הו-הא מי זו באה? מפלגת השלטון הטבעית

ההכרזה התעכבה. היא יכלה לבוא עוד לפני עשר שנים. אבל עכשיו זה ברור בהחלט. מפלגת העבודה אינה מסוגלת להגיע לשלטון. התקווה לשינויים פוליטיים מתרכזת עכשיו כמעט כולה בקרב הימין. הפיכת הליכוד למפלגת השלטון הטבעית תאפשר לו, יום אחד, להתמתן. מפלגת העבודה מתקרבת אל הרגע הבלתי נמנע בחייו של כל אורגניזם: הסוף. אחריה? לא בהכרח המבול

באיזה שלב של חייה מפלגה מתחילה להיחשב ל״מפלגת השלטון הטבעית״?

זה מושג, שהיסטוריונים וּמדעני מדינה העניקו תחילה למפלגה הליברלית של בריטניה במאה ה-19 וּבתחילת המאה ה-20, לפני שהחילו אותו על המפלגה השמרנית. הוא שימש לימים גם את הרפובליקאים בארה״ב. הוא מטבע לשון נפוץ מאוד בקנדה, שבה הוא ידוע בראשי התיבות האנגליים NGP. המפלגה הליברלית, ששלטה שם לאורך רוב המאה ה-20, איבדה את זכאותה בעשר השנים האחרונות, בסדרה של תבוסות ושל השפלות.

מפלגות נוצריות-דמוקרטיות באירופה, זאת אומרת קצת ימינה מן המרכז, נהנו מן המעמד הזה שנים ארוכות: בגרמניה, לאחר היטלר, ועד ימינו; באיטליה, במשך 50 שנה לאחר מוסוליני; בהולנד, רוב המאה ה-20. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נחשבו לטִבְעִיוֹת-שלטון בסקנדינביה, בייחוד בשוודיה. אם סקוטלנד תהיה עצמאית, אין כמעט ספק שמפלגה סוציאל-דמוקרטית, בשם כזה או אחר, תשלוט בכִפָּתָהּ הרבה מאוד שנים.

מה באופיה של ארץ מכשיר אותה ל״טבעיוּת״ של בחירה? אין תשובה חד משמעית, כמובן, וסוציולוגים תמיד מזהירים אותנו מפני סכנות ה״מהוּתָנוּת״, זאת אומרת הנטיה לייחס תכונות-אופי קבועות. אבל אפשר, כנראה, לייחס לסקנדינבים נטיה גדולה יותר לשוויוניוּת; ואפשר לייחס לגרמנים שלאחר היטלר דרגה גדולה יותר של זהירות אישית וּלאומית; ולאמריקאים לבנים, הנושֹאים את הרפובליקאים על כִּתפיהם, אפשר לייחס מידה גדולה יותר של שמרנות (״אנחנו ארץ ימנית״, הם מכריזים כל אימת שאין הם מפסידים בבחירות לנשיאות או לקונגרס).

רוב מוחלט של 31%

האם מפלגה פוליטית צריכה לעמוד במִכסָה מספרית, כדי לטעון ל״שליטה טבעית״? האם היא זקוקה לרוב מוחלט, פעם אחר פעם? האם היא צריכה לקיים הפרש קבוע, מינימלי, מזו הדולקת אחריה? מה ההפרש?

בשיטת בחירות רוּבָּנית, המזוהה עם הדמוקרטיה האנגלו-סאקסית — זו הנוהגת בבריטניה, בארה״ב ובקנדה, אבל גם בהודו וּבדרום אפריקה (אם כי לא באוסטרליה ובניו זילנד) — ההפרש הוא העיקר. מספיק להגיע למקום הראשון, אין צורך ברוב מוחלט, כדי לנצח במחוזות בחירה אינדיבידואליים. זה מקור מבטיח של יציבות, מפני שהוא נוטה להעניק רוב מוחלט למפלגה יחידה בבית הנבחרים, אפילו במערכת רב-מפלגתית.

בהודו, בחודש מאי שעבר, מפלגה זכתה ברוב מוחלט בפרלמנט עם 31% של קולות הבוחרים. בבריטניה, מפלגות שלטון נוטות לקבל 40% פלוס-מינוס, אם כי השיטה שם אולי כבר אינה עובדת בגלל פיצול גובר של המערכת. כיום יש שם ממשלת קואליציה, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השניה. הבחירות הממשמשות וּבאות בחודש מאי עשויות להניב ממשלת-מיעוט (של מפלגת הלייבור), שתכהן בחסדי סיעת אופוזיציה לא-נעימה (המפלגה הלאומית הסקוטית, SNP).

השיטה הבריטית, זו המכונה באנגלית First Past the Post (העובר ראשון את המשוכה), מקילה על היווצרות מפלגות שלטון טבעיות. בארה״ב, מפלגות כאלה נוטות להשתמש בכוחן, בייחוד בזירה המקומית, כדי להנציח את עליונותן (באמצעות תיחום חוזר, וּמניפולטיבי, של מחוזות בחירה, אחת לעשר שנים).

מה מזכיר לכם הקול הבא?

קשה יותר לקבוע אפוא אימתי מפלגה הופכת ל’מפלגת השלטון הטבעית‘ בדמוקרטיה עם שיטת בחירות יחסית טהורה כשיטה הישראלית. 1977 היתה דרמטית מאוד, אבל ’המהפך‘ ההוא לא הפך את היוצרות מעיקרן. מפלגת העבודה עדיין יכלה לחלץ את השלטון מידי הליכוד ב-1992 וּב-1999, וּלהכריח אותו להתחלק בשלטון ב-1984. האינטרמצו של ׳קדימה׳ עיכב את טבעיות השלטון בכמה שנים.

אבל השבוע, לאחר ש״המחשבון המיתולוגי״ של מינה צמח הכזיב, והיא וקמיל פוקס העבירו את השלטון לידי קולות-האמת, והסוקרים חדלו לברך את עצמם על ראיית-הנולד שלהם (לא, תיקון: לא ד״ר מינה, היא הוסיפה לטעון שהיא בעצם די דייקה), נולדה בישראל ’מפלגת שלטון טבעית‘.

קשישים שבינינו זוכרים אולי את מוצאי יום הבחירות של 31 בדצמבר 1973. מנחם בגין הכריז בקורת רוח, ש״ההפרש בינינו וּבין המערך נֶחצָה״. והוא אמנם נחצה: פחת מעשרים-וששה בכנסת השביעית לשלושה-עשר בכנסת השמינית (ב-1969, העבודה וּבעלוֹת בריתה, כולל ״הערבים של מפא״י״, קיבלו חמשים-ושמונה מושבים לעומת שלושים-ושניים של עדיין-לא-ליכוד).

אף על פי כן, הימים היו ימי הכאב וההלקאה של ’המחדל‘. האמון בהנהגתה של מפא״י ההיסטורית קרס. ואפילו בתנאים היסטוריים כה דרמטיים, ״המערך הסוציאליסטי״ (כפי שבגין היה מכנה אותו) הקים ממשלה חדשה ללא קושי. בערוץ הטלויזיה היחיד אמר באותו הלילה פרשן-לעת-מצוא, הרב שמואל הכהן-אבידור, לאנשי הליכוד: אם בתנאים כאלה לא הצלחתם לנצח, איך תקַווּ לנצח אי פעם? (אני מצטט מזכרוני.)

ובכן, זה פחות או יותר מה שהיה אפשר להגיד לנציגי המחנה הציוני השבוע. אם לא הצלחתם להכות את ראש הממשלה הזה, שאיבד אמון ואיבד כבוד, שהשֹניא את עצמו על כה רבים מבני ארצו, וכמעט על כל העולם החיצון, את מי תצליחו להכות. תעזבו ״להכות״, לא הצלחתם אפילו לדגדג.

אין לו עוד רזרבואר של מצביעים

כמובן, הערת-המחץ של כהן-אבידור לפני ארבעים-ואחת שנה ויותר לא עמדה במבחן מאי 1977. ההיסטוריה הראתה ש-31 בדצמבר 1973 אמנם היה קרש קפיצה לחילופי שלטון. לכאורה, אפשר למצוא דמיון בין היום ההוא וּבין יום ג׳ השבוע. סוף סוף המחנה הציוני קיבל שלושה מושבים יותר ממה שמרכיביו קיבלו בכנסת הקודמת. לא מי-יודע-מה, אם כי לא-כל-כך רע.

אבל ב-31 בדצמבר 1973 התחילו העבודה וּבעלי בריתה לרדת מִנִכסיהם. יחד עם ״הערבים של מפא״י״ הם קיבלו 52 מושבים, ששה פחות מאשר ב-1969. השבוע גדל כוחו של הליכוד-בלי-ליברמן בעשרה מושבים לעומת 2013. עם ליברמן, 36 מנדטים, הליכוד כמעט השתווה להשגו ב-2003 (עם אריאל שרון, 38 מושבים).

לשון אחר, בַּקרב הזה הובס המחנה הציוני 0-7, יהיה הסַחְרִיר (״ספין״) אשר יהיה. יתר על כן, אפשר לטעון שהמרכז-שמאל בישראל מיצה את הפוטנציאל האלקטורלי שלו. בהרכבו הנוכחי, בצורתו הנוכחית, במצעו הנוכחי אין לו עוד רזרבואר של מצביעים.

ב-1973, לא רק הפוליטיקה והכלכלה כי אם בייחוד הדמוגרפיה הֶעדיפה את הליכוד. ישראל נעשתה צעירה יותר, דתית יותר, אשכנזית פחות. זה היה הפרופיל של המהפך – ושל הצלחת הליכוד לדבוק בשלטון ב-1981 לאחר ארבע שנות כשלון מזעזעות והרסניות (בעיקר בענייני כלכלה וכספים). הבעתי כאן את דעתי שהצלחת הליכוד ב-1981 היתה גורלית, מפני שהיא הפקיעה את נצחון 1977 מן הקטגוריה של תאונה פוליטית.

איך לקבל רוב מוחלט

טבעיות שלטונו של הליכוד אינה ניזונה מכוחו האזורי, בייחוד בפריפריה; בוודאי לא באותה המידה שניזונו ממנו במרוצת השנים השמרנים הבריטים והרפובליקאים בארה״ב. הם פיתחו מחסום גיאוגרפי אפקטיבי להפליא, אלה ללייבור ואלה לדמוקרטים. הימין הבריטי שלט ללא עוררים בדרום אנגליה, והימין האמריקאי אחז בצבת את מדינות הדרום וחלקים ניכרים של המערב התיכון.

