שמאלה, שמאלה, שמאלה

ניו יורק אינה אמריקה, מעולם לא היתה. אבל השבוע היה קשה להתעלם מן האיתות הפוליטי שהיא שלחה. לאחר שבמשך 20 שנה חזרה ובחרה רפובליקנים לראש העיר, היא פנתה פניה חדה מאוד. ביל דה בלאזיו, ראש העיר החדש, שייך לזן שהשנים השכיחו מן האמריקאים: פופוליסט מן השמאל, הכופר בכמה מהנחות-היסוד הפוליטיות של 35 השנה האחרונות: מסים חדשים הם תמיד רעים, ורק משטרה חזקה מאוד תציל אותנו מאנרכיה. האם אמריקה תשמע את המסר הזה?

״ביל הגדול!״, מודיע ללא חמדה ה׳ניו יורק פוסט׳ על נצחון דה בלאזיו (עתונו של מרדוק התנגד לבחירתו). הוא אמנם גדול, 195 ס״מ

״ביל הגדול!״, מודיע ללא חמדה ה׳ניו יורק פוסט׳ על נצחון דה בלאזיו (עתונו של מרדוק התנגד לבחירתו). הוא אמנם גדול, 195 ס״מ

המשפחה הראשונה החדשה של ניו יורק. אכן, השחימה מאוד. מייקל בלומברג האשים את דה בלאזיו ברוב אלגנטיות ב״גזענות״, מפני שכלל את תווי פניהם של רעייתומ וילדיו השחורים במערכת הבחירות שלו

המשפחה הראשונה החדשה של ניו יורק. אכן, השחימה מאוד. מייקל בלומברג האשים את דה בלאזיו ברוב אלגנטיות ב״גזענות״, מפני שכלל את תווי פניהם של רעייתומ וילדיו השחורים במערכת הבחירות שלו

 

(נכתב בישראל)

פרשנים אחדים מייחסים פוטנציאל היסטורי לבחירות. פיטר ביינארט, פרשן באתר הרשת The Daily Beast, כתב, תחת הכותרת ״עליית השמאל החדש החדש״ , כי

”כשם שניו יורק בישרה תפנית ארצית ימינה, כאשר בחרה באד קוץ׳ [ב-1977], כך היא מבשרת תפנית ארצית שמאלה ב-2013. נסגרת והולכת דלתו של עידן רייגן-קלינטון״.

אגב, ראיה אחרת שביינארט מציג ל״תפנית הארצית שמאלה״ היא מינויה של ג׳נט יילן לנגידת הבנק המרכזי. היא הועדפה בחודש שעבר על פני לורנס סאמרז, בין השאר בגלל קשריו ההדוקים עם וול סטריט. סמוך מאוד למרכזה של ״התפנית שמאלה״ עומדת התלונה, שהממשלה נוהגת בממסד הפיננסי בכסיות של משי.

יכביד מסים, יקפיא שכר-דירה

ביל דה בלאזיו הוא המועמד השמאלי המצליח ביותר לאיזושהי כהונה ביצועית באמריקה. אמנם בסנאט בוושינגטון יושב סוציאליסט מוצהר אחד, יהודי ממדינת ורמונט, ברני סאנדרס. אבל אינה דומה כהונה של מחוקק לכהונה של מבצע, שלמרותו סרה ביורוקרטיה עצומה (427,000 מקבלים את שכרם מן העיריה), ויש לו הסמכות להטיל מסים (לא רק ארנונה, אלא גם מס הכנסה ומס קניה), הוא מנהל באופן אוטונומי את מערכת החינוך הענקית של העיר, והוא המפקד העליון של המשטרה (35,000 שוטרים, על פי נתוני 2010).

