קו המשווה

כמה מלים טובות על הקיסר פרנץ יוזף

וכמה הערות (לא לגמרי רציניות)

בזכות העַכָּבוֹת וּבשֶבַח הגינוּנים

 

בִּידיעַת האֶסוֹטֶרִיוּת חסרת התקווה של הרעיון, יש רק דרך אחת להכניס גינונים בחברה של ישראל ובתרבותה הפוליטית: אריסטוקרטיזציה. איך בדיוק? אינני יודע. אולי צריך לקבוע שכהונת הנשיא תעבור בירושה באותה משפחה, מלוכה דה-פאקטו. אולי יש להתחיל לחלק תָאֳרֵי אצוּלה בישראל, ולכונן בית לורדים. אולי צריך למצוא את היורשים הלגיטימיים של בית דויד, ולהעניק להם מעמד חוקתי כלשהו (דגימות DNA יכולות לעזור). אולי צריך לחדש את כהונת הכוהן הגדול, בתנאי שבית המקדש החדש יוקם במיצפה רמון. ישראל זקוקה עד ייאוש לאליטה אסתטית, שבה איכות של דיבור, של לבוש, של אכילה ושל שיג-ושיח תהיה כרטיס הכניסה.

 

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 16-15 במארס 2001

 

 

אכן, הלב שותת דם לנוכח עומק צערו של בנימין נתניהו. תחילה, הוא החמיץ הזדמנות להביס את אהוד ברק בהפרש של 22 אחוז (ולטעון שההפרש הזה הוּשַׂג רק בזכוּתוֹ). שנית, הוא החמיץ את ההזדמנות למנוע הקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי להפוך לשר החוץ של שרון, ולחתור תחתיו מבפנים. שלישית, כל סוסיו הטרויאניים בצמרת הליכוד התפַּתּוּ בקַלוּת נעימה אל אורוותו של חוואי השיקמים, ונתניהו יגַלֶה עד מהרה שלויאליות אינה נכס מקרקעין. רביעית, קנוניה מזעזעת גזלה ממנו את ההזדמנות לחזור ולהיבחר לראש ממשלה נשיאותי בשנת 2004.

 

ללַמֶדך עד כמה האיש הזה ממַעט להבין את התהליך הפוליטי, הוא עדיין לא עמד על טעותו משנת 1996. הוא חשב שהוא נבחר לנשיא, אם גם התואר היה ראש ממשלה. הואיל וּבית-גידוּלוֹ הפוליטי והרעיוני עמד אי-שם בין פילדלפיה לבוסטון, הוא חשב שבחירה ישירה לראש הרשות המבצעת שקולה כנגד בחירה לנשיא ארה”ב. וגם אם הוא לא חשב ככה, הוא בהחלט התנהג ככה. הוא נהג בקבינט שלו כמו היה אוסף של “מזכירים” (זה המינוח האמריקני), המשרתים שם “על פי העונג של הנשיא” (כפי שאומרים באמריקנית). הכול מתחיל ונגמר בלשכה הסגלגלה, תהיה צורתה הגיאומטרית של לשכתו אשר תהיה.

 

חמש שנים חלפו על בנימין, והוא עדיין אינו רוצה להתחיל ללמוד. אין זו אשמתו, זו תוצאת האמביאנס האינטלקטואלי שהוא גזר על עצמו, כאשר הִפקיד את אביגדור ליברמן על מנכ”לות המדינה. ליברמן הוא מאמין גדול בפְּרֶזידֶנְציַאליזם. מוּתָר לשָעֵר, שליברמן אינו מתכוון למשטר נשיאותי אמריקני, עם רְסָנים ועם בלמים. מקור ההשראה שלו אינו תומס ג’פרסון, אלא ווֹלוֹדיה פּוּטין.

 

מוסדות אינם מניבים תַרבּוּת

 

כך או כך, ישראל נתנה וישראל לקחה. היא הכליאה שני סוגי משטרים, ואין היא אשמה שֶהָרַך הנולד היה פֶּרֶד מעוּקר.

 

נסיון כזה לא נעשה בשום מקום. רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות אינן זקוקות לו, אם מפני שהן מעדיפות את החולשה היחסית של משטר פרלמנטרי על פני ריכוז הסמכויות של משטר נשיאותי, ואם מפני שראש הממשלה חזק מאוד גם בלי בחירה ישירה.

 

לבריטניה, לגרמניה ולקנדה, למשל, יש ראש ממשלה נשׂיאוּתי לכל דבר. בספרד הוא כל כך נשׂיאוּתי, עד שהוא אפילו נושא את התואר “נשיא הממשלה”. לעומת זאת בשווייץ הוא כל כך חלש, עד שהוא נקרא נשיא, אבל סמכותו היחידה היא לָשֶבֶת בראש ישיבות הממשלה, והוא מתמנה ברוטציה בין חברי הקבינט לתקופה של שנה אחת בלבד.

 

צמאונו של הצמד נתניהו-ליברמן לפרזידנציאליזציה של ישראל, במידה שיש לו בכלל אחיזה בפילוסופיה מדינית, מניח קשר ישיר בין מוסדות פוליטיים לתרבות פוליטית. זו אגב הנחה רווחת מאוד בין אמריקנים, וזו הסיבה שארה”ב ניסתה במאה השנה האחרונות לייצא את הדגם החוקתי שלה למקומות אחרים.

 

כביכול, אם תוענק לארץ רחוקה חוקה נשיאותית, קונגרס עם שני בתים, בית משפט עליון חזק, מגילת זכויות אדם – הארץ הזו תהפוך לאמריקה. זה נוסה בפיליפינים, בדרום וייטנאם עליה השלום, בכל רחבי אמריקה הלטינית – וזה נכשל בדרך כלל כשלון חרוץ. והסיבה היא, לפי דעתי, שהמִשוואה היא הפוכה: מוסדות אינם מניבים תרבות פוליטית, אלא תרבות פוליטית היא המניבה מוסדות. הנסיון לכפות שיטה נשיאותית על ישראל יהיה דומה להנחת אוּכּף על גַבּה של פרה (כפי שאמר פעם החבר סטאלין על קומוניזם בפולין. הוא הניח את האוּכּף, והפרה לא חדלה לבעוט. בסוף יש פרה ואין אוכף).