הימין הישראלי יתקשה לפתח אותה אחיזה בגלל קשיי ה״משילות״. הנה תחזית לא כל כך נועזת: בשנים הבאות יגבר ויילך הלחץ משורות הליכוד לתרגם את המקום הראשון הקבוע לרוב מוחלט קבוע.

עיון במפה האלקטורלית של ישראל השבוע מראה מה תעולל שיטת בחירות אישית, או אישית יותר, לשמאל הישראלי. הוא יימחק מחוץ לתל-אביב רבה וּלחיפה רבה. שיטת בחירות אישית, או אישית יותר (נניח בגירסה הגרמנית, המעורבת), תגבש כמובן את ההצבעה הגושית. אבל התוצאה לא תהיה צירוף כל מושבי הכנסת של השמאל-מרכז, אלא הרבה פחות מזה. גוש לאומי, עם חלק מן הדתיים, יביס את השמאל גם בחלק מן הערים הגדולות.

ראש עיריית ירוחם הבא

מה ייעודה של מפלגה פוליטית? האם היא חייבת להגיע לשלטון, או להיות מועמדת רצינית לשלטון, כדי להוסיף ולהתקיים?

לא בהכרח, אבל רצוי. בלי סיכוי ריאלי לשלטון, גם מפלגות סימפטיות מאוד מתחילות להתנוון וּלהתכווץ, למשל הליברלים של בריטניה במחצית השניה של המאה ה-20 (היו להם כמעט 400 מושבים בפרלמנט של 1906, 127 בפרלמנט של 1922, 21 ב-1935, וששה ב-1951).

מפלגת העבודה המורחבת אינה מסוגלת להגיע לשלטון. עמיר פרץ אמר השבוע, כי איך-אפשר-לנצח-עם-יאיר-גרבוז. אבל יאיר גרבוז לא התמודד בשדרות. מפלגתו של עמיר פרץ קיבלה שם שבעה אחוזים וחצי. זו תוצאה מבהילה בכל קנה-מידה שהוא.

ליצנים עלי-טוויטר לגלגו השבוע על ״מי זה בא, ראש הממשלה הבא״ של נאמני הרצוג. הם הראו את הרצוג על רקע הקריאה ״מי זה בא, ראש עיריית ירוחם הבא״. הקנטה, הקנטה, אבל אולי מן ההקנטה יצמח רעיון של צמיחה.

בצרפת, עניין רגיל הוא בשביל פוליטיקאים, המפסידים בזירה הארצית, לִפנות אל הזירה המקומית, ולחזור ולטפס ממנה אל הארצית. ראשי ממשלה לשעבר ושרים מתמודדים על כהונות של ראשי ערים ושל ראשי מועצות אזוריות (הנשיא לשעבר ואלרי ז׳יסקר ד׳סטן, לאחר תבוסתו ב-1981, התמודד על מושב במועצת הכפר שבו התגוררה משפחתו זה שנים. הוא לא חזר לנשיאות, אבל בזכות מינון נכון של חשיפה הצליח לשקם את המוניטין שלו, לחזור לפרלמנט ולהיות יו״ר ועדת החוץ שלו).

יצחק הרצוג דיבר השבוע על הצורך ״להיות אופוזיציה לוחמת״, ובזה הוא בוודאי צודק. אבל אופוזיציה לוחמת בבית נבחרים, שבו הציונות של מחנהו תיכתש בין הפטיש הימני-דתי ובין הסדן הערבי המשותף, אולי זקוקה לזירות אחרות. אולי היא זקוקה לזירות, שיאפשרו לה להוכיח, כי לא נס ליחה הביצועי, ואין היא מגבילה את התעניינותה למרכזי הערים הגדולות.

מסתיימת והולכת

בקיצור, יצחק הרצוג יכול לעבור לגור בירוחם, הממשית או המטאפורית, ללַווֹת את חייה, להתוודע אליה כדי שהיא תתוודע אליו, וגם להתמודד על ראשות עירייתה. ואם הוא יפסיד את הראשות, לא נורא, הוא יוכל להנהיג אופוזיציה לוחמת גם במועצה. (או אולי להיפך, ראש מועצת ירוחם יוכל לעבור לתל אביב, ולהנהיג את מפלגת העבודה.)

לא הוא בלבד. כל אנשי השורה הראשונה והשניה יכולים לעקור לפריפריה. המבחן המוניציפלי הבא לא יגיע אלא באוקטובר 2018. אבל פרק הזמן שנשאר יעניק להם הזדמנות להתכונן. אם הם יעמדו בניסיון, הבחירות הבאות לכנסת יתקיימו לכל המאוחר שנה אחת אחר כך. רוח עזה תנשוב בגבם. אולי.

אבל סביר יותר להניח שמפלגת העבודה מסתיימת והולכת ככלי מסורתי של חתירה אל שלטון פוליטי. יתכן מאוד שהיא אינה ניתנת עוד לתיקונים ולשיפוצים.

