דוקטרינת ליברמן

בשתי מלים (מנומסות), ”נראה להם“. הוא יראה לטורקיה. הוא יכונן ברית עם המחתרת הכורדית, שישראל עזרה לטורקים לדכא. השבוע ליברמן תבע לעצמו בצדק את מעמד הנכס החשוב ביותר של אויבי ישראל

"תראו את החוצפה" (או "שחצנות"), מכריז העתון הטורקי החילוני 'הורייט' בדיווח על דברי ליברמן, עשרה בספטמבר

"זהירות, האיש הזה משחק באש". (Sabah, אחד החשובים שבעתוני טורקיה, שנים-עשר בספטמבר 2011)

ב-1973 החליטה ממשלה ימנית בבריטניה להרשות לאש“ף לפתוח משרד בלונדון. זה היה אש“ף לא-מתוקן, שהיה מוכן לדבר עם ישראל רק על התאבדותה. ישראלים חרקו שיניים. הבריטים האלה, הם אמרו, צריך להראות להם. לעסקן מכובד של תנועת החירות (לפני הקמת הליכוד) בבאר שבע היה רעיון. הוא הציע לצבא האירי הרפובליקני (IRA) לפתוח משרד בבירת הנגב. איזה רעיון מדליק, אמרו זה לזה קוראי העיתון, בואו נראה להם שגם אנחנו יכולים לתמוך בטירוריסטים מתועבים.

אינני יודע אם בעל ההצעה אמנם בא בדברים עם ה IRA. מותר לנחש שהאירים לא היו מתעניינים. הם חיפשו בעלי ברית בין רדיקלים ערביים, מועמר אלקדאפי למשל, לא בתנועת בית“ר. העניין לא נידון בישיבת קבינט דחופה, לא הועלה לדיון בכנסת, לא עמד במרכז ראיון שהעניק שר החוץ, ולא צוטט בעתונות הבין לאומית. זה היה פעלול, או פעלולון, לא ראוי אפילו להערת-שוליים.

מה טוב, מפני שמדיניות חוץ אינה עניין לפעלולים, לקפריזות, לבואו-נראה-להם. מדינות עם ממשלות רציונליות אינן אומרות, או עושות, כל מה שבא להן. ואם הן נוטות להגיד, יש להן שרי חוץ מהוקצעים ומרוסנים, המצילים אותן מאבדן עשתונות ומסטיות רטוריות.

וזה כמובן תפקידו של אביגדור ליברמן בממשלת נתניהו. הוא האיש שהציע בשעתו לאיים על מצרים בהחרבת סכר אסואן, הכריז כי ”מובארק יכול ללכת לעזאזל“ (הרבה לפני שהוא אמנם הלך), החרים את נאומו של נשיא ברזיל הענקית במליאת הכנסת, הודיע לעצרת האו“ם שלא יהיה שלום, ואמר לעתון רוסי ש“אמריקה עושה מה שאנחנו אומרים לה“. ביום ששי שעבר הוא סיפר ל‘ידיעות אחרונות‘, שהוא ייזום שיחות עם נציגים של המחתרת הכורדית בטורקיה, כדי לסייע לה בנשק ובהדרכה.

למרבה המזל, תבונתו של בנימין נתניהו עמדה לו. הוא לא השתהה אפילו שעה אחת כאשר הודיע על פיטורי ליברמן. מר נתניהו ראוי להערכה. שלומה של ישראל ומעמדה הבין לאומי היו חשובים בעיניו מגורל הקואליציה שלו. ”לכל הרוחות“, הוא נשמע אומר, ”יש גבול לכל דבר. החסר משוגעים אנוכי?"

אכן.

"עמק הזאבים. ליברמן", מכריזה הכותרת בעתון הטורקי השמאלי 'רדיקל'. 'עמק הזאבים' הוא שמה של סדרת סרטים פופולרית בטורקיה, המתארת מלחמה חשאית נגד אויביה האמתיים של האומה: האמריקאים, הישראלים, היהודים. הנהגת הקהילה היהודית בגרמניה ביקשה לאסור את הקרנת הסרטים בגלל מסריהם האנטישמיים. בעיני העתון הזה, ליברמן מאשר את הסטריאוטיפים הגסים והפופולריים של הסרטים (עשרה בספטמבר 2011)

קרא? ידע? התייעץ? נמלך?

