מי יפרש את האינטרס הלאומי?

כאשר נשיא ארה"ב וסגנו סותרים בפומבי את ממשלת ישראל החדשה רק שבוע לאחר השבעתה, הם שולחים מסר חשוב: לא לכם הפירוש הבלעדי. אילו לקחים ילמד בנימין נתניהו מיחסיו עם נשיא אמריקני לפני 13 שנה? ומתי הוא יספר לשר החוץ שלו על איש אחד ששמו היה ויליאם רוג'רס?

 

בארבעים השנה האחרונות היתה לישראל פריבילגיה יוצאת דופן ביחסים הבין לאומיים: היא הורשתה להיות המפָרֶשֶת הכמעט-בלעדית של האינטרס הלאומי שלה.

פריבילגיה? מה כאן הפריבילגיה? האין זה מובן מאליו שארץ תהיה המפרשת של אינטרסיה?

לא, אין זה מובן מאליו, בייחוד כאשר הפירוש הזה משפיע במישרים על היחסים הבין לאומיים. ארצות קטנות, או אפילו בינוניות, מעולם לא הורשו לעשות ככל העולה על רוחן. אם הן התעקשו, הן נענשו. השכל הישר בדרך כלל שיכנע אותן להתאים את עצמן לַמציאוּת. המציאות, אבוי, אינה מַניחה לקטנים להתנהג כגדולים.

קובה היא דוגמא אחת, רומנטית בעיני אחדים, מיוסרת בעיני רבים. כלכלית, היא נתקעה אי שם בשנות ה-50. פוליטית, יש בה פחות חרויות דמוקרטיות מאשר באיזושהי ארץ בחצי הכדור המערבי.

צפון קוריאה היא הדוגמא הקלאסית. בורמה היא דוגמא אחרת. בשתי האחרונות אין כלל רומנטיקה, ויש הרבה מאוד ייסורים. איראן היא דוגמא מובהקת, אף כי לארץ של 66 מיליון בני אדם קצת קשה לקרוא "קטנה".

סין של ימי מאו בוודאי לא היתה קטנה, אבל סירובה לקבל עליה כללים של התנהגות בין לאומית הבטיח לה בידוד וּפיגוּר. היה עליה להצטרף אל שאר העולם לפני שיכלה להתחיל את הרפורמות הכלכליות העצומות שלה.

לפני שנתיים ראינו את לוב של קדאפי חוזרת אל העולם החיצון, לאחר שהסכימה לפַצוֹת קרבנות טירור, וּלאחר שהתפרקה מתכניותיה לייצר נשק השמדה המוני.

דרום אפריקה כמובן היתה צריכה להתפרק לא רק מתכניותיה אלא מעצם מִבנֶהָ החוקתי כדי לחזור ולהצטרף אל משפחת העמים.

אורך רוח מפתיע

הבה נודה ללא חשק, שישראל היתה פטורה לאורך הרבה מאוד שנים מתשלום על התוצאות של מדיניותה. בשעה שהכול מדברים ללא הרף על סכנת גירעוּנוֹ של המזרח התיכון, תכניות הגרעין של ישראל אינן נמצאות בעצם על שום סדר יום בין לאומי.

כיוצא בזה, ישראל מפירה אמנות בין לאומיות, כאשר היא מיישבת שטחים שכבשה ב-1967. עוד מעט נדע אם ישראל הפרה את החוק הבין לאומי בעזה. לי אישית אין כל ספק שהשופט ריצ'רד גולדסטון, שהופקד על חקירת האו"ם, יפסוק ללא משוא פנים. מה חבל שישראל החליטה שלא לשתף אתו פעולה.

ישראלים נוהגים להתלונן על העולם החיצון. הם מתלוננים עליו כמעט מן היום הראשו של קיומם. רובם יתקשו להאמין שהעולם בעצם נהג בישראל מידה מפתיעה של אורך רוח בששים השנה האחרונות. ישראל לא סבלה משום משטר סנקציות (מחוץ לחרם הערבי). מפעם לפעם ניתקו איתה יחסים דיפלומטיים, אבל ברוב המקרים היחסים חזרו ונכונו.

כאשר ארה"ב רצתה הסדר שלום דחוף ביוגוסלביה לשעבר, ב-1995, היא זימנה שלושה נשיאים אל בסיס מבודד של חיל האויר האמריקני במדינת אוהיו, והודיעה שהם ייצאו משם רק עם הסכם. וכך היה. ארה"ב בוודאי לא רצתה במידה מספקת הסכם במזרח התיכון.

השפעתה הדיספרופורציונלית של ישראל על מדיניות החוץ האמריקנית מעולם לא היתה טאבו. אבל הבה נודה, שהדיון בה בארה"ב עשה לישראל הנחות גדולות. יש דברים שלא נכתבו, ולא נאמרו, לפחות בפומבי. השדולה הפרו-ישראלית היטיבה מאוד לעשות שרירים בקונגרס, לפעמים במידה שגבלה בשערוריה וּבַהפרת החוק; ולישראל שיחק מזלה כאשר במשך 30 שנה משלו בוושינגטון הנשיאים הפרו-ישראליים ביותר מאז ומעולם (עם הפסקה קטנה של ג'ורג' בוש האב).

עֶמדַת עימות

האם כל זה מגיע עכשיו אל סיומו?

