לדקור ישראלים במחט האפרטהייד

ג‘ון קרי אמר מה שג‘ימי קרטר אמר. איזו הסחת דעת מן העיקר. ישראל אינה דרום אפריקה, וחשוב מאוד שהיא תוסיף לרצות שלא להיות

הם השתמשו במלה הולנדית תמימת-מראה, ״בנפרד״. הם הנחילו לאוצר הגידופים העולמי את אחת המליםה איומות ביותר בו, ״אפרטהייד״. שני האבות המייסדים של הסדר האפריקנרי בן חצי המאה: ראש הממשלה דניאל מאלאן (1954-1948) משמאל, וראש הממשלה הנדריק פֶרווּרד (1966-1958) מימין, האבות המייסדים של האפרטהייד

הם השתמשו במלה הולנדית תמימה למראה, ׳בנפרד׳ — והנחילו את אחת המלים האיומות ביותר לאוצר הגידופים הבין לאומי, ׳אפרטהייד׳. שני האבות המייסדים של הסֵדר האפריקנרי בן חצי המאה: ראש הממשלה דניאל מאלאן (1954-1948) משמאל, וראש הממשלה הנדריק פֶרווּרד (1966-1958) מימין

בדרום אפריקה, באמצע המאה ה-20, האפריקנרים, צאצאים של מהגרים הולנדים וצרפתים מן המאה ה-17, שכנעו את עצמם שהם שליחי הציוויליזציה בארצות הפראים. הם מצאו הצדקה תיאולוגית לפרקטיקה, שהיתה קיימת הרבה קודם: אפליה גזעית. הם רק הרחיבו אותה, ביססו אותה על רצון שמיים, ועיגנו אותה בנוסחה מדינית.

הם נתנו לה את המלה ההולנדית ’אפרטהייד‘, זאת אומרת ’בנפרד‘. כאשר מפלגתם עלתה לשלטון, ביוני 1948, ראש הממשלה הראשון הבטיח שהם לא ישמטו עוד את השלטון מידיהם. ואמנם, בבחירות ללבנים בלבד לא התקרב איש לגבור עליהם. אפילו לבנים ממוצא אנגלי התחילו להצביע בעדם. ה‘פוֹלְקְסְטאאט‘, ”מדינת הלאום“ של האפריקנרים, טואטאה מבימת ההיסטוריה 46 שנה אחר כך.

זו היתה טרגדיה גדולה לכל הנוגעים בדבר. קודם כול, לרוב הלא-לבן — שחורים, ”צבעונים“ ואסיאנים — שדוכאו, נרדפו והושפלו; אבל גם לאפריקנרים עצמם, שהוכרחו לוותר לא רק זכויות-יתר, אלא אפילו על מעמד מוגן של מיעוט אתני. למרבה הגיחוך, מפלגתם ויתרה בסופו של דבר על עצם קיומה, וחבריה הצטרפו כאיש אחד אל מפלגת השלטון השחורה, ANC,  שהממשלה האפריקנרית נהגה לתאר כ״שלוחה של הקומוניזם הבין לאומי״ (במידה מסוימת של צדק).

המורשת ארוכת-הימים ביותר של האפריקנרים היא, אבוי, עצם המלה ההיא, שנשמעה תמימה מאוד בימיה הראשונים. היא נעשתה סמל בין לאומי של דיכוי ושל פגיעה בכבוד האדם. גם כאשר זכויות האדם נרמסו באופן שיטתי בהרבה מקומות אחרים, לאפרטהייד היה שמור מקום של כבוד בכל פנתיאון של גנאי.

היו אנשים שייחסו את המקום הזה ל“סטנדרטים כפולים“. היה אפילו שר בממשלת ישראל (גדעון פת, במהלך ביקור בדרום אפריקה, 1982), שתיאר את דרום אפריקה ואת ישראל כ“שתיים משלושים הדמוקרטיות האחרונות בעולם“.

העובדה שקולות הגינוי הרמים ביותר הורמו בארצות הקומוניסטיות כמו חיזקה את ההרגשה שמִתאַנים לדרום אפריקה על לא עוול בכפה, או לפחות על קצת-פחות-עוול-ממה-שנדמה. אבל התנועה נגד האפרטהייד התפשטה במהירות בשנות ה-80 גם בדמוקרטיות המערביות, והעמידה על רגליהם את הקמפוסים של צפון אמריקה. מדינות, ערים ואוניברסיטאות בארה“ב מכרו את כל אחזקותיהם בחברות שעשו עסקים עם דרום אפריקה. ממשלת ארה“ב הטילה עיצומים פיננסיים על האפרטהייד.