שר החוץ גילה במרוצת כהונתו דרגות משתנות של בורות פוליטית והיסטורית. אבל ההצעה לעזור לכורדים בטורקיה מסכלת כל נסיון ענייני ולא-קליני לאפיין את מצב-הדעת שלו. מה הוא בדיוק? נער נוטף הורמונים? גברתן בכניסה למועדון לילה? לא-מאוזן? או סתם טיפש?

האם הוא הבין מה הוא אומר? האם הוא התייעץ עם אנשי מקצוע במשרד החוץ? האם הוא נמלך בדעתו של מומחה למשפט בין לאומי? האם הוא קרא משהו על היסטוריה טורקית? או על היסטוריה של מלחמה בטירור? האם הוא ידע ש“מפלגת הפועלים של כורדיסטן“ (PKK), לשעבר בעלת ברית סובייטית, כלולה ברשימת ארגוני הטירור של ממשלת ארה“ב?

ואם הוא קרא, ואם הוא ידע, ואם הוא התייעץ, ואם הוא נמלך, איך אפשר להסביר את מה שהוא עשה? הוא הפך במחי יד את העימות האידיאולוגי והרגשי עם ראש הממשלה הניאו-איסלאמיסטי של טורקיה לעימות קיומי עם המדינה הטורקית. יעידו הכותרות הענקיות בכמה מעתוני טורקיה למחרת הראיון.

הוא תקע מאכלת בלבו של הממסד הצבאי הטורקי, השותף הלהוט ביותר של ישראל בטורקיה. הממסד הזה חושב את עצמו מאז ומעולם למגן שלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה. בגלל קנאותו של הממסד הזה, עוד מימי אטאטורק, הכורדים קופחו ונרדפו במשך עשרות שנים. עצם השימוש בלשון הכורדית היה עבירה על החוק.

צבא טורקיה פולש לעיראק, ומבוסס בשלג של הרי כורדיסטן, בחיפוש אחרי לוחמי PKK (העמוד הראשון של Sabah, עשרים-ושלושה בפברואר 2008)

להוכיח שישראל היא אויבת

לטוב ולרע, עמדתה של כל ממשלה זרה כלפי הכורדים היתה מפתח להערכת נאמנותה לטורקיה. המתח רב-השנים עם סוריה של שושלת אסד היה קשור במישרים בחופש הפעולה היחסי שהסורים העניקו ל PKK. היה זמן שמנהיג המפלגה, עבדללה אוג‘אלאן, ישב בדמשק (קומנדו טורקי לכד אותו בקניה ב-1999. נאמר אז שישראל סייעה ללכידה, וכורדים הסתערו על הקונסוליה הישראלית בברלין במחאה אלימה).

ולשר החוץ של ישראל לא היה רעיון מבריק יותר מאשר להציע ברית ישראלית עם תנועה, שרוב הטורקים חושבים לבדלנית? תנועה החשודה שהיא רוצה לקרוע את מזרח אנאטוליה מטורקיה, ולהקטין את שטחה בשליש? ואת הרעיון המבריק הזה הוא היה צריך להביע בדיוק עכשיו, כאשר הניאו-איסלאמיסטים מנסים להוכיח שישראל ראויה למעמד של אויבת? בדיוק עכשיו, כאשר הפעילות הצבאית נגד הכורדים גוברת לאורך הגבול עם עיראק, ועתוני טורקיה מציגים ארונות של חיילים טורקיים הרוגים חדשות לבקרים?

האם שר החוץ של ישראל מנסה בכוונה גלויה להרוס את מעמדה הבין לאומי? או אולי הוא שוקל את התועלת האלקטורלית שתצמח לו מצו הבאה נגדו מטעם האינטרפול? סוף סוף זה מה שקורה בשנים האלה למנהיגים פוליטיים, התומכים בטירור: הם נגררים אל בתי משפט בין לאומיים, ונשלחים לכלא.

החכמולוגיה

החכמולוגיה הליברמנית אמנם שברה שיא חדש, אבל הצעות חכמולוגיות בכיוון דומה אנחנו שומעים זה חודשים. למשל, הקריאה לעזור לארמנים לזכות בהכרה בין לאומית ברצח-העם שעוללה להם טורקיה העות‘מנית לפני 96 שנה. ממה נפשך, הארמנים אמנם ראויים להכרה כזאת. ישראל היתה צריכה לתמוך בהכרה כזאת, ובוודאי לא היתה צריכה להירתם למסע נגד ההכרה (היה לי הכבוד לגלות את פרטי המסע הזה ב-1989, ב‘הארץ‘).