ליברמן היה שולח אותו מייד לעזאזל: ויליאם רוג'רס, מזכיר המדינה של ארה"ב (1969-1973)

לא, לא כל זה מגיע, ולא אל סיומו. אבל ישראל בחרה ממשלה, שסגנונה וַהליכותיה, וכמובן תוכן מדיניותה, אינם מתיישבים עם רוח הימים האלה בוושינגטון. השטות המזעזעת ("לא מחויבים לַהבנת אנאפוליס") שבקעה מפי אביגדור ליברמן תיכף לכניסתו אל משרד החוץ אולי תיחשב יום אחד לנקודת המִפנה. היא חייבה את הנשיא ברק אובמה למהר וּלהיקלע לעמדת עימות עם ישראל, שהוא לא תִכנן להיות בה, בוודאי לא בשלב כל כך מוקדם.

כמעט אין מנוס מלהיזכר – אם גם ללא געגועים – בתגובתה של גולדה מאיר על 'תכנית רוג'רס' מ-1970 (על שם מזכיר המדינה של ארה"ב בימים ההם, ויליאם רוג'רס). היא לא רצתה בה, היא לא האמינה בה, אבל היא היטיבה להבין את המחיר הלא-נחוץ שארה"ב תִגבֶּה מישראל על דחייתה. היא קיבלה אותה איפוא, וגח"ל, הלוא הוא הליכוד בגלגולו הקודם, פרש מן הממשלה בטריקת דלת הירואית.

בהמתנה לתוצאות ההצבעה על הפרישה בַּמרכז המשותף – של תנועת החרות ושל המפלגה הליברלית – וָתיקי המחתרת ישבו ושרו בקול רם, "עלי בריקדות ניפּגש, ניפגשה". במקרה שלהם אמנם היה לנו עניין בגיבורי מלחמת העצמאות, צדיקים באמונתם. הפעם, באביגדור ליברמן, עניין לנו באַלָם חכמולוגי, שהורדת ידיים והקנטות-סרק משמשות אצלו בעירבוביה.

לא רק האנטי-אנאפוליס של שר החוץ זירז את המשבר עם ארה"ב. הראיון המיותר שהעניק בנימין נתניהו לג'פרי גולדברג מן הירחון 'אטלנטיק' – עם הפלגות הלשון האפוקליפטיות על איראן (שגולדברג עיוות בקַלוּת, והציג אותן כאולטימטום לממשל אובמה) – עורר את סגן הנשיא ג'וזף באיידן להכריז שהתקפה ישראלית על איראן תהיה "מעשה לא רצוי" (unadvisable). ימים אחדים אחר כך חזר על ההזהרה הזו, בנימוס, גם שר ההגנה של ארה"ב, בוב גייטס, וָתיק ממשל בוש.

חוסר שיקול הדעת של ראש הממשלה ושל שר החוץ הניבו איפוא אי הסכמה פומבית נוקבת בין ארה"ב לישראל עוד לפני שלממשלת נתניהו מלאו שבעה ימים. היש בכלל ספק שזו רק ההתחלה?

אני אינני מציע לספור לאחור לקראת התנגשות חזיתית. סנסציונליזציה של "משבר ביחסים" תהיה מוגזמת וּמוּקדמת.

הנשיא אובמה, במידה שהוא חורק אי פעם שיניים, מצליח לחרוק אותן באופן מינורי, כמעט בכל עניין. זה אחד ההבדלים בינו וּבין קודמו. הוא שונא דראמות, ולכן אין הוא יוזם אותן, ואין הוא משתתף בהן; ואפשר רק לנחש מה הוא חושב על אלה היוזמים וּמשתתפים.

בעלי בריתו הוותיקים של מר נתניהו מן הימין האמריקני נושכים את שפתיהם לרגל הקושי לגרור את הנשיא לעימות חזיתי. בהיעדר עימות הם מנהלים עכשיו מלחמת גרילה נגדו, וּמתנחמים כאשר רסיס או שניים מצליחים לשרוט. אין להם נחמות אחרות כרגע. הסקר האחרון מראה שיעור אולי חסר תקדים של אמון ציבורי בשיקול הדעת של הנשיא. דוק: בשיקול הדעת, לא בהכרח בהחלטות. הנשיא הזה מצטייר בעיני הרוב הגדול של המתבוננים כמבורך בדרגה ניכרת של אחריות ושל רצינות.

כשהיה פותח את פיו

באגרופיו: בשימוע בקונגרס, 2002, בתמיכה ביציאה למלחמה נגד עיראק

ב-1996, מר נתניהו עלה לשלטון בשעה שבבית הלבן ישב נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון, ליברלי וחסיד של תהליך אוסלו. הוא, מר נתניהו, השׂניא את עצמו במהירות מסחררת על הנשיא ועל עוזריו. ג'ו לוקהארט, דובר הבית הלבן בימים ההם, אמר על מר נתניהו, כי הוא היה "מבחיל", וכאשר "היה פותח את פיו – לא יכולת לדעת אל-נכון אם מה שבקע משם היה האמת". ראש ממשלת ישראל נהנה לעומת זאת מאהדה ניכרת בקונגרס, שהיה בו רוב רפובליקני.

וההיפך: ב-1989, ג'ורג' בוש האב נכנס לבית הלבן, כשלצִדו אלוף הפרגמטיוּת, מזכיר המדינה רב הכוח ג'יימס בייקר. ממשלת יצחק שמיר היתה לִצנינים בעיניהם. אבל הקונגרס היה בִֹידֵי הדמוקרטים.

כיום אין עוד פוליסת ביטוח כזאת. הקונגרס נמצא בידי מפלגתו של הנשיא. יש בו עדיין מאגר ניכר של ידידוּת מסורתית כלפי ישראל, אבל קצת קשה להאמין שקונגרס דמוקרטי יתייצב נגד נשיא דמוקרטי כמעט באיזשהו עניין.

הנשיא הזה אינו מתבייש להודות בטעויותיה של ארצו, באוזני קהל זר, פעם אחר פעם; הוא מאמין בדיפלומטיה "רב-צדדית", ולהוט ליצור קונסנסוס במקום שבו קודמו העדיף מחלוקת וקיטוב. זה נשיא האוהב ויכוח וּמעודד חריגה ממוסכמות, מטעים את חשיבות השקיפוּת ואת חופש המידע. הוא פילוסוף של חוק ומשפט, ואינו מאמין (עד כמה שאפשר להסיק) שהמטרה מקדשת את האמצעים. הוא חושב שיש לאמריקה מה ללמוד מאחרים, למשל מן האירופים. כל כך, שבעל טור ימני מאוד ב'וושינגטון פוסט' כתב עליו זה לא כבר, באירוניה כמובן, ש"הוא בעצם שוודי" (השוודים הם אבות הטוּמאה בעיני הימין מִהיותם מקור השראה לסוציאל-דמוקרטיה אירופית).

הנשיא הזה גם גמר אומר לָסוֹל מסילות אל האיסלאם. הוא, והרבה מאוד אמריקנים, חושבים שזה אינטרס לאומי מן המדרגה הראשונה. כשלעצמי אני חושב שהוא טעה בבחירת השער: טורקיה. אולי היה מוטב אילו נשא את נאומו אל האיסלאם מאינדונזיה, גם בגלל הסמליות – הוא בילה כמה שנים חשובות של ילדותו בג'קרטה – וגם מפני שלא היה שום צורך להוסיף יוקרה לממשלה הניאו-איסלאמיסטית הלא-נעימה מעיקרה בטורקיה. אבל זה עניין אַחֵר.

הנשיא הזה נפרד מן האובססיות הסנטימנטליות של קודמו. הוא מושיט ידיים לכל עבר, בחיוך רחב. הוא רוצה לעשות עסקים עם האיראנים. הוא עתה זה החליש את משטר הסנקציות על קובה. הוא ניגש אל הנשיא הדמגוגי של ונצואלה, אוגו צ'אווס, ולחץ את ידו בחום. זה צ'אווס שכרת ברית עם כל אויבי ארה"ב, והבטיח להפיל את "האימפריה".

זה הנשיא שאמר במערכת הבחירות שלו (לקהל יהודי בקליוולנד, אוהיו, אפריל 2008), כי ידידות לישראל אינה מחייבת הסכמה עם מצע הליכוד.

 

אובמה מפלרטט עם צ'אווס, בוועידת הפסגה של מנהיגי יבשת אמריקה בטרינידד, שבעה-עשר באפריל 2009. העמוד הראשון של העתון הוונצואלי El Siglo מצטט את צ'אווס (בספרדית פמיליארית של החבר'ה) "אני רוצה להיות החבר שלך" (tu במקום su)

 

פקודותיו וּמִשאלותיו

לרוע המזל, את הטון בישראל נותנים עכשיו בני דמותו של השר גלעד ארדן. הוא הכריז במליאת הכנסת, בוויכוח על הצהרת האנטי-אנאפוליס של מר ליברמן, ש"אובמה אינו נותן לנו פקודות".

מר ארדן הוא איש צעיר, הנראה הרבה יותר טוב מרוב עמיתיו. לרוע המזל הוא נשמע זקן מאוד, ולא-משכיל מאוד, בעניין קיומי כל כך חיוני. הנשיא אובמה אינו "נותן פקודות", אבל הוא מביע משאלות. משאלותיו של נשיא ארה"ב אולי אינן מה שהיו פעם – אבל עדיין יש להן תוקף, הַמצריך דרך ארץ גם מצד שרים זוטרים במדינות קטנטנות.

משאלותיו של נשיא ארה"ב – יהיה הטון שלהן מינורי כאשר יהיה, ויהיה הניסוח שלהן סובטילי וּמרוּמז כאשר יהיה – הן ההגדרה המדויקת והמוסמכת ביותר של האינטרס הלאומי האמריקני. עכשיו אנחנו יודעים, בזכות ממשלת נתניהו-ליברמן, שהאינטרס הלאומי של ארה"ב והאינטרס הלאומי של ישראל אינם מתיישבים עוד.

בעיני שר החוץ, ובעיני השר לאיכות הסביבה, זה לא נורא. כביכול, אם האינטרס אינו מתיישב, ישראל תנהג על פי האינטרס שלה, כפי שהיא תופסת אותו.

נסיבות גידולו הרוחני של שר החוץ ואופקיו הצרים כנראה לא הכשירו אותו להבין עד כמה הוא הרחיק את עצמו מן המציאוּת. הוא נוטה לסרקזם צונן, כאשר הוא מגיע אל מבוי אינטלקטואלי סתום. האיש הזה, החושב שהוא יכול לדבר אל העולם כפי שהוא מדבר אל עסקני מפלגתו ואל בוחריו, חף מכל חשד של רצינות ושל רציונליות. הוא גידול פרא של תרבות פוליטית משועטנזת, המתקשה להבחין בין עוצמה ובין כוחניות. הוא אינו מסוגל להבין את ערכה של ענווה מדינית, בין השאר מפני שאין הוא מסוגל להבין את ערכה של ענווה. הוא אינו יודע שענווה היא אופציה אצל גדולים אבל הכרח שיורי גמוּר אצל קטנים. הוא לא קרא היסטוריה, הוא לא האזין, הוא לא התעניין. 

מה שמחזיר אותנו אל נקודת הפתיחה: ישראל אולי תֶחדל בהדרגה להיות המפָרשת העיקרית של אינטרסיה הלאומיים, מפני שמספר גדֵל של אמריקנים יגיעו למסקנה, כי הפירוש שהיא נותנת מְסַכּן את האינטרסים הלאומיים שלהם. אני אינני מייחל ליום הזה. אני חושש מפניו. אבל רצינוּת ואחריות מחייבות את ישראל להתחיל לדון בתוצאות של המוּטאציה הזו: לא בשמחה, לא בציפיה, אלא בעצב שָקוּל היָאֶה לבוגרים.

 

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום.  מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם.  תודה. 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

28 Responses to “מי יפרש את האינטרס הלאומי?”

  1. דני בלוך הגיב:

    שבצד השני ברוב המקרים לא היו מוכנים לקבל את העמדה האמריקנית, אף יותר מאיתנו. ברגע שהצד השני היה מוכן לקבל, כמו מצרים, לא נותרה גם לנו ברירה.

  2. יוסי דר הגיב:

    מי יפענח לנו את אובמה?
    מדהים! זוהי לחיצת יד של מכרים שישנו יחד באותו אוהל סיירים.
    והוא גם תומך בידו השנייה במרפק של צ'אבז.
    הכל ספונטאני?
    ואם, כפי שאתה מציין, אובמה "ניגש" אל הנשיא של ונצואלה – התדהמה רק גוברת.
    אני כבר רואה את אובמה, שגם השתחווה למלך סעודייה, נופל על הצוואר של אחיו האובד אחמדיניג'אד.
    איפה בן לאדן כשצריך אותו?…

  3. יגאל לביב הגיב:

    הנשיא אובמה בחר בטורקיה ולא בג"אקארטה לא בגלל הרצון להתפייס עם האיסלאם אלא כיוון שטורקיה היא מדינת מפתח בתכנית הנשיא ליציאה מעירק ואפגניסטאן.אותו הדבר לגבי איראן שבלעדיה אין לאמריקאים כל סיכוי להסדר בשתי מדינות אלו.

  4. איל הגיב:

    לא פרשה מהקואליציה על רקע הסכמי הפסקת האש בסיני, במלחמת ההתשה?

  5. מהמאמרים המשובחים ביותר שקראתי בתחום.

  6. אסתי הגיב:

    ומעורר הרבה יותר מקצת חרדה.

  7. חנן כהן הגיב:

    שיהיה פה שקט?

    או שאולי לא יהיה פה שקט כדי שהאיזור ימשיך להיות שוק לתעשיית הנשק האמריקאי?

    או שאולי יש כל מיני "אינטרס לאומי אמריקאי"?

  8. צביקה ברנהולץ הגיב:

    קודם כל טעויות סופרים: גלעד ארדן ולא אורדן, רוברט גייטס ולא ביל גייטס.

    ולגוף העניין: נדמה לי, יואב, שההנחה שלך שהקונגרס לא יצא נגד הנשיא כדי להגן על הפררוגטיבה של ישראל להחליט מה האינטרס שלה, תתברר כשגויה. למרות שנבחרו ב-2008 הרבה שמאלנים לקונגרס, דווקא רבים מאוד מהם נבחרו במקומות שלקול היהודי היתה ועודנה משמעות רבה. תוסיף לזה את העובדה שעדיין יש עוד כמה נצים בקונגרס, ואתה מקבל תמונה שבעיני אומרת שבית הנבחרים ימשיך לחסום כל מה שהוא יתפוס כאנטי ישראל.

  9. רון הגיב:

    מעין כתובת גרפיטי שפורסמה בזמנו ב"דבר אחר":
    העולם כולו נגדנו, והעולם שותק!

  10. alterk הגיב:

    מבחינות מסוימות, אובמה הוא התקווה האחרונה של המקום הזה.
    ככל שיהיה תקיף וארסיבי יותר כלפינו בכפיה של הסדר, כך ייטב.
    אבל אני לא אופטימי עד כדי כך.

  11. יואב קרני הגיב:

    * לפענח את אובמה? אני חושב שהמפתח הוא להבין שאינטלקטואליזם קודם אצלו לסנטימנטליזם; שאי אפשר להגיע אליו באמצעות לחיצה על כפתורים מסורתיים; שהוא מבין יותר מקודמיו את שיעור היחלשותה של ארה"ב; שהפרופיל התרבותי שלו — פרופסור פרובינציאלי למדי משיקאגו בצירוף 'גיק' מעמק הסיליקון — מניב מידה מסוימת של שטחיות אמוציונלית.

    * אנקרה או ג'קרטה: כמובן, לטורקיה יש ערך כשלעצמה, הקשור בגיאוגרפיה שלה. אבל זהות עיר הבירה שממנה אובמה יישא "נאום אל האיסלאם" נידונה במשך שבועות ארוכים. לא היה שום דבר בלתי נמנע בבחירת טורקיה. אני כשלעצמי מצטער על הבחירה.

    * גח"ל אמנם פרשה מן הממשלה ב-1970 על הפסקת האש של מלחמת ההתשה. הפסקת האש היתה השלב הראשון בהחלת "תכנית רוג'רס". כמובן, לא היו שלבים נוספים, וקבלת התכנית התרוקנה מכל תוכן. אבל עצם הקבלה חייבה את המקבלים להסכים לנסיגה מלאה לגבולות 1967. ממשלת גולדה מאיר הסכימה מבלי להתכוון. בגין לא הבין איך אפשר לקבל מבלי לקבל — ויצא. מעניין מֶה היה קורה אילו נשאר, והיה נעשֶׂה אחראי מיניה וּביה ל"מחדל" של 1973. הֶהיה נעשה אי פעם ראש הממשלה? אולי לא.

    * "האינטרס האמריקני", כפי שמגדיר אותו נשיא ארה"ב, הוא שלא תהיה מלחמה כללית במזרח התיכון. האדונים נתניהו וליברמן במובן הזה מאיימים במישרים על האינטרס הלאומי האמריקני.

    * צביק'ה, תודה על תיקון הכתיב. "הקול היהודי"? אינני יודע לאיזה עשור של המאה העשרים אתה מתכוון. הסקר האחרון על הזדהות דתית (שאני מצטט ברשימה הקודמת באתר, "אלוהים, או גלולות נגד דיכאון") מעמיד את חלקם של היהודים באוכלוסיית אמריקה בערך על 1.7 אחוזים, אחוז אחד ושבע עשיריות. אין "קול יהודי" מחוץ לכמה מחוזות בחירה קונגרסיאליים. לא בלתי חשובים כשלעצמם, אבל ממלאים תפקיד מוגבל מאוד במשוואה הכללית.

    מה בכל זאת יש? יש כסף יהודי, שאמנם היה קריטי, בייחוד בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית. כסף יהודי מוקדם (בייחוד מהוליווד) איפשר את אובמה. הגירתו של כסף יהודי מאוחר מוול סטריט ממחנה קלינטון אל אובמה הבטיחה את נצחונו.

    יהיה מעניין לראות מה יהיה על הכסף היהודי בעקבות התמוטטות וול סטריט. היהיה פחות? הישומש פחות? היוכלו מוֹגוּלים יהודיים להתערב במדיניות החוץ? היִרצו להתערב?

    אני נזכר במעשיה אחת על ג'יימס בייקר. הוא היה ראש צוות המעבר של ג'ורג' בוש לאחר הבחירות של 1988, לפני שנעשה מזכיר המדינה. יום אחד נכנס למשרדיו תורם יהודי גדול של המפלגה הרפובליקנית ממדינת אוהיו (אם אינני טועה). הוא רצה תמורה פוליטית, תפקיד כלשהו בממשל, לא בדרג קבינט, אבל אולי מינוי של כבוד לאיזו רשות ממשלתית. בייקר סירב לדבר אתו. התורם סירב לצאת. בייקר הורה לאנשי הבטחון לפַנותו.

    אופייני? לאו דווקא. אבל רמז על המגבלות הטבעיות. אם נשיא ארה"ב יראה צורך להודיע ברבים על התנגשות אינטרסים, הקול היהודי בוודאי לא יציל את הפירוש הישראלי של האינטרס הלאומי. אני נוטה להאמין שגם הכסף לא יציל.

    * אהבתי את "העולם כולו נגדנו, והעולם שותק". טיוטה למוטו לאומי.

    * להציל את ישראל מעצמה? אינני בטוח שאני רוצה לראות את התוצאות: דמורליזציה לאומית משיעור היסטורי. אני עדיין מעדיף שישראל תמלא תפקיד מרכזי בהבטחת שִיוּרה.

  12. רן הגיב:

    הבלוג שלך הוא תענוג אינטלקטואלי

  13. יוסי דר הגיב:

    כדי להבין מרכיב חשוב באישיותו של אובמה כדאי להביא ציטוט קטן של הביוגרפיה שלו מויקיפדיה:

    "ב-1988 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת הרווארד, לימודים אותם סיים בהצטיינות. ב-1990 נבחר לעמוד בראש מערכת כתב העת המשפטי הנודע "Harvard Law Review". אובאמה היה השחור הראשון אי-פעם שכיהן כעורך כתב העת, עניין שכבר אז משך אליו תשומת לב רבה. עם סיום לימודיו חזר לשיקגו, וב-1992 ניהל פרויקט לעידוד ההרשמה וההצבעה של שחורים בבחירות. ב-1993 הצטרף למשרד עורכי דין המתמחה בזכויות אזרח, ובמקביל לימד משפט חוקתי באוניברסיטת שיקגו."

    רצוי שכאן בארץ ישננו היטב את הקטע הזה.

  14. ענבר שני הגיב:

    הניו יורק טיימס מראיין טורקים מרוחב הקשת הפוליטית והמעמד הציבורי, והקונצזוס הוא שאובאמה הצליח (שוב) לומר משהו לכ-ו-ל-ם.
    הוא עודד פתיחות דתית, הצהיר שאין לו אויב באיסלאם ושיש לו מחויבות לדמוקרטיה החילונית הטורקית בו בזמן.
    אפשר לקוות שטורקיה תצליח לשמור את האיזון העדין בין אוכלוסיה מאוד דתית לבין פוליטיקה משוחררת מעול השריעה.

  15. דידו הגיב:

    אני נהנה שוב ושוב מהבהירות בניתוח ובניסוח שלך. המאמר הזה מעלה בדעתי מאמר קודם שלך,אולי אנטיתזה למאמר הנוכחי, בו העלית את האפשרות שאחרי כמה עשורים המציאות וממשל הימין יפגשו

  16. מיקי הגיב:

    לקבל את ההנחיות/המלצות הנשיא וראינו זאת אצל בגין ואריק.
    כדי לצאת מהשטחים צריך ממשלה ימנית כיוון שרק היא תוכל לעשות זאת ללא מלחמת אחים בדיוק כמו שקרה בסיני ובעזה.
    אני מאמין שביבי ימשיך בסופו של דבר את התהליך מתוך כך שרוב העם והעולם יתמוך בכך ואת הסיבות פרטת כמובן במאמרך.
    ההיסטוריה הקצרה שלנו יכולה ללמד אותנו רבות על המשך התהליך..

  17. חייש הגיב:

    המשטר הטורקי הנוכחי הוא אולי לא הנוח מכולם, אבל אובאמה, סדרתית, בוחר לפעול מיידית מול משטר קיים ולא נוח ולא ממתין לבחירות במועד זה או אחר שיביאו מועמד יותר או פחות נוח.

    נשמע שהוא מתכוון להגמיש את הקשיחות שאמריקה הפגינה בממשל בוש על למקסימום האפשרי, ועם זיהוי אותו מקסימום, ניגשים מייד ומנסים ליישב אותו.

    אני תוהה עד כמה הוא עצמו יודע את עומק הביצה המזרח תיכונית.

  18. עופר נ. הגיב:

    האם המשטר הנוכחי שם גרוע מהרודנות הצבאית החילונית, לעתים מאחורי חלון ראווה של מפלגת שלטון חילונית כלשהי, שהייתה אחראית למעשי רצח ועינויים כה רבים במשך השנים ?

    כמה מראשי המפלגה השלטת בטורקיה כיום היו קורבנות הרדיפה ההיא, כמו גם פעילי זכויות אדם ושמאלנים לא לאומנים.

  19. הרן ריבלין הגיב:

    שלום קרני

    אהייה מופתע אם תפרסם באתרך את תגובתי למאמרך, אך עדיין נראה לי שקריאת תגובתי תאיר לך תובנות מועילות
    בברכה – הרן ריבלין

    כתבת כמו זיקוקים: יפה נורא, יורה לכל הכיוונים בשילוב מרשים של זכרון ארכיוני מעולה ושליטה נאה בעברית, מערבב שלל עובדות, אירועים ואישים ממקומות, זמנים והקשרים שונים, רוקח מהם תיאוריות נשגבות לשעה, מתפוצץ לראווה בשלל גוונים – ונמוג מבלי להותיר דבר.

    בקיאות, רהיטות ותובנות שמצליחות להעביר מאמר שלם מבלי לגעת בעניין עצמו. כמו דו"ח רפואי על חולה סרטן שסוקר הכול – חוץ מהעובדה הפעוטה שהאדם לוקה בסרטן. מה לעשות, ישראל לא תהרס מליברמן – היא תהרס מהכיבוש. אתה לא מזכיר את הכיבוש במילה אחת

    השאלה היא אחת: האם אובמה יכריח אותנו לצאת מהגדה? התשובה היא: לא. מבחינה זו, אין כל הבדל בינו ובין שמונת קודמיו בעידן הכיבוש, אף שברשימה נמצאים מחרחרי מלחמה רבים – מג'ונסון דרך רייגן וכלה בבושים.

    ביצועיו של אובמה לא זקוקים לצ'ירלידר נוסף בעברית; הוא טובע בביקורת אוהדת. במידה שיש ערך בניתוח התנהגותו כנשיא, הרי שזאת רק כדי להסיק לגבי האפשרות שהוא יפנה לאחור את מדיניות התמיכה בכיבוש שלמעשה ננקטה ע"י ארצות הברית בארבעים ושתיים השנים האחרונות. כלומר, האם הוא קברניט המסוגל להסב לאחור את אוניית הענק.
    סגירת גואנטאנאמו, התרת הביקורים בקובה, והקריצה לאיראן הן מחוות חביבות, אך צפויות. לאמריקה אין מה להפסיד, וכל שנעשה על ידי אובמה עד כה היה להפוך על פנייה טפשות קולוסאלית. אך בשני נושאים הרבה יותר מרכזיים אובמה הספיק להנגף: מכירת הנשק לאזרחים, ואפגניסטן.

    כמו כל קודמיו, אובמה הבין מיד שעם לובי יצרני הרובים אסור לו לריב. בביקורו אתמול במקסיקו הוא הביא עצמו לידי גיחוך, כאשר נשיא מקסיקו הסביר לו שדביזיות הפשע המאורגן במקסיקו חמושות בכלי נשק שנקנים באורח חופשי בחנויות בארצות הברית. את תשובתו היה אובמה מעדיף למחוק מהרישומים: "לא ניתן לשנות את החוק, אבל נפעל למניעת מעבר הנשק למקסיקו." כל מי ששמע איך העולם מבטיח למנוע את הברחות הנשק לעזה, יכול להרשות לעצמו למות מצחוק גם עכשיו.

    לו מישהו היה מציע שנאטו יגוייס כדי להפוך את אפגניסטן לדמוקרטיה, הוא היה מגיע במקרה הטוב לבדיקה רפואית. אך כמעט שמונה שנים לא רק שזה קורה, אלא זה קרה מבלי שנציגי 700 מיליון אזרחי מדינות נאטו אפילו דנו בדבר. כל שהיה נחוץ היתה הוראה מאדם שיכולתו להבין טקסט מוטלת בספק, והכרותו את העולם אפסית. די להאזין לגיחוכי ההנאה הרוסים כדי להבין את גודל הטפשות. והם יודעים – חייליהם שמתו לשווא באפגניסטן זכורים להם, כמו גם הנשק האמריקני שהרג אותם.
    באל קאידה קל יותר לטפל בשיטת 'תג-המחיר' שישראל מפעילה בעזה, כאשר השארת 'שלטון הרשע' על כנו מבטיחה שלאויב יהיה מה להפסיד. בסופו של דבר יושג באפגניסטן הסכם שיבוסס על בריונים סוחרי סמים – בדיוק כמו אלה שבהם עכשיו נלחמים, וסביר להניח שאף הטאליבן יכללו בהסכם. כלומר, מה שהיה – הוא שיהייה. דמוקרטיה נורבגית לא תהייה שם, ואפילו לא ישראלית; רק יציאה 'ללא תבוסה' מגג ה'שגרירות' בקאבול. כדאי לחזק את מגלשי המסוקים, ולציידם בנקודות אחיזה רבות.
    ואובמה? היה עליו להודיע על יציאה מיידית מאפגניסטן. אך בימיו הראשונים במשרד הוא הורה להעמיק את המעורבות באפגניסטן…

    נוכח הליכתו הצפויה והמאכזבת בתלם בשאלות כבדות אלה, לא נראה שבאובמה טמון המנהיג שיוציא אותנו מהכיבוש בגדה, ובכך יציל את ישראל.

    ולסיום, ספק אם לטור שלך, קרני, יש ולו קורא אחד שאינו מתעב את ביבי ואת ליברמן. האם באמת נחוץ לנו לבטוש בהם עוד קצת? את זה עושה העיתונות היומית בהצלחה ניכרת. הבה נעסוק בניתוחים ענייניים, ואת הכעס נוציא במכון הכושר.

    הרן ריבלין

  20. יגיל הנקין הגיב:

    אני הייתי הולך לימי אייזנהאואר. אם כבר הקבלות, ההקבלה לפוסטר דאלס עם סיבובו ברחבי המזרח התיכון, השליח המיוחד לנאצר, ההצהרה של אייזנהאואר כי ארה"ב תהיה חברה של כל עמי האזור, הקביעה של אחד מבכיריו כי הוא נבחר שלא בקולות היהודים ולכן הוא נשיא של כולם ואינו חייב דבר לאף קבוצת לחץ, ואפילו הקביעה של ראש מחלקת המזה"ת במשרד החוץ הבריטי כי כדי לבלום את האיום הסובייטי ולשמור על יחסים טובים עם מצריים "אולי ניאלץ לשלם מחיר כבד כולל זניחת ישראל […] תמיכה נחרצת בישראל נוגדת את האינטרס הבריטי".
    ההקבלות האלה נראות לי *הרבה* יותר דומות מאשר הקבלות בוש-רייגן למיניהן.

    (אולי בגלל שסיימתי טיוטת ספר על הנושא… 🙂

  21. יואב קרני הגיב:

    יגאל הנקין — אם תחזור ותציץ, תראה שכתבתי על ישראל של ארבעים השנה האחרונות. כמובן, מודל אייזנהאור אפשרי, אבל לא בממשל הזה. אייזנהאור קדם להולדת היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב. הוא היה איש לא-סנטימנטלי מעיקרו, שלא שמר אמונים אפילו לבעלות בריתה המובהקות ביותר של ארה"ב באירופה.

    אשר לבריטים, אתה בוודאי יודע שהם הכינו תכניות קונקרטיות לפעולה צבאית נגד ישראל חודשים אחדים לפני ששיתפו אתה פעולה במלחמה נגד מצרים, ב-1956.

    אגב, לא לצורך קינטור, אתה אולי זוכר שהעמדת בספק תגובה אמוציונלית שלי על מות בנותיו של רופא פלסטיני בעזה מפגז ישראלי. העלית אז את האפשרות שהפגז היה של חמאס, ושאלת אותי איך העובדה הזו תשפיע על דעותיי. מאז, כפי שאל-נכון שמת לב, בדיקה של צה"ל אישרה את ישראליותו של הפגז. התרצה אולי לסגור את המעגל? אני מנחש שהיית מצפה ממני לסגור אותו אילו החקירה הראתה אחרת.

    למעירים על טורקיה: לא זה המקום להיכנס בעובי הקורה, אני עוד אכתוב בנפרד. אבל אינני חושב שהיתה בטורקיה פחות דמוקרטיה תחת שלטונן של מפלגות חילוניות, לפחות מ-1991 ואילך. הממשלה הנוכחית בטורקיה מפתחת איפיונים של מפלגה יחידה דה-פאקטו, ומנסה בעקיבוּת להחליש את עצמאותה של העתונות. היא מנהלת ציד מכשפות נגד אויבים אמתיים ומדומים, והיא מנסה להחזיר את הגלגל אחור ביחסי דת ומדינה. אני כשלעצמי אינני מאמין בכנותה, ואינני חושב שהיא הפכה ל"מפלגה דמוקרטית שמרנית מתונה" כפי שטוענים מליצי היושר שלה.

    תודה לכל המגיבים, מעריך את המלים הטובות וגם את המלים הפחות-טובות.

  22. יגיל הנקין הגיב:

    שדעתי לא משתנה, מפני שלחימה בשטח בנוי כרוכה תמיד בתקלות מצערות כאלה והרג של לא-מעורבים. אם משהו מצדיק כניסה ללחימה עירונית, אז מקרה כמו הטרגדיה של בנותיו של הדוקטור אינו משנה את זה.

  23. יואב קרני הגיב:

    כן, אני מוכרח להודות שלא ציפיתי להכאה על חטא. קונסרבטיבים נוטים להכות רק על חטא אחד: על הזמן שבו לא היו קונסרבטיבים. איך אמר לי פעם נורמן פודהורץ, "ישראל זקוקה לביקורת כמו שמדבר הסהרה זקוק לחול". אגב, אני מקווה שאינך עובר לסוכנות היהודית (-:

  24. יגיל הנקין הגיב:

    כתבתי עוד הרבה לפני 'עופרת יצוקה' שמי שמוכן להיכנס לפעולה מסויימת עד שיש נפגעים – לו או לאזרחי הצד השני – איננו מוסרי בעיני. יש כמובן מחיר שאסור לשלמו, ולכן גם אפשר למצוא דברים שכתבתי נגד האמונה בכח-אש כפותר בעיות. אני רק לא מוכן להאמין ש'עופרת יצוקה' היה מוצדק יותר אם שלוש הבנות האומללות לא היו נהרגות בשגגה, או פחות אחרי שזה קרה, כשם שגם כמה עשרות הרוגים ישראליים לא היו משנים את נקודת המבט על *הצדק* במבצע, להבדיל מ*כדאיות*.

  25. יואב קרני הגיב:

    אני משועשע מביקורתו של הרן ריבלין, גם אם נודף ממנה ניחוח קל של ליקר. מוטב שמר ריבלין מעוט הגינונים יידע שאני אינני טורח לנחש את מצב הדעת של קוראיי. אני כותב כאן את דעותיי, בין אם הן קולעות לדעות קוראיי ובין אם לא.

    הוא, מר ריבלין, אינו מוכרח לחזור לכאן.

  26. ישראל הגיב:

    אני כותב את תגובה זו בעקבות נאומו של אחמדיניג'ד אתמול והתגובה המערבית שדי הפתיעה אותי.
    כפי שציינת בכתבות אחרות, הוויכוח נסוב על לגיטימציה. נראה לי שבעצם גם אירן מנסה להשיג את אותו יעד חמקמק שישראל מאבדת, לגיטימיות. במאבק זה, ישראל זכתה אתמול בכמה נקודות.

    כנראה שעדיין יש לישראל כמה ידידים.

  27. חנה אייזנמן הגיב:

    כבר מזמן לא קראתי גיבוב כזה של שקרים מגמתיים!
    אין עוד מדינה בעולם שגונתה פעמים רבות כל כך, כ"ישראל", אך ורק בגלל הגנה עצמית, יד לציין – הגנה עצמית אימפוטנטית!!
    האויבת הגדולה ביותר של "ישראל" היא ארה"ב, שהסוותה את עצמה, בעזרת השמאל האנטישמית, כידידת ארה"ב, על כן קבלה "ישראל" באהבה את כל פשעיה נגדה. ואחד מהם היא החזקת פולארד בכלא. פולארד עשה את מה שארה"ב צריכה היתה לעשות מרצונה ובכפוף להסכמי ההגנה שלה עם ישראל. פולארד היה המצפון שאיננו קיים בארה"ב האנטישמית, מאז ומתמיד, עוד מן הימים בהם מנעה ארה"ב כניסת ניצולי שואה לתחומיה.
    כדי למצוא חן בעיני ארה"ב, הניחה "ישראל" למדינות ערב להנחית את המכה במלחמת יום הכיפורים, וכך, יחדיו, לרצוח קרוב לשלושת אלפים יהודים. וזה לא הספיק לקיסינגר, היהודון, ימח שמו וזכרו, הוא לא רק עצר את הרכבת האוירת של הנשק, אלא, לאחר שישראל ניצלה בעור שיניה, אך ורק בעזרת ה', דרש הפושע הזה נגד האנושות לשחרר את הארמיה הצבאית השלישית… האדמירל זומוולט, הבן, כתב בספרו, שקיסינגר רצה שישראל תקיז מספיק דם, כדי להביאה לויתורים על שולחן הדיונים.
    ארה"ב החלה לזלזל ב"ישראל", רק בגלל ויתוריה, כאשר הפכה מרצונה מנכס אסטרטגי לנטל בטחוני.
    וועידת אנאפוליס היתה שלב נוסף בתכנית השלבים להשמדתנו! המנוול, נתניהו, נתן היום את הגשפנקא שלו לבלוף הארכי-ארכי-נאצי, בדבר "העם הפלשתינאי", שלא היה ולא נברא, וגם אישור שבמעט שעדיין לא נשדד מאיתנו על ידי חלאת המין האנושי, הג'יהאדית, תוקם לאימפריאליזם הג'יהאדי מדינה נוספת, כאשר כל אדם בעולם יודע, וזה כולל את הדרעק שכתב את המאמר כאן, שהמדינה הזו היא השלב, שלםפני השלב הסופי – הפתרון הסופי לבעיית היהודים. את הכותב הזה, הכותב דברי הסתה בעת מלחמת האומה על עצם קיומה, נגד עולם נאצי, בראשות הנהגת "מדינת ישראל", יש לתבוע לדין לפני בית משפט בינלאומי, ולזעוק בקול גדול – אנו מאשימים! את כולכם! שאלפיים שנות רדיפתנו לא סיפקו את תאוותכם לראות דם יהודים נשפך. ימח שמכם.

  28. חנה אייזנמן הגיב:

    שהכותב, המומחה בעיני עצמו, יקרא את המאמרים באתר worldnetdaily של ג'וזף פארח, עתונאי אמריקני נוצרי ממוצא לבנוני, שבמשך למעלה מעשרים שנה כתב על הבלוף הערבי ועל צידקת היהודים, אך לאחרונה נמאס לו. הוא אינו יכל להיות יותר יהודי ממנוולים כמו נתניהו ויואב קרני. עכשו הוא מתרכז בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה של ארה"ב מידיו של הקומוניסט-אנרכיסט, אובמה, ידיד מנגנון התעמולה ה"ישראלי" להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

Leave a Reply