מסע בארץ המטאפורות הבלתי מוגבלות

דגלים, המנונים, מצעדים והתמתחויות סיפרו לנו השבוע את סיפורן של החדשות בארה״ב, בסין, ביפאן וּבהודו. לפעמים הסמלים הם המסרים רבי התוקף ביותר, לטוב ולרע. לפעמים הם מדרבנים גברים צעירים לרצוח; לפעמים הם מעוררים גאווה, או טינה, או קנאה. בין צ׳ארלסטון, דרום קרוליינה, לדלהי, הודו, סמלים מספקים רמזים על הקשר בין העבר לבין העתיד061915SC_PC062015SC_PC062015SC_GN

062015SC_TS

העמודים הראשונים של עתונים במדינת דרום קרוליינה ביומיים הראשונים שלאחר הטבח בכנסיה, 20-19 ביוני 2015

לְמה הם מתכוונים, כאשר הם מניפים דגלים ישנים? למה הם מתכוונים, כאשר הם מזמינים חיילים זקנים לחגיגות נצחון? למה הם מתכוונים, כאשר הם פורשים שטיחי יוגה ברחובות, וּמזמינים את העולם כולו ללמוד מהם איך לעמוד ואיך לנשום?

דגלים, סמלים, חגיגות ויוגה ברחובות סיפקו לנו השבוע הסחות דעת מעניינות מן התבניות הרגילות של דיון פוליטי, מאמריקה עד הודו ועד סין.

הכול הוא כמובן לשון השאלה. הם מדברים פוליטיקה באמצעות הסמלים. אבל הסמלים מספקים ניואנסים, וגירויים, שוויכוח פוליטי רגיל מתקשה לספק. הם מזכירים לנו את המידה שבה אסוציאציות רגשיות, געגועים ופחדים מכוונים את מהלך מחשבתנו, וממילא את מעשינו.

קחו למשל את דגל-הקרב של מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית. המושלת ההודית-אמריקאית של מדינת דרום קרוליינה קראה השבוע להוריד אותו מן התורן אחת ולתמיד.

היא רפובליקאית, ואין עניין סביר פחות בשביל רפובליקן, באחת המדינות השמרניות (קרי, ימניות) ביותר של ארה״ב, לקרוא להורדת הדגל ההוא. הנפתו הפומבית והרשמית, תחילה על כיפת הקפיטול של דרום קרוליינה, מושב הממשלה, ואחר כך בחזית הקפיטול, היתה אקט של אמונה ושל התרסה. רק שמאלנים וליברלים, וכמובן שחורים, התנגדו לדגל ההוא.

לפני ששלף את רובהו

מה קרה אפוא למושלת, ניקי היילי, מן התקוות הגדולות של מפלגתה? (היא בת 43 בלבד, ועומדת בעיצומה של תקופת כהונתה השניה. אל תשתוממו אם תחזרו ותשמעו את שמה בהקשרים רחבים מזה של דרום קרוליינה.)

היא הגיבה על הטבח בכנסיה שחורה, בסוף השבוע שעבר. צעיר לבן נכנס לכנסיה במהלך שיעור בכתבי הקודש. את השיעור ניהל כוהן-הדת המקומי, חבר הסנאט של מדינתו. הצעיר התיישב בשתיקה לצד הכוהן, לפני שפתח את פיו, לפני ששלף את רובהו, לפני שירה ללא אבחנה, והרג תשעה מעשרת הנוכחים, כולל הכוהן-הסנאטור.

עד מהרה התברר שהצעיר ההוא היה שקוע עד צוואר בתעמולת-שנאה של ארגונים גזעניים קיצוניים. הוא היה משוכנע שהאדם הלבן מאבד את ארצו. הוא הצטלם בחולצה מעוטרת בשני דגלים שיצאו משימוש בשלהי המאה ה-20: אחד היה שייך לדרום אפריקה של האפרטהייד, והשני היה שייך ל׳רודזיה׳, מדינה קצרת-ימים שכונן המיעוט הלבן בזו הנקראת כיום ׳זימבאבווה׳. אתר הרשת שהעניק השראה לרוצח נקרא ״הרודזי האחרון״ (לא כל כך ברור מדוע, חוץ משם האתר אין בינו ובין גזענות מיליטנטית ולא כךלום. הוא כולל אפילו רשמי מסע לאתר מחנה ההשמדה באושוויץ).