דיווח שלי מוושינגטון, 'הארץ', אוקטובר 1989, על מסע ההשתדלות של ישראלים ושל יהודים נגד יום זיכרון לרצח העם הארמני בארה"ב (מסמכים נוספים למטה)

לא זו בלבד שישראל לא הכירה, אלא היא עסקה בצינזור מסיבי של ישראלים שקראו להכרה. עתונאים ברדיו ובטלויזיה הושתקו, תוכניות הורדו מלוח-השידורים, צעדיהם של אנשי אקדמיה הוצרו; ישראל עשתה שימוש נפסד בטענה שיהודי טורקיה יסבלו, אם ישראלים ידברו בזכות הכרה.

ועכשיו, ישראל תתייצב פתאום בראש מחנה המכירים והמשתדלים? התיתכן ציניות גדולה יותר? התיתכן בגרות קטנה יותר? מה המהלך הבא באסטרטגיה של שר החוץ? לשסות את הדור הצעיר של ’ישראל ביתנו‘ בבניין השגרירות הטורקית?

יש עדיין כמה אנשים מבוגרים בממשלת ישראל, שלא יניחו לבריונות כוחנית להכתיב את מלוא הקצב. אבל מר נתניהו צריך להתבייש עד עומק נשמתו, שהוא מכתים את ישראל לדורות בעיני אוהביה, לא רק אויביה, כאשר הוא מניח למר ליברמן לדבר בשמה.

המכתב הזה, בחתימת החכם באשי, הלוא הוא הרב הראשי של יהודי טורקיה, דויד אסיאו, נשלח בפאקס לכל חברי הסנאט של ארה"ב, בשלושה-עשר באוקטובר 1989. "שמענו באכזבה עמוקה על הצעת ההחלטה שהוגשה לסנאט של ארה"ב לשם הנצחה של מה שמכונה 'הגנוציד (Genocide) הארמני'", פתח הרב את מכתבו. הוא חתם אותו במלים, "בשם קהילתנו, אנחנו מבקשים בכבוד שתתנגד להצעה הזו ולכל מאמץ דומה בעתיד". הפאקס נשלח מאיסטנבול, אבל הוא נהגה ואולי גם נכתב בוושינגטון. ממשלת טורקיה (עדיין לא-איסלאמיסטית) שכרה שתדלנים יהודיים בולטים לתאם את המאבק בהצעת ההחלטה. אחד מהם היה דגלאס פאיית', פעיל של הליכוד בארה"ב, לימים תת שר ההגנה בממשל ג'ורג' בוש הבן. במאמץ הטורקי היה מעורב גם ריצ'רד פרל, לשעבר פקיד בכיר בפנטאגון של רונלד רייגן, מן האידיאולוגים הבולטים של הניאו-קונסרבטיבים, יועץ קרוב של בנימין נתניהו. ההבלטה בצהוב היא שלי (עותק של המכתב הזה שמור בארכיוני)

 

אינתיפאדה (ראשונה) היתה בארץ בתחילת 1990. בשוליה התפתח ויכוח סוער למדי על זיכרון היסטורי. רשות השידור עמדה להחליט אם להקרין תכנית טלויזיה זרה, המתארת מסע שורשים אל מה שהיתה פעם ארץ מושבם של הארמנים במזרח אנטוליה, ונכחדה ב-1915. ראש הממשלה בימים האלה יצחק שמיר התנגד לשידור מתוך חשש לגורל יהודי טורקיה. זה לפחות היה ההסבר הרשמי. צריך להזכיר שהסברים כאלה לא היו נחלתן הבלבדית של ממשלות הליכוד. גם ממשלות העבודה היו להוטות להשתמש בהן כל אימת שהן הועילו לתפיסת הבטחון הלאומי שלהן ('הארץ', שלושה ביוני 1990)

 

לוויכוח הצטרפה חבורה לא שגרתית של אנשי ציבור. קריאה נגד "התעלמות מרצח העם הארמני" הופיעה בעתוני ישראל בשלושה-עשר במאי 1990. בין חותמיה אפשר למצוא, זה לצד זה, את רפאל איתן ואת שולמית אלוני, את לובה אליאב ואת בני בגין, את נעמי חזן ואת גאולה כהן, את משה שמיר ואת עמוס עוז

 

מאמר מערכת תקיף ב'הארץ', ארבעה-עשר במאי 1990. "ישראל איננה פלך עותומני" הוא משפט שכותבי האדיטוריאלים של 'הארץ' נמנעו מלהשתמש בו בספטמבר 2011

 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

14 תגובות בנושא “דוקטרינת ליברמן”

  1. טוב מאד לקרוא. לפעמים אדם צריך שיתקפו את מה שהוא חש אך לא מצליח להשמיע את קולו (אפילו לעצמו).

