רובים, שעועים וצעצועים

זוכרים את גנרל אפרים? לא? גוואטמלה החליטה להיזכר בו. בגיל 85 היא מעמידה אותו למשפט על רצח עם, 30 שנה לאחר מעשה. ישראל היתה ספקית הנשק העיקרית שלו. זמן להעלות זכרונות

אין לגנרל מי שימחה את דמעותיו: אפריין ריוס מונט במהלך קריאת כתב האישום נגדו בבית משפט בגוואטמלה העיר, בחודש שעבר. הוא נמנע מלהשיב על האישומים -- אחד-עשר מעשי טבח נגד אוכלוסיה אינדיאנית -- והשופטת הטילה עליו מעצר בית עד משפטו. לא היה כדבר הזה בתולדות גוואטמלה, שהרבה מאוד מנשיאיה ומגנרליה היו ראויים להגיע אל ספסל הנאשמים (עמוד השער של עתון בגוואטמלה העיר, עשרים-ושבעה בינואר 2012)

זה לפחות חמש שנים שפעילי זכויות אדם בגוואטמלה (ומערכת המשפט בספרד) מנסים להביא את ריוס מונט לערכאות. כאן נראית אשה אינדיאנית מדביקה כרזה, הקוראת להשליך את ריוס לכלא. דיוקנו על הכרזה הוא זה של הגנרל כאיש צעיר. הוא תפס את השלטון ב-1982, והחזיק בו רק שבעה-עשר חודשים. אבל רישומם של השבעה-עשר לא נמחה עד עצם היום הזה (גזיר מן העתון Periodico, גוואמטלה, שנים-עשר ביוני 2006)

עריצים מסכנים. איש אינו מוכן עוד להחביא אותם, או להעניק להם חסינות, או לשכוח אותם, או להניח להם לנפשם.

במצרים הם מובילים את העריץ הזקן באלונקה לבית המשפט, כדי שיוכל לשמוע את התובע דורש עונש מוות בשבילו. בלוב הם עשו לו לינץ‘, עם מוט ברזל בפי הטבעת. בתימן הם כמעט שרפו אותו בארמונו.

בטורקיה הם שולפים אותו מן הפנסיה, כדי להעניש אותו על הפיכה צבאית שהיתה לפני 31 שנה. בארגנטינה, שורה של גנרלים הושלכו לכלא על סף יום ההולדת ה-80, או אחריו, על מה שעוללו לפני 35 שנה. באורוגוואי הם עצרו נשיא על הפיכה שהיתה לפני 40 שנה. אולי זו הסיבה שחמולת אסד וקבלני-המשנה שלה נאחזים בשלטון. הם יודעים שלא יורשו להתנדנד על הכורסה באיזושהי ריביירה.

גוואטמלה: כרונולוגיה של אלימות, באתר הרשת של Frontline, תכנית התחקירים המוערכת בטלויזיה הציבורית של ארה"ב.

גלריה של צילומים מימי מלחמתו של ריוס מונט נגד הגרילה באתר הרשת של ה'ניו יורק טיימס'. הצילומים מובאים מספרה של הצלמת ז'אן מארי סימון, אשר בילתה את רוב שנות ה-80 בגוואטמלה. הספר נקרא 'ארץ האביב הנצחי, ארץ הרודנות הנצחית'.

האחרון, לפי שעה, בתהלוכת העריצים המסכנים הוא גנרל גוואטמלי. שמו אפריין (כמו ”אפרים“) ריוס מונט (José Efraín Ríos Montt). הוא בן 85. הוא הובא בשבוע שעבר לפני שופט, ושמע כי יצטרך לעמוד לדין על פשעים נגד האנושות שנעשו במהלך רודנותו הקצרה, שבעה-עשר חודשים, שהתחילה ב-1982. (הנה סרט קצר באתר הרשת של 'גארדיין' על הופעת ריוס מונט בבית המשפט. ספרדית, עם כיתוביות באנגלית.)

אז, שמו של ריוס מונט היה ידוע הרחק מגוואטמלה. הוא היה אביה של תכנית frijoles y fusiles, או ”רובים ושעועים“, זאת אומרת מקל וגזר, לחיסול תנועת גרילה שמאלית. היא לחמה, עוד משנות ה-60, לטובת זכויותיו של הרוב האינדיאני, צאצאי המאיה העתיקים. (גוואטמלה היא אחת משתי הארצות היחידות בחצי הכדור המערבי שהילידים הלא-אירופיים הם רוב תושביהן. השניה היא בוליביה.)

הערכות מעמידות את סך כל קרבנותיה של המלחמה על 200,000. חלק דיספורופוציונלי שייך לימי ריוס. כמעט 30,000 בני אדם נעקרו מכפריהם. נרשמו כמעט 2,000 מקרי אונס.

(בקטע הווידיאו הבא, בראיון מ-1983, גנרל ריוס מונט שחור הבלורית מכחיש שיש דיכוי, ומכריז במתק שפתיים שהוא שולט בצבא ללא מצרים.)

”מכתב גלוי לישראל“

בזמן שלטונו, בששה-עשר בפברואר 1983, ארגון נוצרי הולנדי לטובת זכויות האדם פירסם ”מכתב גלוי לעם של ישראל ולממשלתה“.

”ביודענו את ייסוריהם של תושבי אמריקה המרכזית, אנחנו כותבים כדי להסב את תשומת לבכם לתמיכה האיתנה של ישראל במשטר הדיכוי הלא-חוקתי של ריוס מונט בגוואטמלה“.

המכתב, בחתימת 'העמותה הבין לאומית למען פיוס', הסתמך על דוחות מארגונים בין לאומיים גדולים, כולל ארגונים דתיים, ועל עדי-ראיה.

”בשמונת החודשים הראשונים של ממשלת ריוס מונט“, כתבו ראשי העמותה, ”נמסר על 8,000 הרוגים. האכזריות הברברית של מעשי הטבח, ושיטתיות ארגונה, כולל הריגתם של ילדים, נשים וזקנים, מצדיקות את הדיבור על רצח-עם נגד האוכלוסיה האינדיאנית באיזור“.

להלן טענו בעלי ה“המכתב הגלוי“, שבמחצית השניה של שנות ה-70,

”39% מן הנשק הגוואטמלי הגיעו מישראל, ומאז היחסים התהדקו. נשיא גוואטמלה הזכיר, כי אימון הצבא בידי יועצים ישראליים סייע להכין את תפיסת השלטון ב-1982“.

הנה הנוסח האנגלי המלא של המכתב, בפורמט PDF.

נשק ישראלי מסייע לגוואטמלה ללחום בגרילה ('גארדיין' של לונדון, ינואר 1982)

ישראל מגבירה אימונים צבאיים, מכירות נשק באמריקה הלטינית ('ניו יורק טיימס', 18 בדצמבר 1982)

סוכן בבונקר, בלה-בלה

המחצית השניה של שנות ה-70 היתה זמן קריטי בשביל המשטר הצבאי בגוואטמלה (הוא היה דמוקרטי להלכה, אבל תוצאות הבחירות זויפו פעם אחר פעם לטובת גנרלים. למרבה האירוניה, ריוס מונט היה אחד מקרבנות הזיופים, כאשר התמודד מטעם מפלגה שהתנגדה למשטר הצבאי).

על תולדות ההתערבויות הצבאיות של ארה"ב בגוואטמלה ובאמריקה המרכזית בכלל אפשר לקרוא באתר הספרים של גוגל, באנגלית, בספר The political use of military force in US foreign policy מעמוד 90 ואילך. חלק מן העמודים מושמטים

ב-1977, ממשל קרטר בארה“ב הטיל אמברגו צבאי על גוואטמלה בגלל היקף ההפרות של זכויות האדם. ישראלים הזדרזו למלא את הוואקום.

