המהדורה האסיאנית של ‘פייננשל טיימס’, 9 במארס, “סין מגבירה את הלחץ על טייוואן”.
פרלמנט חותמת הגומי של בייג’ינג “דן” עכשיו בהצעת חוק, שתצדיק שימוש בכוח צבאי אם טייוואן תכריז על עצמאות.
איזו עצמאות בדיוק? האין טייוואן עצמאית? כמובן, אבל סין מוכנה באופן זמני לסבול את העצמאות דה-פאקטו של טייוואן כל זמן שטייוואן תוסיף להיות באופן נומינלי “הרפובליקה של סין”, יורשת של המשטר הקדם-קומוניסטי ביבשת.
מדוע בייג’ינג צריכה בכלל לאיים? מדוע היא צריכה אפילו לשקול חורבן כלכלי, אולי מלחמת עולם, בשביל איזה עיקרון טריטוריאלי מופשט של “שלמות המולדת”? מן השאלה הזו נובעת השאלה החשובה באמת: האם סין היא ארץ רציונלית, בעלת התנהגות חזויה?
לפחד מסין, או לפחות לפחד מ”אסיה” (במובן של מזרח אסיה), הוא עיסוק מערבי רב-שנים. הקיסר האחרון של גרמניה, וילהלם השני, היה משוכנע שההשגחה העליונה הטילה עליו להציל את אירופה מפני “הסכנה הצהוּבּה”. ב-1895, הוא ציווה על אמן-החצר שלו לצייר את המלאך מיכאל מנהיג את אירופה לַהגנת הציוויליזציה הנוצרית מפני האסיאנים שוחרי הרעות. את הציור הוא חילק לשגריריו בחו”ל, ודרש שהוא ייתלה בלשכותיהם. כל משבר במזרח הרחוק, אמתי או מדומה, אישר בעיניו את צדקת חששותיו.
את חרדתו של וילהלם עוררו היפאנים, שהתחילו בשנים ההן את התפשטותם האגרסיבית. אבל מאז, הם לא היו היחידים שפירנסו חרדה מערבית, עמומה או חריפה, מפני אסיה. מוטב לזכור, כי החרדה הזו הפכה את ארה”ב למעצמה בין לאומית, לפני 107 שנה (כאשר כבשה את הפיליפינים). תוקפנות אסיאנית הוציאה את אמריקה מהתבודדותה הבדלנית לפני 63 שנה, והכניסה אותה למלחמת העולם. היא שלחה אותה אל שתי המלחמות הקשות ביותר שלה מאז, בקוריאה ובווייטנאם.
משנות ה-70 ואילך, אסיה הניבה גלים של לאומנות כלכלית בארה”ב וקריאות לפרוטקציוניזם. סיוט צבאי יפאני התחלף בסיוט צבאי סיני, סיוט מסחרי יפאני התחלף בסיוט מסחרי סיני והודי, ועוד היד נטויה.
| מסוכנת לביטחון הלאומי |
כנראה מאז ימי השיא של המלחמה הקרה לא נשמעו באמריקה כל כך הרבה ביטויים של חשש מפני עליית המזרח. אחד העניינים המרכזיים על סדר יומו של הנשיא ג’ורג’ בוש, במסע ההתפייסות שלו לאירופה בחודש שעבר, היה ההתנגדות הנמרצת של ארה”ב לחידוש אספקה של נשק אירופי לסין. מבית, חברים רבים בקונגרס האמריקני חושבים למסוכנת את כוונתה של יב”מ למכור את עסקי המחשבים שלה לתאגיד הסיני Lenovo: מסוכנת לבטחון הלאומי.
סקר דעת קהל אחרון של מרכז פיו (Pew) בוושינגטון הראה, כי רק 36% מן האמריקנים חושבים שסין “אינה בעיה”. 54% חושבים שהיא “בעיה חמורה”, או אפילו “אויבת”. אולי אין זה מקרה שֶהַיַרְאָנים הרבים ביותר נמצאים במפלגה הרפובליקנית. ג’ורג’ בוש אמר במערכת הבחירות של שנת 2000, כי “סין אינה שותפת, היא מתחרה”. אף על פי שהוא לא חזר על המלים ההן מאז נכנס לבית הלבן, לפחות לא בפומבי, מעשיו מאשרים שדעתו לא השתנתה.
פּוֹרטֶר גוֹס (Goss), המנהל החדש של סוכנות הביון המרכזית, הכריז בשבוע שעבר, כי ההתעצמות של צבא סין והמודרניזציה שלו “עלולים להטות את מאזן הכוחות” בין סין לטייוואן.
שר ההגנה, דונלד רמספלד, נשאל בשימוע בסנאט בחודש שעבר אם הוא מודאג מן התחזיות שסין תגיע לעליונות ימית על פני ארה”ב בתוך עשר שנים. “סנאטור”, השיב רמספלד, “זה עניין שמשרדי חושב עליו, ומודאג מפניו ועוקב אחריו”. אחד מסגניו של רמספלד, דגלאס פאיית’, אמר בפורום אחר, כי “מכל המעצמות העולות, אפשר להניח שלסין תיוודע ההשפעה הגדולה ביותר על היחסים הבין לאומיים”, והחלטותה האסטרטגיות ישפיעו במישרים על הבטחון הלאומי של ארה”ב.