  2. איני משתייכת לאוהדי ליברמן, אבל אולי כדאי לשאול גם כמה שאלות מכיוונים אחרים על מה שנדמה כמדיניות אי-רציונלית. האם מדיניות ראויה מתנהלת אך ורק על פי הרציונל? מחקרים מהתקופה האחרונה מראים עד כמה האדם-כפרט אינו מתנהל לפי ההיגיון הצרוף, אלא דווקא באי-רציונליות, ושלא בהכרח כל אי-רציונליות היא שלילית. אולי הגיע הזמן להרחיב את היריעה ולהכיר באי הרציונליות גם במישור המדיני ולפתח מודלים מורכבים יותר לניתוח מצבים דיפלומטים/פוליטים

    1. אדרבא, קרן, מדוע לא תנסי את כוחך בפיתוח מודל אי-רציונלי למדיניות? הנה מקום לטיוטה. אשמח לקרוא — ולהגיב. באמת.

  3. תודה, תודה.

    מכל המסמכים שהבאת נדהמתי (ואולי בעצם לא) מהתנגדותו של אלי ויזל לדיון על רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים.

    ככה זה כשמישהו ממנה עצמו לפטרון על הנחלת מוראות השואה (הנאצית), וחושש שיפתחו לו חנות מתחרה ממול.

    1. להגנתו החלקית של אלי ויזל צריך להעיר, שהוא נפל קורבן למניפולציה. הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, ישראל היתה זקוקה לטורקיה, הטורקיה היה משטר צבאי ברוטלי — ולאלי ויזל נאמר שהשתתפותו בוועידה של השמדת עם של פרופ' ישראל טשרני תסכן את יהודי טורקיה. הוא נבהל, ופרש מן הוועידה.

      אני חושב שהיה עליו להפגין יותר אומץ, וגם הבעתי את הדעה הזו באוזניו בשעתו (כאשר ריאייניתי אותו למוסף 'הארץ', ב-1985). הוא היה דפנסיבי מאוד, התנצל, אבל הודה שאין הוא "איש מלחמות". הפוזה הדפנסיבית שלו מכעיסה מאוד. פרס נובל (ארבע שנים לאחר הוועידה ההיא) היה צריך להעניק לו חוט-שידרה והעזה. לרוע המזל הוא נשאר רופס ולהוט להניח את דעת כל שומעיו.

      אבל אינני חושב שהוא ציניקן, אינני חושב שהוא צבוע, ובוודאי אינני חושב שהוא איש רע. הולבשה עליו איצטלה הגדולה הרבה ממידותיו, זה הכול (או כמעט הכול).

  4. יש לציין כי ליברמן לא אמר את הדברים שיוחסו לו הוא ככול הנראה הדליף כמה רעיונות שהועלו בישיבות משרד החוץ כאפשרויות לעתיד לבוא וטוב שכך עשה. גם ארדואן לא אמר שהוא עומד להפליג על המרמרה לעזה אבל זה נכתב בעיתונות הטורקית ופורסם-אז מה?

    באשר לתמיכה בכורדים-ראשית אזכיר שגם החמאס הוא ארגון טרור מוכרז זה לא מונע מארדואן לתכנן ביקור בעזה ולהיות אורחו. שנית תמיכה בכורדים אינה בהכרח קשר עם ארגון הטרור הפועל לשחרור כורדיסטן. שלישית במעמדו של הצבא בטורקיה חל פיחות רדיקלי . רביעית אם טורקיה עברה למחנה העויין אותנו ועלולה לסכן אינטרסים חיוניים שלנו-וזה עדיין לא קרה- מן הראוי שנבהיר שזה משחק דו סטרי ומי שיושב בבית זכוכית וגומ'. מדוע לא נתמוך במקרה כזה בזכותם הצודקת של הכורדים לאוטונומיה מורחבת שכנראה תהפוך למדינה עצמאית שאכן תגרע באופן משמעותי משטחה של טורקיה.מדוע שלא נקים במקרה כזה מוזיאון השואה הארמנית? הטורקים חייבים להבין שאנחנו יכולים להיות אוהדים למאבקו של עם מדוכא לעצמאות כל עוד העם הזה אינו שכן שלנו-את הצביעות הפוליטית לא אנחנו המצאנו ולא אנחנו צריכים להמציא כללים אחרים בדיפלומטיה העולמית.