אמריקה הלטינית רחשה אז סוכנים של התעשיה הצבאית ושל התעשיה האוירית. מספר לא ידוע של קבלני-משנה, משוחררי צה“ל, מצוידים במכתבי המלצה ממשרד הבטחון, הציעו את שירותיהם.

בימים ההם משטרים צבאיים היו עניין שבשיגרה. ב-1977 היו רק שתי ממשלות דמוקרטיות דרומה לארה“ב.

העיתונות הבין לאומית היתה מלאה דיווחים, לא תמיד מדויקים, על היקף מכירות הנשק של ישראל למשטרים האלה.

מועט הספק שהביקורת על ישראל לא היתה נקיה מפניות, ונמתחה לעתים קרובות יותר מתוך עניין בהבאשת ריחה של ישראל מאשר בהגנה על קורבנות דיכוי סמוך לקו המשווה. אבל אין זאת אומרת שכל הביקורת באה מצד שוחרי-רעתה של ישראל. היה אפשר לשמוע אותה גם מפי ידידים, גם מפי נייטרלים. לפעמים היה אפשר לשמוע אותה מלב הממסד הישראלי.

ב-1979 הוארה הפעילות הזו באור לא-יקרות, כאשר התגלה שסוכן של התעשיה האוירית ישב בבונקר של אנסטסיו סומוסה, רודנה המושחת של ניקרגואה, עד סמוך לנפילתו, במלחמת אזרחים עקובה מדם. שר החוץ דאז, משה דיין, הזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין מפני תוצאות הזיהוי הישראלי עם משטרי דיכוי.

שר החוץ משה דיין מייעץ לראש הממשלה מנחם בגין ולשר הבטחון עזר וייצמן לחקור את נוכחותו של סוכן התעשיה האוירית בבונקר של גנרל אנסטסיו סומוסה, רודן ניקרגואה, בימים האחרונים של שלטונו ('הארץ', ארבעה-עשר בנובמבר 1979)

שר הבטחון מבטיח בטחון להונדורס, בעצם הימים שבהם ישראל שקעה אל הבוץ של לבנון, שלושה חודשים לאחר סברה ושתילה. ('ידיעות אחרונות', שמונה בדצמבר 1982)

"מה פתאום הונדורס?", שואל חבר הכנסת יצחק רבין ב'ידיעות אחרונות', עשרה בדצמבר 1982

כל זה לא עזר. בדצמבר 1982 נדהמו גם ישראל, גם ארה“ב, לשמוע ששר הבטחון אריאל שרון יצא לביקור חשאי בהונדורס, כדי להציע שירותים צבאיים. מסע שרון הביא את יצחק רבין, אז חבר כנסת באופוזיציה, לקרוא (במאמר ב‘ידיעות אחרונות‘) ל“דיון דחוף בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת בעניין מכירות הנשק של ישראל לארצות אמריקה המרכזית“.

זה לא הפריע ליואל מרקוס (שכבר אז היה בעל טור ותיק ב‘הארץ‘), ללגלג על

ה“בלה-בלה המצפוני הזה“, ולהסביר כי עיסקאות כאלה ”סייעו לקדם את התעשיה הצבאית הישראלית ולהיפטר ממלאים ישנים“.

לא, לא טעות דפוס: להיפטר ממלאים ישנים. הם היו אמנם ישנים פחות ממלאי האינדיאנים באמריקה המרכזית, שממנו ניסה צבא גוואטמלה להיפטר.

הנה רשימתו של מר מרקוס, חמישה-עשר בדצמבר 1982, בפורמט PDF.

”עבודת קודש“

מוטב לזכור, שבתחילת שנות ה-80 התנהלו שלוש מלחמות אזרחים באמריקה המרכזית. האיזור הזה היה סמוך מאוד לפיסגת ההתעניינות הבין לאומית, והעסיק את ממשל רונלד רייגן כמעט עד אובססיה. אז גם נרקמה והלכה עיסקת נשק חשאית, שנודעה לימים בשם ”פרשת איראן והקונטראס“. ממשלת ישראל וישראלים יחידים היו מעורבים בפרשה הזו עד צוואר.

אבל גוואטמלה היתה היהלום בכתר-הקוצים. הרפתקנים ישראליים, מהם צעירים מאוד, מהם קצינים בדימוס, מהם קצינים בכירים מאוד בדימוס, נעשו המאפשרים של מלחמת גוואטמלה נגד האינדיאנים שלה. אחד מהם, סוחר נשק ששמו לוי צור, אמר אז (בראיון ב“מעריב“, שנים-עשר באוגוסט 1983): ”זו עבודת קודש, עבודת יצוא טהורה“. מייד אחר כך הוא השווה את מכירות הנשק עם מכירות צעצועים.

הנה הכתבה המקורית בפורמט PDF.

מה מן הדברים האלה יעלה במשפטו של ריוס מונט, קשה לדעת. אבל בין אם פניה של ישראל יולבנו בגוואטמלה ובין אם לא, הגיע הזמן להעלות באוב את רוחות הרפאים, כדי ללמוד לקח. ישראל חזרה אז ושגתה, גם באמריקה הלטינית, גם באפריקה, גם במקומות אחרים. מכירות נשק היו פטורות מוויכוח ציבורי, חופשיות מפיקוח פרלמנטרי, חסרות כללים, מעוטות מנגנוני בקרה.

הרבה מארצות אמריקה הלטינית התבגרו מאז. ברובן, גם בגוואטמלה, יש ממשלות דמוקרטיות פחות או יותר. ברובן, אנשים אינם נעלמים עוד מבתיהם באישון לילה. אבל זה עלול לחזור ולקרות.

הבה נשמע מי עזר לריוס מונט, ומדוע; ומי חשב שאיפשור של רצח-עם יועיל לאינטרס הלאומי של ישראל. זה אגב אינו עניין של שמאל או של ימין. זה עניין של אתיקה לאומית. לשום מפלגה אין מונופול על אתיקה, ושום מפלגה ממילא מעולם לא עמדה בכלליה.

נשק נשק תמכור

מכירות הנשק של ישראל באמריקה הלטינית עלו מפעם לפעם על סדר היום הציבורי, בתחילת שנות ה-80, בעיקר בזכות נוכחותם של עולים שמאליים מאמריקה הלטינית בארץ.

אינני בטוח אפילו ש"עולים" הוא איפיון מדויק. אולי מוטב לתאר אותם "גולים פוליטיים", אשר הגיעו לארץ במרוצת שנות ה-70, בעקבות עלייתם של משטרים צבאיים ברוטליים בצ'ילה, באורוגוואי, בארגנטינה. הם תמכו בארגוני-גרילה שמאליים רדיקליים, החזיקו בהשקפת עולם אנטי-אמריקאית (או, למען הדיוק, אנטי-צפון-אמריקאית, או כמו שאומרים בספרדית "אנטי-ארצות-הבריתית").

מכל הסכסוכים באמריקה הלטינית, מלחמת-האזרחים של אל-סלוואדור זכתה למידה הגדולה ביותר של תשומת לב בישראל (מידה גדולה היא כמובן עניין יחסי). היא היתה אז סמוכה מאוד אל ראש סדר היום של ממשל רייגן.

הרפובליקאים ביקרו עוד בסוף שנות ה-70 את התמקדותו של ממשל ג'ימי קרטר בענייני זכויות אדם באמריקה הלטינית. מה מעניין שאת ההתקפה על זכויות האדם ניהלו אז הניאו-קונסרבטיבים, כוח חדש ועולה בימין האמריקאי. לימים, לאחר אחד-עשר בספטמבר 2001, הניאו-קונסרבטיבים יובילו את המסע האוטופי וההרפתקני לטובת דמוקרטיזציה של ארצות האיסלאם.

