זהירות, פקיסטניזם

שבועת אמונים? הנה לכם שבועה מארץ של 175 מיליון, המוסיפה לחפש סיבות לעצם קיומה. גנרלים ציניים יצקו איסלאם פוליטי אל קלחת אתנית. התוצאות טרגיות. רק לא פקיסטן

פקיסטן היא כנראה הארץ האיומה ביותר בעולם: היא נולדה בחטא, היא חיה בחטא, היא משתדלת קצת יותר מדיי למצוא סיבות לקיומה, היא ממררת את חייהם של שכניה, היא משתעשעת בנשק גרעיני, היא מאמינה שהיא מייצגת הרבה יותר מאשר רק את אזרחיה, עוויתות של אלימות גרוטסקית הן לחם-חוקה, קנאות נודפת לא רק מכוהני הדת שלה, כל כך הרבה אנשים אינם יודעים בשביל מה היא בכלל, איך אפשר לסבול אותה.

האלטר-אגו הפקיסטני שלי יכול לכתוב בדיוק אותו טקסט על ישראל. למען האמת, הסבירות שטקסט כזה יופיע בפקיסטן גדולה הרבה יותר מן הסבירות שטקסטים אנטי-פקיסטניים יופיעו בישראל. הפקיסטנים באמת שונאים אותנו. הם חושבים שישראל היא אם-אימות הטומאה. מדהים להיווכח עד כמה הקטנטנה ההיא בשולי אסיה מעסיקה אותם. זה כולל אפילו את המלוטשים והממוערבים שבמשכיליהם.

משטר בריטי אימפריאלי גוסס הוא שהמציא את פקיסטן יש מאין. הוא חשב שהינדו ומוסלמים לא יוכלו לחיות ביחד. לא הזיקה לפקיסטן ההנחה, שארץ מוסלמית תיטה אהדה גדולה יותר למערב במאבק המתפתח נגד ברית המועצות וגרורותיה. מנהיגי הודו ההינדואית דיברו על סוציאליזם ועל אי-הזדהות, ופירקו משטרים מלוכניים עתיקים.

בשעה שהודו כוננה מוסדות יציבים, שמרה אמונים לממשלה אזרחית נבחרת, ופיתחה במרוצת השנים דמוקרטיה מרשימה (אם גם רבת פגמים), פקיסטן קרסה תיכף ומייד לזרועותיהם של רודנים צבאיים. שנאת הודו נעשתה מרכיב מרכזי באני מאמין שלה. מלחמות היו לה עם הודו מן היום הראשון, או השני.

מלחמות היו לה גם בינה ובין עצמה. מלחמת אזרחים שזיעזעה את מצפון העולם הסתיימה ב-1971 בהתפרקותה: מזרחה נעשה בנגלדש, מערבה הוסיף להיות פקיסטן. ממשלה דמוקרטית נבחרת נולדה על ברכי ההתמוטטות ההיא, החזיקה מעמד חמש שנים, ולבסוף הצבא תלה את ראש הממשלה.

הקדים למות, הקדים מאוד

מה מעניין שהגנרלים הפקיסטניים, חניכים של אקדמיות מערביות מובחרות, הם שיזמו את מהלך האיסלאמיזציה מסוף שנות ה-70 ואילך. כמובן, היו לזה סיבות פרגמטיות, הם היו זקוקים ללגיטימציה עממית לאחר הרצח המשפטי של ראש הממשלה. אבל הצורך להטעים את הזהות המוסלמית פיעם באליטה הפקיסטנית גם כאשר אליטות בטורקיה, באיראן ובחלקים של העולם הערבי ניסו להתרחק מן האיסלאם, או לפחות לרופף את הזיקה אליו.

לפקיסטן כמובן לא היה קיום בהיעדר איסלאם. אין זהות אתנית "פקיסטנית", או לפחות לא היתה לפני 1947. אבל מייסד פקיסטן, מוחמד עלי ג'ינאה, היה איש חילוני בהחלט, נשוי לאשה לא-מוסלמית, שהעדיף חליפות מערביות, ודיבר אנגלית אוקספורדית. הוא הקדים למות, הקדים מאוד, ולא הספיק לטבוע את חותמו. מה הוא היה חושב על שבועת האמונים, שניסחו יורשיו, או יורשי-יורשיו?

נשיא פקיסטן וראש ממשלתה, ואני מניח שגם שריה ושגריריה, פותחים את שבועת האמונים שלהם במלים הבאות

אני נשבע בחגיגיות שאני מוסלמי, ואני מאמין באחדותו של אללה הכול-יכול וביחידותו; בספרי אללה, בקוראן הקדוש שהוא האחרון בהם; בנביאותו של מוחמד אחרון הנביאים, שלא יתכנו עוד נביאים אחריו; ביום הדין; ובכל מצוותיהם של הקוראן הקדוש ושל הסונה ובכל תורתם.

