נפוליאון והשאלה היוונית

הוא רצה לאחד את אירופה, מן הוולגה עד האטלנטי. הוא היה חוסך לה הרבה צרות אילו הצליח. בתשעה-עשר ביוני מלאו מאתיים שנה לתבוסתו בווטרלו. מאז, חזון נפוליאון, במהדורה הרבה יותר וולונטרית, קרם עור וגידים, מפני שמדינות גדולות ניסו להתנהג יפה כלפי מדינות קטנות. עד שנמאס להן. יוון עומדת לצאת, כנראה; והתוצאות לא יהיו רק כלכליות. זו תהיה תבוסה של רעיון
הבנק המרכזי של הרפובליקה האנגלית מציין החודש את יום השנה לנצחונו הגדול של נפוליאון בווטרלו בשטר חדש של עשר לירות סטרלינג עם דיוקן נפוליאון. במעמד ההוצאה לאור נכחו נציג אישי של הקיסר נפוליאון התשיעי לצד נשיאי אנגליה וסקוטלנד (האיור, לא הטקסט, הופיע בשבוע שעבר ב׳גארדיין׳ של לונדון)

הבנק המרכזי של הרפובליקה האנגלית מציין החודש את יום השנה לנצחונו הגדול של נפוליאון בווטרלו בשטר חדש של עשר לירות סטרלינג עם דיוקן נפוליאון. במעמד ההוצאה לאור נכחו נציג אישי של הקיסר נפוליאון התשיעי לצד נשיאי אנגליה וסקוטלנד (האיור, לא הטקסט, הופיע בשבוע שעבר ב׳גארדיין׳ של לונדון)

בעל טור בעתון הבריטי השמאלי ׳גארדיין׳ סופד השבוע לנפוליאון בונפרט. כן, כמובן, ארצנו הקטנה וּמוּקפת המים ניצלה מפלישה, הוא כותב; מלחמה ארוכה להחריד (כמעט 25 שנה) הסתיימה; אבל


״יש מעט מאוד טעם בחגיגה… זה היה נצחונם האנטי-ליברלי של כוחות הריקאציה, משני צדדיה של התעלה״.

השבוע לפני מאתיים שנה, צבאות צרפת נחלו תבוסה לא-ניצחת בווטרלו. למען האמת, נצחון היה בהשֹג ידם. אבל בשביל הגנרל הגאוני מקורסיקה, נצחון מסיבי על הברית האנגלית-גרמנית-רוסית-אוסטרית היה אופציית השיוּר היחידה. לא היו לו הכוח והמשאבים למלחמה ממושכת. חודשיים אחר כך יובילו אותו ספינות בריטיות אל גלותו האחרונה, בסט׳ הלנה, במרתף האוקיאנוס האטלנטי. סט׳ הלנה נידחת אפילו כיום. היא היתה נידחת להחריד ב-1815.

העצב הקצת-מתחכם של ה׳גארדיין׳ אינו קלוט מן האויר. אמנם נפוליאון היה דיקטטור מְ‏‎‎ּעוּט עכבות, שהשליך את כל יבשת אירופה אל מלחמה, וחילק את כיבושיו המפוארים בין אֶחיו; אבל הוא גם היה היצואן הגדול ביותר עד זמנו של רעיונות פוליטיים מתקדמים. שיווי זכויות האזרח היה החשוב ביותר ביניהם.

״ברית קדושה״

תבוסת נפוליאון פתחה את הפתח לנסיגה כללית ממורשתה של המהפכה הצרפתית. ׳ברית קדושה׳ של מעצמות הריאקציה חזרה וכוננה את מרותם של מלכים אבסולוטיים. מנצחי נפוליאון נמנו וגמרו שלא יהיה עוד כנפוליאון. יעברו עוד מאה שנה, ותידרש מלחמת-עולם קטלנית הרבה יותר ממלחמות נפוליאון, לפני שאירופה תשליך את צאצאיהם של מנצחי ווטרלו מכסאותיהם.