 

הפלורליזם הישראלי מקבל לא פעם ביטויים וולגאריים. אבל הוא אותנטי לחלוטין. איש לא המציא אותו. בישראל יש מפלגות רבות, לא בגלל חוק כזה או אחר, אלא מפני שהיא חברה רבת-דעות. תמיד היו בישראל הרבה מפלגות, או רסיסי מפלגות, וכך היה גם בתנועה הציונית לפני קום המדינה. אינני בטוח שהיתה אי פעם תנועה לאומית כל כך פלורליסטית. והתנועה הזו, אגב, נחלה הצלחה לא מבוטלת, כפי שכל צייר-מפות מתחיל שם לב ב-52 השנה האחרונות.

 

בן גוריון, נשיאותי יותר מכל ראשי הממשלה שבאו אחריו, לא העלה על דעתו פרזידנציאליזציה. משימתו העיקרית היתה לרוקן את הנשיאות מכוח פוליטי, והוא הצליח מעל למשוער. הוא הפך את הנשיאות למוסד כמעט-ירחמיאלי, רשיון לבעל המשרה להצחיק את הציבור בסגנון הדיבור שלו ובחוסר הרלוונטיות של מעשיו.

 

קשה להוכיח את זה, אבל יתכן מאוד שבן גוריון עשה בזה טובה בלתי רגילה למדינת ישראל. איזו עוד ארץ במצב מלחמה כל כך ממושך הצליחה להיחלץ בשלום מן הסכנה של “פָּרָש על סוס לבן”, גנרל פטריוט שיציל את האומה מידי הפוליטיקאים שלה? נשיאות חזקה, או אפילו לא-חלשה-מדיי, תמיד פיתתה גנרלים, מטורקיה ועד צרפת, מפקיסטן ועד ארגנטינה. לישראל לא היה אוגוסטו פּינוֹצֶ’ט, ולא היה לה נפוליאון השלישי, וּמוּטָב שאיש לא יצחק. התוצאה הזו לא היתה מובנת מאליה, וישראלים רשאים לברך את עצמם על מזלם הטוב.

 

אילו היה איזשהו סיכוי שישראל תאמץ משהו הקרוב לתרבות הפוליטית האמריקנית, אולי המחיר של העתקת המוסדות הפוליטיים האמריקניים היה מוצדק. אבל מישהו ערך לאחרונה ביקור השוואתי במליאת ועדת החינוך של הכנסת ובמליאת הוועדה המקבילה של הסנאט בוושינגטון? במליאת ועדה ישראלית החברים מופיעים עם איפוד מגן, והיא מזכירה הרבה יותר את הסרט Blade מאשר את “הסנאט ימליץ ויאשר”. זו אינה תוצאה של שיטת בחירות, אלא של סדר תאי המוח.

 

לא תיקון, אלא זיוף

 

בחודשים הבאים יתחדשו כנראה הדיבורים על הצורך בתיקון שיטת הבחירות. “תיקון” הוא בדרך כלל תחליף מנומס ל”זיוף”. קנֵה-המידה לתיקון הוא בדרך כלל שיעור ההתרחקות של המְתַקנים מייצוּגיוּת טהורה. זה עניין עדין ביותר, מפני שממשלה יציבה היא לעתים קרובות תוצאה של התעלמות מֵרצון הרוב, אפילו במערכת דמוקרטית.

 

הבריטים מתפארים שהשיטה הדו-מפלגתית שלהם הניבה כמעט תמיד ממשלות עם רוב פרלמנטרי יציב. זה נכון. מאז מלחמת העולם השניה, רק ממשלה בריטית אחת נפלה מפני שאיבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה, ורק פעם אחת התעכבה הקמת ממשלה חדשה יותר מ-48 שעות, מפני שהיה צריך לשוחח תחילה עם שותפים קואליציוניים פוטנציאליים. אבל כדאי גם לזכור, שמאז 1945, רק פעם אחת קיבלה המפלגה המנצחת יותר מ-50 אחוז של הקולות (ב-1945).

 

מרגרט תאצ’ר, אשר ניצחה בשלוש בחירות רצופות, יותר מכל בריטי אחר, מעולם לא קיבלה יותר מ-43.51 אחוז של הקולות. אף על פי כן, למפלגתה היה רוב פרלמנטרי שנע בין 43 ל-144 מושבים (מתוך 650).

 

מפלגת העבודה הבריטית קיבלה ב-1997 את הרוב הפרלמנטרי המוחץ ביותר מאז 1945: 418 מושבים, 63 אחוז מכל מושבי הפרלמנט. אבל היא זכתה רק ב-44 אחוז מקולות הבוחרים. הסיבה היא שיטת הבחירות. בריטניה מחולקת ל-659 אזורי בחירה, בכל אחד נבחר נציג אחד לפרלמנט. השיטה הבריטית, בניגוד למשל לצרפתית, מעניקה נצחון למועמד בעל מספר הקולות הגדול ביותר, גם אם אין לו רוב. וכך, מועמד יכול להיבחר לא פעם עם 30 עד 40 אחוז של הקולות, אם יש לו יותר מיריב אחד.

 

ואומנם, השיטה ה”דו-מפלגתית” הבריטית שודדת זה 70 שנה את קולותיה של המפלגה השלישית. המפלגה הליברלית, או בשמה הנוכחי, “ליברלית-דמוקרטית”, מקבלת בדרך כלל בין 15 ל-20 אחוז של הקולות. אבל הואיל ומועמדיה מגיעים רק למקום השני או השלישי במחוזות שבהם הם מתמודדים, כמעט כל קולותיה מתבזבזים. הגיעו הדברים לידי כך, שבבחירות של 1983 קיבלו הליברלים (במערך עם פורשי מפלגת העבודה) 26 אחוז מקולות הבוחרים, אבל רק שלושה אחוזים וחצי מן המושבים בפרלמנט. מפלגתה של תאצ’ר קיבלה בבחירות ההן רק 42 אחוז של הקולות, אבל גרפה רוב פרלמנטרי מדהים של 144 מושבים. בעיני תאצ’ר זה היה “מנדט גורף”.