עוד קודם, ב-1977, מועצת הבטחון של האו“ם הטילה אמברגו צבאי מחייב על דרום אפריקה. ישראל היתה אחת המפירות הבולטות והשיטתיות שלו. אכן, היו לה אינטרסים בטחוניים מן המעלה הראשונה, אבל האין זו תלונה ישראלית רגילה על העולם החיצון, שהוא מוכן להפקיר את מדינת היהודים לטובת אינטרסים בטחוניים או כלכליים מן המעלה הראשונה?

כך או כך, האפרטהייד נעשה מוקצה מחמת מיאוס, כפי שלמדה ישראל על בשׂרה ב-1975, כאשר עצרת האו“ם גינתה את האפרטהייד ואת הציונות בנשימה אחת. ההשוואה ההיא היתה נואלת, בייחוד כאשר הצביעו לטובתה דיקטטורות פראיות, שבהן לאיש — שחור או לבן — לא היו זכויות.

אפרטהייד קטן, אפרטהייד גדול

הצדדים הבולטים של האפרטהייד עוררו סלידה מיוחדת, כמו בתי שימוש לשחורים בלבד, או ההפללה של יחסי מין בין-גזעיים, או האיסור על ספורט מעורב (עד 1968), או ההפרדה בחינוך. אבל זה היה ׳האפרטהייד הקטן׳.

׳האפרטהייד הגדול׳ דיבר על הפרדה טריטוריאלית. שחורי דרום אפריקה נועדו לקבל מדינות-לאום, על פי מוצאם השבטי. מדינות נפרדות נועדו אפוא לזולו, לקהוסה (Xhosa), לצוואנה וכו‘. שם, ורק שם, הובטחו זכויות אזרחיות לשחורים. הואיל והם ידועים באִפיון הקיבוצי ”בּאנטוּ“, מדינות הלאום ההן נקראו, בסלנג הפוליטי, ”בנטוסטנים“, עוד מורשת אפריקנרית מפוקפקת לאוצר-הגידופים הבין לאומי.

זה היה יכול לעבוד, אולי, אילו האפריקנרים היו רציניים: אילו העניקו למדינות ההן שטחים מגובשים עם מרכזים עירוניים, ולא אוסף מגוחך של מובלעות כפריות, שבאחד המקרים הפרידו ביניהן 400 ק“מ של שטח דרום אפריקה ה“לבנה“. הלבנים היו קמצנים מאוד. הם לא היו מוכנים לפַנות, להתפנות, או למסור לריבונות זרה.  הם הציעו 13% משטח דרום אפריקה ל-70% מתושביה. כמעט כל מדינות-הדמה היו תלויות לקיומן  בסובסידיה דרום אפריקאית.

שלושה-עשר אחוז לשבעים אחוז: קמצנותם הטריטוריאלית של הלבנים מתחוורת על המפה הזו, שסורטטה בשני שלבים, ב-1913 (הכתמים הכהים) וב-1936 (הכתמים הבהירים). אלה ״שטחי המחיה״ שהוקצו לשחורים בדרום אפריקה, ה׳בנטוסטנים׳. הם נועדו להיות הבסיס לאחת-עשרה מדינות עצמאיות

שלושה-עשר אחוז לשבעים אחוז: קמצנותם הטריטוריאלית של הלבנים מתחוורת על המפה הזו, שסורטטה בשני שלבים, ב-1913 (הכתמים הכהים) וב-1936 (הכתמים הבהירים). אלה ״שטחי המחיה״ שהוקצו לשחורים בדרום אפריקה, ה׳בנטוסטנים׳. הם נועדו להיות הבסיס לאחת-עשרה מדינות עצמאיות

שימו-נא לב לכתמים האדומים (הבנטוסטן של בופוטצוואנה), לכתמים הכחולים (קוואזולו) ולכתמים הירוקים (לבואה). הם מוכרחים להזכיר משהו למישהו. שימו-נא לב למרחק המפריד את הכתם האדום הדרומי ביותר מן הכתמים שלמעלה (המקור: וויקימדיה)

שימו-נא לב לכתמים האדומים (הבנטוסטן של בופוטצוואנה), לכתמים הכחולים (קוואזולו) ולכתמים הירוקים (לבואה). הם מוכרחים להזכיר משהו למישהו. שימו-נא לב למרחק המפריד את הכתם האדום הדרומי ביותר מן הכתמים שלמעלה (המקור: וויקימדיה)