אבל בשנות ה-70 הם היו הציניקנים פאר-אקסלאנס, אשר דרשו כי ארה"ב תבחן את אמריקה הלטינית, ובעצם את העולם כולו, רק על יסוד האינטרס העצמי שלה. במידת הצורך, ארה"ב צריכה לשתף פעולה עם עריצים ברוטליים, ואפילו ליזום את עלייתם לשלטון, אם העריצים האלה יתחייבו לעזור לה במערכה נגד השפעה סובייטית והתפשטות הקומוניזם.

כדברים האלה כתבה ב-1979 פרופסורית למדע המדינה, מומחית לענייני ארגנטינה, ששמה היה ג'ין קרקפטריק. לא-יהודיה, היא היתה חביבת הסיעה היהודית הניאו-שמרנית, ומסותיה הופיעו בירחון 'קומנטרי', החממה המפורסמת ביותר של רעיונות ניאו-שמרניים במדיניות החוץ (בהוצאת הוועד היהודי האמריקאי, AJC). רונלד רייגן, בהיותו מועמד מפלגתו לנשיאות, קרא את אחת ממסותיה, התרשם מאוד, והזמין אותה להיות שגרירתו באו"ם, לאחר שנבחר.

"בן הכלבה" ובניו

ב-1979 איבדה ארה"ב את בעלי בריתה ההיסטוריים בניקרגואה. מלחמת אזרחים ברוטלית הביאה אל קיצה את השלטון השושלתי של משפחת סומוסה, אשר התחיל עוד באמצע שנות ה-30. על מייסד השושלת אמר הנשיא פרנקלין רוזוולט את המשפט המפורסם מאוד, ֿ"הוא בן-כלבה, אבל הוא בן-הכלבה שלנו" (במקום אחר באתר הזה מתפרסמת רשימה על דוקטרינת "בן הכלבה").

הנשיא רוזוולט מוביל את "בן הכלבה שלנו". האיש שלצדו הוא גנרל אנסטסיו סומוסה גרסיה (Somoza García), מייסד השושלת של משפחתו, שהשחיתה את ניקרגואה במשך 45 שנה. הוא ביקר בוושינגטון ב-1939 (המקור: הארכיון המקוון של המגזין Life)

המייסד ושני בניו-יורשיו אמנם היו בני-כלבה. הם הרגו, רדפו וכלאו; הם זייפו בחירות פעם אחר פעם; והם גנבו את אוצר המדינה, מן העניות ביותר ביבשת. מפורסמת מכל גניבותיהם היתה זו שבאה לאחר רעש אדמה גדול, ב-1972. עיר הבירה מנגואה חרבה בו לחלוטין. הון עתק הגיע מחו"ל לשיקום העיר. אחרון השושלת, אנסטסיו סומוסה דבאיילה, גנב את כל הכסף. העיר לא שוקמה בעצם מעולם.

לישראל אמנם לא היתה שגרירות בניקרגואה, אבל יחסי ידידות אינטימית היו כרותים לה עם שושלת סומוסה. ראשיתם היתה בהצלחת הדיפלומטים של הטרום-מדינה לשכנע את סומוסה להצביע באו"ם, בנובמבר 1947, בעד הצעת החלוקה. ברבות הימים, ישראל והרבה ישראלים יחידים הושיטו שירותי בטחון למשפחת סומוסה.

(מקורות בעברית להיסטוריה של יחסי ישראל עם משפחת סומוסה, ראו-נא מסגרת למטה)

המוציא-והמביא בשנות סומוסה האחרונות היה מרקוס כץ, אזרח מקסיקו, שייצג את התעשיה האוירית, והיה קרוב אל ממשלות הליכוד (ולימים גם היה בעל מניות ב'גלובס'). גם לאחר שמשה דיין הזהיר את מנחם בגין מפני התוצאות של נוכחות "הסוכן בבונקר של סומוסה", וגם לאחר נפילת סומוסה עצמו (שליחי הסנדיניסטים התנקשו בחייו ב-1980, בגלותו בפרגוואי), כץ הוסיף לספק שירותים למערכת הבטחון. כאשר שר הבטחון שרון נסע להונדורס, הוא טס במטוס שהעמיד לרשותו כץ.

לאחר שסומוסה הסדיר את רציחתו של עורך העיתון החשוב ביותר בניקרגואה, דמוקרט וליברל (מנהיג המפלגה ה"שמרנית", אבל זה היה איפיון היסטורי בלבד), בינואר 1978, המעמד הבינוני של ניקרגואה פנה לו עורף. הבורגנות הצטרפה אל מרד שניהלה במשך שנים תנועת גרילה מרקסיסטית-לניניסטית, זו הידועה בקיצור בכינוי "סנדיניסטים", על שם פטריוט ניקרגואי שלחם נגד הכיבוש האמריקאי בשנות ה-20.

כאשר הסנדיניסטים הגיעו לשלטון, ביולי 1979, הם מיהרו להשליך את הליברלים לפח האשפה של ההיסטוריה. הם כוננו משטר אותוריטרי, עם סממנים טוטליטריים. מנגואה התמלאה סוכנים סובייטיים, קובאניים ומזרח גרמניים. ברית המועצות סיפקה את צי הרכב של הממשלה, מכוניות ז'יגולי שחורות.

ממשל רייגן חתר תחת הסנדיניסטים, מיקש (בהפרה של החוק הבין לאומי) את מי החופים של ניקרגואה, הטיל עליה אמברגו כלכלי, וחימש מורדים שנודעו בשם 'קונטראס'. חלקם היו ותיקי משטר סומוסה, אבל היו ביניהם גם איכרים שקצו בקולקטיביזציה של הסנדיניסטים.

הם ירו גם בנזירות

באל סלוואדור, הקטנה בארצות אמריקה המרכזית, ממשל רייגן גמר אומר למנוע את הישנות ניקרגואה. בעיני רייגן, זה היה קו-ההגנה הכמעט-אחרון של המערב בחצי הכדור המערבי.

הוא היה מוכן בהחלט להתעלם מן הרקורד המזעזע של הצבא הסלוואדורי, ושל שותפיו בימין הקיצוני האלים.

יחידות חיסול של הימין ירו מן המותן. ב-1980, לפני עליית רייגן, הם אפילו רצחו את ראש הכנסיה הקתולית, במהלך מיסה בקתדרלה של סן סלוואדור. הארכיבישוף אוסקר רומרו חזר וביקר את האלימות בארצו, גם כאשר באה מצד הממשלה ובעלי בריתה. האיש שארגן את רציחתו נעשה אחר כך נשיא הקונגרס (פרלמנט) של אל סלוואדור, רוברטו דאוביסון. הזוועה ההיא היתה מקור השראה לסרט של אוליבר סטון.

באותה השנה, חמישה חיילים של 'המשמר הלאומי' הסלוואדורי (זאת אומרת, הצבא הסדיר) רצחו ארבע נזירות אמריקאיות. כאשר התגלה קברן בקע קול שבר בכל אמריקה הלטינית וגם בארה"ב עצמה. תנועה רחבה של התנגדות למשטר באל סלוואדור בארה"ב הקדימה אפילו את התנועה הציבורית נגד אפרטהייד בדרום אפריקה.

בעשרים-ושלושה בפברואר 2012 ציווה בית משפט לענייני הגירה בפלורידה על גירושו של אחד, קארלוס אאוחניו וידס קסנובה, מארה"ב. הוא היה מפקד המשמר הלאומי ב-1980, ורוצחי הנזירות סרו לפקודתו. הגנרל היה אחר כך שר ההגנה של אל סלוואדור, בעל ברית קרוב של ארה"ב. בית המשפט החיל עליו חוק, שחוקק ממשל בוש ב-2004, להבטיח שמפירי זכויות אדם מעבר לים לא יוכלו למצוא מיקלט על אדמת ארה"ב. (הנה ידיעה ב'ניו יורק טיימס' על המקרה המעניין מאוד הזה, אולי תקדים היסטורי.)