אהוד ברק, שהנחיל לה את השלטון האחרון, ערך ועידה של המפלגה בשדרות ב-1997, כדי להתנצל בפני מזרחים וספרדים על שנות ההזנחה וההתנשאות. זה היה מאמץ הירואי, שלא הציל את המפלגה משקיעה פרלמנטרית, אולי מפני שהוא לא עורר אמון. הרבה יותר אמון עורר ברק עצמו, כאשר פרש ממפלגת העבודה ב-2011, והציע לה להתרכז באופן חופשי ב״פוסט-ציונות״. היא קיבלה את עצתו. התווית ״מחנה ציוני״ לא שכנעה איש.

לרדת אל העם

הרעיון שאנשי ׳העבודה׳ יֵרדו אל העם, כדי להאזין לקולו, ספוג בתרבות הרוסית של הרבע האחרון של המאה ה-19. סטודנטים צעירים ואידיאליסטים עזבו את הערים הגדולות, ונדדו אל הכפרים הנידחים והמפגרים להחריד של האימפריה, כדי להדביק את ההמונים הנבערים בקדחת מהפכנית.

התוצאה היתה קדחת. האיכרים לא התעניינו אף כמלוא הנימה. הם נטו להלשין על הסטודנטים למשטרה החשאית הצארית.

הגל הראשון של הציונות המוקדמת, לפני הרצל, בא ממזרח אירופה, במידה לא מבוטלת בהשפעת המופת של הסטודנטים ההם. אליעזר בן יהודה, סטודנט באוניברסיטה רוסית בשנות ה-70 של המאה ה-19, היה אחד מהם. הביל״ויים באו מייד אחריו.

המהפכנות המזרח אירופית התחילה תמיד במעבדות אינטלקטואליות של סטודנטים עירוניים חיוורים וקנאים. הם תמיד הכירו בחולשת עניינם, כל זמן שלא יגייסו את הפרולטריון, העירוני או הכפרי. הם נועדו להיות חיל-החלוץ, האוונגרד, של המהפכה. הם נועדו להנהיג אותה. אבל הם היו זקוקים לצבא שיָסוּר לפקודתם. הבולשביקים מעולם לא התכוונו לדמוקרטיה עממית, ואולי מן הטעם הזה גם ניצחו.

הסוציאליסטים הציוניים היו פעם סוציאליסטים לא-ציוניים, לפחות במובן של מקורות-השראה, ולא פעם גם במובן המילולי. הם הביאו אִתם ארצה את הלהט המיסיונרי, חוץ מזה שבארץ היו כה מעט יהודים שהלהט הזה לא היה בר-ניצול. אבל עליית ההמונים חסרי החינוך הפוליטי בשנות המדינה הראשונות העניקה להם, או בעצם לנכדיהם, את ההזדמנות לרדת אל העם. הם לא ניצלו אותה.

היו רסיסים של אידיאליזם נערץ, כמו למשל גרעין ׳עודד׳ של תנועת המושבים, שעודד צעירים בגיל-גיוס להתנדב לשנת שירות בערי פיתוח (אינני בטוח שאני מדייק בהגדרה). יוסי שריד פרק פעם את עול תל אביב, ועקר לקריית שמונה, באקט מעורר הערצה. רעיון הירידה אל העם ניסר בחלל עוד מזמן הקריסה של 1977, אבל לא קרם עור וגידים. הפגישה בין תל אביב לירוחם נשארה פנטזיה.

עכשיו כבר נודפים ממנה ניחוחות של התנשאות. מפלגת העבודה תרד אל העם? כדי להעמיד את העם על טעותו?

גדעון לוי, אכזבת חיי, כתב השבוע, בטון שהוא חשב להקנטה נועזת של כל הרגישויות הליברליות, כי צריך להחליף את העם. אכן, מר לוי הפך לפארסה מהלכת על שתיים בשאילה הלא-מעניינת הזו של השורה המפורסמת מברטולד ברכט (ברכט כתב אותה בעקבות הדיכוי האלים של מרד הפועלים במזרח ברלין, ב-1953, בידי הצבא הסובייטי). צריך בהחלט להחליף משהו, אבל לא את העם – קצת קשה, מה לעשות – אלא אולי את המפלגה המנסה לרדת אליו.

מימין תיפָּתח

הכרה בסוף הדרך אינה הכרזת כשלון. איש לא יוכל לגזול ממפלגת העבודה את זכויותיה ההיסטוריות, חוץ ממשכתבי ההיסטוריה של העתיד. ההכרה בסוף הדרך רק תאפשר לה להתפזר בכבוד וללא שפיכות דמים.

האגף השמאלי שלה יהיה חופשי לחבור למרצ, כדי לייסד אופוזיציה מוּסרית ללא תקוות-שלטון. האגף האקטיביסטי שלה יהיה חופשי להצטרף לליכוד, ואולי לצקת קצת ליברליות אל תוכו. האגף המרכזי שלה יוכל לנסות להקים מפלגה חדשה, עם סמלים חדשים ועם אוצר-מלים חדש; או מוטב להניח למישהו אחר להקים את המפלגה הזו, ולהצטרף אליה, שלא על מנת להנהיג אותה, או לנהל אותה. בקיצור, תרומתה הגדולה ביותר של מפלגת העבודה לרווחת הארץ עשויה להיות הודעתה הסופית שהיא לא תישא עוד את פניה להגמוניה.

בעתיד הנראה לעין, המאבק על עיצוב מדינת ישראל יתנהל בתוך הימין, לטוב ולרע.

לְטִבעיוּת של מפלגת שלטון יש חסרונות ויש יתרונות. החסרונות קשורים בסכנה של התנוונות ושל התפנקות. היתרונות קשורים בסבירוּת הגוברת של פרגמטיוּת ושל ריאליוּת. אולי הליכוד, מפני שאין הוא צריך ללחום על חייו הפוליטיים, יוכל להרשות לעצמו להתמתן, להנמיך טון, ולהתאים את דרכו למציאוּת במקום להתאים את המציאות לדרכו.

כך או כך, יש ממשלה חדשה בישראל, וזה כשלעצמו מאורע חגיגי, חשוב וראוי לברכות. הדמוקרטיה הישראלית הלא-מושלמת עדיין לא-מושלמת. יהיה קשה להשתחרר מחוּמרת הדברים שנאמרו בה בשעות ההצבעה האחרונות. אבל היא מעניקה כיום ייצוג הוגן לכל אזרחיה. זה לא עניין מובן מאליו בשום מקום עלי אדמות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

15 תגובות בנושא “הו-הא מי זו באה? מפלגת השלטון הטבעית”

  1. נדמה לי שלא יהיה מדויק לאפיין מפלגה כ’מפלגת שלטון טבעית‘ רק על פי על פי גודלה המספרי, או על פי ההפרשים בינה לבין הדולקות אחריה.

    כך למשל, נראה לי ש’מפלגת שלטון טבעית‘, המוכנה לוותר על תיק האוצר למפלגה אחרת, מאבדת במידה רבה מן הטבעיות של שלטונה (לעניות דעתי, זו היתה הסיבה העיקרית לכך שנתניהו החליט להקדים את הבחירות).

    תיק האוצר, יותר מכל תיק אחר, הוא כלי משילוּת חיוני, שאין לוותר עליו – אם אתה רוצה באמת לנהל את המדינה. העובדה שהליכוד מסר את האוצר ללפיד איפשרה לאחרון להתחיל לבנות "יקום מקביל" בתוך הממשלה, ופגעה קשות ביכולת המשילות של נתניהו.

    אני מניח שאם נתניהו ימסור הפעם את האוצר לכחלון, הבעיה תחזור על עצמה (אם כי כחלון ליכודניק במהותו, והוא גם צנוע יותר בשאיפותיו האישיות).

    בכלל, נדמה לי שמה שקרה בבחירות הפעם מחייב זהירות בהסקת מסקנות לגבי מעמד המפלגות ויחסי-הכוח ביניהן לעתיד.

    הדומיננטיות של נתניהו במערכת הבחירות היא זו שהביאה, לדעתי, לתוצאות שהביאה. הרצוג פשוט לא היה שם כדי לתת לו פייט אמיתי.

    השאלה היא מה יהיה על הליכוד כ’מפלגת שלטון טבעית‘ בעידן שלאחר אחר נתניהו. נתניהו הוא כה דומיננטי עד שאני מתקשה לשלוף שמות של שרי ליכוד אחרים בממשלתו (אם להיתפס להגזמה קלה). על כל פנים אני לא רואה מנהיג טבעי בגלריה הנוכחית של שרי הליכוד, המסוגל להיכנס לנעליו של נתניהו, ולהנהיג את המפלגה כ’מפלגת שלטון טבעית‘.

    במלים אחרות, השאלה היא מה מקומו, אם בכלל, של מנהיג המפלגה בזמן נתון בעיצוב מעמדה של המפלגה כמפלגת שלטון טבעית.

    כך למשל, האין לומר שמפלגת קדימה נבנתה והלכה כמפלגת שלטון טבעית, עד שאולמרט נאלץ ללכת, מה שדירדר את מעמדה של המפלגה עד שנמחקה?

    ולענייננו, כשנתניהו יחליט ללכת (וכבר יש ספקולציות שזו הקדנציה האחרונה שלו) – האין חשש, שבהעדר יורש דומיננטי, הליכוד יאבד את מעמדו כ’מפלגת שלטון טבעית‘, ויחזור להיות "עוד מפלגה" שנאבקת על השלטון ככל המפלגות?

    1. שאלות טובות ומעניינות, יוסי.

      נקודה טובה במיוחד היא עניין הוויתור על תיק האוצר. בבריטניה יש כיום ממשלת קואליציה, והשמרנים לא ויתרו על שום כהונה מיניסטריאלית בכירה. לשלוט בלי משרד האוצר פירושו לא לשלוט. גם בגרמניה, הכהונה הבכירה ביותר שנמסרה לשותפת הקואליציונית הנוכחית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, היא משרד החוץ. השותפים, גם בבריטניה וגם בגרמניה, קיבלו תיק כלכלי, אבל משני.

      בהיסטוריה הפוליטית של ישראל נרשמו רק שלושה מקרים, שבהם שר האוצר לא היה ממפלגתו של ראש הממשלה: יצחק מודעי/משה נסים בממשלת הרוטציה של שמעון פרס (1986-1984); שמעון פרס במחצית הראשונה של ממשלת האחדות הלאומית של יצחק שמיר (1990-1988); ויאיר לפיד בממשלת נתניהו השלישית. (טכנית, גם יעקב נאמן, בממשלת נתניהו הראשונה, לא היה איש ליכוד, אבל הוא היה בלי ספק איש של נתניהו.)

      אני מקבל את דעתך שבהיעדר משרד האוצר, טענתה של מפלגה לטבעיות שלטונה נחלשת בהכרח. כוחו של ראש הממשלה המכהן נחלש בהכרח, מפני שמה זו ממשלה אם לא המנהלת של אוצר המדינה. בשיטה הבריטית, תוארו הרשמי המלא של ראש הממשלה כולל את First Lord of the Treasury. שר האוצר הוא Second Lord of the Treasury.

      בממשלתו השניה, נתניהו היה בעצם שר-אוצר-על, כאשר נושא כליו (המעורר בי מידה ניכרת של חוסר הערצה), יובל שטייניץ, היה שליחו במשרד. לפיד היה עונש אישי לנתניהו. אין זה כלל מן הנמנע שאתה צודק, והצורך להיפטר מלפיד הביא את נתניהו אל אקט של כמעט-מיקח-טעות בהקדמת הבחירות.

      אם אינני טועה, אולמרט העדיף את תיק האוצר על פני תיק הבטחון בממשלת קדימה, ב-2007. העדפותיו היו כמובן טראגיות, גם בשבילו, גם בשביל ממשלתו, גם בשביל המדינה, גם בשביל האישים שהגיעו אל המשרדים.

      מפא״י מעולם לא הציע לשותפיה את אחד משלושת התיקים הבכירים ביותר, אגב אפילו לא לשותפתה במערך הראשון (1965), מפלגת אחדות העבודה, שקיבלה את תיקי העבודה והתחבורה, אם כי שריה היו אלופים בדימוס וגיבורי מלחמה. שותפתה במערך השני, מפ״ם, הסתפקה בתיקי הבריאות והפיתוח.

      שותפיה הקואליציוניים קיבלו לכל היותר את תיקי הפנים (מפד״ל) והמסחר והתעשיה (הציונים הכלליים, 1951, גם כאשר קיבלו 20 מושבים בכנסת; גח״ל, 1969). מפא״י אפילו לא הציע את סגנות ראש הממשלה לבגין בממשלת הליכוד הלאומי (כך קראו לה, לפני שנולד הליכוד). מנהיג מפלגה עם עשרים-וששה מושבים היה שר בלי תיק. למזלו. עם תיק ביצועי הוא היה מתקשה להשתמט מאחריות למחדל.

      במציאות הישראלית אפשר לטעון, שוויתור על משרד הבטחון דרמטי לא פחות מוויתור על משרד האוצר. בן גוריון ואשכול החזיקו בתיק הזה בעצמם, ואשכול ויתר עליו לדיין בעצב רב, מפני שראה בו את מקור כוחו העיקרי. רבין חשב שנוכחותו של פרס במשרד הבטחון חיבלה בממשלתו, והוא כנראה צדק.

      שמיר, ב-1988, היה מוכן למסור גם אוצר וגם בטחון לידי מפלגת העבודה, אבל מעניין שבעיניו האוצר היה חשוב פחות מתיק החוץ. העבודה הוזמנה לבחור אז בין בטחון ובין חוץ, לא שניהם ביחד, אבל בטחון ואוצר נמסרו לה ללא ניד עפעף. זה כמעט מצחיק, מפני שמה זו בעצם ממשלה בישראל חוץ מאשר בטחון ואוצר.

      בקיצור, אתה אומר דברי טעם, והם דווקא מתחברים אל תחזיתי ”הלא-נועזת“, שבשנים הבאות יגבר הלחץ בליכוד לקַבֵּעַ את שלטונו וּלחזק אותו באמצעות שינוי שיטת הבחירות. אין לי שום ידיעה קונקרטית, אבל זה מה שהייתי מייעץ לליכוד לעשות. שינוי השיטה היה מקרב אותו לרוב מוחלט בכנסת, וממילא תיקי הבטחון והאוצר היו נשארים בידיו.

      האם הליכוד יוכל להיות ’מפלגת שלטון טבעית‘ בלי נתניהו? בוודאי. הוא התחיל להישמע ולהיראות כמפלגה כזאת עוד בשנות ה-80. אלוהים אדירים, הוא הצליח להיחלץ מתבוסה ב-1984, לאחר שדירדר את כלכלת ישראל אל תהום עמוקה (”העשור האבוד“), והתחלק בראשות הממשלה עם העבודה. קצת קשה לייחס את הצלחותיו לאישיותו הדומיננטית של יצחק שמיר או לכריזמה שלו.

      אני מתפעל מהצלחתו של הליכוד להישאר בשלטון, ולהתחזק, בהנהגת נתניהו. הוא היה אבן-ריחיים על צוואר מפלגתו. היא היתה מצליחה יותר בלעדיו, אני כמעט משוכנע בזה. אולי היא היתה צריכה להתנהל בהטעמת הצוות, במקום בהדגשת המנהיג.

      זה אגב מה שעשתה מפלגת העבודה אפילו תחת גולדה. לפני מלחמת יום הכיפורים היא הוצגה כמפלגה המונהגת על ידי ״כוורת״ של ששה, שחברו בה גולדה ודיין, יגאל אלון ופינחס ספיר, אבא אבן ויעקב חזן (ראה להלן).

      הכוורת של המערך ספטמבר 1973

      אני נוטה להאמין שכוורת תחליף את נתניהו, אולי משה כחלון במרכזה. אם הליכוד יחליף ראשים עוד לפני הבחירות הבאות, האיש העומד בראשו ייחשף, וייהנה מכוח הכהונה.

      אגב, ’מפלגת שלטון טבעית‘ אינה מפלגת שלטון נצחית או קבועה, והיא בהחלט עשויה להפסיד מפעם לפעם. אבל היא המכתיבה את הקצב הפוליטי והרעיוני. המפלגה הדמוקרטית בארה״ב הכתיבה את הקצב בין 1932 ל-1994, גם כאשר נשיא רפובליקאי ישב בבית הלבן (אולי מחוץ לשנים 1983-1981, עם רייגן בבית הלבן ועם שליטה דה-פאקטו בקונגרס). עכשיו, הרפובליקאים הם המכתיבים את הקצב, אף כי דמוקרט יושב בבית הלבן.

      כיוצא בזה גם השמרנים בבריטניה (לפחות עד מלחמת העולם השניה), הסוציאליסטים בשוודיה, הליברלים בקנדה (במשך מאה שנה, עד אמצע העשור הקודם), גם כאשר לא היו בשלטון.

      1. תודה על הרבה אינפורמציה מעניינת.

        לעניין כחלון, חוששני שהאיש לא מתאים (עדיין?) לכהונה הרמה (אני רואה שכבר פירסמת פוסט בעניין כחלון – לא השגחתי בו כשפורסם).
        כחלון הוא איש מאד נחמד, אבל חף ממידה מינימלית של killing instinct הנחוץ לדעתי לתפקיד ראש הממשלה.
        נראה לי גם, שהוא לא ניחן במידה מספקת של אגו שיאחז בציציות ראשו וימשוך אותו מעלה אל הגובה הזה.
        ככל שהצלחתי לעקוב אחריו, נדמה לי שגם הוא עצמו מכיר במגבלותיו ולא משתגע על התפקיד (פעם אחת לפחות ראיתי ששאלו אותו בעניין והוא כאילו נסוג בחיוך נבוך כמו רצה לומר: התפקיד גדול עליי).

      1. השאלה היתה רצינית, כי חשוב לי לדעת עם השתמשת בשם ירוחם בגלל מה שקרה בה, או כסמל לעיירת פיתוח נדחת ומסכנה. כי ירוחם שמאז מצנע היא לטעמי *ה*סיפור של פוטנציאל השינוי של עיירות הפיתוח. בשתי מילים: מיכאל ביטון.

        1. ובכן, אני השתמשתי בירוחם רק מפני שהליצן עלי-טוויטר מרח כרזה לועגת, ״הו-הא מי זה בא, ראש מועצת ירוחם הבא״ על רקע דיוקנו של הרצוג. אבל עלייתו של מיכאל ביטון צריכה להיות מקור השראה. גם כתבתי בתגובה קודמת, אם תואיל לעיין, שאולי מוטב להחליף את הרצוג ואת ביטון זה בזה, הראשון לירוחם והשני להנהגת מפלגה פוליטית חדשה, שתהיה קשורה אסוציאטיבית במפלגת העבודה, אבל תתקלף מכל שכבותיה ובייחוד מן הדמוגרפיה שלה.

          אשמח אם תוסיף לידיעותיי על ביטון, על מעשיו ועל תכניותיו.

          מפני הקוריוז אני מפנה אותך אל רשימה שכתבתי כאן לפני שש שנים ויותר, בהשפעת עלייתו של ברק אובמה. קראתי לה ״ברק פחימה לשלטון״, והזמנתי את פחימה המטאפורי, חבר מועצת שלומי, להנהיג ישראל חדשה. אם צריך להחליף פחימה בביטון וברק במיכאל, אדרבא.

  2. אני חושב שחלק ניכר מהצלחת הליכוד יש לייחס למצב המדיני, לא פחות מאשר לשינויים דמוגרפיים.

    לחלק גדול מהציבור – מכל מוצא, מיקום ומעמד – אבדה תקווה להשיג הסכם שלום בטווח הנראה לעין, בעקבות האינתיפאדה השנייה, וכשלונותיהם של ברק ואולמרט להשיג הסכם, או לפחות לחלץ הצעה נגדית ריאלית להסכם.

    השתלטות חמאס על עזה והשלכותיה, לאחר ההתנתקות, הפחיתה את התיאבון לצעדי נסיגה חד-צדדיים נוסח תוכנית ההתכנסות שהציע אולמרט. גם המשך המתיחות עם חיזבאללה לאחר הנסיגה מלבנון לא תרם.

    נסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה היתה (אמנם לא במוצהר) חלק ממצע העבודה מאז ברק לפחות, וכעת נראה שירדה זמנית מהפרק, כל עוד אין שלטון יציב בסוריה.

    עוד עניין אחד: נקודת חוזק של הליכוד היא התהליך הדמוקרטי הפנימי במפלגה, על כל פגמיו. נראה שבמבט מקרוב התהליך זה נראה מכוער למדי, אבל לאורך זמן הוא אפקטיבי. בבחירות האחרונות הצליח הליכוד להתגבר על הסכנה של השתלטות מבפנים ע"י משה פייגלין ואנשיו, והוא מצליח הרבה יותר מהעבודה לחבור למגזרים שונים בציבור – אם כי את זה אולי קל יותר לעשות מעמדת שלטון. יש בליכוד, למשל, פעילים חרדים.

    הפריפריה כבודה במקומה מונח, אבל עיקר המשקל הדמוגרפי נמצא בערים הגדולות ובמרכז. דימונה ושדרות, שבכיסו של הליכוד, שוות בגודלן ביחד לגבעתיים הקטנה שבה השמאל מנצח בגדול.

  3. כפי שבארה"ב מי שבעצם קובע את התוצאות אלו אוהיו, מיזורי ושאר מדינות שאינן רפובליקניות-מושבעות או דמוקרטיות-מושבעות, בארץ מי שקובע הן רחובות ואשדוד, נתניה, חדרה ודומות להן, עם גודל מספיק ועוצמה מספיקה ליצור שינוי. כרגע, הליכוד שולט בהן ביד רמה. נראה שאין סיכוי למפלגת העבודה שם, לא כל שכן בערי הפיתוח. ייתכן שרק מועמד כמו לפיד (על כל מגרעותיו, וגילוי נאות – לא הצבעתי עבורו מעולם) יכול ללכד סביבו חלקים מ"העבודה", מכחלון, מהליכוד ואפילו מהציונות הדתית. לא מדובר במפלגת העבודה שמספחת אליה "נלווים" (כמו "ישראל אחת" או "המחנה הציוני") אלא העבודה היא ה"נלווה".

    1. אני לא חושב שזה נכון להשליך משיטת הבחירות האמריקאית, בה רוב של קול אחד מקנה למועמד את כלל האלקטורים מהמדינה, עם השיטה הישראלית שהקולות בה שווים לחלוטין (אם מי שהצבעת עבורו עבר את אחוז החסימה). לצורך העניין, מפלגה שתנסה למקסם את בוחריה במעוז שהוא עיר גדולה מאוד (העבודה בחיפה, יש עתיד בתל אביב) תזכה לדיווידנדים נאים לא פחות מאשר ניסיון ליצור נצחון חסר-משמעות בעיר "נדנדתית" כנתניה.

  4. יואב שלום ואנא אל תחכה שוב כשנה בטרם תחייה את הבלוג שלך -:)

    בארבעים השנה שחלפו מאז 1977 מפלגת העבודה זכתה בנצחונות רק כל אימת שעמד בראשה גנרל, או בעצם רמטכ"ל לשעבר (רבין ב- 1992 וברק ב- 1999) .

    זו לדעתי נקודת המפתח בהבנת סיכוייה העתידים לשוב אל השלטון מנהיגים בעלי אג'נדה חברתית כלכלית אזרחית גרידא לא יצליחו לדעתי להפוך עצמם לשחקנים של ממש.

    אולי אני טועה, אבל זכורני שרב אלוף אשכנזי של טרום פרשת הרפז סומן כתקווה הגדולה של העבודה לשוב לשלטון . אני די משוכנע שקרב בין גנרל לשעבר (עדיף רמטכ"ל) מול נתניהו היה מקשה מאד על נתניהו.

    יחד עם זאת חשוב להיזכר בדוגמאות אחרות גם כן , לדוגמא עמי איילון (ראש שב"כ , מפקד חיל הים , מפקד השייטת , בעל עיטור הגבורה ) שבזירה הפוליטית החוויר מאוד מאוד.

    1. הרקורד, עמית, אינו חד-משמעי. בהנהגת עמירם מצנע, אלוף לשעבר, מפלגת העבודה קיבלה 19 מושבים בכנסת לעומת 38 לליכוד בהנהגת שרון.

      תת אלוף לשעבר, בנימין בן אליעזר, לא הוליך אותה להשגים גדולים.

      עוד לפני כן, הרבה לפני כן, שורה של קצינים בדימוס לא עשו חיל. אני נזכר באהרן יריב, למשל, ראש אמ״ן המבריק; עוד קודם, חיים בר-לב; ועוד קודם, עוזי נרקיס.

      אני חושב ששום איש צבא לשעבר, אפילו איש צבא ממוצא מזרחי, לא יוכל להפיח רוח חיים באפה של המפלגה. ריחה הובאש במידה כזאת שגם השתלות לא ייַשרו את קמטיה.

      אבלך אני מסכים עם מה שמשתמע מהערתך, זאת אומרת שמפלגת העבודה העמידה בראשה הפעם לא-מנצח מושבע. זיווגו עם ציפי לבני רק הטעים את המרחק בין המפלגה ובין הבוחרים שאליהם ניסתה להגיע. אני כשלעצמי הייתי מצביע גם בעד הרצוג, גם בעד לבני. נוחה דעתי מהם, ממתינותם, משיעורי הריאליות שלהם. אבל טעמי כמובן אינו מעלה ואינו מוריד.

      תודה על התעניינותך.

  5. אם כבר מצנע וביטון . מזמינה את כולכם – כדי שתחייכו גם אתם ואופטימיות גדולה תיפול גם עליכם – לקרוא ראיון (שאני כתבתי) עם מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם. גלובס – ערב החג האחרון.

השאר תגובה