 

הבריטים פיתחו איפוא נוסחה יעילה לזיוף מסיבי של רצון הבוחר. הם מעמידים פנים, שהם רק משרתים את הבוחר, ומעניקים לממשלה שהוא בוחר את היכולת לשלוט. זו היתה גם טענתו של בניטו מוסוליני באיטליה. לפני שהוא כונן רודנות פשיסטית, הוא נאלץ להשתתף בבחירות רב-מפלגתיות. אבל הוא הכניס מבעוד מועד תיקון קטן בחוקה: המפלגה בעלת מספר הקולות הגדול ביותר – אפילו אם המספר הזה מגיע רק ל-25 אחוז מכלל הקולות – תקבל אוטומטית רוב מוחלט של המושבים בבית הנבחרים. ככה זה התחיל.

 

ישראל אינה בריטניה ואינה איטליה, אבל יש לה כמה איפיונים משותפים. כמו לבריטים, יש לרוב הישראלים מסורת דמוקרטית. כמו האיטלקים, הישראלים אינם סובלים את ממשלותיהם, ואין הם מכירים בערכה של לשון המעטה. זה צירוף מסובך ומעניין: הוא מבטיח דמוקרטיה, אבל אינו מבטיח משמעת. אפשר לנחש, כי הפיתוי לכפות משמעת באמצעים חוקתיים ירחף בחללה של הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות.

 

הקיסר ידע

 

משמעת – חוץ מזו הנכפית על ידי כידונים – מוכרחה להיות וולונטרית. אם אין היא וולונטרית, היא רק מראית-עין, ממין המשמעת שנכפתה על תושבי ברית המועצות, מלנין עד אנדרופוב. ברגע שהוסרה הכפיה, או אפילו רק הוחלשה, מראית-העין קרסה מֵאֵלֶיהָ, והניבה אנרכיה.

 

משמעת יכולה להתקיים לאורך ימים, רק בחברה בעלת עַכָּבוֹת. לעַכָּבוֹת יש כל מיני ביטויים, אבל ביסודן עומדת ההכרה, שלא כל מה שעולה על הדעת צריך גם לצאת מן השפתיים. זה חל על לשון הכתיבה, על לשון הדיבור, על הלבוש, על האסתטיקה של הרחוב, על סגנונו של המראיין באולפן, בוודאי על סגנונו של המרואיין. עכבות פירושן כוח ללא כּוֹחָנִיוּת, חוזק ללא גַסוּת, תַקיפוּת ללא סימני קריאה.

 

עכבות פירושן במידה רבה מאוד גינונים. מגינונים נודף ריח הנפתלין של דורות קודמים. גינונים לא נולדו בַּחֲבָרוֹת דמוקרטיות שוויוניות, אלא בַּחֲבָרוֹת מעמדיות והיררכיות. בתור שכאלה הם מעוררים התנגדות, וזה מובן. אבל גינונים הם גם עניין של הַכָּרָה מתמדת בִּגבולות.

 

 

קחו למשל את ביל קלינטון, דמוקרט ופופוליסט, איש המחבק זָרים ברחוב כמו היו ידידיו האינטימיים, מרעיף חיבה וקשוב לרחשי לב. מסיבות הקשורות כנראה בילדותו המוקדמת, הוא מעולם לא התברך במשמעת או בְּעַכָּבוֹת. הכול היה מותר. סוף דבר, שנשיאות בכלל לא רעה תיזכר בסופו של דבר בגלל מוניקה, ובגלל החנינה למרק ריץ’. גם מוניקה, גם ריץ’, היו מיותרים לחלוטין. מעבר לגיל נעורים מסוים, אנשים יכולים להתאפק. אבל אם התאפקות אינה עֵרֶך חברתי ותרבותי, אין כל סיבה להתאפק.

 

עכבות אינן ביטוי של חולשה. אדרבא, הן ביטוי של כוח. אין עניין חשוב יותר אצל בעלי כוח מאשר הפעלה זהירה ומתונה של הכוח שבידיהם. קלינטון הזכיר לעתים קרובות ילד בחנות צעצועים בגלל עודף להיטותו ללחוץ על כל כפתור, למצוץ כל סוכריה, לתקוע את אצבעותיו בכל שקע חשמלי.

 

במקרה אני קורא עכשיו על הקיסר פרנץ יוזף, שֶמָלַך על הקיסרות ההבסבורגית במשך 67 שנה, עד סמוך להתמוטטותה, ומת ב-1916. לפרנץ יוזף היתה בת-לוויה, משהו שבין ידידה לפילגש (בידיעתה של אשתו ובעידודה). בת-הלוויה היתה שחקנית בתיאטרון המלכותי, ה”בורג תיאטר” המהולל של וינה. יום אחד סר חינה בעיני הממונה על התיאטרון, והוא החליט להיפטר ממנה. היא עתרה אל ידידה הקיסר שיתערב לטובתה. אין כל ספק, שפרנץ יוזף היה יכול לשנות את רוע הגזירה בתנועת אצבע. אבל הוא סירב. זה יזיק לה – וזה יגרע ממעמדו של הכתר בעיני הציבור.

 

וזה היה קיסר הבסבורגי, שדם כחול כֵּהֶה זרם בעורקיו, ואבות-אבותיו חבשו את הכתר מאז המאה ה-13; האיש שבו התגלמה יֵשוּתָה הטריטוריאלית של ארצו. הוא היה איש רב-פגמים, אבל הוא ידע את מקומו.

 

מה חבל ששום כתר הבסבורגי לא היה מונח על ראשו של עזר וייצמן, כאשר קיבל את ההמחאה מאדוארד סרוסי, או כאשר נשא את נאומו הבאנאלי והמביש בהלוויית יצחק רבין. מה חבל שלא היה מונח כתר הבסבורגי על ראשו של בנימין נתניהו, כאשר ניסה להושיב את רוני בראון על כס היועץ המשפטי; או על ראשו של אהוד ברק, כאשר השעה את המכניזם החשוב ביותר של דמוקרטיה פרלמנטרית – אחריות הממשלה לפני רוב חברי הכנסת.