'ידיעות אחרונות', שבעה-עשר באוגוסט 1983 (דיווח של סוכנות הידיעות UPI)

הגולים הלטינו-אמריקאים בישראל הצטרפו איפוא אל קונפדרציה רב-יבשתית של התנגדות לדיכוי באל סלוואדור. הם אירגנו ועד ציבורי למען העם הסלוואדורי, שהיה בעצם בשליטתה של רק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הורתה של חד"ש. רק"ח היתה סטליניסטית לעילא ולעילא, עושת דברה של ברית המועצות. אבל אין זאת אומרת שלא היו בה הרבה אנשים ישרים, הגונים ומסורים.

שער של חוברת דקה, שהוציא 'הוועד הישראלי לסולידריות עם העם של אל סלוואדור'. אין עליה תאריך, אבל יתכן שהיא הודפסה ב-1981

אני הקטון מצאתי את עצמי לצד הוועד הזה, אף כי לא היו לי שום סימפטיות קומוניסטיות. כאשר הוועד הצליח להביא נציג רשמי של המחתרת הסלוואדורית לישראל, התבקשתי להנחות ערב לכבודו במועדון צוותא. עשיתי כן ברצון, ואני מניח שבין ותיקי המאבק המערבי נגד הקומוניזם ֿהייתי יכול להיחשב ל"טרמפיסט" של הקומוניסטים, מה שקוראים באנגלית fellow traveller, גידוף לא-נעים מאוד בעגת הימים ההם.

בראש תנועת הגרילה, שנודעה בראשי התיבות הספרדיים FMLN, עמדו קומוניסטים ומרקסיסטים, מהפכנים קשוחים, שלא התכוונו להחליף את המשטר הצבאי, או צבאי-למחצה, בדמוקרטיה ליברלית. הם לא התכוונו אפילו לניקרגואה שניה, אלא לקובה שניה. הם גם שיתפו פעולה עם קיצונים פלסטיניים, ואחד מחשובי מנהיגיהם ביקר בבסיסי החזית העממית לשחרור פלסטין בדרום לבנון שלפני מלחמת לבנון הראשונה.

לא היתה לי כל סיבה לאהוד את התנועה הזו, או לייחל לנצחונה. אני מודה ללא חמדה שהיה אלמנט של התחסדות ואולי של חוסר אחריות בשותפותי עם הוועד. הייתי, מה לעשות, "יפה-נפש". אבל אינני מתחרט על עצם השותפות, שהעניקה לי את ההזדמנות להתוודע אל יחידים בעלי איכויות אישיות נדירות, בייחוד האחות הרחמניה מאורוגוואי ובעלה העתונאי שהיו הרוח החיה בוועד.

מלחמת אל סלוואדור נמשכה עוד כמה שנים. התמוטטות ברית המועצות שיכנעה את הגרילה להניח את נשקם, ולהצטרף אל הפוליטיקה. אחד ממנהיגיהם, שפיק הנדל, בן למהגרים פלסטיניים, התמודד על הנשיאות ב-2004, ללא הצלחה. אבל ב-2008, מועמד FMLN, עתונאי סוציאל-דמוקרטי, נבחר לנשיא. השמיים לא נפלו, אם כי אני אינני נוטה להאמין בכנות התגיירותם של מהפכנים לניניסטיים לעניינה של הדמוקרטיה.

ארץ האלימות המאורגנת

אל הטרגדיה של גוואטמלה התוודעתי מקרוב רק באמצע שנות ה-80, בשני מסעות, אחד קצר ואחד ארוך. להלכה, הצבא הגוואטמלי כבר לא החזיק בשלטון. נשיאי גוואטמלה נבחרו בבחירות כלליות. אפריין ריוס מונט רצה להתמודד, ואל נכון גם היה מנצח, אבל לא הורשה, אם כי הוא כיהן כמה שנים כנשיא הקונגרס (פרלמנט). גם כך, הצבא משך ברוב החוטים. שרי ההגנה היו גנרלים במדים, והמערכה נגד הגרילה נמשכה.

אני נותן להלן, בקובץ PDF, חלק מכתבה ארוכה שפירסמתי בדצמבר 1985 במגזין סוף השבוע של 'הארץ', "מסע לארץ האלימות המאורגנת". הכתבה עסקה בגוואטמלה ערב מעבר לשלטון אזרחי. הקטע הניתן כאן עוסק בתפקידה של ישראל.

חדלתי לעקוב אחרי יחסי ישראל עם ארצות אמריקה המרכזית. אינני יודע אם פרי-לנסרים ישראליים מוסיפים להציע שירותי בטחון לממשלות ולצבאות. אני מניח שמוסיפים, אם כי בהיעדר מלחמות באמריקה המרכזית יש בהכרח פחות לקוחות. אבל מה שקרה בשדות הקטל של אמריקה המרכזית בשנות ה-70 וה-80 ראוי ליותר מהערת-שוליים.

כבר הבעתי את דעתי במקום אחר באתר הזה, ברשימה על תפקידה של ישראל בהעלאת אידי אמין לשלטון באוגנדה, שההיסטוריה הבעייתית של יחסי ישראל עם משטרי-דיכוי בעולם השלישי צריכה לימוד וראויה להסקת לקחים (נתתי שם גם שורה של גזירי עתונים על קשרי הבטחון בין ישראל לארגנטינה בזמן שלטונם של הגנרלים, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80). כתבתי אז, ואני חוזר עכשיו, שלימוד כזה לא נועד להבאיש את ריחה של ישראל. היא לא היחידה ששגתה. הוא נועד להקנות למדיניות החוץ של ישראל את השקיפות, שמפניה חשש כל כך יואל מרקוס (ראו למעלה), כאשר קרא "לייצא טנק, בלחש".

ישראל השתנתה מאוד מאז שנות ה-80. פעם לא היה אפשר לפרסם את שמו של ראש המוסד, עכשיו יודעים מה הוא אומר בישיבות הממשלה. יצוא נשק צריך בקרה וכללים. לממשלה בחברה דמוקרטית אין הרשות לעשות כל מה שהיא רוצה, גם אם היא חושבת שהיא משרתת את האינטרס הלאומי.

בחוכמה שלאחר מעשה ברור למדי, ישראל לא שירתה את האינטרסים שלה כאשר זיהתה את עצמה באופן כל כך קרוב עם כמה מן העריצים הגרועים ביותר באמריקה הלטינית ובאפריקה.

על ידידותה של ישראל עם שושלת סומוסה בניקרגואה אפשר לקרוא בעברית.

  • למשל, בזכרונותיו של נתנאל לורך, דיפלומט ישראלי מחונן שכיהן גם כמזכיר הכנסת. בספר 'היום יפנה' (הוצאת משרד הבטחון, 1997) הוא מספר על ביקורו אצל הנשיא סומוסה, כנראה אחרון השושלת, ש"קיבלני בסבר פנים יפות […] יש בלבנו פינה חמה למשפחתו".
  • אבי כהן, ב'גשר אוירי לעצמאות' (הוצאת 'מערכות', 1997), כותב שאת הקשרים עם סומוסה התחיל עוד בשנות ה-30 יהודה ארזי, איש הרכש האגדתי של 'ההגנה'. מנגואה היתה אחר כך חוליה בהברחת מטוסים לפלשתינה-א"י.
  • דורון אלמוג כותב ב'הרכש בארצות־הברית: 1945־1949' (הוצאת 'מערכות', 1987), כי גנרל סומוסה העניק דרכונים דיפלומטיים של ניקרגואה גם לארזי, גם לטדי קולק, שביקר אצלו באמצע שנות ה-40.
  • מתי גולן מספר ב'פרס', ביוגרפיה של שמעון פרס (הוצאת שוקן, 1982), כי פרס נשאל מדוע ישראל מחמשת את משטר סומוסה. הוא השיב, "כאשר פרצה  מלחמת השחרור, עזרה משפחת [סומוסה] לישראל להשיג נשק להגנתה. לא נשכח זאת". אבל, לפי גולן, ההיגיון הזה לא התקבל על דעתם של ראשי משרד החוץ. ״הסתבכנו כהוגן בעסקת הנשק עם ניקרגואה״, כתב ולטר איתן, מנכ״ל משרד החוץ, לפרס (חמישה ביולי 1957). ״כל מדינות אמריקה הלטינית סולדות ממנה […] לכן אבקשך להורות מיד כי תופסק כל עסקה חדשה עם ניקרגואה וכי יעוכבו המשלוחים שעדיין לא יצאו״.
  • מירון מדזיני מספר ב'היהודיה הגאה : גולדה מאיר וחזון ישראל' (הוצאת 'עידנים', 1990), כי חמתה של גולדה בערה בה להשחית, כאשר נודע לה שפרס, אז מנכ"ל משרד הבטחון, מסדיר עוד עיסקות-נשק באמריקה הלטינית על דעת עצמו, מבלי לקבל אישור של הממשלה, ומבלי להודיע למשרד החוץ. הקש ששבר את גב הגמל היה מכירת נשק לרודנות הצבאית הברוטלית של רפאל טרוחיליו ברפובליקה הדומיניקנית, בשלהי שנות ה-50. גולדה איימה להתפטר, ובן גוריון פייס אותה כאשר ציווה על פרס להימנע מכל עיסקת נשק מבלי לדווח לו, ולקבל את הסכמתו. "אני לא אכריע בלי דיון מוקדם במשרד החוץ", כתב בן גוריון לשרת החוץ שלו.

תגובות, בעברית בלבד, יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 תגובות בנושא “רובים, שעועים וצעצועים”

  1. מאמר מעולה (כרגיל כאן… ובכל זאת מעולה)

    -אני מניח שאכן הגישה היעילה כדי לקדם דברים היא לבקש הבהרה על טעויות ולא לבוא בהאשמות, למרות שגם לזה הייתי שם גבולות…

    -הבחינה הביקורתית של העבר היא תמיד (לדעתי) עניין של ה"שמאל". הימין מחפש בעבר דברים אחרים…

    תודה על המאמרים…

  2. תודה על הסקירה המאלפת.
    בכל זאת כמה שאלות:
    1. אם 39% של הנשק הגיע מישראל מהיכן הגיעו 61% הנותרים?
    2. ניאו-שמרנים בשנות ה-70? האם הם היו קיימים כבר אז כזרם רעיוני (למעט נורמן פודהורץ)?
    3. קירקפטריק האמינה ש: She wrote, "Traditional authoritarian governments are less repressive than revolutionary autocracies."( אם המצוטט בוויקיפדיה נכון. בפרספקטיבה היסטורית היא צדקה, הא ראיה, החונטות באמריקה הלטינית התחלפו במשטרים דמוקרטיים פחות או יותר. בקובה משטר האימים נשאר ען כנו. הנ"ל נכון גם לגבי שאר הדיקטטורות ה"ריאקציוניות": הן טיוואן הן דרום קוריאה היו דיקקטטורות, אבל הרבה יותר אנושיות (עד כמה שהביטוי לא אוקסימורון ומתאים לתיאור דיקטטורה) מאשר מקבילותיהן הקומוניסטיות. ואחרון אחרון לא חביב: בעולם הערבי המשטרים האכזריים והמדכאים ביותר הם משטרים "מתקדמים/שמאליים/חילוניים שגם מתפרקים היום.

    1. 1. הנתונים האלה אינם תחת ידיי. אני יכול להפנות אותך אל השנתונים של SIPRI, מכון שוודי מוערך העוקב אחרי סחר נשק בעולם זה תשעים שנה. השימוש בדאטה שלו מחייב תשלום. כשתהיה לי הזדמנות לעיין בעותק פיזי של השנתון משנת 1984, נניח, אוכל להחכים אותך. לפי מיטב זכרוני המתעמעם, ספקיות נשק אחרות באותם הימים היו ארגנטינה תחת המשטר הצבאי, טייוואן העדיין-לא-דמוקרטית, ומשום מה נתקע במוחי שמה של שווייץ (אבל אינני בטוח בזה).

      רק ארה"ב של קרטר הטילה אמברגו, ובימים ההם התהלכו רינונים שהיא עשתה כן בידיעה שישראל תמלא את מקומה, לפחות חלקית. בשעתי נסיתי לבדוק את העניין הזה — ידיעה קונקרטית על שיחת טלפון בין היועץ לבטחון לאומי בבית הלבן ובין נשיא גוואטמלה — אבל העליתי חרס.

      אולי תרצה לעיין (ותוכל גם להוריד את הקובץ) במחקר משנות ה-80, שעשתה ג'יין האנטר, מתעדת מנוסה של מכירות נשק ישראליות. שם יש גם נתונים מספריים. כדאי לדעת שהיא היתה בעלת סדר יום פוליטי אנטי-ישראלי. אבל המחקר שלה מבוסס על מקורות, ואי אפשר לבטל אותו מעיקרו. צריך רק להפיק ממנו תועלת זהירה.

      2. הניאו-שמרנים באו אל העולם עוד בשנות ה-60, כאשר אינטלקטואלים שמאליים בניו יורק, כמעט כולם יהודים, עברו הסבה אידיאולוגית בגלל התהפוכות החברתיות והפוליטיות בארה"ב. שימוש הלשון 'ניאו-שמרנים' כבר היה מקובל בשנות ה-70. הם נודעו לעולם הרחב רק בזמן מלחמת עיראק השניה, ולאחר ששמם הקולקטיבי נעשה תחליף נוח מאוד ל"יהודים" בשמאל האירופי המנומס.

      3. קרקפטריק: אתה מפיל אותי אל בריכה עמוקה מאוד. עסקתי כל כך הרבה בעניין הזה בתחילת שנות ה-80, שאני מתאפק רק בקושי מלצקת כאן אלפי מלים. בקצרה, היא צדקה – ולא צדקה. היא אמנם הסתמכה על נסיון היסטורי, כאשר עשתה את האבחנה בין משטרים ימניים אותוריטריים ובין משטרים שמאליים טוטליטריים, וטענה שהראשונים ניתנים לדמוקרטיזציה. למשל, ספרד של פרנקו, שהפכה לדמוקרטיה כמעט בן-לילה לאחר מותו (טוב, לא בן-לילה, אבל בן-כמה-חודשים). כדבר הזה לא קרה בשום ארץ קומוניסטית, בשום דיקטטורה שמאלית בעולם השלישי.

      היא אמרה, במידה רבה של היגיון, כי משטר רודני הוא בר-תיקון אם ניתנות בו חרויות כלכליות. אכן, חרויות כאלה מועילות להופעתה של חברה אזרחית ולהתחזקות תודעתו הפוליטית של המעמד הבינוני.

      אבל, עשר שנים לאחר שעשתה את האבחנה, התמוטט הגוש הקומוניסטי באירופה מבלי שהשתררה בו תחילה חרות כלכלית. דיקטטורות באפריקה התפרקו מבלי שהיתה בהן אבולוציה. קשה לזקוף את התמוטטות החונטה הארגנטינית לזכות חרויות כלכליות. שם, הצבא שלט בחלק ניכר של הכלכלה. הוא נפל מן השלטון מפני שהובס במלחמת פולקלנד, עוד מעט בדיוק לפני שלושים שנה.

      אינני מסכים איתך בהערכת "אנושיותן" של הדיקטטורות הצבאיות בטייוואן ובדרום קוריאה, הן עשו מעשי אכזריות ממדרגה ראשונה, התעללו במיעוטים פוליטיים ואתניים, ונהגו באוכלוסייתן כדרך שנוהגים בכוח-עבודה זול. אבל בסופו של דבר, הצלחתן הכלכלית היתה מבוא לדמוקרטיה, ושתיהן יכולות להיחשב לדמוקרטיות התוססות ביותר במזרח אסיה. אכן, קפיטליזם הוא שער לדמוקרטיה והבסיס של חייה. אפשר להתווכח על צורתו של הקפיטליזם, אבל יתרונו על פני כל שיטה כלכלית אחרת ברור למדי (אני מתכוון לשוק חופשי, לא לאוליגרכיה של עשר משפחות, או מאה משפחות).

      כתבת שם, אלכס, שבעולם הערבי המדכאים האכזרייים ביותר הם משטרים "מתקדמים/שמאליים/חילוניים". נו, באמת. על ערב הסעודית שמעת? ומשטר מובארק היה "מתקדם/שמאלי/חילוני"? אלה כמעט איפיונים של האחים המוסלמים.

      תודה על הערותיך.

      1. יואב, תודה על תשובתך המלומדת והמחכימה.

        1. אולי אפשר לסכם כך: דמוקרטיה יכולה להתפתח ממשטר רודני בתנאי שהמשטר הוא "רק" דיקטטורי אותוריטרי, אבל לא טוטליטרי אידיאולוגי. ייתכן שאני טועה אבל לשום חונטה בדרום אמריקה לא הייתה איזושהי אידיאולוגיה מסודרת פרט לעקרון אחד של תפיסת השלטון. (זה גם ההבדל בין המשטר של מובארק לאלה של עיראק וסוריה)
        2. היות ועיסוקי הוא בעולם הערבי הרי אני חייב להוסיף כמה הערות אופ-טופיות. יש פתגם ערבי في الجنون فنون (פי אל-ג'נון פנון) יעני, יש הרבה אומנויות בסוגי שגעון. כן, המשטר המצרי האחרון (לא הנאצרי כמובן) בדיוק תואם את הסכימה: הוא לא היה אידיאולוגי, למפלגה הלאומית דמוקרטית לא היה שום סדר-יום חוץ מלשלוט. ואכן הוא הרבה הרבה פחות אכזרי מעיראק ומסוריה.
        3. על ערב הסעודית בוודאי ששמעתי, ואני קורא מחקר סוציולוגי בערבית על המדינה הזאת. סעודיה היא שבט המנוהל על ידי שייח' ראש השבט אבל היא לא מדינת משטרה. אשר למשטרת הצניעות ולחוקים האסלאמיים (שאגב מבחינות רבות סעודיה היא הרבה יותר אסלאמית מאיראן) הרי יש לך תמיכה נרחבת של החברה הווהאבית שהיא שמרנית, ומתנגדת לזכותן של נשים לנהוג. רק לדוגמא: רוב אתרי אינטרנט שנחסמים בסעודיה הם לא פוליטיים אלא אתרי פורנו למיניהם. יש דיכוי השיעים בערב הסעודית, אבל זה קורה בכל משטר ערבי "תקין". וכמובן אין להשוות בין מידת הדיכוי של השיעים בסעודיה לעיראק של סדאם.
        3. לעניות דעתי, ובתור מי שנולד באזור: דוגמת הדמוקרטיזציה של מזרח אירופה אינה טובה. מדוע? מכיוון שהקומוניזם במזרח אירופה היה קיים אך ורק בזכות הכיבוש הסובייטי. אולי היום זה נשכח אבל הדבר הראשון שהיה ברור ל Solidarność בפולין הוא הסתלקות הכיבוש הסובייטי. סילוקו, וכינון דמוקרטיה, היו היינו הך.

        ומן הראוי לציון שמדינות מזרח אירופה חוזרות מבחינות רבות על דפוסים מוכרים של טרום מלחמת העולם השנייה: צ'כיה היא דמוקרטיה שורשית ויציבה והונגריה לא מובן מה זה, משטר עם נטיות פשיזואידיות כמו שהוא היה בשנות ה-30. בולגריה גם היא אמנם בערך דמוקרטית אבל מאפיוזית ושקועה בשחיתות עד צוואר. ועל רוסיה אין מה לומר…

        1. אלכס, המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית בהחלט ניזונו מאידיאולוגיה: אנטי-קומוניזם קנאי, שמרנות חברתית, אמונה קתולית (אם כי, למרבה העניין והפרדוקס, ריוס מונט הגוואטמלי היה דווקא פרוטסטנט אוונגליסטי נלהב במיוחד). מדעני-מדינה תיארו את המשטרים בארגנטינה ובצ'ילה, למשל, כ"מדינות הבטחון הלאומי", שביסודן עמדו הנחות משותפות על יעדי המדינה, שיטות הפעולה שלה ואויביה. בארגנטינה זה התחיל עוד באמצע שנות ה-60.

          צבאות מורדים מודיעים בדרך כלל שהם מתכוונים להחזיר את השלטון לידי האזרחים, גם אם אינם מתכוונים, גם אם אינם מוכנים להתחייב על לוח זמנים. לחונטה הארגנטינית לא היתה כל כוונה כזאת. היא התכוונה לכונן "מדינה חדשה" (אני שואל את המושג שטבע אנטוניו אוליביירה סאלאזאר, הרודן הכמעט-פשיסטי של פורטוגל במשך ארבעים שנה (כולל יורשו קצר הימים), ה Estado Novo. הוא בז לדמוקרטיה המטריאליסטית וההדוניסטית. הרעיון הזה נקלט ואומץ גם בברזיל בשנות ה-30, אבל לא האריך ימים.)

          כיוצא בזה, כאשר זייאול חאק תפס את השלטון בפקיסטן, ב-1977, הוא הודיע שיחזיר את השלטון לידי האזרחים בתוך שלושה חודשים. רק מותו בתאונת מטוס, אחת-עשרה שנה אחר כך, העביר את השלטון לידי ממשלה נבחרת. צבא בורמה תפס את השלטון פעמיים, והודיע שיחזיר אותו לאזרחים. בפעם הראשונה הוא אמנם החזיר (וזכה אגב במחמאות פומביות מדויד בן גוריון), ובפעם השניה הוא נשאר עד עצם היום הזה. במהלך שלטונו נולדה לו גם אידיאולוגיה, שהיתה תערובת של סוציאליזם לא-מרקסיסטי ושל לאומנות בורמית (סליחה, "מיאנמארית").

          גנרל סוהרטו החזיק בשלטון באינדונזיה במשך 32 שנה, גם לו היתה אידיאולוגיה, שהיתה אפילו החובה ללמוד אותה בבתי הספר. שלטונו הסתיים בגלל התמוטטות כלכלית דרמטית, ב-1998 (והאינדונזים, אף על פי שהיה להם חשבון דמים ארוך מאוד עם סוהרטו, לא ערכו לו לינץ' משפטי). האומנם אפשר להניח שסוהרטו זרע את זרעי הדמוקרטיה? אולי, במידת מה, מבלי להתכוון. בדומה לפרנקו בספרד או לסאלאזאר בפורטוגל. עובדה, דמוקרטיה צמחה על קבריהם. אבל האומנם זו עובדה?

          הגוש הסובייטי הוא באמת בעייתי. אני מקבל את הערתך, שהמשטרים הטוטליטריים היו תוצאת הכיבוש הסובייטי (אם כי לא ביוגוסלביה ולא באלבניה. טוב, נעזוב את אלבניה).

          אתה מזכיר דווקא את הונגריה כארץ המתנסה ברגרסיה אל משטריה מלפני מלחמת העולם השניה. מעניין שדווקא בהונגריה היה יותר חופש כלכלי בזמן המשטר הקומוניסטי מאשר בכל שטח-כיבוש סובייטי אחר. לכאורה, היא דווקא היתה מוכנה להתפתחות דמוקרטית יותר מן האחרות.

          קצת קשה לי להניח איזה דטרמיניזם אטאוויסטי, המחזיר חברה בדיוק אל המקום שבו עמדה לפני שכובש זר משך אותה בכיוון מנוגד.

          אני מאמין שדור חדש של פוליטיקאים פשוט לא עמד בפיתוי האותוריטרי, וגם כתבתי על זה במקום אחר.

          בולגריה אינה מתיישבת עם הנוסחה הזו, מפני שלא היתה בה דמוקרטיה לפני הכיבוש הסובייטי. לאורך שנות ה-30 היתה בה דיקטטורה צבאית (של המלך בוריס). וגם אם אנחנו מוצאים את עקבות התרבות הפוליטית הישנה ברומניה, בסרביה ובקרואטיה, אני חושב שיש בכולן דרגה גדולה יותר של חרות ושל בגרות. (אופס, תמחק בבקשה את רומניה, לפחות את עניין הבגרות…)

          אבל בסוף ימי ברית המועצות התפתחה בה תנועה דמוקרטית, ובימיה הראשונים של רוסיה הפוסט-סובייטית אמנם השתרר הרושם של דמוקרטיה (רבת פגמים, מעוותת, כוחנית — אבל מעטות היו הדמוקרטיות שנולדו מושלמות). דעת קהל דמוקרטית התפתחה בברית המועצות בנסיבות של דיכוי כלכלי (וכמובן דיכוי פוליטי). זה בוודאי אינו מתיישב עם התיאוריה של קרקפטריק.

          אגב, לשיטתה, לרוסיה יש עכשיו סיכוי להתפתח לכלל דמוקרטיה, מפני שיש בה משטר אותוריטרי, לא טוטליטרי, ויש בה לפחות מידה של חופש פעולה כלכלי. אבל זה עניין נפרד.

          אגב, אני מתנצל לפניך ששניתי את כתיב השמות הערביים, "צדאם" ל"סדאם" ו"מבארכ" ל"מובארק". אני יודע שזה התעתיק המדעי המדויק מערבית, אבל עשיתי אותו לצורך האחדה והקלה. בעניין "מבארכ", העברית אינה סובלת כ"ף פתוחה בסוף מלה, ולעניין "צדאם" הכתיב הנוהג במקומותינו היה תמיד פונטי. אני ויתרתי לצורך זה על הנסיון לאיית "ונסואלה" במקום הכתיב הגרמני "ונצואלה", מפני שאין הציבור יכולים לעמוד בו.

          תודה.

          1. יואב ממש תודה, באמת השכלתי לגבי המשטרים הדרום-אמריקאיים.

            1. אבל בכל זאת היתה להם "נקודת זכות" ביחס לברה"מ (שבה גדלתי עד גיל 16) ולכל משטר קומוניסטי. תקן אותי אם אני טועה, אבל כל מי שרצה לעזוב אותן מדינות חונטה יכול היה לעשות זאת (אם הוא לא היה מתנגד אקטיבי). ודוק: גם היום כל מי שרוצה לעזוב את איראן יכול לעשות זאת (אם אתה לא מתנגד משטר, ואם זו אשה אז היא תלויה באישור בעלה וכו') אבל עקרונית, אם השגת ויזה אז איש לא מחזיק אותך בכוח. לעומת זאת איש לא יכול לעזוב את קובה, שלא לדבר על צפון קוריאה.

            2. ביוגוסלביה היה סוציאליזם-טיטואיזם מאוד מתון וליברלי, וזאת הודות לעצמאות מוחלטת מברה"מ: היו יחסים טובים עם אמריקה, היו משקים פרטיים ותיירות חוץ הייתה מותרת. דווקא יותר טוב מהמאפיה של היום.

            3. ברוסיה היה משהו אפילו יותר פשוט (וזאת אני אומר כמי שעדיין זוכר את הדברים בתור עד-ראייה) דמוקרטיה זוהתה לא עם ערכים דמוקרטיים בתור שכאלה, אלא עם רמת מחיה מערבית. הלך המחשבה היה בערך כזה: "ברגע שנזרוק את הקומוניסטים נחיה כמו באמריקה, ואמריקה תעזור לנו".

            ברגע שהתוחלת נכזבה היתה הדמוקרטיה לאבן שאין לה הופכין.

            זיכרון אישי לגבי ניקרגואה: כשהייתי תלמיד בית ספר, כמעט כל שבוע זכיתי למנה גדושה של ידיעות על סבל "עמה האמיץ של ניקרגואה האחות מידי קונטראס, שכירי החרב של האימפריאליזם האמריקאי", ועל הזוועות שהקונטראס עשו (ואין לי שמץ של מושג מה תעמולה סובייטית ומה אמת, אם כי האינסטינקט הבסיס קובע שאם התעמולה הסובייטית,נניח, משמיצה ספר-סימן שחובה לרוץ לקוראו). וכמובן גם הובלט הנשק הישראלי שהיה בשימושם.

            ולא זו בלבד אלא שיום אחד ארגנו ספונטנית "איסוף צעצועים" למען ילדי ניקרגואה ואל סלוואדור (כן!). משמעות הדבר שהההורים היו אמורים לבלות כמה שעות או יותר בתורים ובחיפושים כדי לקנות צעצועים (שהן לא היו יכולים להרשות לקנות לילדיהם), שיישלחו אחר כך לילדי ניקרגואה.

            3. סליחה על התעתיק הערבי, אני יודע שתעתיק מדעי מסרבל, פשוט מרוב הרגל כתבתי כך.

  3. הנה גרסת "פרקליטו של השטן":

    לאחר מלחמת ששת הימים נמלאו קברניטי ישראל עזוז (או מחוסר ברירה) והחליטו כי נתחיל לפתח מערכות נשק בבית, במקום לפתח תעשיות היי-טק בארצות ניכר. להחלטה זו אנו חייבים את כל תעשיית ההיי-טק המשגשגת בישראל, מדינת הסטרט-אפ. לגנרל דה-גול, האחראי הישיר להחלטה זו מגיע איפוא פרס התעשיה של ישראל. (גילוי נאות: הח"מ הוא גמלאי של תעשייה זו ובה עבד ברוב שנותיו המקצועיות.)

    אך הרבה לפני שהוותה חממה לתעשייה האזרחית, פיתחה התעשייה הביטחונית כלי נשק ומערכות נשק להן אנו חבים הרבה מנצחונותינו בשדה הקרב ולא מעט מן המלחמות שנמנעו מחמת ההרתעה שהוו.

    ומה לעשות, תקציבי הביטחון מחד וצרכי הביטחון מאידך לא מבטיחים תזרים רכש מקומי יציב או שניתן לחזותו. מה עוד שהעזרה מארה"ב מחייבת קניה שם ו(כמעט) רק שם, וצה"ל מעדיף לנצל תקציבים מברז זה לפני שהוא מזרים משהו לתעשיה המקומית.

    מבנה התעסוקה בכל אותן שנים היה כזה שכוח-אדם (סליחה, "משאבי אנוש") לא היה באמת מה שמכונה בספרי הלימוד של הניהול "הוצאה משתנה". מכוח ההתארגנות והחוקים, כוח-האדם היה "הוצאה קבועה" לכל דבר ועניין. ואיך שהוא, משהו, צריך לממן הוצאה זו. וגם ללא מצב זה, אין זה הגיוני לפזר צוותי פיתוח וייצור על מנת לכנסם שוב משיש משאבים. אין זו "חפירת תעלות" בתרגום מאמריקאית, הידע והנסיון יאבדו כך לבלי שוב.

    וזוהי הסיבה שצה"ל ומשרד הביטחון עודדו ייצוא ביטחוני. זה היה כורח חיוני, ביטחוני, לא סתם "מקור להתעשרות"! וכן, ניזכר באימרתו של אספסיאנוס: "ובכל זאת, הכסף בא משתן".

    אכן הבטן מתהפכת מאספקת נשק לנבלים כגון אפריין ריוס מונט או משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אך האם מישהו חושב שלו ישראל לא הייתה מוכרת נשק, היו הזוועות נמנעות? שלא היו ספקיות נשק אחרות שהיו שמחות למלא את החסר? אם יש ביקוש יצוץ מאי שם גם היצע. והרוצחים ברואנדה השתמשו במצ'טות, נשק פרימיטיבי בהרבה מזה ששימש למלחמות בימי הביניים.

    אלו הם my two bits…

    1. אני מכיר ומבין וגם מעריך במידה מסוימת את ההסבר הזה.

      אי הסכמתי עם המסקנות קשורה לפחות בשתי נקודות:

      1) הנשק שנמכר באמריקה המרכזית לא היה חיוני לישראל מצד כמותו (הוא היה בוודאי חיוני ליחידים שהתעשרו ממכירתו, אבל ישראל הפיקה תועלת מוגבלת). הוא היה, לעומת זאת, חיוני לחלוטין למשטרי הדיכוי. הואל-נא לקרוא את פרטי שיחתי עם גנרל בנדיקטו לוקאס, בקישור ה PDF שצירפתי, 'בארץ האלימות המאורגנת' ('הארץ', 1985).

      2) סחר הנשק של ישראל הוצא מפיקוח פרלמנטרי וציבורי. זה עניין שאין הדעת סובלתו. כל פעילות ישראלית צריכה פיקוח ציבורי, בייחוד כאשר היא שנויה במחלוקת, בייחוד כאשר היא כבר הניבה אסונות כבדים. בתחילת שנות ה-80, חברי כנסת מן הליכוד ומן המערך חשבו לבגידה לאומית כל נסיון לערער על הגיון היחסים הצבאיים האינטימיים עם מובוטו בזאיר (כיום קונגו). לא היה אפשר לנהל שיחה רצינית. היו טענות כבדות-משקל נגד היחסים ההם, אבל נחירת הבוז של הממסד הצבאי-בטחוני סיכלה דיון כזה.

      יש דברים שגם אינטרס עצמי אינו יכול להצדיק אותם. ישראל הניחה לשיקולי היצוא הצבאי להתגבר על כל עכבותיה באפריקה, באמריקה הלטינית, וביחסים עם איראן של השאה ועם טורקיה של הגנרלים. צריך לתחום קווים אדומים. אבל כדי שקווים כאלה יוכלו להיתחם במידה של היגיון ושל אפקטיביות, צריך תחילה להתקיים דיון. דיון לא יוכל להתקיים בלי חקירה היסטורית. זה מכלל הדברים שחברה פתוחה צריכה להתפאר בהם, מפני שהם משפרים את איכות השלטון שלה.

      ארה"ב יצאה נשכרת מן החקירות של שנות ה-70, אשר הפכו את עניין זכויות האדם למרכיב קבוע של שיקולי מדיניות החוץ: החלטת הקונגרס ב-1976 לייסד את המשרה של סגן מזכיר המדינה, Assistant Secretary of State, לענייני זכויות האדם, ולחייב את מחלקת המדינה בפירסום דוח שנתי על מצב זכויות האדם בכל מדינות העולם. זה הכריח כל ממשל, אפילו ממשל רייגן, להקדיש תשומת לב לשיקולים מוסריים.

      אני אינני מציע להפסיק מכירות נשק, אני מציע רק דרגה גדולה יותר של סלקטיביות. ואני מודה בהכנעה שאין לי תשובות חד-משמעיות על השאלות שהצגת. האם ישראל היתה צריכה להימנע משיתוף פעולה גרעיני עם משטר האפרטהייד? אני מאמין שכן, אבל אני גם יודע שאיראן ופקיסטן לא היו נמנעות משיתוף פעולה כזה. הן לא נמנעו משיתוף פעולה עם צפון קוריאה.

      לפעמים אין בררה אלא לנשוך את השפתיים, ולעשות דברים רעים. אבל אין זאת אומרת שיש מנדט מלא למעשים רעים, מנדט הפוטר אנשים מאחריות למעשיהם, ופוטר את שולחיהם מן הצורך להקדים מחשבה למעשה.

      1. אינני יכול לומר שאני חולק עליך, כלל וכלל לא! ובצד התועלת הכספית, משמעותית ככל שתהיה, צריכה להישקל האפשרות שאלה שנגדם יופנה הנשק ידם תהיה על העליונה. ראה מקרה דרום אפריקה ומה מצבנו עמה.

        אך כמו שאמרתי – הייתי כאן פרקליטו של השטן…

    2. יש הגיון בדבריך, אבל לדעתי יש לדחות את המסקנה שאתה מציע בתפקידך כפרקליט השטן.
      הצעד הלא-נכון בטיעון, לדעתי, הוא בהנחה כאילו הדרך היחידה לממן את התעשיה הצבאית הוא באמצעות יצוא לא-בררני של נשק וידע. אם התעשיה הצבאית היא אינטרס לאומי כל כך חשוב, אפשר לממן אותו באמצעות תקציב המדינה, ובכך לפצות על אובדן לקוחות מהזן הרצחני.

      1. מיקי, לידיעתך, הייצוא היה תמיד בררני ביותר, אם כי לא מההיבט "למי אנו מוכרים". שם לדעתי היה הרבה יותר נכון פוליטית להיות בררני, ואני מביא שוב כדוגמה את השגיאה החמורה של התמיכה במשטר האפרטהייד.

        ובקשר למימון מתקציב המדינה" אתה מתבדח, לא? דברים הרבה יותר חשובים לא ממומנים ממנו. ומניסיון אומר לך כי להשיג תקציבים מפקידים ופוליטיקאים זו קריעת ים סוף! הרבה יותר נוח למכור מערכות למי שלעולם לא יהיה אוייב שלך (טוב, נעזוב את טורקיה…), ו/או שיש לנו אויב/יריב משותף ו/או יכול לתמוך בנו באו"ם.

  4. הסצינה הקולנועית שבה סגן מנהל הסי.איי.אי יושב מול ועדת הביון של הסנאט, ונחקר על חלקו באיזו פרשה שהסתבכה אהובה עלי במיוחד. בעת שקראתי את הרשימה המרתקת של יואב (אתנחתא מרעננת בימים אלו של פריימריז בשנת בחירות בארה"ב) נזכרתי בספר של טום קלנסי ובעיקר בעיבוד הקולנועי המצוין שלו – "סכנה ברורה ומיידית".

    בסצינה המדוברת (התכנסות ועדה של הסנאט כדי לאשר פעילות חשאית נגד קרטל סמים במדינה לטינית), הסנאטורית מקשה על ג'ק ראיין (הריסון פורד) ומבקשת ממנו לתת לה את מילתו שהפעילות החשאית הזו תיוותר מודיעינית בלבד ולא תגלוש לכדי שימוש בחיילים לפעילות צבאית. ראיין לא מבין את פשר ההתעקשות של הסנאטורית והיא עונה לו על כך: "long,hard experience Mr. Ryan"

    מתנצל מראש אם לא ציטטתי נכון (נשען על זכרוני בלבד)

השאר תגובה