הדגל החשוב ביותר שהתבדר במוחו הקודח של הרוצח לא היה לבן-אפריקאי. דילאן רוף, בן 21, בלונדיני כחול עין שהיה יכול להסתווג על נקלה כ All American Boy, לא התגעגע אל רודזיה. הוא התגעגע לעומת זאת אל ׳הקונפדרציה׳, ההתאחדות של מדינות הדרום, שפרשה מארה״ב לפני 154 שנה. חברותיה עמדו על זכותן להוסיף ולקיים עבדות בגבולותיהן. אגב, עד השנה השלישית של המלחמה ממשלת הצפון לא ערערה על הזכות הזו.

״דגלי הקונפדרציה מוסיפים להתנופף״, מכריזה הכותרת בעמוד הראשון של Montgomery Advertiser, המתפרסם בעיר הבירה של מדינת אלבמה. מונטגומרי היתה הבירה הראשונה של מדינות הקונפדרציה, ב-1861, לפני שעברה לריצ׳מונד, וירג׳יניה

״דגלי הקונפדרציה מוסיפים להתנופף״, מכריזה הכותרת בעמוד הראשון של Montgomery Advertiser, המתפרסם בעיר הבירה של מדינת אלבמה. מונטגומרי היתה הבירה הראשונה של מדינות הקונפדרציה, ב-1861, לפני שעברה לריצ׳מונד, וירג׳יניה

נוסטלגיה פעילה

הדרום הובס לפני 140 שנה, באפריל 1865. אבל התפתחה בו נוסטלגיה פעילה אל עצמאותו קצרת-הימים והרת-האסון.

לא זו בלבד שאפליה גזעית ממוסדת נהגה במדינות הקונפדרציה לשעבר במאה השנה שלאחר תבוסתן, אלא שביטויים של הערצה ושל געגועים אל הקונפדרציה נשזרו בחיי הדרום. רחובות מרכזיים נקראו על שם גיבורי הקונפדרציה (אפשר למצוא אותם עד עצם היום הזה אפילו בפרוורי וושינגטון, במדינת וירג׳יניה). דגלי הקונפדרציה הופיעו על תרנים רמים של אסיפות מחוקקות מלואיזיאנה עד ג׳ורג׳יה, מאלבמה עד וירג׳יניה.

מלחמת-האזרחים מוסיפה לפעם בזיכרון הלאומי האמריקאי. 56% מן הנשאלים בסקר של מכון פיו (Pew) אמרו זה לא כבר, כי מלחמת האזרחים ״מוסיפה להיות רלוונטית לפוליטיקה האמריקאית ולחיים הפוליטיים״. היא מטילה צל ארוך על דיונים בשאלות גזע — וגם בשאלות של מה שמכנים ״זכויות המדינות״, זאת אומרת מידת עצמאותן מן הממשלה המרכזית בוושינגטון.

הנפת דגל הקונפדרציה בחזית גבעת הקפיטול של קולומביה, בירת דרום קרוליינה, חוללה בשעתה סערת רגשות הרחק מעבר לגבולותיה. ארגונים יציגים של שחורים יזמו חרם על תיירות לדרום קרוליינה. נעשו השוואות בין הדגל הדרומי ובין צלב הקרס הנאצי. אבל כל פוליטיקאי דרומי לבן עם שאיפות להתקדמות בחיים נזהר מלקרוא להורדת הדגל.

הטאבו נשבר השבוע. לא רק המושלת היילי, כי אם גם הסנאטור הבכיר של המדינה בוושינגטון, לינדזי גרהם, אחד הטוענים לנשיאות במירוץ הרפובליקאי הצפוף להחריד, קרא להוריד את הדגל. מושליהן של ארבע מדינות דרומיות קראו להסיר את הדגל מלוחיות-רישוי של כלי רכב.