 

אנשים דתיים מאוד מכופפים את ראשם בענווה לפני רבניהם. לרוע המזל, הרבנים האלה הם לא פעם אנשים הנטולים כל מידה של ענווה. אבל נכונותם של בעלי כוח כלכלי או פוליטי לָכוֹף ראש לפני איזושהי אוטוריטה ראויה לפחות לקוּרטוֹב של הערכה. מה על אנשים חילוניים? האם רצוי שֶאֶת עַכּבותיהם יִקבּעוּ תאוותיהם?  

 

בִּידיעַת האֶסוֹטֶרִיוּת חסרת התקווה של הרעיון, יש רק דרך אחת להכניס גינונים בחברה של ישראל ובתרבותה הפוליטית: אריסטוקרטיזציה. איך בדיוק? אינני יודע. אולי צריך לקבוע שכהונת הנשיא תעבור בירושה באותה משפחה, מלוכה דה-פאקטו. אולי יש להתחיל לחלק תָאֳרֵי אצוּלה בישראל, ולכונן בית לורדים. אולי צריך למצוא את היורשים הלגיטימיים של בית דויד, ולהעניק להם מעמד חוקתי כלשהו (דגימות DNA יכולות לעזור). אולי צריך לחדש את כהונת הכוהן הגדול, בתנאי שבית המקדש החדש יוקם במיצפה רמון. ישראל זקוקה עד ייאוש לאליטה אסתטית, שבה איכות של דיבור, של לבוש, של אכילה ושל שיג-ושיח תהיה כרטיס הכניסה.

 

אולי אפילו נעניק לזה שֵם. לא משטר נשיאותי, אלא משטר התנַשׂאוּתי. מצטערים, מר ליברמן, איש מחברי המועדון שלנו אינו מוכן להמליץ עליך. אולי תנסה לשכה אחרת של הבונים החופשיים.

על חומות המצודה בדיר חנא, ועל ראש הגבעה בסַפוּרִיֶה, עומד אבו עמאר, ורגליו רועדות. רוחות הרפאים של עמו מדברות אליו. הוא שומע את קולו של הנסיך ד’אהר, מייסד המדינה הפלסטינית הראשונה, שהעניק את ׳זכות השיבה׳ ליהודי טבריה. היחתום אבו עמאר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה

המשך…

 

פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 14-13 בדצמבר 2001

 

 

שבוע שעבר הגיעה ‘אלטלנה’ עד עמוד המאמרים החשוב של ה’וושינגטון פוסט’. ריצ’ארד כהן, בעל טור ותיק עם השקפות פחות או יותר שמאליות, סיפר לקוראיו מה עולל דויד בן גוריון ביוני 1948 לאניית-הנשק של האצ”ל. “על ערפאת להוכיח”, כתב כהן, “שהוא אומנם עומד בראש ממשלתו, שהוא לא יסבול טירור, שהוא לא יריע לנושאי הפצצות המתאבדים, ושהוא יעשה כמעשה בן גוריון: ירים נשק נגד חלק מֵעַמו שלו, כדי להיטיב עם רוב עמו. הוא זקוק לאלטלנה מִשֶלו”.

 

מוטיב ‘אלטלנה’ אינו המצאה של כהן. רוח הרפאים של ‘אלטלנה’ מרחפת זה זמן מה לאורך החופים המזרחיים של הים התיכון. ישראלים הם המזכירים לערפאת את ‘אלטלנה’. קשה לדעת אם ערפאת חש תיכף ומייד אל ספרייתו, כדי לברר מה בדיוק הורה בן גוריון ליגאל אלון, ומה זה בכלל ‘התותח הקדוש’.

 

אבל לפחות אפשר להתמלא קורת רוח, ש’אלטלנה’ אינה מעוררת עוד יצָרים ישראליים. 30 שנה אחריה, היה מספיק להזכיר אותה במליאת הכנסת, כדי שאגף אחד יקפוץ כִּנשוּך נחש, יקמוץ אגרוף, ויצרח מלוא ריאותיו נגד האגף השני, הקָפוּץ לא פחות, ונָשוּך ולא פחות, וקָמוּץ לא פחות, וצָרוּחַ לא פחות.

 

 

 

‘אלטלנה’ היתה כל כך טעונת סמלים, עד שאפשר לחשוד, שהיא היתה טובעת גם אם ‘התותח הקדוש’ (זה השם שנתן לו אחר כך בן גוריון) לא היה מצטווה לירות. אפילו שְמָהּ היה רב סמליוּת, מפני ש’אלטלנה’ היתה כינויו הספרותי של זאב ז’בוטינסקי. ראש בית”ר רחש חיבה מיוחדת לאיטליה, לספרותה ולשירתה, והחיבה הזו לא פָּחתה כלל כאשר איטליה השתעממה מֵעוֹדף דמוקרטיה, ונעשתה פשיסטית.

 

שנית, אחד מהרוגי אלטלנה היה אברהם סטאבסקי, ש-15 שנה קודם הואשם ברצח חיים ארלוזורוב, תחילה הורשע, ולבסוף זוּכּה מֵחוֹסר הוכחות. רצח ארלוזורוב היה פרשת דרכים בהיסטוריה הציונית, העמיד את הימין במיגננה, והעניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 45 שנה.

 

אלטלנה הופיעה בחופי תל אביב בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, שֶבּין תנאיה היה איסור מפורש על העברת נשק. וָתיקי האצ”ל חזרו ואמרו במרוצת השנים, שאילו האניה הורשתה לפרוק את מיטענה, היה ליהודים די נשק כדי לכבוש את כל ירושלים עוד בקיץ 1948.

 

כך או כך, התותח הקדוש אומנם הודיע לעולם כולו מי בעל הבית בחופי תל אביב, והחיש את הטרנספורמציה של מנחם בגין ממנהיג מחתרת אלימה למנהיג תנועה פוליטית וסיעה פרלמנטרית. אומנם ארבע שנים אחר כך הוא התייצב בחזית הכנסת, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה, וצרח אל תוך המיקרופונים “היום אתן את הפקודה ‘דם!'”, אבל הפקודה לא ניתנה, ולא היו עוד אלטלנות.

