג ה’שין פיין’, גֶרי אַדַמְס, חזר והתייצב בראש כל טבלות הפופולריות של סקרי דעת הקהל, הן בין הקתולים של צפון אירלנד, הן בין הקתולים של הרפובליקה האירית.
זה נגמר בחודש שעבר. החשדות שידו של ה IRA היתה בשוד בנק עצום בבלפאסט – 50 מיליון דולר ויותר – התחילו לרקום עור וגידים. אחר כך נודע שאנשי ה IRA היכול למוות קתולי שלא מצא חן בעיניהם בבית מרזח בצפון אירלנד. מעט מעט התחילו להישמע קריאות בתוך אירלנד לפירוקו של ה IRA, משהו שהיה נחשב עד לאחרונה לכפירה בעיקר, שלא לומר בגידה במולדת.
נשיאת אירלנד, מרי מֶקַאליס, קראה בנאום בבלפאסט: “הגיעה השעה לסיים את המסורת של מאבק מזוין, ולשים קץ מכובד ועקרוני לוויכוח שהתחיל דניאל או’קונל”.
| סָרבוּ-נא לוֹ, אם רק תוּכלוּ |
דניאל או’קונל! הפעם האחרונה שקולו של או’קונל נשמע היתה ב-1847. הוא היה מליץ היושר המהולל של האירים בפני הפרלמנט הבריטי, וחזר ותבע לעשות צדק עִם עַמוֹ. את נאומו המפורסם ביותר, ב-1836, הוא חתם במלים “סָרבוּ-נָא לי, אם רק תוּכלוּ”. כנראה רק באירלנד פוליטיקאים אינם חדלים להיות רלוונטיים גם 157 שנה לאחר מותם. והנה כי כן, אפילו אירלנד ארוּכַּת הזכּרון מוּכנה עכשיו להוציא את המאה ה-19 לפנסיה.
התרעומת על התנהגותם של אדמס וראשי ה’שין פיין’ הגיעה עד וושינגטון. כאשר הנשיא בוש הודיע, שאנשי ה’שין פיין’ לא יוזמנו עוד למסיבה השנתית המסורתית בבית הלבן לכבוד יום פטריק הקדוש (שהביא במאה החמישית את הנצרות לאירלנד), העתון ‘אייריש אינדפנדנט ‘ הכריז בכותרת ענקית, עם לא מעט שמחה לאיד, “המסיבה נגמרה” (“מסיבה” באנגלית היא גם “מפלגה”, ואל-נכון הדו-משמעות לא היתה מקרית).
כאשר גרי אדמס בא בכל אופן לארה”ב לכבוד יום פטריק הקדוש, בשבוע השני של מארס, התומך המפורסם ביותר של ‘שין פיין’ בפוליטיקה האמריקנית, הסנאטור טד קנדי ממסצ’וסטס, סירב לפגוש אותו. מספיק ודי, אמר קנדי, הגיע הזמן להשתנות על אמת.
‘אייריש אינדפנדנט’ מדד בסוף פברואר את דעת הקהל האירית, וּמָצָא כי גרי אדמס, אלוף אלופי הפופולריות משכבר הימים, הוא עכשיו הפוליטיקאי הלא-פופולרי ביותר בין האירים.
מה קרה לאירים, שבמשך שנים ארוכות סירבו לשכוח וסירבו לסלוח? מה קרה לאירים הנרגנים, שרחמים עצמיים היו מסימני ההיכר של תרבותם הפוליטית? מה שיכנע אותם לחדול להתבונן אחורה, ולהתחיל להתבונן קדימה?
|
מה קרה לאירים, שבמשך שנים ארוכות סירבו לשכוח וסירבו לסלוח? מה קרה לאירים הנרגנים, שרחמים עצמיים היו מסימני ההיכר של תרבותם הפוליטית? מה שיכנע אותם לחדול להתבונן אחורה, ולהתחיל להתבונן קדימה? במלה אחת, אירופה. |
במלה אחת, אירופה. אירופה אימצה את אירלנד לפני 32 שנה, סיבסדה אותה, העלתה אותה ממדרגת החברה העניה ביותר בקהילה האירופית, והעמידה אותה בשורה הראשונה, המבוקשת מאוד, של המדינות התעשייתיות. מי היה מאמין, שאירלנד תהיה יום אחד יעד למהגרים, זו הארץ שמיליונים נמלטו מחופיה בחיפוש נואש אחר לחם.
האומנם אפשר לראות קשר בין מה שקרה בקפריסין הטורקית ובאירלנד הקתולית ובין סקרי דעת הקהל של החודש שעבר בישראל (65 עד 67 אחוז בעד התכווצות טריטוריאלית)? האומנם אפשר להגיד על כל השלוש, שהנסיבות מכריחות אותן לוותר על נכסי אבות ואמהות, על רטוריקה של פטריוטיות ושל גבורה, על נוסטלגיה פוליטית ועל רומנטיקה טריטוריאלית?
קצת מוקדם להגיד, אבל מה מאוד מתעורר החשק לטבוע סיסמה רב יבשתית, “דניאל או’קונל, לך לישון”, בכל השפות, נתחיל בעברית ובערבית.
- אתר הרשת של ‘שין פיין’ באירלנד
- פרוייקט מיוחד של הטלויזיה הציבורית בארה”ב על IRA ו’שין פיין’
- ‘שין פיין’ מציינת את יום השנה המאה: לא כך זה היה צריך להיות (‘רויטרס’, עשרה במארס 2005)
- “‘שין פיין’ ידעה על שוד הבנק בבלפסט” (‘וושינגטון פוסט’, עשרים ואחד בפברואר 2005)
- אתר המוקדש להיסטוריה אירית
- קישורי רשת אחרונים למהמט עלי טאלאט
- אתר הרשת של המדינה הטורקית בקפריסין
- כשלון הנסיון לחזור ולאחד את קפריסין במשאל עם דו-לאומי (BBC, עשרים וחמישה באפריל 2004)
- “הדלת נפתחה לפני הטורקים של קפריסין” (BBC, עשרים ושבעה באפריל 2004)
- סקירה על תולדות המאמצים ליישב את בעיית קפריסין (‘וול סטריט ג’רנל’, שניים באפריל 2004)
“ההסתגלות אל המציאות” כפי שאתה מכנה אותה היא שילוב של מספר גורמים, בראשם התערבות בינלאומית במובן הלא-בושי של המילה, דהיינו דיפלומטיה אפרורית, משאים ומתנים חוזרים ונשנים ותמריצים כלכלים לצד סנקציות כלכליות.
מה גם שאין לשכוח את תנועות השלום בכל אחת מאותן מדינות, אני בטוח שראיון דומה לראיון המפורסם שנתן דב וויסגלס ל”הארץ” בו הכריז שלתנועת הסרבנים וללחץ של מחנה השלום הישראלייש חלק בתוכנית ההתנתקות קיים גם באירלנד וגם בקפריסין הטורקית.
ויחד עם זה, אין להשמיט את הפוסט-מודרניזם, שמוחק אידיאולוגיות עם הרלטביזם המוסרי שלו באידיאולוגיות – לרע, אבל גם לטוב כפי שראינו כאן.
בכל מקרה,
טוב שחזרת לכתוב כאן סוף-סוף, תפסיק עם ההיעלמויות הללו.