הנה כי כן, הדגל הדרומי מוּצָא ממחלקת הנוסטלגיה, ומועבר למחלקת הגזענות הרצחנית. נראה אם יהיו לזה תוצאות לא-סמליות, זאת אומרת, אם דרומיים לבנים יקדישו יותר זמן מחשבה לשאלת הקשר בין התנהגותם הפוליטית ובין תחושת הניכור אל השחורים. היא מוסיפה להיות נחלתם של השחורים, גם 50 שנה לאחר שאומצו החוקים לשיווי מלא של זכויות האזרח.

קפדו ראשו, דורשת מושלת דרום קרוליינה. הכותרת היא בעמוד הראשון של ה Dallas Morning News, טקסס, אחת ממדינות הקונפדרציה. ״זה לא דגלי״, אומרת הכרזה בצילום (23 ביוני 2015)

קפדו ראשו, דורשת מושלת דרום קרוליינה. הכותרת היא בעמוד הראשון של ה Dallas Morning News, טקסס, אחת ממדינות הקונפדרציה. ״זה לא דגלי״, אומרת הכרזה בצילום (23 ביוני 2015)

להתעטף בדגל

דגלים תמיד העסיקו את האמריקאים. אירופים, החושבים שפטריוטיות פומבית מדיי נועדה רק לימין הקיצוני, חוזרים וּמופתעים לגלות עד כמה האמריקאים אוהבים להניף את דגלם הלאומי, לא רק בימי העצמאות. 62% מן הנשאלים בסקר דעת קהל (של אותו מכון פיו, 2007) אמרו שהם מניפים את הדגל לראווה בבתיהם, במשרדיהם וּברִכביהם. השיעור הזה עמד בעינו כל אימת שהוצגה השאלה מאז 1987.

מפעם לפעם, הדגל פולש אל הזירה האלקטורלית. פוליטיקאים אוהבים ״להתעטף״ בו, על פי הצורך. ב-1988, הרושם שהמועמד הדמוקרטי לנשיאות ״מתנגד לדגל״ מילא תפקיד לא מבוטל בנצחונו של ג׳ורג׳ בוש האב. יריבו, מייקל דוקאקיס, תמך בזכותם של יחידים להימנע מן השבועה היומית ״לדגל ולרפובליקה״, שתלמידי בתי ספר מחויבים בה.

להטעים את עליונותו הפטריוטית, בוש אפילו ביקר במיתפרה של דגלים במדינת ניו ג׳רזי. לא מעטים חשבו אז שהפוליטיקה האמריקאית באמת התרוקנה מכל תוכן ממשי, אבל הדמוקרטים למדו לקח: צאו מגדרכם להפגין פטריוטיות.

למרבה הנוחיות, הדגל האמריקאי התמזג בהמנון הלאומי, הנקרא, בפשטות, ״דגל הכוכבים והפסים״. ההמנון זה, אחד הקשים ביותר לשירה מכל ההמנונים, נולד לפני 201 שנה, במהלך המצור הבריטי על בולטימור. המלחמה ההיא, הנקראת על שם שנת 1812, שבה פרצה, כמעט הביאה את עצמאות ארה״ב אל קִצה . הבריטים חדרו לעומק שטחה, כבשו את וושינגטון, ושרפו את הבית הלבן. אבל מצודת מק-הנרי ליד בולטימור עמדה על נפשה בגבורה, הדגל הוסיף להתבדר ברוח, גם כאשר מטר של פגזים בריטיים נחת סביבו, והעניק השראה לעורך דין מקומי, שצפה בנעשה. הוא נטל עט, וכתב שיר פטריוטי, שהפך לימים להמנון.

תהילתנו האהובה

סיפור האהבה לדגל לא הסתיים שם. עשר שנים לאחר מלחמת 1812 (שהסתיימה ב-1815), רב-חובל אמריקאי, ויליאם דרייבר, קיבל דגל במתנה מאמו, קודם שיצא להפלגה נועזת סביב העולם.ההיסטוריונים מספרים לנו, שלבו גאה משמחה ומגאווה, והוא העניק לדגל את השם Old Glory, או בתרגום לא-מכאני, ״תהילתנו האהובה״.