אשר לצרפת, 1815 פתחה בה קַן צרעות. התפתחה בה מלחמת אזרחים על אש קטנה, לפעמים אש גדולה, שהניבה שלוש מהפכות, שני מלכים וקיסר אחד, ארבע רפובליקות, שתי תבוסות צבאיות איומות לגרמניה, פרשת דרייפוס, שנאת-אחים, שנאת-זרים, בגידה, וּמה לא.

הבריטים היו חכמים משותפיהם ביבשת. השנים הראשונות שלאחר ווטרלו עמדו אמנם בסימן ריאקציה ודיכוי; אבל הבריטים, נאמנים לאמונתם בשינויים הדרגתיים, התחילו לתקן את שיטתם הפוליטית והחברתית חמש-עשרה שנה אחר כך. בשעה שאירופים היו מסוגלים להתקדם רק באקטים מהפכניים, הבריטים עמדו בַּכְּלָל, ״אם אנחנו רוצים להישאר במקום שבו אנחנו נמצאים, עלינו להשתנות״ (מן הרומן המפורסם ׳הברדלס׳, על שנות המאבק לאיחוד איטליה).

״הרפובליקה האנגלית״

מה היה קורה אילו ניצח נפוליאון בווטרלו?

הדעת נותנת שלא היה קורה הרבה. לא הרי 1815 כהרי 1805. נפוליאון לא היה עוד המצביא הבלתי-מנוצח. צבאו הוכה בספרד, ברוסיה ובגרמניה. הוא איבד כמעט את כל שיניו (לא רק בלשון השאלה; שיניו אמנם נשרו, או נעקרו). גם אם הוא, או משפחתו, היו מוסיפים להחזיק בשלטון, ספק אם הוא היה מסוגל להניב עוד גלים מהפכניים, בצרפת או מִחוצה לה.

אבל מותר להשתעשע. המאייר בעתון ׳גארדיין׳ אמנם השתעשע (ראו למעלה). הוא צייר שטר כסף בריטי מעולם פרללי, שבו ידו של נפוליאון היתה על העליונה. על השטר מתנוססת הכתובת ׳הרפובליקה של אנגליה׳, ודיוקן גדול של נפוליאון מעטר אותו.

אנגליה לא היתה הופכת לרפובליקה תחת נפוליאון. הוא החליף את כל הרפובליקות במלוכות ובדוכסויות, כאשר החליט להניח כתר קיסר על ראשו שלו. הוא היה מעניק את ממלכת אנגליה לאחד מאחיו, אולי לז׳וזף, אשר איבד את הכתר הספרדי, וכנראה דיבר אנגלית; שושלת הנובר, אשר מלכה בבריטניה, היתה מוציאה את שנותיה אולי בקנדה, אם נפוליאון לא היה כובש גם אותה, ומוכר אותה לארה״ב.

הפרוייקט הגדול של נפוליאון היה אירופה. הוא התקרב לאַחֵד אותה תחת שלטונו במידה שלא הצליח שום שליט מאז שארלמאן, הלוא הוא קרל הגדול, כמעט אלף שנה קודם. נצחון של נפוליאון — לא ב-1815, כי זה היה מאוחר מדיי, אלא ב-1812, כאשר שֹם את פעמיו למוסקבה — היה עשוי לממש את חזון אחדות אירופה, ״מהרי אוראל עד האוקיאנוס האטלנטי״ (כפי שאהב צרפתי אחר, שארל דה גול, להגיד), בלי צורך בשתי מלחמות עולם.

אירופה של 1812, בשליטה ישירה או עקיפה של נפוליאון (באמצעות אחיו ובעלי בריתו המקומיים). ניכר, אם גם לא מושלם, הוא הדמיון לגבולות האיחוד האירופי

אירופה של 1812, בשליטה ישירה או עקיפה של נפוליאון (באמצעות אחיו ובעלי בריתו המקומיים). ניכר, אם גם לא מושלם, הוא הדמיון לגבולות האיחוד האירופי (המפה שאולה מן הספר Napoleon's Integration of Europe מאת Stuart Woolf, שהתפרסם ב-1991)

נפוליאון במדי-הקרב של מדינאי אירופי מודרני, על רקע דגל האיחוד האירופי. איור ב׳פייננשל טיימס׳. אגב, האיור הזה בא לצד רשימה שבה טען ההיסטוריון היהודי-בריטי המרתק, סיימון שאמה (Schama) נגד כל נסיון להעמיד את נפוליאון כמופת של השראה למנהיגים בני ימינו. אלא אם כן יש להם צבא בלתי-מנוצח, כמובן

נפוליאון במדי-הקרב של מדינאי אירופי מודרני, על רקע דגל האיחוד האירופי. איור ב׳פייננשל טיימס׳. אגב, האיור הזה בא לצד רשימה שבה טען ההיסטוריון היהודי-בריטי המרתק, סיימון שאמה (Schama) נגד כל נסיון להעמיד את נפוליאון כמופת של השראה למנהיגים בני ימינו. אלא אם כן יש להם צבא בלתי-מנוצח, כמובן

״מצודת אירופה״

יום השנה ה-200 לווטרלו מקבל משמעויות וּתכנים בלתי צפויים לרגל ההווה. כנראה אין זו הגזמה להגיד, שביום השנה הזה, עצם החזון של אחדות אירופה מוטל על כפות המאזניים. הוא אינו מוטל בשדה-הקרב, בניגוד לפעמים הקודמות; הוא נמצא בידי פוליטיקאים ובנקאים. אבל גורליוֹת הן ההכרעות העומדות ליפול במהלך השבוע.

מה תעולל פשיטת-הרגל של יוון לאירופה? הדעות כמובן חלוקות, והן רק לעתים רחוקות אובייקטיביות. אבל פרישת יוון מגוש המטבע האירופי היא הסדק החמור ביותר, הנבעה בחומת אירופה.

הדימוי עצמו, ״חומה״ ו״סדק״, הוא אולי מחוספס מדיי.

כאשר נחתמו הסכמי מאסטריקט על כינון האיחוד האירופי, ב-1992, נשיא ארה״ב, ג׳ורג׳ בוש האב, הביע את התקווה שהם לא יבשרו את יצירתה של ״מצודת אירופה״ (Fortress Europe), שתנעל את עצמה מאחורי שערים מוברחים, ותתבדל משאר העולם.

זו היתה תפיסה ארכאית של רעיון האחדות. כך תפסו אותה שני השליטים היחידים באלף השנה האחרונות שהצליחו, כמעט, לאחד את אירופה תחת שלטונם, נפוליאון והיטלר. הם רצו אותה לעצמם, תחת הגמוניה מלאה, לרעת כל מתחריהם.

התאבדותו האסטרטגית של נפוליאון, תחילה בספרד ואחר כך ברוסיה, היתה קשורה בתביעתו, שלאנגלים לא תהיה דריסת רגל באירופה. היטלר לא התעניין במיוחד ברעיונות פאן-אירופיים, אבל משרד החוץ שלו הכין טיוטות לקהילה אירופית גרמנו-צנטרית לאחר המלחמה, לאחר הנצחון. כל מדינות אירופה נועדו להיות כוכבי לכת קטנים במערכת שמש גרמנית.

קטנה ועניה וּמעצבנת

האחדות האירופית שלאחר מלחמת העולם השניה העניקה מעמד שווה, לפחות נומינלית, ללוקסמבורג ולגרמניה; לפורטוגל ולבריטניה; ליוון ולצרפת; ולימים למדינות הבלטיות הזעירות, או לפירורי יוגוסלביה. לכל אחת מ-27 החברות באיחוד יש זכות וטו. לשון אחר, החלטות יכולות להתקבל רק בהסכמה רחבה.

לפני מאה שנה זה היה נחשב מתכון לפילוג וּלחולשה; אבל בסוף המאה ה-20, זמן של אופטימיות באירופה (מינוס בוסניה וקוסובו), הוא נחשב למקור של עוצמה. במקום שהאחדות תהיה ביטוי של  הגמוניה, היא התרחשה מרצון.

חשיבותו של היחיד, במקרה הזה של ארץ יחידה, היא הנותנת תוקף מיוחד למשבר יוון. כשלעצמה, מה היא? אחת הקטנות והעניות באירופה, עם תרבות פוליטית לא-מרשימה, עם נטיה חוזרת לקיצוניות (שמאלית וימנית), עם דרגה יוצאת דופן של חוסר אחריות בעניינים פיננסיים ופיסקאליים.