    הסיבה שאנחנו כל כך מתונים בתגובות שלנו לא נובעת כל כך מטורקיה כמו שהיא נובעת מכך שאין לנו כעת אינטרס לחמם את הסכסוך ומה שחשוב יותר לארצות הברית אין אינטרס כזה. אם ארצות הברית תחליט שמגמותיו של ארדואן מסוכנות, אנו נראה איך היא עצמה יוצרת קשרים עם הכורדים [כמו עם אש"ף בזמנו], ובוודאי שאנחנו נשמש "שליח מצווה" שלה. לא הייתי שולל את האפשרות שליברמן הדליף את האיומים בתיאום עם ארצות הברית-הוא הרבה יותר שקול ממה שאתה מייחס לו-גם כשהוא משחרר הצהרות שנראות בריוניות.

    1. אני רק תוהה, מר גולדבלט, אם איום להטיל פצצה גרעינית על הסכרים ההידרו-חשמליים של GAP ('פרוייקט דרום-מזרח אנטוליה') לא יועילו אפילו יותר ממוזיאון לשואה הארמנית (שמר ליברמן יוכל לסגור ולהוציא אל מחוץ לחוק לאחר שהטורקים ייכנעו). אפשר גם למקש את ים מרמרה, אם הטורקים לא יניפו מייד דגל ישראלי על האניה 'מרמרה הכחולה'.

      ובכלל, "עניינם הצודק של הכורדים" (ישראל תמכה בהם בעיראק, אבל עזרה לרודפיהם בטורקיה) טאינו צודק פחות מעניינם של היוונים, מגורשי שנות ה-20. אם ארדואן רוצה בזכות השיבה, אבל נסדר לו איזה שלושה מיליון יוונים באיזמיר. הלוא כן? רק רעיון לא מזיק שדלף מישיבות משרד החוץ. איזה משרד, איזה חוץ.

      והערתך המסתורית על "תיאום עם האמריקאים": לפעמים אני תוהה אם אחדים מן המגיבים כאן ובמקומות אחרים אינם מקבלים "נקודות" מלשכת ליברמן. הסגנון מוכר, האינסינואציות ידועות לכל חובב תרבות-סתרים שליברמן ואנשיו אמונים עליה. אני תוהה מתי נשמע שליברמן הגיע להסכמה רחבה עם רוב הדמוקרטיות המערביות, שהוא ישרת את האינטרסים של הציוויליזציה המערבית בשעה שהן יעמידו פנים שהן לא סובלות אותו. רק יעמידו פנים, גדול קורבנו לטובת הנצח.

  5. לא ידעתי שלדמוקרטיות המערביות יש טענות מיוחדות לליברמן דווקא. אני יודע על דה לגיטימציה כלפיו מצד התקשורת הישראלית שבעיניי היא אינה ומעולם לא הייתה אסמכתא לשום דבר-אני מתבטא בלשון המעטה.לגופו של עניין בשכונה בריונית איני מוצא פגם עקרוני בלהיות בריון ובוודאי לא מקום להצטדק על כך.אין צורך להסיק מסקנות אופרטיביות אם צריך להכריז על תמיכה בכורדים עכשיו או כל מרשם אופרטיבי אחר-אני מדבר ברמת העיקרון. חוץ מזה שכנראה הוא יודע טוב ממך וממני מה נדרש לבחירות הבאות

  6. מזכיר את ממרתו של הנרי קיסינגר על כך שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.

    הסיבה לכך שבישראל, בניגוד לרוב העולם, מדיניות החוץ והביטחון היא הנושא הפוליטי המרכזי. בבריטניה היו יכולים פוליטיקאים לפרק את האימפריה כולה מבלי שהנושא יהפוך לנושא בחירות מרכזי – הבריטים התעניינו בנושאי כלכלה. בסופו של דבר חלק משמעותי מהציבור בחר בליברמן מכיוון שהוא אוהב מה שהוא אומר, ומסכים גם עם הדברים האלה – טורקיה תומכת בפלסטינים, אז אנחנו נתמוך בכורדים, מה פשוט מזה?

  7. הכתבה הזו צריכה לעלות בכל העיתונים וגם אלו ברוסית, לא כל תומכי ליברמן הם חרמנים שעומדים בפתח המועדון, גם להם ילדים, אבל אני לא בטוח שהם קולטים שהגורילה הנבחרת שלהם תהיה אחראית גם להרג ילדיהם, ואוליי אף לגורל המדינה הזו. ליברמן מסוכן לעם ישראל יותר מאויביה. הכתמת שמה של מדינת ישראל הוא נזק בלתי הפיך לדורות. זו סיבה לצאת לרחובות ולסנדל מיידית. "סכנה"!!

  8. מעניין את מי ליברמן מנכר? את רוב הטורקים אשר סוברים כי ישראל ואמריקה הן האויבות הראשיות של טורקיה? את הפיקוד הצבאי, שהתפטר זה מכבר והוחלף בעושי דברו של ארדואן? לכולנו ברור שהתהליך הזה עמוק וליברמן שר חוץ זניח אפילו יותר מקודמתו.

    נראה לי שאם כך כל המלל הפרנואידי משרת הן את ליברמן, אשר יכול להציג עצמו כאויב "השמאל התבוסתני", והן את יריביו שעדיין לא השכילו להשלים עם 1977, ונהנים לראות עצמם כאויבי "שומר הבארים".

    1. כפי שטענתי ברשימה, דברי ליברמן פוגעים בממסד הצבאי הטורקי ובאופוזיציה החילונית. הם מקילים על ארדואן להפוך את האיבה לישראל לצורך אטסרטגי. הם מאשרים סטריאוטיפים גסים, ומעניקים ביסוס לתחיאוריות קונספירציה. דעת הקהל הטורקית היתה אנטי-ישראלית מאז ומעולם, גם כאשר סוכני-נסיעות ומורי-דרך טענו את ההיפך. אבל אין זאת אומרת שצריך להבטיח כי גם האינטליגנציה החילונית תהיה אנטי-ישראלית; ןואין צורך להשתדל להרחיק את הצבא הטורקי מכל רעיון של אהדה לישראל או שיתוף פעולה איתה. הנזק הוא עצום, והוא בכיה לדורות.

      את הערתך רבת-הקריצות על אי הבנת 1977 לא כל כך הבנתי. האם נסית להגיד, שאביגדור-לירבמניזם הוא הקליימאקס הטבעי של 1977? אני זוכר קורא אחד נוזף בי, שאני מעז לבקר את "שר החוץ הדמוקרטי הנבחר" של ישראל. האם אתה שייך לאותה המשפחה?

      1. לא, שר החוץ איננו מעל לכל ביקורת. בעיני, הוא בזוי ומושחת. עם זאת, הרבה מהביקורת הרגילה כלפיו בעייתית הן עניינית והן מבחינה פוליטית:

        עניינית בגלל שההשפעה של ליברמן והן של הרטוריקה שלו זניחה לטוב ולרע (הדבר מזכיר את כל הפרשנים שטענו שנאום "ציר הרשע" של בוש הרס כל התקדמות אפשרית עם איראן, כאשר איראן במשך שנים כינתה את ארה"ב ברטוריקה קיצונית לחלוטין ושלחה טרוריסטים לעיראק), והן מכיוון שלא זכורה לי שום ביקורת על שרי חוץ חתרניים באמת (למשל, שרת החוץ הקודמת שאמרה לגורמי חוץ מסוימים לא להעז ולהסכים להצעות מסוימות של ראש הממשלה דאז).

        פוליטית מכיוון שהדרך הזו מעצימה את כוחו של ליברמן מכמה סיבות: כי היא מייחסת לליברמן כוחות שאין לו, ממצבת אותו כאויב הראשי של קבוצה לא פופולרית במיוחדת, וקושרת אותו לציבור הבוחרים שלו בגלל שלעתים היא על גבול הסטריאוטיפ הרוסי. אפשר היה להימנע מכל הפחים האלה.

        נ.ב.: התשובה לשאלתך היא "כן" ו"לא". אובדן המונופול הפוליטי ב77 פתח את הדלת בפני שורה של אפשרויות, לימין ולשמאל. ליברמן הוא אחד מהתוצאות, אבל כלל לא התוצאה ההכרחית.

השאר תגובה