אחד המומחים הגדולים ביותר בוושינגטון למדיניות חוץ, “האיש החכם” של המפלגה הרפובליקנית, הוא יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט, ריצ’רד לוּגאר. הוא אמר בראיון ל’פייננשל טיימס’ של לונדון, כי הוא יתמוך בהגבלות על מכירת טכנולוגיה צבאית אמריקנית מתקדמת לאירופה, אם האירופים לא יספקו “התחייבויות ברורות” שלא להעביר את הטכנולוגיה הזו לסין.
בית הנבחרים בוושינגטון אימץ בתחילת פברוןאר החלטה בִּגְנוּת האירופים. הרוב היה מהמם: 411 בעד, שלושה נגד. קשה להעלות על הדעת עוד עניין אחד, שיכול להימצא לו רוב כזה בית הנבחרים המפולג ומלא ההתקוטטויות.
העתון ‘וול סטריט ג’רנל’ פירסם הערכה שֶאֶת המנוֹעים ואת הרכיבים האלקטרוניים המתקדמים בשביל חיל האויר שלה, סין יכולה להשיג רק בארה”ב, באירופה ובישראל. האירופים והישראלים להוטים לִמכּוֹר. לשָׂרַת ההגנה של צרפת היתה זה לא כבר טענה מעניינת. מכירת נשק לסין תָאֵט את התקדמות הטכנולוגיה הצבאית שלה “מפני שהיא לא תטרח לפתח טכנולוגיה משלה”. האמריקנים מתקשים להשתכנע, והשרה הצרפתיה באה השבוע לוושינגטון בייחוד בעניין הזה.
| אז למה לה בעצם? |
בארה”ב נשמעת הערכה, שאם סין תורשה לרכוש טכנולוגיה צבאית מתקדמת, או תפתח אותה בעצמה, היא תצא בתוך כמה שנים למלחמה נגד טייוואן. מדוע זה סין תרצה לבזבז משאבים, לסכן את התקדמותה, ואולי למצוא את עצמה בעימות צבאי עם ארה”ב?
תשובה אפשרית אחת היא הצורך הבלתי-פוסק של משטר לא-לגיטימי למצוא לעצמו מקורות של לגיטימיות. מקור חשוב אחד ללגיטימיות הוא העמידה על עקרונות פטריוטיים, כמו שלֵמוּת טריטוריאלית. אבל בעֵינֵי מתבוננים חיצוניים, הנכונות להמיר שגשוג ושלום במלחמת-שווא היא ביטוי לחוסר רציונליוּת. כאשר ממשלתם של 1.3 מיליארד בני אדם לוקה בחוסר רציונליות, איזה צורך יש להעניק לה את הכֵּלים הצבאיים?
האין האמריקנים קצת מפריזים בתיאור הסכנה הסינית? קנת’ ליברטאל, מומחה בולט לענייני סין במוסד ברוקינגס, חושב שיידרשו לסין עשרים שנה כדי להגיע לשִוויון צבאי עם אמריקה. אחרים מעריכים שיידרשו לה חמישים שנה כדי להשתוות לכוחה הכלכלי של ארה”ב. הסינים, מהיותם עסוקים בהרבה דברים אחרים, היו מעדיפים שספקולציות כאלה לא יישמעו. לפעמים הם כועסים, לפעמים הם מלגלגים.
כל העניין הזה יישאר לא פתור לפחות עוד כמה שנים. בינתיים הוא משגר תזכורת חשובה על שבריריותה של המערכת הבין לאומית. יש בה פוטנציאל דרמטי של שינוי, אולי דרמטי יותר ממה שמישהו מעלה על דעתו.
מה מחזיקה הגברת בידה? האם זה רובה קצר-קנה משוכלל, המפזר את פרודותיו של האויב? לא, היא מחזיקה רגל של כסא. כאשר העתון הזה, המופיע במדינת צפון קרוליינה, דיווח בעמודו הראשון על “הענק (הסיני) המתעורר”, הוא התכוון להשתלטות הדרמטית של בתי חרושת סיניים על שוקי הרהיטים בארה”ב. צפון קרוליינה היא המרכז השוקע של תעשיית הרהיטים באמריקה, והיא שותתת דם (בצילום נראה העמוד הראשון של ‘ניוז אנד רקורד’, גרינסבורו, צפון קרוליינה, 2 במארס 2003)
|
סין לאן
מה אומר אוסף המספרים הזה? הוא אומר, שסין אחוזה בבולמוס של פיתוח, והקיטור אינו מראה כל סימנים שהוא מתחיל לצאת. הבולמוס הזה צריך הזנה גוברת של מינרלים, מה שמשפיע על המישוואה העולמית, ומה שמרחיב ללא הרף את הגדרת “האינטרס הלאומי” של סין. סין צריכה לייצא כדי לחיות, ואין שום דבר שאין היא מוכנה לייצא, ואין שום תחום שבו אין היא מסוגלת להתחרות. כוח העבודה הזול להחריד שלה מבטיח לה יתרון ארוך טווח. כיום היא מייצרת רק 5% ממוצרי הצריכה בעולם. מי יודע כמה היא תייצר בעוד חמש שנים. |
מקורות על הרשת
- נשיא סין מסכים ל”פשרה”: הוא ידבר עם טייוואן בתנאי שהיא תסכים לעיקרון של “סין אחת — שני חוֹפים”. מה זאת אומרת? הו, טוב ששאלתם (‘וושינגטון פוסט’, 13 במאי 2005)