ביל דה בלאזיו הוא-הוא ראש העיר, שעליו לא העזה אפילו לחלום תנועת המחאה ״כיבשו את וול סטריט״ (2011). הוא הנציג של ״99 האחוזים״, שקארטל של פיננסים ושל פוליטיקה הצליח לדחוק אל השוליים (על פי תפיסת המוחים). הוא יכביד את עול המסים על ״400,000 המיליונרים״ של ניו יורק, כדי לממן חינוך מקדים-גן לילדים; הוא יקפיא את שכר-הדירה (איך אומרים ״דה בלאזיו״ בעברית?); הוא יימנע מלערער על פסיקה של בית המשפט, שהורתה למשטרת ניו יורק להפסיק למשש את גופותיהם של שחורים ושל היספאנים, גם כאשר אינם חשודים בפשע (מצעו של דה בלאזיו: http://tinyurl.com/kgf7kca).

בעגה הפוליטית האמריקאית, הוא ״ליברל שאינו מתבייש להודות בליברליות שלו״, לא עניין של מה בכך ב״עידן רייגן-קלינטון״.

״ליברל״ הוא שווה-ערך של ״שמאלי״ בישראל, ובמרוצת השנים התפתח כמעט לשם-גנאי. בערך לפני 35 שנה התחילה נסיגה כללית של הליברלים בארה״ב. פוליטיקאים חפצי-חיים השתמטו אפילו מעצם המלה. ״ליברל״ נעשה אוסף תכונותיו של בזבזן חסר משמעת פיסקאלית, פייסן המתנגד לאמריקה חזקה (הימים היו ימי המלחמה הקרה עם הסובייטים), מתחסד ״המעדיף את זכויות הפושעים על פני זכויות קרבנותיהם״, וכן הלאה.

ביל קלינטון היה הדמוקרט הראשון זה 60 שנה שהצליח לחזור ולהיבחר לאחר תקופת כהונה מלאה (1996). הוא עשה כן במידה רבה על יסוד שיפוץ יסודי של אישיותו הפוליטית. הוא התחרט בפומבי שהעלה מסים; הוא חתם על חוק לסיים את קצבות הסעד “בצורתן הקיימת”; והוא הכריז במליאת הקונגרס, ״עידן הממשלה הגדולה הסתיים״, ססמה שהיתה עד אז נחלת הימין השמרני.

אפילו העיר ניו יורק, מעוז היסטורי של ליברלים, סיגלה לעצמה דפוס הצבעה חדש: מאז 1993 היא חזרה ובחרה לא-דמוקרטים לראשי העיר: רודי ג׳וליאני נבחר פעמיים, ומייקל בלומברג נבחר שלוש פעמים.

לשון אחר, הדמוקרטית מכל הערים בחרה ראש עיר לא-דמוקרטי חמש פעמים, מפני שהעדיפה פרגמטיות על פני אידיאולוגיה. צריך למהר ולהוסיף’ שגם ג׳וליאני גם בלומברג מחזיקים בדעות ליברליות מאוד בשאלות חברה, כמו הזכות להפלות מלאכותיות ושוויון-זכויות להומוסקסואלים.

ההעדפה הזו הטעימה את משבר הזהות של דמוקרטים באשר הם. היא אישרה  את ההנחה הרגילה, שנמצאו לה מהלכים כמעט בכל סקר דעת קהל, שהדמוקרטים מחוסרים כשרונות ניהול, ומתפתים לבזבז כל תקציב הנמסר לשליטתם. תנו להם יד בצנצנת הממתקים, והם לא יידעו מתי להפסיק.

״הלוואי שתמותי״, אמר הנשיא

שתמותי, אומר הנשיא פורד לניו יורק, באחד הגליונות המפורסמים ביותר של העתון ׳דיילי ניוז׳, 1975. הוא סירב להתערב להצלת הפיננסים שלה -- והיא הסתדרה בסוף

שתמותי, אומר הנשיא פורד לניו יורק, באחד הגליונות המפורסמים ביותר של העתון ׳דיילי ניוז׳, 1975. הוא סירב להתערב להצלת הפיננסים שלה — והיא לא מתה

הטראומה המכוננת של ניו יורק בימינו התרחשה באמצע שנות ה-70. העיר הגיעה אז עד עברי פחת, ועמדה, פשוטו כמשמעו, על סף פשיטת רגל. היא התחננה לעזרת הממשלה הפדרלית — ונענתה בסירוב. כותרת מפורסמת בעתון ניו יורקי הכריזה אז, ״הנשיא פורד לניו יורק: הלוואי שתמותי״ (Drop Dead). בסופו של דבר היא הועמדה תחת משטר פיננסי חיצוני, המקביל הקרוב ביותר בארה״ב של ועדה קרואה.

ואמנם, השוואות עם שנות ה-70 כבר נשמעות. האווארד וולפסון, שהיה סגן ראש העיר תחת בלומברג, אבל שימש שורה של פוליטיקאים דמוקרטיים, בהם הילרי קלינטון, הכריז שדה בלאזיו ״מייצג את ניו יורק כפי שנוהלה בשנות ה-60 וה-70. הוא מועמדם של מי שמעדיפים את הגירסה ההיא של העיר״.

ג׳וליאני, שהתנהלותו לאחר ההתקפה על המגדלים התאומים העניקה לו את התואר ״ראש העיר של אמריקה״ (ופירנסה את תקוותו ההזויה להיות יום אחד נשיא), מאשים את דה בלאזיו ב״אידיאולוגיה של שנאת המשטרה״, לא פחות. חוק-וסדר הם בדרך כלל מטבע עובר לבוחר באמריקה, כפי שמעידה הקריירה של ג׳וליאני עצמו. אבל לא עכשיו, לא בניו יורק. יתר על כן, ספק גדול אם ג׳וליאני היה חוזר ונבחר כיום: הדמוגרפיה של ניו יורק השתנתה, מספר הלבנים בה פחת, ומיעוטים (חוץ מקובאנים בפלורידה) אינם מצביעים בעד הרפובליקאים.

דה בלאזיו יוצא נשכר גם מעייפות החומר. בלומברג כיהן 12 שנה, לאחר שהצליח לכופף את חוקי העיר (באופן חוקי בהחלט), ולפטור את עצמו מן ההגבלה על שתי שתי תקופות כהונה. הוא היה מנהל מרשים ונועז, שהציל את מערכת החינוך, וגילה דאגה אבהית מאוד לבריאות התושבים. אבל כפי שהודה פעם בחיוך מבטל, ״גבר יהודי מזדקן ונמוך-קומה עם קול דק״ מתקשה להתחרות בשדה הכריזמה. דה בלאזיו הוא ראש העיר הגבוה ביותר בתולדות ניו יורק, אם לא בתולדות כל הערים: 1.95 מ׳.

שלטון העשירים: האצולה מחייבת?

עוד יותר מן העייפות האישית, בלומברג ייצג העדפה אסתטית של עושר. נוכחותו שם היתה מעשה קלאסי של בעל הון, המואיל להתפנות לענייני ציבור. זה אגב מה שעשו פעם בעלי הון. נשיאים אמריקאיים נהגו להיות כה עשירים, עד שלא היה להם צורך בפנסיה. בבריטניה, בימי זוהרה, חברי פרלמנט לא קיבלו משכורת. בשביל מה. הכול התנדבות.

בלומברג מימן בעצמו את מסעי הבחירות שלו (האחרון, לפני ארבע שנים, עלה לו מאה מיליון דולר), ולא טרח לעבור לטירת השרד של ראש העיר, מפני שביתו הספיק. לא זו בלבד שהוא הקל על מולטי-מיליונרים להתיישב בניו יורק, אלא שהוא תיאר פעם את העיר כ״מוצר יקר (high-end product), אולי אפילו מוצר מותרות״.

הציטוט הזה (משנת 2003), בדרך כלל מחוץ לקונטקסט (הוא דווקא אמר את הדברים כדי להצדיק מסים גבוהים) משמש את מבקרי בלומברג. אפילו מאמר ב׳וול סטריט ג׳רנל׳ ערב הבחירות ראה בו ביטוי ל״אליטיזם״, והכריז כי

״נטיותיו הפלוטוקרטיות [היינו, לטובת ״שלטון בעלי ההון״] של בלומברג יצרו מרחב פוליטי לפופוליזם השמאלי של דה בלאזיו״.