 

האם ‘אלטלנה’ קירבה את היהודים למלחמת אזרחים בשעה הקריטית ביותר של מאבק העצמאות שלהם? על זה הדעות חלוּקוֹת. אבי, אשר לחם בימים ההם בחזית הדרום, היה מסַפּר, שאנשי האצ”ל ביחידתו ערקו עם נשקם, ושָׂמוּ את פַּעמיהם לתל אביב, בציפיה לקרב. סבי, שהיה פעיל במפא”י, היה מסַפּר, שפלוגות פועלים התארגנו כדי לקַדֵם את ה”פוטש” הממשמש ובא.

 

אפשר לנחש – רק ניחוש – שאילו בראש האצ”ל היה עומד אז יצחק שמיר, פקודת הפוטש אומנם היתה ניתנת. אבל בגין היה קָרוּץ מֵחומר אחר, והיה שבוי ביותר מדיי טראומות היסטוריות, מכדי לתת את הפקודה. אדרבא, הוא ציווה על האצ”ל להניח את נשקו, וזה היה הסוף. כמה חודשים אחר כך, בן גוריון ציווה גם על יוֹרֵי התותח הקדוש להתפזר, כאשר פירק את צבא-העִלית של תנועת העבודה, הפלמ”ח.

 

מה מעניין, שגם ימין, גם שמאל, תיארו את שני המאורעות, הטבעת האניה ופירוק הצבא, כ”בכיה לדורות”. אולי זו ההוכחה הניצחת שבן גוריון צדק, ושבן גוריון אומנם הצליח לכונן “ממלכתיות”.[X=nextPage=X]

 

(המשך)

 

 

“ניכָּנֵס וּנחַסל אתכם”

 

אף על פי כן אינני חושב שערפאת צריך לשאוב השראה מ’אלטלנה’. היא היתה מאורע בודד, והיא התחוללה בזמן שבו כבר היתה קיימת מדינה יהודית, גם אם היתה עדיין עָלֶה נידף ברוח. אם לאבו עמאר יש עניין בהיסטוריה הציונית, והוא ולַחשניו מחַפּשׂים מקורות השראה, מוטב שֶיִפנוּ אל 1944, ויִלמדוּ את פרק ה’סֶזוֹן’. הרבה מאוד שנים אחרי מעשה, המלה הזו לא היתה צריכה הסברים. היא היתה מעבירה חלחלה בגֵוום של רוב הנוגעים בדבר, סניגורים ומקטרגים כאחד. כִּשמָה כן היתה, ‘עונת צַיִד’. יזמוּ אותה מנהיגי תנועת העבודה, וִיעָדֶיהָ היו ‘הפּוֹרשים’.

 

המינוח כשלעצמו מעניין – והוא יכול גם לעזור לאבו עמאר להבין מִפּנֵי מה הציונים ניצחו, וּמִפּנֵי מה הוא מפסיד, תמיד וללא תנאי. ‘הפורשים’ היה שמם הקיבוצי של כל מי שסירבו לציית למרותם של ‘המוסדות הלאומיים’, שהציונים אהבו לכנות ‘המדינה שבדרך’.

 

הפורשים פרשו עוד באמצע שנות ה-30, בעקבות תבוסתו הניצחת של הימין בבחירות לקונגרס הציוני. כוחם פחת מ-24% עד 14% (ונשאר ברמה הזו עד הקמת הליכוד, ב-1973). הם הקימו הסתדרות ציונית משלהם, ודנו את עצמם לחוסר רלוונטיות. הם גם פרשו מן הזרוע הצבאית של היישוב היהודי, ‘ההגנה’, והקימו את הארגון הצבאי הלאומי. היו גם פורשים מן הפורשים, כאשר הקיצונים שבאנשי האצ”ל הקימו את ארגון לוחמי חרות ישראל, הלח”י.

 

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הרוב העצום של היישוב נָטוּ להעמיד את המאבק בהיטלר לפני המאבק בבריטים. ברוב הזה נכלל האצ”ל, אם כי לא הלח”י. ב-1944, אחרי שֶסָרָה הסַכנה הנאצית מעל ארץ ישראל, וכַף המלחמה באירופה התחילה לנטות נגד היטלר, האצ”ל החליט לחדש את המלחמה בבריטים.

 

מנחם בגין הצעיר, שֶעַתָּה זה התייצב בראש הארגון, הודיע על ‘מרד’. האצ”ל תקף מטרות של שירותי הבטחון הבריטיים, והתנקש בחיי קצינים. הוא שדד נשק, וחטף בני ערוּבּה. גבוּרת אנשיו שילהבה את הדמיון. אבל הוא גם שדד בנקים יהודיים, סחט כספים מיהודים, הוציא גזרי דין מוות על ‘בוגדים’ ועל ‘מלשינים’ יהודיים.

 

האצ”ל ניסה לשכנע את הנהגת היישוב להצטרף למרד. בגין הודיע לבן גוריון, כי עכשיו, מִשֶמֵת ז’בוטינסקי, הוא, בן גוריון, הופך בזה לַמנהיג הטבעי של מלחמת השחרור היהודית. הוא קרא לו “לעבור מֵרְחַביה להרי הגליל”, ואו-אז גם אנשי האצ”ל יהיו “מוכנים להתייצב לפקודתו”. בן גוריון מָחַל על הטובה. אחד משליחיו אמר לבגין (על פי עֵדוּתוֹ של זה האחרון), כי אם האצ”ל לא יֶחדַל, “ניכָּנס וּנחַסל אתכם”.

 

הֶעזה גדולה – וטירוף פוליטי

 

בעיני ההנהגה הרשמית של היישוב, האצ”ל הפגין חוסר אחריות היסטורית. הציונות גמרה אומר לתבוע לעצמה מעמד של בעלת ברית במלחמה נגד היטלר, וקיוותה לקבל פיצוי פוליטי אחריה: מדינה יהודית בארץ ישראל. באוזני בעלות הברית היא חזרה והשוותה את מאמצי היישוב נגד הנאצים עם הפסיביות העוינת של הערבים. מעשי האצ”ל היו עלולים לטרוף את הקלפים.

 

באנלוגיה של הימים האלה, חידוש המערכה נגד הבריטים מצד יהודים, בשעה שמלחמה משתוללת באירופה, היה דומה למעשי טירור נגד ארה”ב מצד אזרחים מוסלמיים שלה, בשעה שהיא לוחמת נגד אל קאעידה באפגניסטן.

 

ההכנות ל’סֶזוֹן’ עמדו בעיצומן, כאשר שני אנשי הלח”י התנקשו בחיי השׂר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוֹין, בקאהיר, בנובמבר 1944. זה היה מעשה של הֶעזה גדולה, שאגב זכה לאהדה ניכרת דווקא מצד ההמונים המצריים. אבל זה היה אקט של טירוף פוליטי, של השתמטות מכל אחריות. אילו חזר, היה עלול להעמיד לא רק את הבריטים נגד מדינה יהודית (באותו הזמן הם דווקא תמכו במדינה כזאת, וראש הממשלה צ’רצ’יל הזמין תכנית-חלוקה נדיבה למדי של ארץ ישראל), כי אם גם את האמריקנים.

 

בן גוריון (על הראש, משמאל) נמנה וגמר לשים קץ לפריקת העוֹל של “הפּוֹרשים”. הוא לא עשה כן מפני שהיה פציפיסט, או מפני שֶכָּפַר בתועלת של אמצעים צבאיים. סוף סוף, הוא עצמו הורה על מֶרי נגד הבריטים שנתיים אחר כך, וגם הכין את היישוב לקראת המלחמה. אבל כאן לא היה לו כל ספק. “בלית ברירה נצטרך להעמיד כוח מול כוח”, הוא אמר בישיבת הנהלת הסוכנות. “זה אומנם יהיה אסון, אבל אסון קטן מהשתלטות קבוצה קטנה על היישוב”.

 

הנהלת הסוכנות החרתה-החזיקה אחריו. בנובמבר 1944 היא פירסמה את ההודעה הבאה: “היישוב נתבע להקיא מתוכו את כל אנשי הכנופיה המהרסת והמחריבה הזאת. לשלול מהם כל מחסה ומיקלט, לא להיכנע לאיומיהם, ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי הטירור ולביעור ארגוננו, כי בנפשנו הדבר”. אחד החברים הבולטים של הנהלת הסוכנות, יצחק גרינבוים, מי שהיה מנהיג יהודֵי פולין ומי ששימש אחר כך שׂר הפנים הראשון של מדינת ישראל, התפטר במחאה.[X=nextPage=X]

 

 

(המשך)

 

“ארגוני-טירור – או יישוב מאורגן”

 

ההחלטה לא היתה פופולרית. הרבה מיהודי הארץ חשבו, כי אין זה ראוי שיהודים יילחמו ביהודים בשעה שהשמדת יהודי אירופה עדיין עומדת בעיצומה. אבל בן גוריון עמד על דעתו. לפני היישוב עומדת הברירה, הוא אמר,

 

“טירור – או מאבק ציוני-מדיני; ארגוני-טירור – או יישוב מאורגן… אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טירוריסטית בלבד – היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית: אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טירוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו. וכשעומדים בפני מעשים – עונים במעשים”.

 

המערכה נגד הטירור נועדה לא רק נגד זה “המשתמש בעצמו באֶקדוֹח, או משליך את הפצצה – אלא כל מי שמפיץ את סִפרוּתָם, וּמַדביק מודעות שלהם צריך להיות מוּרחק ממקום העבודה”. במערכה הזו אין מקום לסולידריות אֶתנית. אומנם כן,

 

“כולנו יהודים רחמנים בני-רחמנים… אבל אני רואה רק את האסון הגדול, שֶהֵם ממיטים על עצמם, ועוד יותר – האסון, שהם ממיטים עלינו. אם איננו רוצים להתאכזר לָעָם היהודי המתבוסס בכִלְיוֹנוֹ, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנוּת מזויפת זו. אסור לתת מִקלט וּמַחסה לפושעים אלה, המסכנים את עתידנו”.

 

ומה על סכנת מלחמת האזרחים? בן גוריון ביטל את הטענה הזו במחי יד. כנופיות הטירור כבר הציתו מלחמת-אזרחים,

 

“אלא שהם רוצים במלחמת אזרחים חד-צדדית, שהם יסחטו כספים, יענישו ‘בוגדים’, יוציאו ‘פסקי-דין’ של מוות, ירצחו את מי שאינו נכנע להם – וכל הציבור יקבל על עצמו את דינם. דבר כזה לא יקום ולא יהיה!”

 

ויָתֵר על כן, בן גוריון הכריז, ששיתוף פעולה עם הבריטים בביעור הטירור מוּתר ורָצוּי, מפני ש”בלי עֶזרה לַשלטונות, וּבלי עֶזרַת השלטונות לנו, לא נוכל לעקור את הנֶגַע” (כל הציטוטים מובאים מ”בן גוריון”, מאת מיכאל בר-זוהר, כרך א’, עמודים 507-506. משם גם מוּבָאים כמה מן הנתוּנים המספריים שלמטה).

 

בן גוריון אפילו הציע לַנְציב העליון לגייס פלוגות מיוחדות למלחמה בטירור, אבל הצעתו נדחתה. הבריטים חששו מפני כל מסגרת צבאית יהודית, כי ידעו שהיא תשמש את היישוב לזירוז הכנותיו הצבאיות.

 

כך נפתח ה’סֶזוֹן’. הוא לא היה עקוּב מדם, מפני שלא נורו בו יריות. ההגנה והפלמ”ח היו מוכנים להרים נשק אם ייתקלו בהתנגדות. לא היתה התנגדות, ואנשי האצ”ל ניצודו, והוּבלוּ למאסר בכל מיני מקומות סודיים, בייחוד בקיבוצים. היו מקרים של פגיעה גופנית, גם של עינויים. לפי נתוני ההגנה, 20 איש נעצרו, 91 נחקרו מבלי להיעצר. 700 שמות נמסרו לבולשת הבריטית, ומתוכם נעצרו כ-300.