מי שמתעניינים בפוליטיקה של תחילת המאה ה-19 מוזמנים להיזכר שיוון היתה נטל פוליטי על אירופה עוד לפני שנולדה כמדינה מודרנית. היא מעולם לא הצליחה להפליא את רואיה, בסדרה של מהפכות, של הפיכות צבאיות, מלחמות אזרחים, אלימות, הרפתקאות נפסדות מעבר לים (היא ניסתה לכבוש את חצי טורקיה, לפני 90 שנה, ואת קפריסין, לפני 40 שנה).

אירופה אינה יכולה למשוך בכתפיה, ולהגיד ברוך-שפטרנו, קודם כול מפני שהיוונים עלו לה 400 מיליארד דולר מאז נכנסו לאיחוד האירופי, לפני 32 שנה; והם חבים לה כמעט 200 מיליארד דולר; ותוהו-ובוהו ביוון ימהר לגלוש אל שאר אירופה דרך הגבולות הלא-קיימים.

סוף סוף, היא עומדת לפרוש מגוש האירו, אבל תוסיף להיות חברה מן המניין באיחוד, בלי מכסים וּבלי דרכונים. פליטים מיוון, והיה כי תתמוטט, יהיו חוקיים בהחלט; אבל ארצות-היעד שלהם, בדרך כלל בצפון אירופה, יחמיצו פנים, כפי שהחמיצו פנים כלפי פולנים, רומנים, בולגרים וקרואטים, לא רק כלפי אריתריאים וסנגלים.

handel062215rescue_europe

״תכנית להצלת אירופה״, מכריז-מקווה העתון הפיננסי הגרמני Handelsblatt (עשרים-ושניים ביוני 2015). בינתיים, האש לוחכת את הפינה הימנית, יוון

היגיון צרוף? לאו דווקא

זו אינה רק שאלה מעשית. בימים מעוטי חזון, זו שאלה של זהות ושל תרבות.

גורלן של מדינות קטנות היה לא-חשוב מעיקרו באירופה עד לפני 75 שנה. זה היה מצב-עניינים אירוני, מפני שבסופו של דבר גורלן של מדינות קטנות גרר את אירופה אל שני האסונות הגדולים ביותר של הזמן החדש: מלחמת העולם הראשונה, שהגיעה אל שיאי הברוטליות שלה לפני מאה שנה כעת חיה; וּמלחמת העולם השניה, שעתה זה צוין יום השנה ה-70 לסיומה.

המשברים הגדולים ביותר באירופה לאחר המלחמה הקרה היו קשורים ב״מדינות קטנות״. תרחיש עגום במיוחד חוזה, שהעימות הבא עם רוסיה יתרחש על גורלן של קטנות מאוד — ליטא, לטביה ואסטוניה, התקועות בגרונה האסטרטגי של רוסיה, וּמעצבנות אותה כמעט כמו אוקראינה.

קשה לפיכך להחיל היגיון צרוף של בית ספר למינהל עסקים על יוון. קשה — אף כי הפיתוי גדול מאוד, מפני שהיא עשתה כמיטב יכולתה להקל על מבקריה. הממשלה השמאלית הרדיקלית, המנהלת אותה (אם זה הפועל הראוי), נמאסה כמעט על כל האירופים. אפילו סוציאל-דמוקרטים גרמנים וצרפתים, שהיו מוכנים לתת לה אשראי, אומרים שמספיק-ודי. אבל הקנצלרית הימנית אנגלה מרקל אינה נענית לפי שעה לעצותיו של שר האוצר הנוקשה שלה, ואינה מניחה ליוון ליפול.

כלכלן איטלקי בולט כתב לפני כמה ימים מאמר ב׳פייננשל טיימס׳, שהתיישב עם קוצר הרוח הכללי. פרופ׳ פרנצ׳סקו ג׳אוואצי מאוניברסיטת בוקוני במילנו, קבע כי

״ברור שלאזרחי יוון אין תיאבון למודרניזציה של חברתם״, ואם ״היוונים בחרו להיות עניים, שיהיו״.

פרופ׳ ג׳אוואצי מאשים את היוונים בבזבוז זמנה של אירופה וּבהסחת דעתה, בשעה שמוטב לה להתרכז בתוקפנויות פוטין וּבאיום דאע״ש.

קשה לחלוק עליו. יוון אמנם בזבזה הרבה זמן והרבה משאבים, השייכים לאנשים אחרים, כולל אנשים שעבדו קשה כדי לצבור את העושר שבו היא מתחלקת. יתכן מאוד שאין מנוס, ויוון צריכה ללכת. יתכן שהדלת תיטרק בעוד כמה שעות, או בעוד כמה ימים. אבל יהיו התוצאות הכלכליות אשר יהיו, זו תהיה תבוסה לרעיון האירופי; יתר על כן, זו תהיה מכה לעצם חיוניותה של הדמוקרטיה הליברלית. ״אירופה והדמוקרטיה״, יגידו יום אחד, ״לא הצליחו להציל את יוון מידי עצמה״.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דני פ   ביום 1 ביולי 2015 בשעה 0:58

    יוון צריכה לצאת מגוש היורו, זה נכון, אם כי באופן אישי אני חושב שגוש היורו צריך להתפרק. הרעיון שניתן לנהל מטבע משותף (כלומר למנוע מהמדינות החברות לנקוט במדיניות מונטרית עצמאית) ללא ערבות משותפת בין החברות שפירושה תשלומי העברה סדירים בין אזורים עשירים עניים בקנה מידה גדול (כמו בין מערב למזרח גרמניה, בין צפון לדרום איטליה, בין דרום לצפון אנגליה, וכו׳) – זהו רעיון בלתי אפשרי, והוא צריך לעבור מן העולם.

    כיוון שכך אני לא מאשים במיוחד את הממשלה היוונית הנוכחית. מי שאשמות יותר בעיני הן הממשלות (של יוון ושל מדינות אחרות) שהחליטו שיוון צריכה להיכנס לגוש היורו, וגם את הממשלות שבזבזו את הזמן בשנים האחרונות בניהול משבר שממילא לא היתה דרך לפתור אותו.

    לגבי היות היוונים נטל – זהו נטל שאירופה לקחה על עצמה בשמחה. היו אלה בריטים, גרמנים וצרפתים שהמציאו את המיתוס על יוון העתיקה כתרבות המייסדת של אירופה (לא משנה אם זה נכון – זהו עדיין מיתוס) ובעקבות זאת תמכו בשאיפתם לעצמאות. הם אפילו לימדו את היוונים שהם יוונים (לפני המאה ה-19 קראו לעצמם היוונים במידה רבה של צדק רומאים – תושבי רומניה, היא האימפריה הביזנטית). המערב אירופים לימדו את היוונים להעריץ את יוון העתיקה, ומאז היוונים מתנהגים כאילו באמת האירופים חייבים להם משהו…

  • פרי שמש   ביום 7 ביולי 2015 בשעה 15:47

    סוציאליזם וחוסר ילודה הם האשמים העיקריים . הראשון מעביר עושר מיַזָמים פרטיים (מקומיים וזרים) אל אנשים ש״מגיע להם״ הכול מהמדינה (כמו ילד שלא רוצה להתבגר, ותמיד יטען להוריו שמגיע לו).

    הגורם השני הוא מחלה משותפת לכל אירופה. כאשר הפירמידה הדמוגרפית צרה בבסיס ורחבה למעלה (מעט צעירים שצריכים לתמוך בהרבה פנסיונרים), כאשר כל שנה יש פחות אנשים שמשלמים לביטוח הלאומי וּלקרנות הפנסיה, ובכלל למערכת המסים — מה עוד שמוסר תשלומי המסים בארצות הדרומיות ירוד מאוד (ביטוי עדין ל״שוק שחור״ ללא קבלות) — מקבלים תוצאה כזו. הפוליטיקאים של העשורים האחרונים ביוון (וּבעוד ארצות בהם היחס חוב/תוצר גבוה) דחו את הבעיות הראליות לעתיד (הילדים/נכדים ישלמו, או לא) אך העתיד הגיע, ואין די ילדים.

    תסריט דומה צפוי באיטליה, ספרד, פורטוגל, צרפת ועוד.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: