״הברית הקיוּמית״. השגריר היוצא של ישראל בדלהי מסביר לנו מה אנחנו מחמיצים כאשר אנחנו מוותרים על החדשות האחרונות מהודו

הבחירות ההיסטוריות בהודו, שהדהימו את כל רואיהן, מספקות הזדמנות לאלון אושפיז, שגרירה היוצא של ישראל בדלהי, להרהר ב-22 שנות קשרים דיפלומטיים וּבשלוש שנות כהונתו. הוא נפעם — ואופטימי. ”דברים גדולים“ כבר קרו בתחומי צבא, בטחון פנים, חקלאות, מדע ותיירות, אבל הוא מצפה לפריצות דרך דרמטיות נוספות. הסכם סחר חופשי ממשמש ובא. הוא גם מזהיר אנשי עסקים ישראליים: לאט לאט לכם, אין ”כסף קל“, ואין טעם לבוא לבד

השגריר היוצא של ישראל בהודו, אלון אושפיז, נראה כאן בין עלי המלפפונים, בחממה במרכז המצוּינוּת החקלאי שהקימה ישראל בקרנאל, מדינת האריאנה, לא הרחק מדלהי. מרכזי-המצוינות מתרבים לאִטם על פני שורה של מדינות הודיות, ועושים גדולות לטובת המוניטין של ישראל (צילום: יואב קרני)

בין חשיבותה האובייקטיבית של הודו וּבין עניין אינסטינקטיבי בפוליטיקה שלה מפריד יותר מאוקיאנוס הודי אחד. ישראלים אינם עוקבים אחריה באותה מידת עניין שלה היא ראויה. היא רחוקה מן הדעת, היא מסובכת במידה יוצאת דופן, היא ממעטת לעורר אסוציאציות, אין בה ”קול יהודי“, את שמותיה קשה להגות.

לפעמים צריך לחפש תירוצים כדי לכתוב עליה. לפעמים צריך להתחנן לתשׂוּמת לבו של הקורא (או של העורך). אבל לפחות עכשיו הכתיבה על הודו פטורה מהתנצלויות.

זה השבוע שבו נודע לה ולעולם החיצון, שהיא, ”הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם“ (814 מיליון בעלי זכות בחירה), הפכה את סִדרי הבריאה הפוליטיים. הבחירות הכלליות העצומות שלה הטביעו את מפלגת השלטון בנחשול של זעף ושל סלידה. היא לא הגיעה אפילו למינימום של עשירית המושבים בפרלמנט החדש, תנאי ולא יעבור למעמד של אופוזיציה רשמית.

מן הבניין המבוצר והמשופץ של שגרירות ישראל בדרום דלהי, מתבונן שגריר ישראל בהודו, אלון אושפיז. המֶגַה-מהפך של הודו, שגימד ענקים, מחק ננסים והגביה ממוצעים, התחולל בימי כהונתו האחרונים. הוא לא היה המופתע היחיד. רק אופטימיסטים חסרי תקנה שבין אנשי האופוזיציה העזו לקוות לרוב מוחלט בפרלמנט. אפילו סקרי היציאה מן הקלפיות התקשו להבחין בממדי השינוי.

בִּן לילה התערערו הנחות יסוד, אומר מר אושפיז, ”דברים שהאמננו בהם שנים, כמו זה שבהודו יתכנו רק ממשלות קואליציה, או שההודים מצביעים על פי שייכותם לקאסטה(=כת)“.

”הרעב ההודי להצלחה“

השגריר הששי של ישראל בהודו הסב השבוע לשיחה בלשכתו, ימים אחדים לפני שהוא משלים שלוש שנים וחוזר הביתה, להתייצב בראש המערך המדיני של משרד החוץ. הקריירה בת 22 השנה שלו, הוא אומר, התחילה בדיוק כאשר ישראל והודו כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, בינואר 1992.

”מה שבולט מאוד בעיניי, בולט לכל אורך כהונתי, משהו שתוצאות הבחירות מבטאות באופן חזק מאוד, זה הרעב ההודי להצלחה ולהתקדמות בהמון מישורים, אבל קודם כול להתקדמות כלכלית. הבחירות מבטאות את הרצון לתרגם את הפיתוח הכלכלי לרמת הפרט.

”הציפיה הטבעית היתה לשינויים הדרגתיים. אבל המספרים האלה אינם מבטאים הדרגתיות. יש הבדל בין התקדמות של צעד אחר צעד וּבין קפיצה גדולה. וזה מרשים מאוד“.

הוא נע באי-נוחות על כורסתו כאשר הוא נשאל על התסכול, שהניב את המהפך; על התחושה שהודו נתקעה בצוואר בקבוק של פיתוח כלכלי, וּמתקשה להיחלץ ממנו. הוא חוזר וּמעדיף לייחס את התוצאות ל“רעב להצלחה ולהתקדמות, החותך את החברה ההודית. זה מתחיל באדם שמוכר לך סאמוֹסה בשולי הדרך מדלהי לצ‘אנדיגאר [עיר הבירה המשותפת של שתי מדינות בצפון-הודו], וזה נגמר ביושב ראש מועצת המנהלים של חברה גדולה מאוד במומבאי. ה DNA הוא אותו ה DNA. אחד רוצה להוסיף ולהתקדם, אחד רוצה לעשות את הקפיצה הגדולה.

”לא החמצנו את עצם הרעב הזה, אבל יש הבדל בין זיהוי התופעה וּבין מתן ערך מספרי. תוצאות הבחירות סיפקו את הערך. הן לקחו את מכשיר המדידה הזה, וקרעו את הסקאלה. יש ביטוי ’תזוזת המחט‘. כאן המחט רעדה״.

אלון אושפיז הגיע לדלהי כאשר הרוח התחילה לצאת ממִפרשׂיה של כלכלת הודו. הרפורמות הכלכליות, שפתחו חלק משעריה בפני העולם החיצון, התחוללו בדיוק בזמן שישראל פתחה את שגרירותה בדלהי, בתחילת שנות ה-90.

לפני הרפורמות הודו צמחה בשיעורים של שניים עד שלושה אחוזים בשנה, צמיחה ייחודית בחִוורונה, לעומת מזרח אסיה למשל.

הרפורמות המוגבלות הניבו דילוגים שנתִיִים מהירים, שהזכירו את אלה של ׳הנמרים׳ במזרח אסיה, ועוררו ציפיות שהודו תתפוס מקום סמוך מאוד לסין.

ממשלה של מפלגת הקונגרס התחילה את הרפורמות, לפני 20 שנה ויותר, ללא חמדה. הן לא התיישבו עם אופיה ועם נטיותיה. היא בילתה אחר כך שמונה שנים באופוזיציה. כשחזרה לשלטון, לפני עשר שנים, היא המשיכה אותן.

”בחמש השנים הראשונות של הממשלה היוצאת“, מזכיר מר אושפיז, ”היו שיעורי צמיחה מדהימים, 8% ויותר בשנה. בחמש השנים האחרונות הם ירדו בערך ל-5%. זה הבדל משמעותי. 8% בשנה הוא השיעור שכלכלנים חושבים להכרחי כדי לספק תעסוקה וּצרכים בסיסיים“.

גם כך, הוא מטעים, ”העוצמות הבסיסיות של הודו לא נשחקו ולא נסדקו“, אפילו בזמן של נסיגה כללית. ”יש המון אוכלוסיה צעירה, רעבה להצלחה, דוברת אנגלית וגם מאוד מוכשרת, עם שוק פנימי מאוד מאוד גדול, עם תהליכים של עיור המעלים את רמת את המחיה ומגבירים את התיאבון כל מיני דברים“.

”צמיחה, צמיחה, צמיחה“ היתה המאנטרה של מועמד האופוזיציה לראשות הממשלה. נרנדרה מודי, העומד להישבע אמונים בתחילת השבוע הבא, ביסס את מסע הבחירות שלו על המוניטין שיצאו לו כמנהל יעיל של כלכלת גוּג׳ראט, מדינה בצפון מערב הודו, שהוא עמד שלוש-עשרה שנה בראש ממשלתה.

השגריר אושפיז קד למאיירה  קומאר, יושבת ראש ה׳לוק סבהא׳, בית הנבחרים של הודו. גב׳ קומאר כבר אינה יושבת-ראש. מפלגתה הובסה בבחירות, והיא עצמה אפילו לא הצליחה לחזור ולהיבחר במחוז הבחירה שלה

השגריר אושפיז קד למאיירה קוּמאר, יושבת ראש ה׳לוק סבהא׳, בית הנבחרים של הודו. גב׳ קומאר כבר אינה יושבת-ראש. מפלגתה הובסה בבחירות, והיא עצמה אפילו לא הצליחה לחזור ולהיבחר במחוז הבחירה שלה (צילום: שגרירות ישראל בדלהי)

השגריר אושפיז אצל קרישנה אדוואני, הפטריארך של BJP, מפלגת השלטון החדשה בהודו. אדוואני קיווה להיות ראש הממשלה, אבל הובס ב-2009. הוא שימש סגן ראש ממשלה ושר פנים בממשלה הקודמת של הימין, לפני עשר שנים ויותר. הוא ידיד רב-שנים של ישראל. הוא כנראה יהיה היושב ראש החדש של בית הנבחרים (צילום: שגרירות ישראל בדלהי)

השגריר אושפיז אצל קרישנה אדוואני, הפטריארך של BJP, מפלגת השלטון החדשה בהודו. אדוואני קיווה להיות ראש הממשלה, אבל הובס ב-2009. הוא שימש סגן ראש ממשלה ושר פנים בממשלה הקודמת של הימין, לפני עשר שנים ויותר. הוא ידיד רב-שנים של ישראל. הוא כנראה יהיה היושב ראש החדש של בית הנבחרים (צילום: שגרירות ישראל בדלהי)

”הפוטנציאל הוא אין סופי“

חוץ מן ההתפעמות המוּבנת והסקרנות האינטלקטואלית, מדוע הבחירות האלה צריכות לעניין ישראלים? שואל העתונאי, המתקשה לעניין ישראלים.

מפני שהודו צריכה לעניין, משיב השגריר, לפני שהוא מודיע כי אין בדעתו לבקר את התקשורת הישראלית על מיעוט העניין שלה בהודו.

יחסי ישראל-הודו, הוא אומר, ”יוצאים דופן בחשיבותם. ב-22 השנה האחרונות הגענו אל מקומות עוצרי נשימה… אנחנו מתקדמים ללא הרף, בסחר, בבטחון, בבטחון-פנים, במים, במחקר-וּפיתוח, בחקלאות. יש משהו מיוחד ביחסים האלה. בדרך כלל יחסים בין מדינות מתחילים בדברים הקטנים, וּגדלים בהדרגה. לא כאן, ביחסים עם הודו; את הדברים המורכבים ביותר עשינו בהתחלה, ועכשיו אנחנו שבים על עקבותינו, ועושים דברים טריוויאליים יותר“.

הוא רומז כמובן ליחסים הבטחוניים. עתון הודי, ’איקונומיק טיימס‘, כתב ב-2012, כי ”הודו היא הלָקוחה הגדולה ביותר של תעשיית הנשק הישראלית“, וּבעשור הקודם היא קנתה ציוד צבאי מישראל בערך כולל של עשרה מיליארד דולר.

״דויד מחמש את גוליית״. העתון הפיננסי ההודי ׳איקונומיק טיימס׳ הקדשי את עמוד השער של המגזין השבועי שלו למכירות נשק ישראליות בהודו, שאת הקפן הוא העמיד על עשרה מיליארד דולר (עשרים-ושלושה בספטמבר 2013)

״דויד מחמש את גוליית״. העתון הפיננסי ההודי ׳איקונומיק טיימס׳ הקדיש את עמוד השער של המגזין השבועי שלו למכירות נשק ישראליות בהודו, שאת הקפן הוא העמיד על עשרה מיליארד דולר (עשרים-ושלושה בספטמבר 2013)

”לשון המעטה תהיה להגיד על מערכת היחסים הצבאית שהיא חשובה מאוד“, אומר-לא-אומר השגריר. מחלציה יצא ההסכם לשיתוף פעולה בענייני בטחון פנים, אשר נחתם בדלהי בדיוק לפני שלושה חודשים.

”הפוטנציאל אין סופי“, הוא אומר על ההסכם הזה, שפסח על העמודים הראשונים של עתוני ישראל. ”תסתכל על גבולות הודו. הם משתרעים על פני אלפי קילומטרים. משמר הגבול ההודי שייך למשרד הפנים, שהוא המקביל ההודי של המשרד לבטחון פנים בארץ. המשרד ההודי מפעיל מיליון איש ויותר, עם שש רשויות פדרליות, העוסקות גם בשיטור, גם בלוחמה בטירור“.

שנתיים וחצי נמשך המשא-ומתן על ההסכם, בין דיפלומטים לביורוקרטים. היתה נחוצה התערבות מיניסטריאלית משני הצדדים כדי להביא אותו לסיום מוצלח. השגריר מעניק את האשראי לשר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ‘, שביקר בדלהי, ולשר הפנים ההודי בזמן ההוא, צ׳ידאמבאראם, ידיד מובהק של ישראל בממשלה המוּבסת.

השגרירי אושפיז ושני הפקידים הבכירים ביותר של משרד הפנים ההודי לאחר שחתמו על ההסכמים לשיתוף-פעולה בבטחון פנים, ינואר 2014

השגרירי אושפיז ושני הפקידים הבכירים ביותר של משרד הפנים ההודי לאחר שחתמו על ההסכמים לשיתוף-פעולה בבטחון פנים, ינואר 2014

”אנחנו מגלישים“

ישראל והודו: סיפור אהבה

השגריר אושפיז: ״מדוּבּר בשתי חברות שהן דעתניות, שתי החברות הדעתניות ביותר שאני מכיר.

״כשאתה יושב בבית קפה במקום כלשהו בישראל, או במקום כלשהו בהודו, או בסאלון שבו יושבים שבעה פוליטיקאים מארבע מפלגות שונות, השיחה היא מאוד דעתנית, וַכחנית. אנשים מניחים על השולחן כל מה שיש להם להגיד, פחות או יותר. יש בזה גם יופי.

״כשאנחנו יושבים עם האליתה הכלכלית של הודו, הפעם הראשונה שאנחנו נכנסים לחדר היא לא הפעם הראשונה שיש להם אינטראקציה עם ישראל, כי הם עבדו [עם ישראלים] בקרן-המטבע הבין-לאומית, והם ישבו ביחד באוניברסיטת שיקאגו באיזה קורס לכלכלה, ולפעמים הפרופסור שלהם למתמטיקה בקיימברידג‘ הוא מישהו שהגיע מן האוניברסיטה העברית, או ממכון וייצמן או מן הטכניון.

״ויש עוד דבר אחד שהוא חשוב מאוד, וזה שיותר מאלפיים שנה יש פה קהילה יהודית, שפעם היתה קהילה גדולה מאוד, והיום היא מאוד קטנה, שחיה פה, בשלום, בבטחון ובדו-קיום כמעט מופלאים לדעתי. [היהודים] האלה עדיין [מוסיפים] לאהוב את הודו, וההודים [מוסיפים] לאהוב אותם ואת הקונצפט של קהילה יהודית שיושבת בקִרבם״.

שיתוף הפעולה הבטחוני של השנים הראשונות בנה אמון, יכולת, עניין הדדי, ואִפשר דברים אחרים.

”אחד ההשגים הגדולים ביותר שלנו שאנחנו מגלישים מתחום אחד או שניים להמון, המון תחומים. אין אח ורע באיזשהו מקום בעולם למה שאנחנו עושים כאן בחקלאות. הצלחנו לבנות עשרים מרכזי מצוינות לחקלאים בתוך שנתיים וחצי“.

הסכם סחר חופשי נידון זה זמן מה, הסיבוב הבא של השיחות עומד להיערך ביולי, והשגריר מאמין שהסכם ייחתם בקרוב. הוא עשוי להגדיל פי שלושה את הקף הסחר הלא-צבאי, העומד כיום על חמישה מיליארד דולר בשנה. השוק הענקי הזה מתחנן לתשומת לב, אם כי הוא מזַמן מכשולים ניכרים.

עצת השגריר לאנשי עסקים ישראליים, הלוטשים עין לעבר הודו: לא זה המקום לכסף קל, ׳קוויק באק׳. כאן צריך אורך-רוח, שלוש או חמש שנים, וצריך גם שותף הודי. לא בהכרח במֵיזם משותף, אבל סוג כלשהו של נוכחות. לבד קשה מאוד. כוויה כמעט מובטחת למנסים.

אגב, אורך רוח הוא מה שמר אושפיז מייעץ בכלל. את התקדמות היחסים עם הודו צריך לבחון ”בראיה של עשר שנים“.

הוא חוזה גדולות גם לתיירות הודית לישראל, העומדת כבר כיום על 40,000 בשנה, ”אבל צריך לעבוד על זה, הם לא יבואו בחינם“.

הוא גאה ביותר בשיתוף הפעולה במחקר-ופיתוח (מו“פ). הוא משתמש ב“לשון ההמעטה של העשור“, כאשר הוא אומר ש“כלכלת הודו רעבה לטכנולוגיה. האופן שבו ההודים תופסים את הטכנולוגיה הישראלית הוא נכס אסטרטגי. עלינו להיות מלאים תודה לכל מי שעוסקים במו“פ בישראל…

״היכולות הטכנולוגיות שלנו הן פנומנליות, וגם היכולות שלנו להתאים מחקר-ופיתוח לתנאי הודו. אתה לא יכול למכור אותו דבר בעמק הסיליקון ובהַידֶרַבַּד [העיר ההיסטורית המפורסמת, שהיתה למרכז משגשג של טכנולוגיה עלית]. לא יילך. אתה צריך קודם כול לבוא לפה, להסתכל על זה בטווח הארוך, להבין את היתרון שלך, ואז לאפיין אותו, לעשות מה שאנשים אחדים קוראים ׳סקיילינג-אפ׳, ואחרים ׳אינדיאניזציה׳. מה אנחנו עושים בחקלאות? אנחנו עושים אינדיאניזציה של עשרות שנים של מחקר-ופיתוח חקלאי ישראלי״.

הוא מתפאר בהסכמים החלוציים שישראל חתמה במחקר-ופיתוח עם מדינות אינדיבידואליות של הפדרציה ההודית, כמו קַרנַטַקַה (שבנגלור, ”עמק הסיליקון של הודו“, היא עיר בירתה), מַהַרַשטרַה (מוּמבאיי) וגוּג‘ראט, מדינתו של ראש הממשלה החדש מודי. ההודים מתעניינים במידה כזאת, שענק-הענקים של התעשיה ההודית, תאגיד Tata, השקיע 20 מיליון דולר במעבדות המחקר של אוניברסיטת תל אביב.

”הקול המוסלמי“?

ישראל עתה זה פתחה את הקונסוליה השניה שלה בהודו, בבנגלור, ועוד מעט גם יהיה לה שם ”בניין לתפארת“. הקונסוליה במומבאי קדמה אפילו לשגרירות. גם כך, לא קל לכסות יבשת של 29 מדינות. ישראל מחזיקה שגרירויות שלמות בארצות שאוכלוסייתן קטנה בהרבה מרוב המדינות האלה.

השגריר אומר, שהוא הגיע במהלך כהונתו לחצי המדינות. אין טעם לבקר בכולן, כי ”זה יהיה ההיפך מהתמקדוּת“.

למרבה העניין אחת המדינות שהוא פסח עליהן היא גם הגדולה ביותר, אוּטאר פּראדֶש, עם 200 מיליון בני אדם, בערך כמו ברזיל. זו לא היתה פסיחה מקרית. מפלגת השלטון במדינה, שהיא מפלגה אזורית, מסתמכת על הרבה קולות מוסלמיים. היא העדיפה שלא להניף דגל ישראלי בעיר בירתה לאקנאו, אם כי דיפלומטים ישראליים הגיעו אליה במרוצת השנים.

אגב, המפלגה הזו נחלה תבוסה איומה בבחירות של החודש שעבר. מספר ציריה בפרלמנט בדלהי פחת מ-23 לחמישה. הרבה מן המוסלמים פנו לה עורף, בין השאר מפני שתחת שלטונה התרחש טבח של עשרות מוסלמים בשנה שעברה, במקום הנראה מוּזַפנַגַר. הימין, אשר ניצח בזירה הארצית, גרף 73 מ–80 מושבי המדינה בבית הנבחרים הפדרלי.

נראה שעכבות מסוג דומה מנעו ביקורים של רמי-דרג ישראליים בדלהי בעשר השנים האחרונות. שר חוץ ישראלי לא נראה כאן מאז 2007, וראש ממשלה — מאז 2003, בימי שלטונו של הימין. זה לא מצב סביר ביחסים בין מדינות ידידות, וזה סביר עוד פחות בהתחשב בהקף היחסים.

שר החוץ של הודו הגיע לישראל ב-2012, במידה רבה בהתעקשותה של ישראל. הביקור עלה יפה, ״אלפי מלים נכתבו בעתוני הודו״, אומר השגריר, ״והמוטו היה מאוד פשוט, אם אפשר לתמצת את זה בשני משפטים: מצוין; למה זה קורה רק עכשיו. היינו צריכים לעשות את כל הדברים האלה [זה כבר], בצורה יותר אינטנסיבית. ואני חושב שזה מבטא את ההכרה בשני  הצדדים. אין שום דבר שהוא חד-סטרי״. אבל ההודים לא גמלו בהזמנה לשר החוץ של ישראל.

מר אושפיז כמובן נמנע מלאשר את הקשר בין הפרופיל הנמוך וּבין תלותה המסוימת של מפלגת השלטון המוּבסת, מפלגת הקונגרס, ב“קול המוסלמי“. הוא יוצא מגדרו להטעים את ההסכמה הרחבה בהודו על היחסים עם ישראל. סוף סוף, הם נקשרו תחת שלטונה של מפלגת הקונגרס, והם התרחבו לממדיהם הנוכחיים תחת שלטונה. אבל הוא אומר בחיוך קטן, כי הוא סמוך ובטוח שמחליפו ”יצליח יותר ממני“ בארגון ביקורים.

במקומם עומדים כשרונותיו של השגריר הבא, דני כרמון, מן הדיפלומטים המנוסים ביותר של ישראל, אבל הצלחתו החזויה ״בארגון ביקורים״ תהיה בעיקר תוצאה של חילופי הממשלות בדלהי. נרנדרה מודי בא מתנועה עם רקע פרו-ישראלי בן עשרות שנים. השגריר אושפיז, שביקר אצלו בשנה שעברה, מצא אצלו ”יותר מסתם ידידות פראקטית לישראל“.

השגריר אלון אושפיז אצל נרנדרה מודי, 30 בינואר 2013. הצילומים מופיעים באתר הרשת של מודי, שאולי לא יוסיף להתקיים בצורתו הנוכחית לאחר שיושבע לראש ממשלת הודו בשבוע הבא

השגריר אלון אושפיז אצל נרנדרה מודי, 30 בינואר 2013. הצילומים מופיעים באתר הרשת של מודי, שאולי לא יוסיף להתקיים בצורתו הנוכחית לאחר שיושבע לראש ממשלת הודו בשבוע הבא

”ייעשה צדק“

על היחסים האלה מוסיפה להעיב עננת פברואר2012: נסיון ההתנקשות בחייה של דיפלומטית ישראלית, טל יהושע-קורן, ”ארבע דקות נסיעה ממעון ראשי הממשלה“. הסוכנים האיראניים שהוציאו את ההתנקשות לפועל נמלטו מהודו, וכנראה נמצאים באיראן. משתף הפעולה ההודי שלהם עדיין לא הועמד למשפט. למען האמת, הוא חופשי לחלוטין, ואפילו עורך עתון בלשון מקומית. שר החוץ של הודו הבטיח זה לא כבר ”שייעשה צדק“. השר כבר אינו שר, אפילו אינו חבר פרלמנט, ונראה איזה צדק יעשה יורשו.

השאלה האחרונה לשגריר היוצא: האם ישראל והודו יכולות להיחשב לבעלות ברית אסטרטגיות?

”אני חושב שהשותפות בינינו היא שותפות קיומית. לא בגלל שנפסיק להתקיים בלעדיה, אלא בגלל שמה שאנחנו עושים ביחד משפיע בצורה יוצאת דופן על חיי היום-יום של ישראלים — ושל הודים. פה אין לי ספק, יש תמורה לאגרה, משלם המסים הישראלי מקבל את מה שהוא משלם עבורו״.

 

נקודה זעירה על מכ״ם התקשורת

alon_ushpizבהתחשב בנפח המונומנטלי של היחסים, מדוע הודו נמצאת יחסית נמוך על המכ“ם הציבורי הישראלי?

אלון אושפיז: יש מדי שנה בהודו יותר מ-40,000 ישראלים הבאים לבקר. זו תופעה שנמשכת כמה שנים. בתוך עשור אנחנו נגיע למצב שבו בכל בית בישראל יהיה לפחות אדם אחד שבילה יותר משבועיים-שלושה בהודו. אם זה נמוך על המכ״ם של העניין הציבורי, אני חי עם זה לא רע. יש המון פקידוּת בכירה ונבחרי ציבור, המגלים עניין אקטיבי בהודו.אני קורא את הבלוג שלך, שנופל אל תוך העולם של התקשורת הישראלית, וגם שם זה מופיע.

הודו לא נמצאת במקום טוב בתקשורת הישראלית.

קטונתי מלהביע דעתי על התקשורת הישראלית. יש באוניברסיטת חיפה חוג להודו, שהוא חוג מאוד אקטיבי. יש חוג להודו הרבה שנים באוניברסיטה העברית. יש הודים הנוסעים ללמוד בישראל, וישראלים הנוסעים ללמוד בהודו. בעיניי, אדם הבא לישראל מבנגלור ללמוד עברית, או ישראלי, הבא ללמד פילוסופיה הודית ברִישִיקֶש הוא חשוב לא פחות משבעה דוקטורנטים, הנוסעים לעשות פוסט-דוקטורט במכון וייצמן או בטכניון. אם התקשורת הישראלית רוצה לסקר את זה, או לא רוצה לסקר את זה, זה לא ענייני.

האם אתה יודע כמה פעמים הודו נידונה בכנסת?

אין לי מושג.

האם הוזמנת פעם לוועדת החוץ והבטחון לדבר על הודו?

אני בשנים האחרונות נמצא בדלהי.

אתה נוסע לארץ מדי פעם בפעם.

שוב, אענה על זה בצורה הכי כֵּנה והכי ראויה. לא נתקלתי בבעיית נגישוּת ביני, כשגריר ישראל בהודו, וּבין אף נבחר ציבור ישראלי אחד, כולל יושב ראש הכנסת, כולל יושבי ראש של חוץ ובטחון, כולל שרים. כל פעם שעלה נושא, כל פעם שהנציגויות של ישראל בהודו נזקקו לסיוע, לתמיכה של נבחרי הציבור, וחייבים להודות הרבה פעמים ביוזמת נבחרי הציבור, זכינו ליחס ראוי מאוד והוגן מאוד, עם ראיה נכונה של המקום שהנציגויות האלה תופסות במערך האינטרסים הישראליים.

איפה היית ממקם את יחסי ישראל הודו בטבלת היחסים של ישראל בעולם?

אני רוצה להתרחק מן השאלה הזו. זה דבר שאם אצמיד לו ערך מספרי, זו תהיה טעות, ואני אצור משהו מעוּות. אני כן אגיד לך במקום גבוה. האם זה במספר אחת, שלוש, או זה, לא לי להגיד. זה חד משמעי במקום גבוה מאוד.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 תגובות בנושא “״הברית הקיוּמית״. השגריר היוצא של ישראל בדלהי מסביר לנו מה אנחנו מחמיצים כאשר אנחנו מוותרים על החדשות האחרונות מהודו”

  1. שלום,יואב
    אתה מתפלא כי הודו כל כך רחוקה ממוקדי תשומת הלב של התקשורת הישראלית. השגריר היוצא התחמק בדיפלומטיות מן השאלה שלך – מדוע זה כך.

    אבל אני לא דיפלומט ואני אשאל: האם התקשורת שלנו מעניקה תשומת-לב לסין? ממש לא, אף כי זאת מעצמת על, והיא חשובה מאוד לענייננו.

    האם התקשורת שלנו מתרכזת לפחות בשכנינו? מה קורה אצל הנוצרים בלבנון? מה קורה אצל הדרוזים בסוריה? אני חושב שבמקום מאמרי-עומק, התקשורת שלנו מעדיפה לפשפש במצעיה של שרה נתניהו.

    אני קורא אקונומיסט, ניו-יורק טיימס, פייננשל טיימס וכו', ואני מתמלא קִנאה.

    פגשתי לא מזמן עיתונאי די ידוע מעיתון ׳הארץ׳, אשר החל להשוות בפאתוס בפניי את הוצאות הבית של שרה נתניהו לעומת עליזה אולמרט.

    אבל אפילו על יום עבודה של ביבי, מאמר עומק על תפקודו לא תוכל לקרוא. ואתה שואל, מה עם הודו.

  2. תודה יואב,

    כתיבה מרתקת מעניינת ועמוקה כרגיל.

    ותודה לבוריס שאמר בפשטות את מה שהיה צריך להיאמר.

  3. אני חושב שלבורות הישראלית לגבי הודו יש יתרון אחד עצום: היא מונעת מישראל לתחוב את אפה לענייניה הפנימיים של הודו – לו הודו היתה יותר מעניינת את הפוליטיקאים שלנו, זה ודאי מה שחלקם היו מנסים לעשות.

    יש תקדימים לכך: למשל תמיכתו המוצהרת של נתניהו ברומני בבחירות לנשיאות (ונתניהו נחשב משום מה ״מומחה״ לארצות הברית).

    חשוב להמשיך לטפח קשרים כלכלייים וגם צבאיים עם הודו – אבל התעניינות ציבורית משמעותית בזירה הפוליטית שם יכולה להזיק הרבה יותר ממה שהיא יכולה להועיל.

    1. דני, אתה ואֶרַסמוּס, הוא ״בשבח הכסילוּת״, אתה ״בשבח הבוּרוּת״…

      מה שאתה אומר, אגב, מעוגן במציאוּת ממשית מאוד. ב-1982, כאשר לישראל היתה רק קונסוליה זעירה בעיר שעדיין נקראה בומביי (=מומבאי של זמננו), הקונסול פתח את פיו, והתערב בענייניה הפנימיים של הודו באלגנטיות של פיל מקומי. יוסף חסין נתן ראיון לאיזה בטאון של הימין ההינדואי הלאומני, והזהיר בו מפני האיום הפנימי הנשקף להודו מצד המיעוט המוסלמי, שמנה אז, אם אינני טועה, 80 מיליון, חצי מספרו הנוכחי, ומפני השימוש שעושים בו הדיפלומטים הערביים.

      חמתה של ראש הממשלה אינדירה גאנדהי בערה בה להשחית, והיא גירשה את חסין מהודו. הוא באמת הכניס את ידיו אל תוך קן צרעות, והסב נזק כבד לישראל. מה חשבה אינדירה על ישראל בימים ההם מתברר מסיפור פגישה בינה ובין מנהיג יהודי מאוסטרליה באותה השנה (הסיפור, משום מה, אינו מזכיר את גירוש הקונסול, אבל מדבר על הקונסוליה ועל הלחץ הערבי הכבד על הודו לסגור אותה).

      מנחם בגין, אז ראש הממשלה, לימד עליו סניגוריה, והוא נשלח להיות שגריר ישראל בפינלנד. יש ארצות שבהן היו נותנים לו שעון זהב, ושולחים אותו לפנסיה.

      הימין הההינדואי הלאומני היה אז מגוחך בחוסר חשיבותו. מפלגת העם (BJP) עדיין לא נולדה, ובבחירות של 1984 היא עמדה לקבל רק שני מושבים בפרלמנט. זו המפלגה שקיבלה החודש 288 מושבים, והקימה השבוע את הממשלה החדשה. קולות המוסלמים התפצלו הפעם בין שורה של מפלגות, ובפרלמנט החדש יש פחות מוסלמים ממה שהיו באיזשהו פרלמנט הודי מאז הבחירות הראשונות, ב-1951.

      מי יגול עפר מעיניך, הקונסול חסין (רק לתפארת המליצה, מר חסין חי וקיים, ואני מאחל לו חיים ארוכים ומעוטי-דיפלומטיה). עכשיו היו בוודאי ממנים אותו שר מיוחד לענייני הודו בממשלת נתניהו, או בכל אופן מבקשים ממנו הדרכה בנבכי הפוליטיקה שלה.

      אגב, האיש היחיד שנשאר בקונסוליה לאחר גירוש חסין היה איש הבטחון הצעיר מאוד. לא היתה בררה אלא להאציל לו את סמכויות הקונסול, מפני שהודו סירבה להרשות את החלפת חסין. הוא היה אפוא הנציג הדיפלומטי של ישראל בתת היבשת. לא ייאמן. כיום, שגרירות ישראל בהודו היא הגדולה באסיה, גדולה אף מזו בסין, אני מניח שאולי השניה בגודלה בעולם, אבל אינני בטוח בזה.

      אז כן, אולי אתה צודק, אולי מרבה בורות מרבה שתיקה, ושתיקה יפה לשניים-שלושה חכמים ולהרבה מאוד טיפשים.

השאר תגובה