העיר ניו יורק אינה אמריקה. הניו יורקי האחרון שנבחר לנשיא ארה״ב היה טדי רוזוולט, כמעט לפני 109 שנים (דודנו הרחוק פרנקלין, שנבחר 30 שנה אחר כך, היה ממדינת ניו יורק, אבל לא זוהה עם העיר). היא תמיד עומדת שמאלה משאר אמריקה. היא תמיד עושה נסיונות. היא תמיד מעוררת הערצה וערגה — אבל גם הסתייגות נמרצת. אנשים משלמים הון תועפות תמורת כרטיסים בברודוויי, אבל אינם נוטים להצטרף למחזה.

האומנם ניו יורק תמשוך את אמריקה, או את המערב כולו, שמאלה? האומנם היא תצליח להוכיח, ש״כלכלת הטיפטוף״ הקלאסית של רונלד רייגן אינה ברירת המחדל? שמשימתה של ממשלה אינה רק לאפשר לעשירים להתעשר, כדי שקילוחים מעושרם ירטיבו קצת את תשעים-ותשעת האחוזים? היתכן שנחזה בתחייתו של אתוס השוויון, זאת אומרת, בלשון גסה מאוד (באוזני הימין), ״חלוקה מחדש של המשאבים״, אפילו קצת, אפילו טיפה, לטובת העניים?

האם עשירי ניו יורק ירכינו את ראשיהם בהבנה מלאה, בחזקת ״האצולה מחייבת״ — או שינהגו כמו חלק מעשירי צרפת לאחר נצחון הסוציאליסטים, ויימלטו אל הפרוורים המרוחקים?

אין לנו כמובן שמץ של מושג, אבל הנסיון להשיב על השאלות האלה יצדיק מעקב צמוד. ניו יורק חוזרת להיות המעבדה האנושית החשובה ביותר של זמננו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

4 Responses to “שמאלה, שמאלה, שמאלה”

  1. אורי הגיב:

    הביטוי האמריקאי: הלוואי שתמותי יכול גם להתקבל כ:תפסיק להטריד אותי, המקבילה בעברית אולי תהיה: קודם תמות.

    כל מה שקורה בפוליטיקה האמריקאית והצטייר בבחירות בניו יורק, הוא הקצנה של שני הצדדים. הדמוקרטים הולכים לכיוון כמעט סוציאליסטי, והרפובליקאים מעלים באוב מצע שגם לפני 100 שנה לא היה מציאותי. המצב הכלכלי הקשה דוחף כל אחד מהצדדים להחלטות שחור לבן, שום פשרות והמצב מחריף עם כל עימות. בכל זאת רק חמישה מליון קולות הבדילו בין הצדדים בבחירות האחרונות. גם מקיין וגם רומני היו המועמדים השפויים ביותר לעומת מה שמצפה לנו מהרפובליקאים.

  2. יובל הגיב:

    רוזוולט נבחר מחדש אחרי כהונה מלאה ב-1944, 52 שנה לפני קלינטון (ולא 60, למרות שגם).

  3. nachum הגיב:

    ביוני 2007 פרש מהמפלגה הרפובליקאית והפך לעצמאי פוליטית. בנובמבר 2009 נבחר לתקופת כהונה שלישית בראשות העיר.

    • יואב קרני הגיב:

      בלומברג, אתה רוצה להגיד.

      אכן. עצם רפובליקאיותו היתה מלכתחילה מפוקפקת. הוא היה דמוקרט לפני הבחירות של 2001, ונרשם אצל הרפובליקאים רק כדי שיוכל להתמודד על ראשות העיר. הוא ידע שסיכוייו לנצח במקדימות הדמוקרטיות קלושים מאוד, וגם לא רצה להיות כבול בכבלי ״האינטרסים המיוחדים״, זאת אומרת, במקרה של הדמוקרטים, האיגודים המקצועיים. הוא אמנם אירח את ועידת המינוי הנשיאותי של הרפובליקאים בקיץ 2004, אבל הוא לא היה בן בית במפלגה: הרבה יותר ליברלי לטעמה, במיוחד לרגל התנגדותו הנחרצת לאחזקת כלי נשק פרטיים.

Leave a Reply