חבל נאטאל הוא אולי הדוגמא הקרובה ביותר לגיאוגרפיה הפוליטית של הגדה המערבית. מושבה בריטית לשעבר, נאטאל הפכה לחלק מדרום אפריקה ב-1910. בתחומיה מתגוררים הזוּלוּ, הקבוצה השחורה הגדולה ביותר בדרום אפריקה (בערך ששה מיליונים בשוֹך האפרטהייד). בשבילם הקימו הלבנים את הבנטוסטן של ׳קוואזוּלוּ׳, וקיוו שהוא יתבע עצמאות, כדי שיהיה אפשר למחוק את הזולו מן הסטטיסטיקה. הזולו לא שיחקו. תחת זאת, ב-1983, חלקם הציעו עיסקה: דרום אפריקה תעניק להם את כל נאטאל, על עריה, על משאביה ועל חופיה. זה היה יותר מדיי בשביל ממשלת האפריקנרים. היא החמיצה, אולי-אולי, את ההזדמנות האחרונה לחלק בהיגיון ובנדיבות. אחת-עשרה שנה אחר כך היא הסכימה למדינה רב-גזעית, או מה שישראלים היו קוראים ״מדינה דו-לאומית״. אין זאת אומרת שהיא היתה מונעת מדינה כזאת אילו הסכימה לוותר על נאטאל, אבל זו אסוציאציה מועילה

חבל נאטאל הוא אולי הדוגמא הקרובה ביותר לגיאוגרפיה הפוליטית של הגדה המערבית. מושבה בריטית לשעבר, נאטאל הפכה לחלק מדרום אפריקה ב-1910. בתחומיה מתגוררים הזוּלוּ, הקבוצה השחורה הגדולה ביותר בדרום אפריקה (בערך ששה מיליונים בשוֹך האפרטהייד). בשבילם הקימו הלבנים את הבנטוסטן של ׳קוואזוּלוּ׳, וקיוו שהוא יתבע עצמאות, כדי שיהיה אפשר למחוק את הזולו מן הסטטיסטיקה. הזולו לא שיחקו. תחת זאת, ב-1983, חלקם הציעו עיסקה: דרום אפריקה תעניק להם את כל נאטאל, על עריה, על משאביה ועל חופיה. זה היה יותר מדיי בשביל ממשלת האפריקנרים. היא החמיצה, אולי-אולי, את ההזדמנות האחרונה לחלק בהיגיון ובנדיבות. אחת-עשרה שנה אחר כך היא הסכימה למדינה רב-גזעית, או מה שישראלים היו קוראים ״מדינה דו-לאומית״. אין זאת אומרת שהיא היתה מונעת מדינה כזאת אילו הסכימה לוותר על נאטאל, אבל זו אסוציאציה מועילה

ההשוואה עם האפרטהייד הציקה לישראלים מאז ומעולם. גולדה מאיר, עוד בהיותה שרת החוץ, מנעה כינון קשרים דיפלומטיים מלאים עם משטר המיעוט הלבן. מותר להניח שלבה נשבר, כאשר אישרה לבסוף את מינוי השגריר הראשון לפרטוריה, זמן קצר לפני סיום כהונתה, ב-1974.

מי יודע מה חשבה כעבור שנתיים בדיוק, כאשר יורשה יצחק רבין קיבל בנמל התעופה בן גוריון, באישון לילה, את ראש ממשלת המיעוט הלבן, ג‘ון פוסטר (פ“א רפה)?

מדינה לצורכי סטטיסטיקה

מאז, ההשוואות עם האפרטהייד תכפו והלכו, אם כי מקורן היה אמוציונלי, לא עובדתי. ישראל, בניגוד לאפריקנרים, לא שללה זכויות אזרח, לא הקימה פרלמנט ללבנים בלבד (אם כי אלי ישי בוודאי לא היה מתנגד), לא סגרה את אוניברסיטאותיה לפני ”לא לבנים“. לעומת זאת, ”אפרטהייד גדול“, טריטוריאלי, התחיל לקרום עור וגידים בשטחים הפלסטיניים. על המפה, המובלעות הפלסטיניות נראות בדיוק כמו הבנטוסטנים של דרום אפריקה.

ישראל עדיין לא הגיעה לשם. הדמוקרטיה שלה, יהיו פגמיה אשר יהיו, מיוסדת על שוויון זכויות ועל שלטון החוק. אבל הדמוקרטיה שלה מסתיימת בקו הירוק. הגיון הסכמתו הלא-להוטה של ראש הממשלה למדינה פלסטינית היה תמיד דמוגרפי, לא פוליטי, בוודאי לא מוסרי. מדינה כזאת, גם אם לא יהיה לה בסיס-קיום רציני, תקל על ישראל לטעון שהיא אינה שולטת על זרים. זה היה גם הגיון האפרטהייד הגדול. האפריקנרים קיוו להגיד יום, לאחר שכל הבנטוסטנים יקבלו ”עצמאות“, כי אין עוד אזרחים שחורים בדרום אפריקה הלבנה, אלא לכל היותר ”פועלים זרים“.

אין טעם לדקור ישראלים במחט האפרטהייד. צליל המלה מסיח את דעתם מן המסר. מה חבל שג‘ון קרי גייס את המלה הזו. הוא מקל עכשיו על ישראלים לפקוד עליו את כל עוונות המן הרשע ויורשיו. במקום לחשוב על עתידם, ישראלים עוברים אל ברירת המחדל: התגוננות אגרסיבית. ישראל אינה דרום אפריקה, וחשוב מאוד שהיא תוסיף לרצות שלא להיות.

באתר הזה: ישראל והלקח הדרום אפריקני

שלושים השנה של נלסון מנדלה (14 בדצמבר 2013)

כאשר הושלך לכלא היה מהפכן אלים, והאמין שחופש מצריך דם ואש. כאשר יצא מן הכלא היה מוכן לשכוח ולסלוח. האם 30 שנה מזככות את אלה ”עם דם על הידיים“, והופכות אותם לשותפים לשלום?

 

המכתב ש(לא) כתב נלסון מנדלה ליאסר ערפאת (7 בדצמבר 2013)

כמעט לפני 20 שנה, כאשר הכול היה תלוי על בלימה, הושבתי את נלסון מנדלה לפני שולחן הכתיבה שלי, והכתבתי לו מכתב תמיכה, אמפתיה, נזיפה ועצה לחברו יאסר ערפאת. זה היה נסיון לנחש מצב-דעת מהפכני, לא ביטוי של הסכמה מלאה, או חלקית, עם הדעות הניתנות כאן. (בנפרד כתבתי גם מכתב מנשיא משטר המיעוט הלבן ליצחק רבין, […]

 

הסיכוי האחרון (24 בספטמבר 2011)

ב-1961, ”המדינאי הגדול ביותר של המאה“ הפציר בראש ממשלה במצור להגיש תכנית חלוקה רצינית. המדינאי נהרג (השבוע לפני 50 שנה), ראש הממשלה נרצח, ו-30 שנה אחר כך הכול היה אבוד […]

 

אדוני נשיא המדינה, האמת בבקשה (5 ביוני 2010)

הפירסומים על יחסיה הגרעיניים של ישראל עם ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה הם זדוניים, אבל לא שקריים. הגיע הזמן לדבר עליהם בכנות ובענווה […]

 

PW ליברמן (30 באוקטובר 2008)

פּי-דאבּליוּ בּוֹתַה, האיש האחרון שניסה להציל את האפרטהייד, מת ביום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים. פי-דאבליו היה מומחה מאין כמותו לאיומים אסטרטגיים. הוא גמר אומר להגן על עַמו מפני "ההסתערות הכללית" של הקומוניסטים וּבַעלי בריתם. סופו שהוא גונן על עמו מפני המציאוּת. דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו […]

 

הֶהָיְתָה פרטוריה, או חלמנו חלום (ביעותים) (11 במרץ 2005)

בדרך העולה לפרטוריה: כל השמות הנראים כאן הם אפריקנריים. כולם ישוּנוּ, אבל מתי? האם זה יקרה בחמש השנים הבאות, או בחמישים השנה הבאות? פתאום נראה שרוח השינוי מתחילה לנשוב קצת יותר מהר צילום: יואב קרני   הנה כי כן, הסבלנות הטיפּוֹנוֹמית של שחורי דרום אפריקה פקעה. עוד מעט ימלאו אחת-עשרה שנה לסיום האפרטהייד, וכמעט כל […]

 

אומרים היתה ארץ: מסע במנהרת זמן דרום אפריקנית (9 בפברואר 2005)

כמעט באותו הזמן, לפני 130 שנה, משני עֲבָרים מרוחקים של האוקיאנוס, שתי לשונות התחילו להיוולד מחדש, עברית ואפריקאנס. הולדתן נתנה את האות להתפרצות מסיבית של אנרגיה לאומית ושל תחושות ייעוד משיחיות. מאז, האפריקנרים והציונים לא היו בדיוק באותו הקרון, אולי לא באותה הרכבת, אבל הם התקדמו בשתי מסילות סמוכות מאוד. מסע אל בתי […]

 

הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית (21 בדצמבר 2003)

מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה […]

 

בַּנטוּסטַן, אמר קולין פאוול, והפליג במנהרת-הזמן (4 ביוני 2003)

שימוש הלשון של מזכיר המדינה של ארה"ב היה דרמטי לא פחות מזה של ראש הממשלה בסיעת הליכוד, בשבוע שעבר. המדינה הפלסטינית כי תקום "זקוקה לרצף", אמר קולין פאוול. "עליה להיות מחוברת. צריך שיהיו בה האמצעים לנוע בתחומיה. כך שאי אפשר לחתוך אותה בכל […]

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דני פ   ביום 3 במאי 2014 בשעה 21:06

    האם יש משהו שמישהו מבחוץ יכול להגיד לישראלים שיכול לשכנע אותם כך או אחרת? חוץ מזה, אולי קרי בכלל לא כיוון את דבריו כלפי ישראלים?

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: