החודש לפני 75 שנה התחיל עולמנו להתהפך: גרמניה הנאצית חוקקה את חוקי נירנברג, איטליה הפשיסטית פלשה לאתיופיה. החודש לפני 75 שנה גם הושלם הקרע ההיסטורי בתנועה הציונית: פרישת הימין כוננה הגמוניה בת 42 שנה של מפא”י. “הפורשים” דחקו את עצמם אל השוליים הרחוקים והקיצוניים. השבוע לפני 70 שנה, חלקם הרחיקו לכת. הם הציעו ברית עם איטליה ועם גרמניה, כדי לכונן מדינה יהודית פשיסטית בארץ ישראל
למחרת יום הכיפורים תרצ”ו, ששה באוקטובר 1935, הכריזה כותרת ב’ניו יורק טיימס’: “כפרת חטאי העולם — המוטיב העיקרי ביום הקדוש”. יהודי ניו יורק שמעו דרשות מרבניהם על העננים הנאספים באופק הרחוק.
הרב יעקב צייטלין, בבית הכנסת ‘אנשי חסד’, במעלה הצד המערבי של מנהטן, הכריז: “העולם רב התוהו-ובוהו שבו אנחנו חיים זקוק עד ייאוש ליום כיפורים. על אומות העולם להכריז, ‘אשמנו, חטאנו’. מה זה היה על הבטחתנו לכונן עולם שבו הדמוקרטיה תשכון לבטח?… אנחנו הפרנו את שבועתנו”.
הרב ויליאם מרגוליס, בבית הכנסת הסמוך ‘אוהב צדק’, דיבר על “שני הדיקטטורים”, על היטלר ועל מוסוליני. “הם עוסקים עכשיו בפשע הקוסמי של הפצת שנאה ומוות… פחדנים מתועבים מן הרמה הירודה ביותר”.
בניו יורק היו בסתיו 1935 בערך שני מיליון יהודים, פי שניים מן האוכלוסיה היהודית בוורשה, פי חמישה ויותר מן האוכלוסיה היהודית בכל ארץ ישראל. הטלויזיה הראשונה לא תיראה בארה”ב אלא ארבע שנים אחר כך, אבל עתונים ורדיו ויומני חדשות בבתי הקולנוע המטירו אוסף של חדשות מן העולם החיצון.
מעט מעט התחילו להיפתח שערי הגיהינום.
ימים אחדים לפני יום הכיפורים ההוא, איטליה הפשיסטית פלשה לאתיופיה. אמנם אירופים פלשו לארצות אפריקאיות פעם אחר פעם במאה השנה הקודמות. אבל הפעם זה היה שונה. אתיופיה היתה חברה מן המניין בחבר הלאומים, גילגול קודם של האו”ם. חבר הלאומים קם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי להבטיח יישוב של סכסוכים בדרכי שלום, ולמנוע תוקפנות של חזקים נגד חלשים. הפלישה נתפסה מייד כקשר נגד השלום.
ששה-עשר בספטמבר 1935: בטאון המפלגה הנאצית, 'פולקישר ביאובאכטר', מודיע על חוקי נירנברג. מתחת נראית טבלת טוהר-הדם של מחוקקי נירנברג. משפטנים כבדי-ראש ומדוקטרים חישבו את כמויות הדם הלא-טהור המחייבות את אכיפת החוק. שש שנים אחר כך, הטבלה הזו תהיה הבסיס להשמדת היהודים
“כבודה של האומה הגרמנית”
שלושה שבועות לפני יום הכיפורים, בחמישה-עשר בספטמבר 1935, נכנסו לתוקפם “חוקי נירנברג”. בן לילה הועברו כל יהודי גרמניה מאזרחותם, והוקפו בחומות משפטיות של גטו. אפילו ביום הקודר ההוא לא היה אפשר לנחש, שארבע שנים אחר כך יחזרו ויקומו גם החומות הפיזיות; ובוודאי לא היה אפשר לנחש, שכעבור שש שנים יתחיל החיסול הפיזי.
חוקי הגזע “להגנת כבודה של האומה הגרמנית” היכו את הדמוקרטיות המערביות בתדהמה, אף כי הם כשלעצמם לא היו כל כך יוצאי דופן.
אפליה גזעית ממוסדת היתה אז עניין שבשיגרה בכל מדינות הדרום של ארה”ב. חוקים נגד נישואים בין-גזעיים חייבו מדינות להגדיר “מיהו שחור” ממש כפי שהנאצים הגדירו “מיהו יהודי”. הוליווד, מרצונה החופשי, תיקנה תקנה, שאסרה על הצגת זוגות מעורבים בסרטי קולנוע. מדינת וירג’יניה חוקקה ב-1924 “חוק להגנת השלמות הגזעית”. קליפורניה (הלא-דרומית) אסרה על נישואי לבנים ואסיאנים (החוק בוטל רק ב-1948). יתר על כן, דמם של שחורים היה מותר בכל רחבי הדרום, מעשי לינץ’ היו עניין שבשיגרה, ומבצעיהם לא נענשו. המונים היו חברים פעילים וגלויים בתנועת ה’קו קלאס קלאן’, שערכה מצעד גדול בחוצות וושינגטון הבירה באמצע שנות ה-20.
כיוצא בזה, אפליה גזעית והשפלה היו נחלתם של המונים במושבות אירופה באסיה ובאפריקה, וגם במדינות העצמאיות של אמריקה הלטינית. אבל באירופה, פרקטיקות כאלה זוהו עם עידן אחר. המאה התשע-עשרה עמדה בסימן שיווי זכויות אזרחיות. מפעם לפעם היו נסיגות, אבל ריאקציה כזאת עדיין לא נראתה.
(זה כמובן לא יפריע לאומות העולם לנהור לברלין, תשעה חודשים אחר כך, כדי להשתתף באולימפיאדה.)
החדשות מגרמניה החמיצו את הקונגרס הציוני התשעה-עשר בלוצרן, שווייץ. הוא ננעל רק שלושה ימים לפני פירסומם של חוקי נירנברג. הקונגרס ההוא סמך את ידיו על הסכם ”ההעברה”: הסדר שנוי במחלוקת, שאיפשר הוצאה חלקית ומותנית של רכוש יהודי מגרמניה, והעברתו לארץ ישראל. ההסכם עצמו נחתם ב-1933, זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון. הוויכוח עליו קרע את התנועה הציונית לגזרים, והניב איבה פוליטית, פילוג וקיטוב שהיו נחלתה מאז ועד עצם היום הזה, בכל מיני גירסאות וגילגולים.
הפור נפל: הימין פורש מן ההסתדרות הציונית (הצה"ר הם ראשי תיבות של "הציונות הרוויזיוניסטית"). יעברו 42 שנה לפני שנציג של הימין יחזור וישתתף בקבלת החלטות. 'הירדן' היה בטאון המפלגה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי בארץ, והגליון שכותרתו נראית כאן הוא מתשעה באפריל 1935. הקרע היה לעובדה החודש לפני 75 שנה, בקונגרס הציוני התשעה-עשר, אשר נערך בלוצרן, שווייץ
האופוזיציה הלא-כל-כך לויאלית
זכות ההצבעה לקונגרסים הציוניים היתה נקנית בכסף. היא היתה מותרת רק לבעלי “השקל הציוני”. רוב השקלים נקנו הרחק מחופי הארץ. גורלה של התנועה הציונית היה מוכרע בוורשה ובניו יורק, בקרקוב ובווילנה, בפראג ובלונדון (לא בהכרח על פי הסדר הזה). ממילא מרכז הכובד הפוליטי היה באירופה.
הקונגרס של 1935 שינה את פני הדברים.
בלוצרן, 1935, נעשתה מפא”י המפלגה הדומיננטית בתנועה הציונית. דויד בן גוריון נעשה האיש החזק בתנועה. מאותו הזמן ואילך, רצונם של יהודי הארץ גבר והלך. אפשר להגיד שאז נולדה התיימרותה של ארץ ישראל לדבר בשם יהודי העולם. אפילו כיום יש המערערים על ההתיימרות הזו. נקל לשער איזו התנגדות היא עוררה לפני 75 שנה, כאשר יהודי הארץ לא היו אפילו חמישה אחוזים של האוכלוסיה היהודית בעולם.
בלוצרן, החודש לפני 75 שנה, סורטטה המפה הפוליטית של הציונות ושל ישראל. היא עמדה בתוקפה 42 שנה. בלוצרן נוצרה נוסחת הקואליציה, שמתוקפה שלטה מפא”י, ואחריה מפלגת העבודה, עד 1977: שמאל מתון, עם דתיים, עם מפלגות אזרחיות מתונות — וללא ימין.
האופוזיציה של הימין הרחיקה מאוד לכת: היא לא היתה מה שהבריטים קוראים “אופוזיציה לויאלית”. זאב ז’בוטינסקי נטל את הרוב הגדול של תומכיו במפלגה הרוויזיוניסטית, ויצא בטריקת דלת. הוא הקים את “ההסתדרות הציונית החדשה”, שלא הסתדרה ולא חידשה. הוא ויתר בזה על דריסת רגל בפורום המחליט. זו עמדה להיות בכיה לדורות.
את היריב צריך להשתיק
אי אפשר להטיל על ז’בוטינסקי אחריות בלבדית. באותה השנה הרת הגורל, 1935, דחתה תנועת העבודה הצעה קונקרטית לאחות את הקרע בתנועה הציונית. בתחילת 1935, במעמד הראוי לתשומת לבו הדרמטית של מחזאי, נפגשו בן גוריון וז’בוטינסקי פנים אל פנים בלונדון. השנתיים הקודמות הפכו אותם לאויבים מרים. בן גוריון הטיל על ז’בוטינסקי את האחריות לרצח חיים ארלוזורוב, שר החוץ של התנועה הציונית, העילוי המבטיח של מפא”י, אדריכל הסכם “ההעברה” עם הנאצים.
מלחמת תעמולה ארסית התנהלה אז בין ימין ובין שמאל. מחלצי המלחמה ההיא יצאה תרבות הדיבור הפוליטית של ישראל. היריב היה תמיד אויב העם, שווה-ערך של היטלר או של סטלין; ליריב אין צורך להאזין, את היריב צריך להשתיק. בתחילת שנות ה-30, כאשר השפל העולמי הגדול הפליא את מכותיו, הצטרף מרכיב כלכלי אל המחלוקת המדינית המרה: השמאל הציוני ניצל את הדומיננטיות של ההסתדרות, כדי למנוע העסקה של “פועלים לא מאורגנים”. לזה היתה משמעות עיקרית אחת: דחיית פועלים רוויזיוניסטיים.
לחלוקת העבודה היה קשר ישיר לקבלת התרי עליה לארץ, מפני שממשלת המנדט הבריטי התנתה התרים כאלה בהתחייבות להעסיק את מקבליהם. ב-1933 הורה ז’בוטינסקי לנאמניו שלא לקבל התרי עליה באמצעות הסוכנות היהודית, אלא לבקש אותם במישרים מממשלת המנדט. ביוני 1934 ביטל בית הדין של ההסתדרות הציונית את זכות העליה של הרוויזיוניסטים. ההחלטה ההיא קירבה את התנועה הציונית אל מלחמת אזרחים. (הדיוק מחייב להזכיר שמספרי ההתרים, או ‘סרטיפיקאטים’, היו קטנטנים. הסוכנות היתה מקבלת מן הבריטים לא יותר מ-3,000 התרים בשנה.)
מהדי הימים ההם: קריאה מוטרפת לחברי בית"ר להחרים את משחקי המכביה בראש העמוד הראשון של בטאון המפלגה הרוויזיוניסטית, שניים באפריל 1935. הסיבה: כניעת המארגנים לתביעת הפועל שלא להזמין את בית"ר להשתתף. פוליטיקה מרה ושנאה נוקבת לא פסחו על שום צד של חיי היישוב בארץ. ספורט היה חלק לא-נפרד של המלחמה על השלטון
ההידרדרות ביחסי ימין ושמאל היתה הדרגתית, והתחילה עוד בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. אבל ציון דרך מיוחד וקודר נרשם בשביעי של פסח תרצ"ג (1933). פעילים של השמאל -- בולטת ביניהם היתה רוזה כהן, אמו של יצחק רבין -- רגמו באבנים תהלוכה של נערי בית"ר בתל אביב ותקפו את משתתפיה באלימות. זה היה לחם חוקה של פוליטיקת רחוב באירופה בימים ההם, שבועות אחדים לאחר עליית הנאצים לשלטון. אבל בארץ זה היה חידוש מבשר רעות. מאותו היום ואילך לא היה אפשר לעצור את ההידרדרות. זה צילום העמוד הראשון של 'חזית העם', בטאון הרוויזיוניסטים, עשרים ואחד באפריל 1933. הוא מודיע על "הטירור האדום" ועל "פוגרום בחוצות תל אביב"
פולחן המנהיג היה חלק מרכזי של הרטוריקה הרוויזיוניסטית, ולא היה דוגמתו בשמאל. השמאל הציוני כמובן לא החמיץ שום הזדמנות להוציא גזרה שווה בין "המנהיג ז'בוטינסקי" ובין הפיהרר היטלר והדוצ'ה מוסוליני. הימין השיב באותו המטבע. כותרת ראשית ב'חזית העם' שבוע אחד אחר כך מסמיכה את בן גוריון להיטלר ולסטאלין בחגיגת אחד במאי. למטה אפשר לקרוא ספק שיר, ספק כרוז תעמולה שהתפרסם ללא חתימה ב'חזית העם', אבל אולי נכתב בידי אורי צבי גרינברג. הטון מדבר בעדו. שימו-נא לב לשורה האחרונה, "עד היכחד האדומים"
“חוקת עבודה מוסכמת”
בן גוריון וז’בוטינסקי הסכימו בלונדון לשים קץ למחלוקת, ולשתף פעולה. אחד ההסכמים שחתמו העמיד את הרוב בתנועת העבודה על רגליו. ההסכם ההוא נועד לצנן שביתות, ולכונן בוררות חובה בסכסוכי עבודה, תביעה מרכזית של הרוויזיוניסטים (ולימים גם של תנועת ‘החירות’ בישראל העצמאית). ההסכם גם עמד לכונן מועצת-על כלכלית, שבה עמדו לשבת בצוותא מעסיקים ומועסקים, כדי לנסח “חוקת עבודה מוסכמת”. בעיני מבקריו, ההסכם שאב את השראתו מן הדגם הכלכלי של איטליה הפשיסטית (‘המדינה הקורפורטיבית’).
“המהפך בעמדתו של בן גוריון היה מהיר מדיי בשביל דעת קהל שלא הוכנה מראש”, כותבת ההיסטוריונית אניטה שפירא, “והשינוי הפתאומי הרתיע”. בן גוריון הוכרח להעמיד את ההסכם למשאל בין חברי ההסתדרות. בעשרים-וארבעה במארס 1935 ההסכם נדחה ברוב מכריע.
כנראה אין זו הגזמה לטעון, שבין מארס 1935 לספטמבר 1935 נולדה המערכת הפוליטית הישראלית. הסכמי לונדון היו ההזדמנות האחרונה להעמיד את הפוליטיקה הציונית על יסודות של הסכמיות (קונסנסוס). תחת זאת, מאותו זמן ואילך בן גוריון למוד הלקח העמיד את עצמו בראש המתנגדים להסכמה רחבה בין שווים. הוא יסרב להעניק כל השפעה לימין הציוני בתהליך קבלת ההחלטות. הסדק הראשון בחומת הדחיה יופיע 32 שנה אחר כך, ערב מלחמת ששת הימים, ארבע שנים לאחר שבן גוריון יסתלק מהנהגת המדינה.
אפשר בהחלט שרק הגישה הזו — העדפת החלטות של רוב על פני הסכמה כללית — איפשרה לפתח מדיניות פרגמטית, והפרגמטיות הניבה בסופו של דבר את מדינת ישראל. אבל אפשר גם לטעון, שנוסחת השלטון המפורסמת של בן גוריון, “בלי חירות ומק”י”, עודדה רדיקליזציה, פריקת עול והרפתקנות. היא גם הבטיחה כי כאשר יתחולל יום אחד השינוי הבלתי נמנע במנהיגות, הוא יהיה שווה-ערך של מהפכה פוליטית במקום להיות חוליה בשרשרת נמשכת וצפויה.
“אכין זרועי לכיבוש מולדתי”
ז’בוטינסקי מת חמש שנים לאחר ההסכם עם בן גוריון. קשה לדעת לאן היה מוליך את תנועתו בעקבות השואה. בסוף חייו היו סימנים שהוא מאבד מכוחו. מנחם בגין הצעיר, אז נציב בית”ר בפולין, מצא את עצמו בעמדת הסכמה גוברת עם דיסידנט בית”רי, כותב מזהיר והוגה דעות נועז, ששמו היה אברהם שטרן. זה האחרון רצה להשיל את העכבות, ולסגל אופי צבאי למאבק נגד הערבים ונגד הבריטים.
ערב מלחמת העולם השניה, בגין תמך בדעתו של שטרן, שעיקרי בית”ר — פרי עטו של המנהיג ז’בוטינסקי — זקוקים לרוויזיה, בייחוד זה שהגביל שימוש בכוח להתגוננות בלבד. במקום “אכין זרועי להגנת עמי, ולא אשא זרועי אלא להגנה”, בגין הציע ב-1938 “אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי”. עשר שנים אחר כך יביס בגין ללא קושי את מפלגתו של ז’בוטינסקי בבחירות לכנסת הראשונה, ויהיה המנהיג ב-35 השנה הבאות.
מאורעות 1935 איפשרו לא רק את הפילוג המוסדי, אלא גם את הפילוג הצבאי והמדיני. שטרן מרד לא רק בתנועה הציונית, אלא אפילו בתנועת ז’בוטינסקי. הוא סירב להניח את הנשק בפרוץ מלחמת העולם השניה. בשעה שרוב חברי האצ”ל שיתפו פעולה עם הבריטים נגד גרמניה הנאצית, שטרן פרש והקים את לח”י. האצ”ל עצמו יסיים את שביתת הנשק עם הבריטים ב-1944, בזמן שמלחמה איומה עדיין ניטשה באירופה, כאשר יהודים עדיין הושמדו.
“להתערב ולשמור על משטר זה”
ההתנהגות הזו העניקה לימין הציוני את התווית “פורשים” ואת הדימוי של פריקת עול ושל קלות דעת. אבל שום אקט של פרישה לא הרחיק לכת יותר מזה שהתרחש השבוע לפני שבעים שנה, בתחילת השנה השניה של מלחמת העולם השניה. בחמישה-עשר בספטמבר 1940 סיכמו מנהיגי לח”י את פרטי הסכם ההיספחות, שהם רצו להציע לאיטליה הפשיסטית.
תמורת הכרה בתביעת היהודים לשלטון בארץ, שטרן וחבריו הציעו לכונן מדינת-חסות פשיסטית, שתעתיק את דגמי השלטון של איטליה, ותעניק זכויות יתר לאיטלקים בתחומיה. אם “הממשלה היהודית הזמנית” לא תצליח לאכוף משטר פשיסטי, איטליה תהיה רשאית “להתערב ולשמור על קיומו של משטר זה”. חיפה עמדה להיות בסיס צבאי איטלקי, וירושלים — מחוץ לשכונותיה היהודיות — עמדה להימסר לשלטון הוותיקן. המדינה היהודית הפשיסטית עמדה להכיר בשלטונה של איטליה בכל הים התיכון, ולאמץ ללא כל סייג את מדיניות החוץ של מוסוליני.
ההסכם שרצתה הנהגת לח"י להציע לאיטליה הפשיסטית תמורת מדינת-לוויין יהודית בארץ ישראל. הוא כלל התחייבות להעתיק את המוסדות הפשיסטיים, ולאכוף אותם בכוח. כלכלת המדינה היהודית ומדיניות החוץ שלה עמדו להימסר לשליטה מלאה של איטליה. חיפה היתה הופכת לבסיס איטלקי, ירושלים -- לדומיניון של הוותיקן. הצילום הזה מופיע בספרו של פרופ' יוסף הלר, 'לח"י 1949-1940', שני כרכים בהוצאת 'כתר', 1989
אין שום ראיות שטיוטת ההסכם הגיעה לידי האיטלקים. אבל זמן קצר אחר כך יצא שליח רשמי של לח”י לביירות, להיפגש עם הנציג הדיפלומטי של גרמניה הנאצית. הצעת הברית עם הנאצים נשמרה בארכיון משרד החוץ הגרמני. היא כללה את “הקמת מדינת היהודים ההיסטורית, על יסוד לאומי וטוטליטרי, הקשורה ביחסי ברית עם הרייך הגרמני, תואמת את עניין שמירתן וחיזוקן של עמדות הכוח הגרמניות העתידות במזרח הקרוב” (הפרטים האלה מובאים מספרו של יוסף הלר על לח”י, 1989). הגרמנים אגב לא טרחו להגיב. הם תיכננו, וגם הבטיחו בפומבי, לחסל את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. מהיטלר ומטה הם העדיפו את ידידותו של חאג’ אמין אל-חוסייני על פני זו של אברהם שטרן.
אין זה עניינה של הרשימה הזו להסביר בהרחבה את מצב הדעת של שטרן בימים ההם. די לציין, שהצלת יהודי אירופה מהשמדה לא היתה הסיבה העיקרית לפלירט שלו עם הנאצים. קודם כול, ב-1940 ההשמדה עדיין לא התחילה, ואיש לא ציפה לה. שנית, שטרן כתב אפילו במידה של שביעות רצון על סגירת היהודים בגטאות. הוא לא החשיב שיווי זכויות ליהודי הגולה, וממילא לא התאבל על אבדנו. כמובן, הוא ייצג אז פלח זערורי וסהרורי של היישוב בארץ. אבל מן הפלח הזה יצאו אנשים בעלי השפעה. אחד מהם, יצחק שמיר, יהיה יום אחד ראש ממשלת ישראל.
נדמה לי שהדברים מדברים בעדם. אין לך צומת מסוכן יותר מזה שבו נפגשות פרמגטיות קיצונית וקנאות משיחית. בצומת הזה, המטרה מקדשת את כל האמצעים. בצומת הזה יש מקום רק לציניקנים ולגברתנים.
ישראלים סובלים בדרך כלל משיכחה חלקית. הם מפתחים לתיאבון זיכרון לטווח ארוך, ומחפשים את שורשיהם לפני 3,000 שנה; יש להם זיכרון לטווח קצר, הנוגע בערך ל-40 השנה הקודמות; אבל הם מניחים לזיכרון לטווח בינוני — 50 עד 150 שנה — להיחלש. אני רואה את הלהיטות שבה אמריקאים נוטים לציין ימי שנה חשובים, או חשובים פחות, בתכניות טלויזיה, בספרים פופולריים, בשיחזורים המוניים. לא כן ישראלים. נדמה לי שזו החמצה מצערת, קודם כול מפני שההיסטוריה הזו מעניינת מכל בחינה שהיא; ושנית, מפני שהיא מזמנת הרבה לקחים ותמרורי זהירות.
בספטמבר 1935 עמד מלוא עולמנו להשתנות. אלה היו ימי השלום האחרונים. עוד מעט יפרוץ המרד הערבי בארץ ישראל, שישכך רק עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הארץ לא תשקוט עוד.
הקונגרס הציוני התשעה-עשר בלוצרן, אוגוסט-ספטמבר 1935, היה הראשון שצולם והוקלט. סרט באורך של שעה הופץ בעקבותיו בבתי הקולנוע של של ארץ ישראל המנדטורית. הוא נמצא בארכיון הסרטים היהודי שהקים סטיבן ספילברג באוניברסיטה העברית. קשה לחשוב אותו לעבודה עתונאית צרופה. אין בו כלל ביקורת, יש בו מעט מאד ראיונות. הוא קרוב באופיו ליומני הקולנוע של זמנו. אף על פי כן, הוא ירגש כל חובב היסטוריה. הוא מעניק הזדמנות יוצאת דופן להאזין לעברית שדוברה לפני 75 שנה. הסרט שזור בנופי לוצרן וביפי אגמה.
בתחילת הסרט אפשר לראות את בן גוריון — המעשן בשרשרת — מדבר במרץ על לבו של ציר צעיר שאינני מצליח לזהות. זו הזדמנות להאזין לעברית הגרועה למדי של מנחם אוסישקין. הכול מנסים לדבר עברית, אחדים מצליחים, אחרים מתנצלים ועוברים ליידיש, ביחוד יידיש; גם לגרמנית, ופה ושם לאנגלית. נציגת ויצ”ו — האשה היחידה שקולה נשמע בסרט — מתנצלת בעברית שאינה יכולה לדבר עברית, ועוברת לגרמנית. בעקבותיה מדבר ישראל גולדשטיין, מחשובי הציונים באמריקה בזמן ההוא. הוא אינו טורח להתנצל, אלא מדבר רק באנגלית. כמותו גם הרב הרפורמי המפורסם סטיבן וואייז מניו יורק, המנהיג הציוני הבולט ביותר בארה”ב בזמנו.
אם תעמוד לכם סבלנותכם להגיע עד הדקה ה-17 תוכלו לצפות בנואמים מ’מפלגת המדינה העברית’, סיעה שפרשה מתנועת ז’בוטינסקי ונשארה בתנועה הציונית. “אנחנו האופוזיציה היחידה”, אומר אחד הנואמים, וממחיש בזה את טעותו הטראגית של ז’בוטינסקי.
בדקה ה-23 מוכרים נערים שווייצריים את גליונות ‘הארץ ו’דבר’. בדקה ה-27 פותח נחום סוקולוב את הקונגרס, בעברית כבדת-אקצנט. בן גוריון מתחיל את נאומו במליאת הקונגרס בדקה ה-38, ביידיש. בדקה ה-41, הנהלת קרן היסוד מזמינה את אורחיה ל”משתה-תה”. בדקה ה-43, יוסף שפרינצק, ממנהיגי מפא”י, שיהיה היושב הראשון של הכנסת, מפציר בבאי הקונגרס שתפנוקי לוצרן לא ישכיחו מהם את “מרירות חיינו בשעה זו”.
בדקה ה-50 נראים אופנועני ‘הפועל’ מתחילים מסע חובק-עולם להפיץ את בשורת ארץ ישראל. אצני ‘מכבי’ מופיעים בדקה ה-56. אין בית”ר, כמובן. בדקה ה-52 נראים “עובדי ‘הארץ’ מסביב לעורכו הראשי ד”ר גליקסון”. בדקה ה-58 — קצת שירה בציבור.
בדקה ה-59 באות ההודעות על מילוי הכהונות הבכירות: ד”ר חיים וייצמן מוחזר אל נשיאות הקונגרס לאחר ארבע שנות גלות. נחום סוקולוב, אשר חימם את כסאו בהיעדרו, מתמנה ל”נשיא כבוד” של ההסתדות הציונית, ומודה לצירים בענווה. בדקה ה-60 מדבר מאיר יערי הצעיר, שיהיה המנהיג הנצחי של מפ”ם, עד זקנה מופלגת. בדקה ה-61 משמיע מנחם אוסישקין דברי פרידה, בעברית. וייצמן עולה אל הבמה בדקה ה-61, ומודיע על נעילת הקונגרס, בגרמנית. הצירים עומדים, ושרים את ‘התקווה’. הסוף.
[youtube width=”510″ height=”412″]http://www.youtube.com/watch?v=tkqCAQvstsg[/youtube]
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
[…] This post was mentioned on Twitter by DenaShunra, Erez Schatz. Erez Schatz said: שערי הגיהינום נפתחים, ספטמבר 1935 – יואב קרני מרתק כתמיד, http://yoavkarny.com/?p=67270 קריאה מהנה […]
יואב שלום,
תודה על חומר מרתק לליל יום הכיפורים.
רק שאלה אחת לי אלייך- מדוע אתה אומר שהשמאל לא דגל בפולחן אישיות- האם הכוונה רק לשמאל הציוני בא”י או לשמאל באשר הוא?
גמר חתימה טובה,
נמרוד.
התכוונתי לשמאל הציוני, תודה על ההערה. גם לשמאל הדמוקרטי באירופה. אגב, גם לימין הדמוקרטי. גמר חתימה טובה גם לך.
מרתק.
רשימה מרתקת וחשובה. תודה לכותב על העמל הרבה שהשקיע בכתיבתה.
דוגמא לתזה שהעלה על הדחחת זכרונות לזמן בינוני:
השנה היא הראשונה לאחר 1973 שאין מלה בתקשורת ביום הכיפורים על מלחמת יום הכיפורים.
אף לא מלה אחת? מעניין מאוד. אולי אני צריך לקצר את הגדרת הזמנים של “זיכרון לטווח קצר”, ולהעמיד אותה על 35 שנה. בארה”ב עדיין מציינים שנה אחר שנה את פרל הרבור, בשנה הבאה ימלאו לה שבעים. הבריטים ציינו זה לא כבר מלאות מאתיים שנה למערכת טרפלגר. הספרדים ציינו בהרחבה רבה מאתיים שנה למלחמות נפוליאון. מאכזב מאוד.
יואב, תודה רבה על המאמר המעמיק ומרחיב האופקים, ובכלל על החומר המעולה באתר.
גם אני מתגורר בגולה וחיפשתי חומר שהתפרסם על יום הכיפורים.
מצאתי קישור לתכנית רדיו מעולה באורך שעתיים בהנחיית יצחק נוי, ובהשתתפות אנשים שהיו מעורבים אז, כמו שלמה נקדימון. עם חומר מרתק, חלקו פורסם רק לאחרונה. התכנית שודרה בשידור חי בערב יום הכיפורים.
למרבה הצער לא ניתן להוריד את התכנית כקובץ, אלא רק לנגן אותה דרך הדפדפן.
פרטי התכנית:
http://www.iba.org.il/bet/bet.aspx?type=aod
והנה קישור ישיר ל’סטרימינג’
יואב, טקסט מרשים כרגיל. הסרט הוא מסמך מרשים וחשוב. תודה על ההפניה אליו.
ורק הערה: ההסכמיות לא מתה. היא נותרה הבסיס לכל המערכת הפוליטית בימי היישוב, אם כי בהעדר המחנה הרוויזיוניסטי. ולצערו של בן-גוריון, ואולי גם של אחרים, היא נותרה חיה ובועטת גם לאחר הקמת המדינה, עם אימוץ שיטת הבחירות שהיתה נהוגה עד 1948; משום כך נאלץ בן-גוריון, עם כל כוחו ועוצמתו, להתפשר כמעט על כל צעד ושעל, ולהשקיע מאמצים אין קץ בשכנוע ובשידול שותפיו. משום כך לא עלה בידיו, למשל, לממש את אחד היעדים המרכזיים שלו – שינוי שיטת הבחירות.
תודה, רפי, על ההערה המחכימה. אתה כמובן צודק, הסכמיות אמנם התקיימה בהנהגה הציונית, וחייבה את בן גוריון להתפשר (אם כי רפורמה של שיטת הבחירות, אם אינני טועה, הוא היה יכול להשיג בהסכמת הציונים הכלליים בכנסת השניה. הם היו שיכורי נצחון, וחשבו שדרכם אל השלטון נסללה).
גם כך, מפא”י תמיד היתה גדולה לפחות פי שניים מיריבתה הקרובה ביותר, לפעמים פי שניים וחצי. ההסכמיות היתה כמעט וולונטרית.
בשום נקודה, בן גוריון או יורשיו במפא”י ובמפלגת העבודה לא הוכרחו להתחלק בשלטון עם כוח פחות או יותר שווה. לעומת זאת, בתחילת שנות ה-30 הסתמן שוויון כוחות בתנועה הציונית בין מפא”י ובין הרוויזיוניסטים. הסכמי בן גוריון-ז’בוטינסקי, שנדחו במשאל חברי ההסתדרות במארס 1935, היו יוצרים, על פניהם, הנהגה משותפת עם זכות וטו הדדית.
אפשר לטעון, כפי שציינתי למעלה, שהנהגה כזאת היתה מוליכה את הציונות אל מבוי סתום, מפני שההבדלים האסטרטגיים בין שמאל וימין היו גדולים מדיי, והיתה נחוצה הכרעה ביניהם. לימים, כאשר תקום “ממשלת הליכוד הלאומי” (לפני שקם הליכוד, ונטל את השם הזה לעצמו), לאחר הבחירות של 1969, ידובר פעם אחר פעם על “ממשלת השיתוק הלאומי”. באגף הליברלי והשמאלי, הביטוי “קונסנסוס לאומי” יהפוך אז למלת-גנאי, וייחשב לאמצעי של השתקה ושל טיוח.
אני אינני מכחיש את תוקפה של הביקורת הזו. אני רק תוהה אם הנהגה משותפת לא היתה מצליחה להקהות עוקצים אידיאולוגיים ולהפחית את המרירות האיומה שהשתלטה על התרבות הפוליטית הציונית והישראלית. היו סיבות טובות ללכד שורות ולמצוא מכנים משותפים: המרד הערבי הגדול של סוף שנות ה-30, מלחמת העולם השניה שהביאה את הצבא הגרמני עד שערי אלכסנדריה, שואת יהודי אירופה שהרסה את מאגר הכוחות של כל המפלגות הציוניות (והלא-ציוניות).
הזרעים שנזרעו בין 1933 ל-1935 הצמיחו חשדות ואיבה כל כך חמורים, עד שהתנועה הלאומית היהודית לא הצליחה במקום שרוב התנועות הלאומיות של הזמן המודרני הצליחו: להתאחד לפחות בזמן המאבק (למשל, בהודו).
תודה לכל המגיבים, שנה טובה.
יישר כוח על המאמר המרתק ועל הסרט המדהים, ובכלל על עבודתך המצויינת.
נייחל בכל זאת לשנה טובה,
משה
יואב, מדוע אינך מקבץ מבחר מרשימותיך לספר ? לדעתי הקול שלך חייב להדהד בצורה חזקה הרבה יותר בציבוריות שלנו ובייחוד בזמנים הקריטיים הללו.
תודה, עמיר, על הערתך הנדיבה. הקושי אינו לרכז רשימות, אלא לשכנע מו”ל להוציא אותן. כנראה חלף זמנם של ספרים כאלה.
אם קולי אינו “מהדהד בצורה חזקה הרבה יותר” אין זה אלא מפני שבחרתי לחיות בארץ אחרת. זה מחיר כמעט בלתי נמנע. אני מקווה שאני מצליח במידה צנועה להשפיע על צורת מחשבה, אם גם לא על השקפות פוליטיות קונקרטיות. אולי אפליקציה ל iPad ול iPhone תשפיע יותר.
אבל אני אינני מבטל את מה שהואלת להגיד. אולי זה יקרה יום אחד.
בימים האחרונים מתרבות מחדש הידיעות על תקיפה אפשרית של ישראל באיראן.
אינני חושב שהידיעות הללו מגיעות בלי שגורם כלשהו דוחף אותן. מתאים לגורם ישראלי ליצור את המהלך הפרסומי הזה. ספין.
מעניינת אותי דעתך.
יאיר, הידיעות האלה אינן מגיעות לוושינגטון, או לפחות אינן מעוררות תשומת לב. כמובן, אחמדיניג’אד הואיל להחזיר את עצם העניין אל מרכז תשומת הלב בזכות נאומו המוטרף בעצרת האו”ם.
ברוך שובך.
חסרת, בפעם הבאה שים באתר איזה פתק קטן, משהו בסגנון “תכף אשוב” (בעוד חודש וחצי).
ושנה טובה
תודה. אני חושש שהתמדה אינה ממידותיי. אולי הגיע הזמן לחשוב על נוסחה חדשה לאתר הזה. אולי רשומות הרבה יותר קצרות, לעתים יותר מזומנות. אני יודע שזה סגנון המדיום, אבל קצת קשה לי להסתגל אליו. אני עדיין מתגעגע אל העתון היומי שמעולם לא יסדתי.
שלום ושנה טובה
הנה ראייה אחרת. השלטון של בן גוריון אחרי אלטלנה ופירוק הפלמ”ח אפשר את הקמת הקו הירוק את ההמנעות מכיבוש הר חברון ורצועת עזה. קואליציה של אחדות העבודה, אצ”ל, לח”י ועוד נספחים הייתה עשויה להתחיל להתנחל כבר אז.
מיד כשהוכרזה המדינ המערכת הסוציאליסטית קואופרטיבית שיתופית אפשרה להכנס למצב של מדינה מגויסת מהר וביסודיות רבה. ראה למשל ניצול מערכת התחבורה הקאופרטיבית ע”י צה”ל בראשיתו. כנ”ל קופת חולים ומוסדותיה. גם המבנה הפיזי של המושבים והקיבוצים הקל על הפיכתם לבסיסי צבא ומוצבים.
הרעיון של עבודה עברית ובניית משק חקלאי עברי אוטרקי עד כמה שאפשר הקטין את הנזק של חרם ערבי על ההספקה ויצר אוכלוסייה יצרנית עובדת בידיה.
יהיה קשה לסתור את התזה שהמשטר החברתי כלכלי שהקימו בין גוריון וחבריו תרם רבות לעמידות ישראל במלחמת השחרור.
מבחינה פוליטית פנימית הישג עצום של בן גוריון היה קניה במה שנראה מחיר זול יחסית של הדתיים וניצול האופוטוניזם והגמישות האידיאולוגית של המזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל לבניית קואליציה בגוון סוציאל דימוקראטי. ראוי לזכור ששרים דתיים בממשלת בן גוריון היו תמיד בצד היותר יוני ורודף שלום, בודאי בהשוואה להיום. רק אחרי כניסת חרות וכ”ו למערכת הקאליציונית עברו הדתיים, כרבות מהמפלגות הדתיות בעולם, ימינה יותר ויתר והשכילו לנצל את מקומם להפניית ישראל ימינה מכל בחינה. השווה למשל “בני עקיבא” ב 1970 וב 2010. או את הדתיים בפ”ת ב 1970 וכיום.
יש הטוען כי הכנסת בגין לקואליציה ועלייתו לשלטון מהוים את הנקודה בה החלה ישראל להדרדר ולא ברור להיכן ולא ברור עד מתי.
אינך אלא צודק. אין לי כמעט אף מלה אחת של הסתייגות עניינית — אלא השערה כללית בלבד.
לגופו של עניין, מפא”י היתה הגורם הדומיננטי בכינון מדינת ישראל ובהבטחת שיורה. היא לא היתה היחידה — אבל היתה החשובה ביותר. היא הצליחה, מפני שהיתה פרמגטית. היא הצליחה, מפני שהיתה מוכנה להסתפק בדרך כלל במינימום הדרוש: בגבולות מינימום, בכלכלת מינימום, בהסכמי מינימום עם שותפים קואליציוניים. האויר יצא ממפרשיה במרוצת השנים באופן בלתי נמנע. מנקודה מסוימת היא לא יכלה עוד להתחדש. אבל זה עניין נפרד.
היא לא היתה יכולה לנהל את המדינה על פי דרכה, אילו שיתפה מקסימליסטים בממשלתה (היו קצת, למשל בסיעת ‘אחדות העבודה’, אבל הם היו קבוצת מיעוט, ונבלעו לבסוף בכרעיה של מפא”י). כשאני אומר “מקסימליסטים”, אני מניח — כמוך, רני — שאנשי חירות, אילו נקראו להשתתף בממשלה, היו מחזיקים באותן השקפות עולם שבהן החזיקו בימי האופוזיציה. זו הנחה סבירה בהחלט. אין לנו סיבה להניח, כדבריך, שמנחם בגין וחיים לנדאו הצעירים, אילו ישבו בממשלת בן גוריון ב-1948, היו מסכימים לוותר על הר חברון.
(אגב, אתה בוודאי יודע שבן גוריון דווקא תמך בכיבוש הר חברון. התנגדות הממשלה למהלך, במלחמת העצמאות, הניבה את הזהרתו המפורסמת שזו “תהיה בכיה לדורות”. מומחים גדולים ממני לענייני בן גוריון אומרים לי שזה היה רק עלה-תאנה, אליבי; שהוא עצמו החליט נגד כיבוש הר חברון, אבל העדיף להעמיד פנים שההחלטה נכפתה עליו. יתכן מאוד. מה היה קורה אילו ישראל השתלטה על מה שאנחנו מכנים כיום “יהודה” ב”יהודה ושומרון”? מה היה קורה אילו חברון היתה עיר יהודית, באמצע הדרך מירושלים לבאר שבע? אפשר להניח שלא היתה כלל אופציה של מדינה פלסטינית.)
אחרי שהסכמתי איתך לגופו של עניין, הנה למה התכוונתי ב”השערה כללית”. אני חושב שהבדידות המזהרת של הימין הלאומי הציוני, מתחילת שנות ה-30 ואילך, וביתר שאת לאחר 1935, דחפה אותו אל כיוון הרבה יותר רדיקלי ממה שהיה נוקט אילו נשאר בהסתדרות הציונית, ואילו שותף בהתוויית מדיניותה. השתתפות באחריות וקבלת החלטות היו מרככות אותו, בהכרח.
אחריות אמנם שינתה את הימין לאחר 1977, מהסכם השלום עם מצרים ועד קבלת הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים (מישהו שם לב לאיוולתו האחרונה של דני איילון, אשר סירב לחתום על מסמך בניו יורק, מפני שהפלסטינים לא הסכימו להביע תמיכה ב”שתי מדינות לשני עמים”? בשנות ה-80, הנוסחה הזו נחשבה לחתרנית. מנהיג של ‘שלום עכשיו’ הזעיק את המשטרה ב-1982, אם אינני טועה, כדי לסלק מפגינים שנשאו כרזות תחת הנוסחה ההיא.)
הימין לא השתנה מספיק, אולי מפני שבישראל עדיין יש רמז של אפשרות לחילופי שלטון דמוקרטיים. אילו הימין היה חופשי מן החשש שהשלטון יישמט מידיו, אולי היה חוצה לא את הרוביקון בלבד אלא גם את הסמבטיון. זה מה שקרה לימין הלאומי האפריקנרי בדרום אפריקה: ארבעים שנה של מונופול שלטוני ריככו אותו בהדרגה, עד שהיה מוכן לוותר על הכול מכול.
כללית, דמוקרטיה כרוכה בהכרעות על יסוד רצונו של הרוב. אבל אני מציע לסייג את ההנחה הזו. אי אפשר להשתמט מהסכמה רחבה, אם גם לא מלאה, בענייני מפתח. במובן הזה אני תומך בהחלט ברצונו של בנימין נתניהו לערוך משאל-עם. מה חבל שרבין המנוח לא ערך משאל כזה ב-1993. הוא היה מנצח בו, כמעט ללא ספק, והיה משתחרר אחת ולתמיד מן הצל של חוסר לגיטימיות.
בשנת 1970 בן גוריון כתב מבוא לספר-אלבום, “ספר חברון”, תחת הכותרת “אחותה של ירושלים” (נדמה לי שיש שם סימן שאלה).
הוא פותח ב”שלוש ערים תפסו מקום גדול ויחיד במינו בהיסטוריה הקדומה של עמנו: שכם, חברון וירושלם. שכם וחברון נזכרות עוד בספר הראשון של חמשת חומשי התורה;” בהמשך הוא פורס לפי סדר כרונולוגי עם מובאות את סיפור חברון כפי שהוא מופיע בתנ”ך מימי אברהם.
פיסקה שניה נפתחת ב”בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית.” והוא ממשיך בסיפורו של אברהם: “בחברון כרת אברם ברית עם אחי אשכל ואחי ענר, ושם קם הצבא העברי הראשון שעשה מלחמה”. אח”כ הוא מגיע למות שרה, קניית אחוזת הקבר בחברון וקבורתה, ואז לקבורתו שלו בידי בניו “אל מערכת המכפלה אשר קנה אברהם מאת בני חת”.
משם הוא מגיע ליעקב: “כשמת יעקב במצרים, לאחר שירד שמה לראות את בנו יוסף, השביע את בניו לקבור אותו אל אבותיו, “אל המערכ אשר בשדה עפרון החתי, אשר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה” (בראשית מ”ט, 92, 13). וכן עשו יוסף ואחיו. מכאן ברור שרק שלושת אבות האומה היהודית, ושלוש האמהות של האומה היהודית נקברו במערכת המכפלה”.
“אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאמהות של עמנו.” כעת הוא מגיע לדוד המלך: “ויבוא כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה’,, וימשחו את דוד למלך על ישראל” (שמואל ב’, ה’, 1-3), ובחברון קמה איפוא המלכות הגדולה ביותר שהיתה לישראל עד היום הזה.”
ובפיסקה המסיימת “אולם העיר ירושלם שלא נזכרה כלל בתורה נעשתה על ידי גדול מלכי ישראל לעיר הקדושה. אבל אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל היתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך – ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלם, בישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלם.”
יש תיעוד לכך תמך בכיבוש הר חברון, דעתו לא התקבלה והוא אמר “שזו בכייה לדורות” גם זה מתועד, מה שכתב במו ידיו לאחר שנים בהקדמה זו מחזקים את הרושם שהתכוון גם התכוון. משום מה דעתם של המומחים גדולים שלחשו לך שבן גוריון התחכם וביקש לעצמו אליבי אבל למרות שאמר מה שאמר, לא באמת התכוון וכ’, נראה לי יותר כמו נסיון מאולץ לנכס את בן גוריון ל”מחננו”.
ולמרות הכל, אף שדעותיך לא מקובלות עלי, תמיד תענוג מעורר מחשבה לקרוא את המאמרים שלך. תודה.
אין זה ויכוח גם לא התנצחות בודאי לא ריב.טוב שיש בלוג כזה. למדתי רבות כאן.
הנה נסיון בעתידנות לאחור.
מצרים החכימה מלבנון, ואפילו סוריה ועירק, ולא העבירה פליטים פלשתינים לתחומה. הדיון הדמיוני כאן הוא בתפיסת שטח הכיבוש המצרי שהיה בו אפילו גוון של חוקיות, אחרי הכל בניגוד לירדן – שהיו לה קשרים מורכבים כלכליים ואדמיניסטרטיבים עם פלשתין המנדטורית מצרים הייתה באמת כח פולש לא חוקי. תפיסת-כיבוש הר חברון ורצועת עזה, בסוף מלחמת השחרור היה מחזיר לתוך ישראל של אז את הפליטים מעזה ומיו”ש. זה והמקומיים היו כנראה מביאים את הישראלים, בתחום הקו הירוק שהיה נמתח אז, לחיות כיום במדינה דו לאומית למעשה או בודאי דומה יותר ללבנון מאשר לישראל של היום או אולי למצב שונה מכל דבר המוכר כיום. הנה נושא לרומן דיסטופי אם כבר לא נכתב חיבור כזה.
אין בישראל שמאל וימין בהגדרה נורמטיבית מילונית ולא אשתמש במגדירים אלו. אם פעם למקסימליזם טריטוראלי היה גיבוי הגיוני לוגי – “שתי גדות לירדן”. המקסימליזם הטריטוריטלי ההחלטי העכשווי חייב לעבור מעולם ההגיון לעולם האמונה הדתית. בביתר ובתנועת ז’בוטינסקי המרכיבים החילוניים הריאליסטיים האנטי משיחיים היו בודאי יותר חזקים מבתנועות הסוציאליסטיות הציוניות שהיו אוטופיסטיות, יהודיות מרכסיסטיות אנרכיסטיות, בבסיסן. ראה הלחץ של זבוטינסקי לנטוש את תל-חי. מעבר זה אל אמונות במקום עובדות מתחולל כיום במקסימליסטים הללו בישראל- ראה זליגת החרדים לכיוון זה. מכאן נראה שחלקים נרחבים, אמנם עדיין מיעוט, בין יהודי ישראל הדוגלים במקסימליזם טריטוריאלי בכל מחיר עוברים מהתקופה שסימנת, שההוויה הריאלית מטראליסטית אפילו יותר מדי גשמית, גופנית, פיזית, ראלית הייתה מרכיב חשובה בה, אל הצעות פוליטיות שהן הזיות, אפילו הכחשות, כמו דתיות של עובדות החיים והנסיון הפוליטי. ראה דברי יו”ר הכנסת על דו לאומיות.
מעבר זה אל הטרנסצנדאלי כשיטה פוליטית למעשה, במקביל לתופעה זהה מקבילה שמסמן נשיא אירן, אינו מנבא טוב בכלל. לא ברור לי מה מהיה תגובת מיעוט זה למשאל עם ותוצאותיו. ייתכן שניקלע לדיסטופיה אחרת, משטר צבאי? יותר מדי קצינים דתיים בצה”ל.
יופי של מאמר יואב ותודה על ההשקעה הניכרת. חבל שאתה לא כותב לעיתים יותר מזומנות.