בערך 175 שנה אחר כך ייקָווּ דמעות בעיניו של סנאטור רב השפעה, כאשר יקרא לשנות את החוקה, כדי להגן על כבודה של Old Glory. ב-1989 פסק בית המשפט העליון של ארה״ב, כי אין למחוקקים הרשות לאסור פגיעה פיזית בדגל, כולל שריפתו. השריפה שקולה כנגד התבטאות, וחופש ההתבטאות מוגן חד-משמעית בחוקה, קבע בית המשפט.

הסנאטור הנ״ל, בוב דול, שהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-1996 (הפסיד לביל קלינטון), הוא נכה מלחמת העולם השניה. הוא דיבר בהתרגשות על חבריו שנפלו בהגנה על ״תהילתנו האהובה״.

״שריפת הדגל אינה עניין של חופש הדיבור. היא עניין של התנהגות זדונית, התנהגות מכאיבה״, אמר דול. ״היא מכאיבה למיליונים ומיליונים של אמריקאים , כאשר קורעים את ׳תהילתנו האהובה׳ יורקים עליה, דורכים עליה ומעלים אותה באש״.

לא עלה יפה הנסיון לתקן את החוקה, כדי לאפשר חקיקה נגד שריפת הדגל. רק קול אחד חסר בהצבעה. סקרים הראו בדרך כלל שרוב לא גדול של האמריקאים תמכו בתיקון.

שיָקומו, המורים היפאניים האלה

סמלים לאומיים מביכים את רוב העולם המתועש. הם מביכים במיוחד את הארצות, שתוקפנותן התחילה את מלחמת העולם השניה. הגרמנים לא העזו להניף את דגליהם הלאומיים בגאווה, ולשיר את המנונם, כנראה עד משחקי הגמר של הגביע העולמי בגרמניה, ב-2006.

היפאנים הצניעו מאוד את גאוותם בעניינים שאינם נוגעים לסוני ולטויוטה. אבל ביפאן יש התעוררות של רגשות לאומיים, בהשראת ממשלת ימין חזקה. בשבוע שעבר קרא שר החינוך של יפאן לנשיאי האוניברסיטאות להניף את הדגל הלאומי וליזום שירה פומבית של ההמנון. המתנגדים אומרים, שההמנון הוא בבואת המיליטריזם היפאני, זה שהנחיל כל כך הרבה ייסורים ליבשת אסיה לפני 75 שנה. ההמנון קורא להנציח את שלטונו של הקיסר ל״עשרות אלפי דורות״.

בחודש שעבר, בית משפט בטוקיו קצב פיצויים של 537 מיליון יאן (4.34 מיליון דולר, או 16.4 מיליון ש״ח) ל-22, מורים, שפוטרו לאחר שסירבו לקום על רגליהם לשירת ההמנון. יהיה מעניין לראות אם הממשלה תערער. בית המשפט העליון של יפאן פסק לפני שלוש שנים, שמותר להעניש מורים על חוסר כבוד להמנון, אם כי מוטב להסתפק בנזיפה.

מי יוזמנו לעיר האסורה?

יפאן עומדת תדירות למשפט ההיסטוריה של שכניה. הביקורים התקופתיים של בכירים יפאניים במקדש יאסוקוני בטוקיו, שבו חרותים שמותיהם של נופלי המלחמות, מעוררים את חמתן של סין ושל דרום קוריאה. בין השמות נמצאים גם אלה של מנהיגי יפאן, אשר נידונו אחר כך למוות על פשעים נגד האנושות.

עכשיו מתקרב ובא יום השנה ה-70 לכניעת יפאן (ספטמבר 1945), וסין מתמרקת והולכת לכבודו. מצעד צבאי גדול יצעד בחזית ׳העיר האסורה׳ של בייג׳ין. כל ארצות אסיה, שהשתתפו במלחמה נגד יפאן, מוזמנות להשתתף בו, אף כי הנסיבות מעוררות אי-נוחות: חלק מן הארצות המוזמנות חושבות כיום את סין ליורשתו המובהקת של המיליטריזם היפאני ושל שאיפות התפשטותו.

