שימוש לשון שנשמע הרבה בימים האחרונים, לפחות בַּצַד הזה של האטלנטי: “ערפאת היה דמות היסטורית”. מה זאת אומרת בדיוק? זאת אומרת, פחות או יותר, שהוא ראה את עצמו בקונטקסט היסטורי, שבני שיחו ודגמי ההשראה שלו באו ממקומות אחרים וּמִזמַנים אחרים. שאת מניעיו ואת מעשיו אי אפשר לפרש בַּכֵּלים הפוליטיים הנתונים של ההווה.
לא היתה בלבי הערצה כלפיו, מכל הסיבות הידועות והמובנות מֵאֲלֵיהֶן. אבל אי אפשר שֶנַניח למיצי המעיים שלנו להכתיב את הבנתנו ההיסטורית.
אני מביא בזה ארבע רשימות שכתבתי ב-11 השנה האחרונות על יאסר ערפאת. עניינן הוא הספקולציה. שתיים מן הרשימות כבר הופיעו באתר הזה, ואולי אחדים מן הקוראים יכירו אותן. שתי האחרות ניתנות כאן בפעם הראשונה.
המכתב ש(לא) כתב נלסון מנדלה ליאסר ערפאת
טיוטה למכתב, שהצעתי בינואר 1994, ששה חודשים לפני סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, שלושה חודשים לאחר הסכמי אוסלו. נלסון מאנדלה מציע לערפאת ללמוד מנסיונו: לנשוך את שפתיו לנוכח צביעותם של אויביו, לרסן את הקיצונים מבית ויהי מה, להושיט שפע של ענפי-זית לישראלים, להצטייר כמדינאי שוחר פיוס. לפי מיטב ידיעותיי, הטיוטה מעולם לא אומצה.
לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת
התפרסם בינואר 2001. על חומות המצודה בדיר חנא, ועל ראש הגבעה בסאפורייה, עומד אבו עמאר, ורגליו רועדות. רוחות הרפאים של עמו מדברות אליו. הוא שומע את קולו של הנסיך ד’אהר, מייסד המדינה הפלסטינית הראשונה, שהעניק את “זכות השיבה” ליהודי טבריה. היחתום אבו עמאר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה.
התפרסם באוגוסט 2001. מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון
אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעוּר בטימוֹרית מדוּבֶּרֶת
התפרסם בדצמבר 2001. יאסר ערפאת – אומרת חוכמת אנשים מלומדה – זקוק ל’אלטלנה’, כדי לייצב את מנהיגוּתוֹ. אבל אם אנחנו עומדים בענייני השוואות עם מאבק היהודים על מדינתם, לא ל’אלטלנה’ הוא זקוּק, אלא ל’סֶזוֹן’, עונת צַיִד, ממין זו שניהל דויד בן גוריון נגד אנשי האצ”ל והלח”י ב-1944. הברֵרה של היהודים היתה דומה להפליא: הם היו צריכים לבחור בין אימפּוּלס ובין היגיון מדיני, בין הַתרסה וּבין השלמה עם חולשתם. הם גם היו צריכים להחליט אם מִשמעת לאומית מחייבת, או שהיא ווֹלוּנטרית. זה בדיוק מה שֶאֵין לפלסטינים: מִשמעת לאומית. ואם שיעור מבן גוריון הוא קצת יותר מדיי, אז שילמדו מִשאנאנה גוּשמאו