 

ה’סֶזוֹן’ עלה יפה, ועד כניעת גרמניה הנאצית, במאי 1945, חדלה פעילות המחתרות הימניות. מלחמת אחים לא היתה, מפני שהאצ”ל, באופן קצת פרדוקסלי, החליט על מדיניות הַבלָגָה. “לא תרימו יד, ולא תשתמשו בנשק נגד צעירים עברים”, הורה אז בגין. אבל הוא גם הבטיח, “שַלֵם נשַלֵם לך קין” (בהקבלה לקין המיקראי, רוצח אחיו הבל).

 

איזהו מנהיג, המצַנֵן את יצרי המוניו

 

ה’סֶזוֹן’ היה אולי הטראומה הקשה ביותר של מאבק היהודים להקמת מדינה עצמאית. הוא עורר התנגדות פנימית גם בשוּרוֹת תנועת העבודה. מעטים מאוד היה גֵאים בו, רבים מאוד חרקו שיניים והשפילוּ מַבּט. אבל הם צייתו למוסדות היישוב. והציות הזה היה כלי הנשק האפקטיבי ביותר באמתחתו של היישוב.

 

אין לך עניין חשוב יותר בזמן מאבק לאומי מאשר מִשמעת. אם הצבא צועד על קיבתו, הנה עַם הלוחם לעצמאותו צועד על מִשמעתוֹ. גם כאשר אין לו שום דבר – נשק במידה מַספקת, משאַבּים כספיים, בעלי ברית – נשקפים לו סיכויי נצחון, אם יש לו מִשמעת.

 

וּמִשמעת אין לעם הפלסטיני. מִשמעת אינה רק הציות לקריאת קרב, אלא אדרבא, היא בראש ובראשונה ציות לַקריאה להניח נשק בעיצוּמוֹ של קרב. מניחי הנשק אינם צריכים להבין מדוע הם מצטווים להניח אותו, הם אינם צריכים להסכים, הם יכולים לחרוק שיניים כאוות נפשם – אבל הם חייבים להניח, מפני שבהיעדר ציות הם יוצרים אנרכיה.

 

יהיו הלוחמים היחידים הירואיים כאשר יהיו, ותהיה מסירוּת נַפשם למאבק גדוֹלה ונערצת כאשר תהיה, הם אינם ולא כלום כל זמן שאין הם מצייתים. רק הנכונות לָכוֹף את עצמם למָרוּת פוליטית עליונה הופכת אוסף של יחידים לקולקטיב.

 

אי אפשר להָקֵל ראש באומץ הלב של פלסטינים יחידים, גם מבלי להסכים עם מטרותיהם. אבל הם טועים, אם הם מאמינים שהמבחן העליון שלהם הוא הנכוֹנוּת לחגור חומר נפץ ורעל עכברים וּמַסמרים וּרסיסי זכוכית על הֶחָזֶה ועל המותניים, ולַעלות לאוטובוס נוֹשׂא-יהודים. המבחן העליון הוא הנכונות לעשות את ההיפך מזה, גם כאשר אין להם חשק.

 

אין איפוא כשלון גדול יותר של יאסר ערפאת מִכִּשלונו לכונן משמעת לאומית. הוא מומחה בר-סמכא בהַלהטת יצרים, אבל מחוּסר כל יכולת לצַנן את היצרים בשעת הצורך.

 

הסיבות לַכשלון קשורות לא רק במִבנֶה הפסיכולוגי של המנהיג, אלא גם בַּתַרבּוּת הפוליטית כּוּלה. היא אינה מזמינה דוּ-שׂיח כן בין מנהיג למוּנהָגים. יש בה יותר מדיי אותוריטה, וּפחוֹת מדיי קשיבוּת. אבו-עמאר יכול בהֶחלט לנַשֵק את רגליהם של פצועֵי הַפצָצוֹת ישראליות, אבל אין הוא מסוּגל לנַהל איתם שיחה גלוּיה. אין הוא יכול להתייצב לפני מצלמות הטלויזיה, לוותר לשעה קלה על לשון ההַפלגה הפִּיוּטית של המאבק בנוסח מחמוד דרוויש, ולדבר על החוּלשוֹת האובייקטיביות של הָעָם ושל הנהגתוֹ.

 

אין הוא מסוגל להביע עייפות, או צער, או הַשלָמָה. אין הוא יכול לסיים את המאבק, מפני ש”מיצינו את יכולתנו, ואין לנו הזכות לדרוש קרבנות נוספים”. אין הוא יכול לתבוע מִשמעת, מפני שאין הוא מֵעֵז להגיד את האמת. בראיון המרעיש עם עודד גרנות, בערוץ 1 של הטלויזיה, הוא השמיע באוזני ישראלים את המלים שהיה צריך להשמיע מאז ומעולם באוזני בני עַמוֹ: הטירוריסטים אינם פוגעים בישראלים, או ביהודים – הם פוגעים בראש ובראשונה בָּעָם הפלסטיני.[X=nextPage=X]

 

(המשך)

 

אומרים על מנהיגי תנועות שחרור, שהם אוהבים לקרוא ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של מנהיגֵי תנועות שחרור אחרוֹת, גם אם הם חיים ביַבּשת אחרת וּבתרבּוּת אַחרת, וכל דמיון מקרי בהחלט. לפני 30 שנה ביקר כתב אחד אצל מנהיגי ה’טוּפּאמארוֹס’, לוחמי הגרילה השׂמאליים הקיצוניים שֶהָרסו את הדמוקרטיה של אורוגוואי, וּמָצָא אֶצלם עותק בִּספרדית של ‘המרד’ מאת מנחם בגין. הם אמרו, שהם רוחשים לבגין הערצה עצומה, גם אם היה ברור שאין הם רוחשים הערצה לאידיאולוגיה שלו.

 

אולי זה מה שצריך ערפאת לעשות, לבקש תרגום סלקטיבי לערבית של הביוגרפיה של בן גוריון, להניח אותה ליד המיטה, וּלסַמן בקווים אדומים את הלקחים: הנה כך זוכים במדינה מֵעֶמדַת חוּלשה, יוּכַל אבו עמאר להגיד לשׂריו, לִקציניו וּלגנגסטריו.

 

כמובן, יתכן, או אפילו סביר מאוד להניח, שאבו עמאר לא יקרא את הביוגרפיה, מפני שאין הוא מוכשר לעבור את המֶטַמוֹרפוֹזה. יתכן שֶלָעָם הפלסטיני אין כל תקווה, אלא כאשר יתייצב בראשו מנהיג, שֶיָמיר את סימני הקריאה של הַהַתרָסָה הבלתי פוסקת בסימני השאלה של עייפוּת מפוּכַּחַת.

 

הם נִשחטוּ, הם הבליגוּ, הם ניצחו

 

הנה דוגמה, שֶעַל פָּנֶיהָ אינה צריכה כלל לעַניין לוחם חֵרוּת פלסטיני: מזרח טימוֹר. היא עומדת סָמוּך מאוד לראש הטבלה של האוּמוֹת האוּמלָלוֹת ביותר בעולם בָּרֶבַע האחרון של המאה ה-20. היא שוכנת על פני החצי (פחות או יותר) המזרחי של אי, שמערבו שייך לאינדונזיה. טימור רחוקה מג’קרטה בירת אינדונזיה בערך כפי שתל אביב רחוקה מליסבון. למען האמת, ליסבון היא זו שניהלה את מזרח טימור במשך 500 שנה.

ב-1975, האינדונזים פלשו למזרח טימור, בדיוק כאשר עמדה לקבל עצמאות מפורטוגל. ב-25 השנה הבאות, מזרח טימור היתה לִמשיסה. האינדונזים הטביעו את מלחמת העצמאות שלה בדם, וּמוּחזקים אחראים למותם של שליש מ-600,000 תושביה.

 

הסיוט האינדונזי ארך 24 שנה, עד שמהפיכה באינדונזיה פתחה לפני המזרח-טימוֹרים פֶּתַח מילוּט. הצבא האינדונזי, שֶיָזַם מלכתחילה את סיפּוּח מזרח טימור, לא רצה שהם יימלטו, והגנרלים עָשׂוּ ככל יכולתם לסַכּל את הכוונה. עמד להתקיים מִשאַל-עם בחסות האו”ם, והצבא שיגר מיליציות של משַתפֵי פעולה מזרח-טימוריים נגד כל מי שהיו חשודים בתמיכה בעצמאות. המיליציות הילכו אֵימים, שָׂרפוּ ורצחו. אף על פי כן, רוב עצום של המזרח-טימורים הצביעו לטובת עצמאות.

 

למחרת התחילו המיליציות את המִבצָע הרצחני ביותר שלהן: הן החליטו להפוך את מזרח טימור לישימון. הן הֶחריבו באופן שיטתי את יישוביה, כולל עיר הבירה; והן התחילו גירוש מסיבי של כל אוכלוסייתה אל מֵעֵבֶר לגבול האינדונזי. הגנרלים האינדונזיים העמידו פָּנים, שהם מְנַסים לחזור ולכונן שלום – אבל העולם לא האמין, ולבסוף שוּגַר למזרח טימור כוח רב-לאומי. הפליטים הוחזרו, והקהילה הבין לאומית סייעה בִּנדיבות מפתיעה לשיקום הטריטוריה. עוד מעט קט היא תוכרז רשמית לעצמאית.

 

בחודשים, שבהם המיליציות הפרו-אינדונזיות השתוללו באין מפריע, קרה דבר מעניין להפליא: תנועת העצמאות הוָתיקה של מזרח טימור לא ניסתה להתנגד להם. זו היתה הוראת מנהיגיה, שאחד מהם עוּטַר כמה שנים קודם בפרס נובל לשלום. מותר להניח, שלוחמי Fretilin (זה שמה) חרקו שיניים. סוף סוף, בנֵי משפחותיהם ושכניהם הם שֶנשחטו. אבל הם צייתו.

 

מה היה קורה אילמלא צייתו? לא קשה לנחש. הצבא האינדונזי היה מנַצל את ההזדמנות והורס עד היסוד את תנועת העצמאות, במַסווה של הֲשָבַת החוק והַסֵדֶר. הוא היה מנחית מכה כל כך אנוּשה על מזרח טימור, עד ששאלת העצמאות היתה נעשית אקדמית. הוא גם היה כמובן מבטל את מִשאל-העם. מזרח טימור ניצלה בזכות גילוי מופתי וטראגי של מִשמעת לאומית.

 

אולי כדאי ליאסר ערפאת לנהל שיחה ארוכה עם הנשיא הבא של הרפובליקה המזרח-טימורית, שאנאנה גוּשמאו, ועם עמיתו, חתן פרס נובל לשלום ושר החוץ הראשון, ז’וזֶה ראמוֹס-הוֹרטַה. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם איך הַבלגה מְניבה נצחון. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם, שעצמאות אינה מוּשֶׂגֶת על גוויותיהם של ילדים מיידי אבנים, או של מתאבדים מתפוצצים. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם מה אומרים לעם מיוּסָר, שזכויותיו נִגזָלוֹת שנה אחר שנה על ידי שָכֵן ענקִי ורב-כוח.

 

אבל, כמדומה, אין צורך לחשוש. אבו עמאר עדיין לא למד לדבר טימורית, ואפילו הַלַחשן לא יעזור.

 

 

מקורות בעברית על הרשת

  

   גירסת האצ”ל לפרשת ‘אלטלנה’ 

   גירסת האצ”ל לפרשת ה’סֶזוֹן’ 

   גירסת ההגנה על היחסים בין הנהגת היישוב ל’פורשים’ 

   אורי אבנרי על אבו מאזן ו’התותח הקדוש’ 

   אורי אבנרי: מדוע אין סֶזוֹן פלסטיני

   הסֶזוֹן הראשון (מאת היסטוריון המקורב לאצ”ל)  

   רקע על המאבק המזוין נגד הבריטים

 

מקורות באנגלית על הרשת

  

   סאפאייר ב’ניו יורק טיימס’: היוכלו הפלסטינים למנוע מלחמת-אזרחים?