עד השבוע לא ידענו אם הממשלה הקומוניסטית תזמין וָתיקים של המלחמה מטייוואן. האי הקטן, המעצבן את סין מחוץ לכל יחס והיגיון, נמצא בשליטתה של מפלגת הקואומינטנג, יריבתם ההיסטורית של הקומוניסטים. המתח פג, כאשר בייג׳ין הודיעה שהוותיקים הטייוואנים יוזמנו, מפני שהם ״מילאו תפקיד חשוב״ במלחמה.

גם חיילים הודיים עומדים לצעוד בבייג׳ין. אמנם הודו העצמאית עדיין לא נולדה אז, אבל מאות אלפי חיילים הודיים לחמו בהתנדבות בשורות הצבא הבריטי, באירופה, באפריקה ובאסיה.

אף על פי כן, ההשתתפות ההודית תהיה קצת משונה, בהתחשב בפולחן הגיבורים, הנוהג עד עצם היום הזה בהודו לכבודו של אחד, צ׳אנדרה בוֹס, פוליטיקאי רדיקלי שהתחפש לגנרל, ושיתף פעולה עם הנאצים ועם היפאנים במלחמת העולם השניה. דיוקנו מתנוסס באולמות רשמיים, פסליו מעטרים את חוצותיהן של ערים הודיות. אכן, הודו מתייצבת משני צדי המיתרס, ומרגישה נוח בהחלט, תודה.

המתעמל הראשי

הודו, או לפחות עיר בירתה, הרגישה נוח להפליא ביום א׳ השבוע. למען האמת, היא לימדה את העולם כולו איך להרגיש נוח. ביום הזה, בפעם הראשונה מאז ומעולם, צוין ״יום היוגה הבין לאומי״, בחסות האו״ם. בני אדם התמתחו על שטיחיהם, בגַניהם וּברחובותיהם, כולל בברודוויי, ניו יורק.

המאורע העיקרי, כראוי, היה במרכז ניו דלהי, בשדרה ארוכה ורחבה הנקראת ׳ג׳אנפאת׳ (שבנו הבריטים). ראש הממשלה נרנדרה מודי, כוכב עליון של תקשורת, סוכן מכירות יוצא מגדר הרגיל של עצמו, היה המתעמל הראשי.

הודו רגילה בדרך כלל בעתונות עוינת. היא מעיין נובע של סיפורים מזעזעים על עוני, על רעב, על אדם-לאדם-זאב. היא חושבת שתשומת הלב השלילית עושה לה אי-צדק. מה על הרבדים העמוקים של חייה ושל רוחניותה? מה על תרבותה בת אלפי השנים? מה על השגיה המדעיים העתיקים (שהיא מפריזה מפעם לפעם בחשיבותם)?

ראש הממשלה מודי, בפתח השנה השניה של כהונתו, רוצה להעמיד את הודו במקום שבו עמדה בדור האחרון הדלתא של נהר הפנינה בסין: קו-הייצור של העולם. הוא ושריו חוזרים על הפתחים, וּמבטיחים תנאים והקלות למשקיעים זרים. אבל הם מתקשים לשנות את דימויה של הודו. השבוע הם הצליחו במידה חסרת תקדים. הם הבינו את כוחה של המטאפורה. היא כל כך הרבה יותר יעילה ממאה נאומים פוליטיים מתלהמים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

4 תגובות בנושא “מסע בארץ המטאפורות הבלתי מוגבלות”

  1. דגל נוסף שמאתמול מתנוסס בהרבה אתרים כולל זה של הבית הלבן זה דגל הגאווה. בהחלטה היסטורית החליט בית המשפט העליון על התרת נישואין חד מיניים בכל מדינות ארה"ב. אני חייב להודות שאני די נפעם מהמהירות והצורה שבה אמריקה שינתה את דעתה בנושא תוך זמן כל כך קצר. לפני פחות מעשור זה נראה כמו חלום שלא יתגשם בדורנו.

    1. לא מתכוון לנבור בדברי הימים, אבל נדמה לי שעם נישואין בין-גזעיים ושאר ביטויי גזענות קשים תקופת המעבר בשנות השישים היתה מהירה במידה דומה.

      1. אני חושב שהמעמד המשפטי היה יחסית מהיר אבל לקח זמן עד שהציבור קיבל את זה. לעומת זאת עם נישואין חד מיניים הקבלה יותר גורפת.

השאר תגובה