בהמשך נוסח השבועה, רק ליתר בטחון, באה התחייבותו של הנשבע "לעשות כמיטב יכולתו להגן על האידיאולוגיה האיסלאמית, העומדת ביסוד כינונה של פקיסטן".

אכן, שבועה קונקרטית מאוד. קצת קשה להאמין שדרך החורים ברשת יצליח להסתנן הינדו, או סיקי, או בודהיסט, או נוצרי, או חס-ושלום יהודי. אבל אפילו זה לא מספיק. מלחמה כרותה לאיסלאם הפקיסטני לא רק עם לא-מוסלמים שוחרי-רע, אלא גם עם אלה המעמידים פנים שהם מוסלמים.

איך מקבלים דרכון

עתונאי פקיסטני סיפר זה לא כבר במאמר ב'וול סטריט ג'רנל', כי כאשר רצה לחדש את דרכונו, הוא נדרש לחתום על הצהרה בגנות כת האחמדיה, ולהודיע שמייסד הכת, אשר חי במאה ה-19 בצפון הודו, היה "מתחזה". העתונאי סירב תחילה לחתום על ההצהרה התיאולוגית המשונה. פקיד הדרכונים משך בכתפיו. בלי הצהרה אין דרכון. העתונאי חתם.

הסעיף האחמאדי בטופס הבקשה להוצאת דרכון בפקיסטן. הוא כולל בין השאר את ההכרזה, "אני חושב את מירזא גולאם אחמד קוואדיאני לנביא מתחזה, וחושב גם את חסידיו ללא-מוסלמים". קישור לקובץ PDF של בקשת דרכון בפקיסטן אפשר למצוא ברשימת הקישורים למטה

לפקיסטן יש אובססיה רבת ימים עם האחמדיה. דווקא ראש ממשלה חילוני, זה שהגנרלים תלו, יזם הגבלות על חירויותיהם הדתיות של האחמאדים. פרלמנט בשליטה חילונית פסק ב-1974 "מיהו מוסלמי", והוציא את כל האחמאדים מן הכלל. עשר שנים אחר כך, הגנרל אשר תלה את ראש הממשלה, הרחיק עוד יותר לכת. הוא הטיל עונשי מאסר ארוכים על פולחן דתי אחמאדי, ואסר על אחמאדים לתאר את עצמם "מוסלמים", או לקרוא לבתי התפילה שלהם "מסגדים". דם האחמאדים הותר, ומסגדיהם מותקפים מעשה שיגרה.

בחזית בית המשפט הגבוה בעיר לאהור, העתונאי הנ"ל מצא שלט ענקי, "יהודים, נוצרים ואחמאדים הם אויבי האיסלאם".

אינני יודע איזה סיקור העניקה העתונות הפקיסטנית למחלוקת על שבועת האמונים ברפובליקה היהודית של ישראל. מותר להניח שהיא חירפה וגידפה, אף כי בעצם היתה צריכה להרגיש מידה גדולה של אמפתיה ושל שותפות גורל.

הפקיסטניזציה של ישראל צריכה לעורר מידה של אי-נוחות. היא אינה מבטאת רק התחזקות של חוסר סובלנות, אלא היא מבטאת אבדן דרך. ההתחכמויות האיסלאמיסטיות של פקיסטן הן תוצאה של חוסר בטחון קיומי. אין לה כל מושג איך ליישב ערכים של דמוקרטיה, ושל מדינת חוק, עם ה raison d'état שלה, זאת אומרת סיבת קיומה.

היא מוכרחה לחזור ולהודיע שהיא איסלאמית, מפני שהיא מתקשה למצוא טעם אחר. יש כמובן טעם. חיים בה (לפי הערכה אחרונה של הסי.איי.אי) 184 מיליון בני אדם, החושבים את עצמם לפקיסטנים. זה צריך להספיק. אבל זה לא מספיק.

עצב קיומי והיגיון פרגמטי

ישראל, בת גילה של פקיסטן, יצירת כפיו של משטר אימפריאלי מתמוטט, מגלה, אבוי, אותם הסימפטומים עצמם. ציניות של גנרלים העלתה את פקיסטן על נתיב של איסלאמיזציה. ציניות של פוליטיקאים מכריחה את ישראל לבזבז את זמנה על שבועות אמונים.

אין זאת אומרת שאין ממש בעצם הדרישה להכיר ביהודיותה של מדינת הלאום. זה אמנם צריך להיות חלק חשוב מהסדר שלום סופי ומלא. אבל את ההכרה הזו אין צורך לבקש מן הרשות הפלסטינית, או ממתאזרחים לא-יהודיים. צריך לבקש אותה ממועצת הבטחון של האו"ם, ומן העצרת הכללית; צריך לעגן אותה בחוק הבין לאומי. זו צריכה להיות תווית המחיר העיקרית להסכמת ישראל לכינון מדינה פלסטינית בת-קיימה.

זו דרישה לא קלה. היא אינה מתיישבת עם רוב הנורמות של הדיפלומטיה ושל המשפט. ישראל צריכה למצוא דרך חכמה להעלות את הדרישה הזו על סדר היום, מבלי לקמוץ אגרופים ומבלי להרים קול; מבלי להיות דוחה וצורמנית; מתוך עצב קיומי ומכוח היגיון פרגמטי. כמובן, סגנון כזה לא יתיישב עם צרכיו הפוליטיים של שר החוץ. אבל אין כל סיבה שתרבותו הפוליטית הרגרסיבית והפרובינציאלית של מר ליברמן תקנה לו חזקה על נצח ישראל.

ברוך שלא עשני פקיסטן, או לא כל כך

פ. ר. קומאראסוואמי (P.R. Kumaraswamy), פרופסור בבית הספר ללימודים בין לאומיים באוניברסיטת ג'ווהרלל נהרו (Jawaharlal Nehru) בניו דלהי, כתב מאמר מעניין, אם גם לא תמיד משכנע, על הגיונם של נסיונות התקרבות בין פקיסטן לישראל באמצע העשור, כאשר את פקיסטן ניהל רודן צבאי, גנרל פרווז מושאראף, ובראש ממשלת ישראל עמד אריאל שרון.

בראש מאמרו, בכתב העת South Asian Survey, ב-2007, פרופ' קומאראסוואמי ציטט רודן צבאי קודם, גנרל זייאול חאק (האיש שתלה את ראש הממשלה זולפיקר עלי בהוטו ב-1979).

"פקיסטן היא כמו ישראל", אמר גנרל זייא ב-1981, "היא מדינה אידיאולוגית. קחו את היהדות מישראל, והיא תתמוטט כמו בניין קלפים. קחו את האיסלאם מפקיסטן, והיפכו אותה למדינה חילונית — והיא תתמוטט".

אפשר להתווכח עם הבנתו ההיסטורית של הגנרל זייא (שנהרג בתאונת מטוס ב-1988), אבל מה מעניין שתפיסה כזאת קנתה שביתה בין הרבה אינטלקטואלים מוסלמיים, גם כאלה המתנגדים לקיומה של פקיסטן, בוודאי כאלה המתנגדים לקיומה של ישראל.

"לרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן ולמדינה היהודית של ישראל יש מן המשותף יותר ממה שנדמה בדרך כלל", כותב פרופ' קומאראסוואמי. מהיותן מדינות שיסודן בלאומיות דתית (religion-centric nationalism), הן צעדו בדרכים דומות, אם גם לא זהות. בשני המקרים, אוכלוסיית מיעוט חיפשה חירות ועצמאות מן הרוב, וטענה כי זהותה החברתית-תרבותית הנפרדת תוכל להישמר ולהשתפר רק באמצעות אוטונומיה פוליטית ובאמצעות ריבונות. חלוקה שתפריד אותם מן הרוב הפכה אפוא לאופציה בת-הקיום היחידה שלהם".

קורא ישראלי ימצא את עצמו בעמדה של אי-הסכמה עם האיפיונים האלה. הזהות היהודית אינה רק זהות דתית או תרבותית, היא גם זהות לאומית, אתנית. קשה להיות מוסלמי חילוני, אפשר להיות יהודי חילוני.

הרצל ובן גוריון כרוכים יחדיו: דיוקן של מוחמד עלי ג'ינאה, חוזה פקיסטן והמושל הכללי הראשון שלה, 1947. הוא מת זמן קצר אחר כך. הצילום שאול מארכיון Life.com

פרופ' קומאראסוואמי מונה עוד כמה צדדים שווים, לפעמים רציניים ולפעמים אנקדוטיים, בין פקיסטן לישראל:

  • מייסד פקיסטן, מוחמד עלי ג'ינאה, סירב להחיל את חוק האיסלאם בפקיסטן, והכריז שזיקתו הדתית של היחיד אינה מעניינה של המדינה. כיוצא בזה, בן גוריון סירב להחיל את ההלכה על ישראל, והשתמט מן המחלוקת באמצעות ויתור על חוקה כתובה.
  • שניהם, ג'ינאה ובן גוריון, לא היו אנשים דתיים. משפחתו של ג'ינאה אפילו לא היתה שייכת לזרם מרכזי של האיסלאם, אלא לכת האיסמאעילים, זו שבראשה עומד הנסיך אגא חאן. ג'ינאה, על פי הליכותיו וגינוניו, תרבותו ולשונו, היה קרוב הרבה יותר אל תרבות אנגליה מאשר אל תרבות הודו. הוא שתה אלכוהול ואכל בשר חזיר. בן גוריון גילה עניין פומבי עמוק בבודהיזם "יותר מאשר בטקסטים ובדוגמות של היהדות". (לא נכון, בן גוריון גילה עניין עמוק בתנ"ך, והיה ידוע בחוגים לידיעת המקרא שנהג לערוך בביתו. אבל נכון שהוא גילה פתיחות ניכרת לתרבויות אחרות, ונכון שבילה פעם במנזר בודהיסטי בבורמה.)
  • בשני המקרים, ממסד דתי אורתודוקסי התנגד לייסוד המדינה. ה'עולמא', חכמי הדת המוסלמיים בהודו הבריטית, התנגדו לפקיסטן, מפני שייסודה של מדינה נוספת עמד להגדיל את הפירוד בתוך 'האומה' האיסלאמית. האורתודוקסיה היהודית התנגדה למדינה יהודית חילונית, והעדיפה להמתין לביאת המשיח. אבל משעה שקמו המדינות, הממסדים הדתיים עמדו על התועלת שהם יכולים להפיק מהן, ונעשו תומכים נמרצים. הם פיתחו "תפקידים דומיננטיים" בפוליטיקה שלהן. בעוד שפקיסטן הפכה ל"רפובליקה איסלאמית", ישראל "נעשתה דתית יותר ממה שהיתה ב-1948".

"בקיצור", מסכם הפרופסור ההודי, "לא זו בלבד שצדדי הדמיון ההיסטוריים בין פקיסטן לישראל יוצאים דופן, אלא שהם מקילים על הבנה הדדית ועל יכולתן להעריך זו את בעיותיה של זו, את התלבטויותיה ואת קשייה".

זו מחשבה מעניינת: בריתה האסטרטגית של ישראל עם הודו מיוסדת בראש ובראשונה על איבת האיסלאם הרדיקלי לעצם קיומן. אבל היתכן שפקיסטן היא לאמתו של דבר בעלת ברית טבעית יותר? יצוקה באותה תבנית? מועדת לאותם שיאים היסטוריים ותיאולוגיים?

מה מאוד מוטב להניח שלא. "ברוך שלא עשני פקיסטן" היא שורה הצריכה להיכנס למהדורה הבאה של תפילת שחרית.

קישורים

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 תגובות בנושא “זהירות, פקיסטניזם”

  1. שלום

    דברים לא בדיוק מסתדרים בקופסאות. אינה מדויקת היא הצגת השמות ישראל ופקיסטן בקופסה נתונה — וארצות המכונות, שטחית, דמוקרטיות מושלמות, בקופסה שונה.

    הנה למשל בנורווגיה, המלך מוכתר בכנסיית ניאדרוס בטקס בעל מרכיבים נוצריים מובהקים. נורווגיה היא בעצם ממלכה נוצרית הסובלת מיעוטים. זה לא דומה כלל לישראל או לפקיסטן, אבל היא אי שם בכיוון, וההיסטוריה — באירוניה שלה — מראה שיש ודברים זזים לכיוונים מוזרים.

    בענינים אלו מצרים וערב הסעודית מצויות אי שם קרוב לפקיסטן, וישראל נמצאת אי שם ביניהן לבין נורווגיה.

    הנה חוק האזרחות היווני אומר, שזר המתקדש לנזיר בהר אתוס הופך אוטומטית לאזרח יווני. זה מעניין, ומונע הכללות שטחיות. אבל נכון שישראל מתקדמת כרגע בכיוון לא טוב למקום רע, מתקרבת לסעודיה ולפקיסטן ,ומתרחקת מנורווגיה ומיוון. מי אחראי לכיוון הזה, ומה ניתן לעשות כדי לשנותו? זה כבר סיפור ארוך וקשה.

    1. לא, שום דבר אינו מסתדר בקופסאות, ואני אינני מכיר "דמוקרטיות מושלמות". אבל לא הייתי מתאר את נורווגיה "מלוכה נוצרית", רק מפני שיש כמה גינוני טקס במעמד ההכתרה של מלכיה. המלוכות הסקנדינביות הן כל כך אגליטריות ורפובליקאיות, עד שכל רמז של 'מיסטיק' בבתי המלוכה שלהן מחייב חקירה מיקרוסקופית.

      יכולת אגב להזכיר, שהמונארך הבריטי הוא ראש הכנסיה האנגליקנית. אז מה? בריטניה היא כיום ארץ כל כך חילונית — פשוט חילונית לתיאבון — עד שהעניין הזה שקול כנגד הערת-שוליים להערת-שוליים. מה שלא כן מלך מרוקו, מפקד כל המאמינים.

      אני אגב אינני מתפעל תמיד מן הרעיון של הפרדה מלאה בין דת למדינה. גינונים של קירבה ושל אחדות — כל זמן שהם רק גינונים — יאים לכל קהילת אזרחים. גדולי הפילוסופים של יוון ושל רומא העתיקות השתתפו בפולחן האלים של עריהם, לא מפני שהאמינו במיתוסים האולימפיים, אלא מפני שחשבו את ההשתתפות למרכיב מועיל בחיים האזרחיים.

    1. לא, התכוונתי ל raison d'état. אגב, יובל, אין צורך ״להתעלף״, כפי שעשית בהערת-תיקון דומה באתר גלובס. גם כאשר נדמה לך שאתה מתקן — ונדמה לך לעתים קרובות — אתה מוזמן לעשות כן קצת פחות בחשיבות עצמית. אובססיות אינן אומרות כבוד לאיש. לא לי, לא לך. קובוץ, קובוץ.

  2. יואב שלום,

    פקיסטן היא אכן פרי המצאתם של הבריטים, אבל יש יסוד סביר להניח שאילולא החלוקה לשתי מדינות, ונוכח מדינה אחת בתת היבשת ההודית בעלת מיעוט מוסלמי עצום בגודלו, הייתה מתקשה אותה הודו לעמוד בפני גלים של אלימות בין-קהילתית בין הרוב ההינדואי למיעוט המוסלמי. אלימות זו סביר להניח שהייתה מגיעה לא מצד המוסלמים, אלא דווקא מצדם של הלאומנים ההינדואים המיליטנטים, שגלגולם הנוכחי היא מפלגת ה-BJP שמובילה את התמיכה בישראל… אבל עדיין,כרגיל, כתבה מאלפת ונכונה.

    1. מסכים בהחלט. אני תומך בהגיון חלוקתה של הודו, אם גם לא בתוצאות, כשם שאני תומך בהגיון חלוקתה של ארץ ישראל. אילמלא חולקה, הודו היתה עכשיו ארץ דו-לאומית (או דו-דתית, או דו-קהילתית), עם 450 מיליון מוסלמים ומיליארד הינדו. קשה להאמין שהיא היתה מסוגלת לחיות בשלום עם עצמה. אבל הרבה אינטלקטואלים מוסלמיים ליברלים בהודו חושבים אחרת.

  3. שלום
    ההכרה של המבקשים להיות חלק ממדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי,נראית במידה רבה כדרישה טקטית.גם אני לא התפעלתי מעצם הדרישה הזו כשהועלתה לראשונה.
    אבל,התגובה הפלסטינאית לדרישה זו הוכיחה עד כמה היא דרישה אסטרטגית.הם לא מוכנים להכיר בכך, כיון שהם בעצם לא מוכנים לוותר על זכות השיבה ולעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
    כל הטוענים ש"אנחנו לא זקוקים להכרה שלהם" עושים שקר בנפשם.אכן אנחנו לא זקוקים לכך אלא מסיבה של בחינת כוונתו של הצד השני שטוען שרוצה לחתום איתנו על חוזה שלום.
    אפילו ביוזמת ז'נבה שבו ,לכאורה, שני הצדדים הלכו די רחוק,הפלסטינאים לא הכירו בישראל כמדינתו של העם היהודי.הנוסח המדויק "הסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים" .נכון ,בעזרת פילפול ניתן לשאול איפה המדינה של העם היהודי….אבל עצם זה שלא נכתב באופן פשוט " שהסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל ( או פלסטינה אם מישהו מתעקש….)נותן לפלסטינאים פתח שממנו יוכלו לברוח – ולא במקרה.
    המשך המשפט שבונאמר " מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים" – בכלל מבטל את כל המשמעות של ההכרה .
    במדינת ישראל קיימים "אזרחים" שיהיו להם זכויות אשר ,כמובן, אינם מפורטות.אבל בפלסטין אין ולא יהיו אזרחים כאלה….
    סוף שבוע נעים !

השאר תגובה