העיקר הבריאות, או לא כל כך

 

צ'רצ'יל הנהיג את מפלגתו לנצחון בגיל 76, עם מעט מאוד אויר בריאותיו; פפנדריאו של יוון הנהיג את ארצו עם מים בריאותיו ודיאליזה בכִלְיוֹתָיו; ילצין של רוסיה כמעט מת בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני – אבל ניצח; פֶּרוֹן של ארגנטינה היה פוחלץ, נבחר ברוב עצום, מת כמעט מייד — והשאיר את השלטון לאשתו. גם כשאין בריאות, יש כריזמה, וזה הרבה יותר חשוב

והמנהיג אמנם ממלא את התקוות, בִּשאֵרית האויר בריאותיו, אבל עם הרבה מאוד כריזמה. התרחיש לא יתקשה לעורר אסוציאציות: מנהיג ותיק, רב זכויות ורב השראה מִזדַקן בשלטון. הדינאמיוּת והאנרגיה מתחילות לאזוֹל. אבל מפלגתו אינה יכולה לוותר על שירותיו, מפני שבלעדיו אין לה חיים. המנהיג הזקן והחולה מתבקש להתייצב בראש מפלגתו עוד פעם אחת, כדי להבטיח את חזרתה אל השלטון, או את היאחזותה בו.

הנה ארבעה סיפורים על מנהיגים כאלה.

צ'רצ'יל רצה עוד קצת , כדי להציל את האנושות

ווינסטון צ'רצ'יל איבד את השלטון ב-1945, כמה שבועות לאחר שהנהיג את בריטניה לנצחון במלחמת העולם השניה. תבוסתו היתה אֲנוּשָה. מפלגתו התרסקה לרסיסים. רוב שמאלי עצום היטה את בריטניה אל סוציאליזם, כולל הלאמות מסיביות. בארץ אחרת, בזמן אחר, המנהיג המובס היה נדחק מייד החוצה. אבל צ'רצ'יל לא העלה על דעתו להסתלק, ומפלגתו לא העלתה על דעתה לסלקו.

קריקטורה של צ'רצ'יל בעתון לונדוני ב-1940. ראש הממשלה אמנם נדחק אל הקיר, אבל הוא מלא עֱזוּז, וּמציל את בריטניה כמעט בגַפּוֹ

 

הוא היה בן 76, כאשר חזר לשלטון ב-1951. הוא היה איש ידוע אלכוהול וטבק, רב תיאבון וּמְעוּט פעילות גופנית. הזִקנָה קפצה עליו במלוא כובד משקלה. די לצפות בנאום הנצחון שלו, בבחירות לפרלמנט, כדי לעמוד על שיעור הזדקנותו, בייחוד בהשוואה עם ימי הזוהר הרטוריים שלו.

צ'רצ'יל "למד מלחמות במשך ששים שנה, וחי בתוכן במשך חמש-עשרה שנה", אבל בזִקנָתוֹ המופלגת הוא "איבד את התיאבון למלחמה"

צ'רצ'יל שיגר רמזים עבים, שהוא רק יחמם קצת את הכסא בשביל יורשו הוודאי, אנת'וני אידֶן. אבל הוא לא פינה. אלה היו השנים המכוערות של המלחמה הקרה. סטאלין ישב בקרמלין, ומזרח ומערב חדלו לדבר. האפשרות של מלחמת השמד גרעינית נחשבה סבירה מאוד. יתכן שצ'רצ'יל התחיל לעמוד על חולשות יורשו המיועד, וחשש שהוא לא ייטיב לנווט. (כמה שהוא צדק. אידן הוביל את בריטניה אל כשלונה האיום במערכת סואץ.)

הידרדרות בריאותו של צ'רצ'יל היתה גלויה וידועה. השבועון הסאטירי Punch ("סנוקרת") קישט את עמודיו בקריקטורות מלעיגות של צ'רצ'יל הזקן, שהקשר בינו ובין המציאות פוחת והולך. צ'רצ'יל נפגע עד עמקי נשמתו. "אם זה יימשך כך", הוא אמר, "לא תהיה לי ברירה אלא להתפטר".

זה הדיוקן שהכין גרהם סאת'רלנד לכבוד יום הולדתו ה-80 של ראש הממשלה צ'רצ'יל, הנראה (לא בצדק) כישיש רפה-שכל.

גב' צ'רצ'יל כל כך התחלחלה, עד שהורתה לשרוף את התמונה

הַצַלָם שצילם אותו ביום הולדתו ה-80 ביקש רשות לחזור ביום הולדתו המאה. "מדוע לא", ענה צ'רצ'יל, "נראה לי שאתה עדיין תהיה בכושר". צייר בריטי, גרהם סאת'רלנד, הוזמן להכין דיוקן חגיגי של צרצ'יל. התוצאה היתה כל כך לא מחמיאה – צ'רצ'יל נראה ישיש רְפֵה-שכל – עד שאשתו של ראש הממשלה, קְלֶמֶנְטַין, הורתה בחשאי לשרוף את התמונה.

מדוע איפוא נשאר ארבע שנים? ב-1954, כאשר מלאו לו שמונים, צ'רצ'יל התייצב לפני הוועידה השנתית של מפלגתו, והסביר:

 "אם אני נשאר לפי שעה, על אף משא שנותיי, אין זה משום תאוות-שלטון או רדיפת כבוד. היו לי מהם דַי והוֹתֵר. אם אני נשאר אין זה אלא מפני שאני מרגיש, כי אפשר שתהיה לי השפעה על העניין שאני מחשיב יותר מכול: כינון שלום בטוח ובן-קיום".

בסמיכות זמנים חלה הסלמה דרמטית במירוץ החימוש הגרעיני, כאשר הן האמריקנים והן הסובייטים פיתחו פצצות מימן. ריחה של שואה עמד באויר. צ'רצ'יל אמנם היה אנטי-קומוניסט לתיאבון (הוא תמך לפנים בפרנקו במלחמת האזרחים של ספרד, הוא בירך על עליית מוסוליני לשלטון, הוא השווה פעם את מפלגת העבודה הבריטית עם הגסטאפו). אבל עכשיו הוא דיבר בגלוי על הצורך בדו-קיום בשלום. הנֵץ הגדול מתח אפילו ביקורת על עודף נִצִיוּתוֹ של הימין האמריקני.

"טעות תהיה להניח, שאם אי אפשר להגיע להסדר כולל עם רוסיה הסובייטית, או-אז אין צורך להגיע אִתָה להסדר חלקי", הוא הכריז. "טעות תהיה על כן לנַסוֹת ולהיכנס ליותר מדיי פרטים, ולהניח כי נושאי-היסוד החמורים התלויים ועומדים בינינו יוכלו להיפתר במחי קולמוס, באמצעות הסכם אחד ויחיד".

 "אם אני נשאר לפי שעה, על אף משא שנותיי, אין זה משום תאוות-שלטון או רדיפת כבוד. היו לי מהם דַי והוֹתֵר. אם אני נשאר אין זה אלא מפני שאני מרגיש, כי אפשר שתהיה לי השפעה על העניין שאני מחשיב יותר מכול: כינון שלום בטוח ובן-קיום" (צ'רצ'יל, 1954, בהיותו בן 80)

לפי ג'פרי בֶּסט, שחיבר ספר על מנהיגותו של צ'רצ'יל בימי מלחמה, "הוא למד מלחמות במשך ששים שנה, וחי בתוכן במשך חמש-עשרה שנה", אבל בזִקנָתוֹ המופלגת הוא "איבד את התיאבון למלחמה".

האומנם אפשר להחליף "צ'רצ'יל" ב"שרון"?

צ'רצ'יל התפטר לבסוף, בחוסר חשק ניכר, ערב יום הולדתו ה-81. הוא חי עוד עשר שנים, וראה את עצמו נכנס לפנתיאון של בני-אלמוות. אגב, הוא עצמו לא האמין בחיי העולם הבא. "הקטיפה השחורה", הוא קרא למוות. חיי-העולם היחידים הם אלה הניתנים לבעלי מוניטין.

ואמנם, הוא עשה כנראה יותר מכל פוליטיקאי אחר לשימור המוניטין שלו, באמצעות כתיבה מסיבית, שזיכתה אותו בפרס נובל לספרות, בהיותו בן 79. ספריו המהוללים על ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית ועל מלחמת העולם השניה היו, בלשונו של מבקר שנון במיוחד, "אוטוביוגרפיה מזהירה, מחופשת להיסטוריה של המין האנושי".

פפנדריאו משל מן היחידה לטיפול נמרץ

אנדריאס פפנדריאו של יוון היה דמאגוג ופופוליסט רב כריזמה, שחשב את השלטון לזכותו הטבעית. במפלגה שהוא המציא הוא נהג כמו היתה כלי לקידום רצונותיו וגַחמותיו. הוא ניהל אותה ביד ברזל, באופן שדמה לסגנונה של מפלגה אוטוריטרית יותר מאשר למפלגה סוציאל-דמוקרטית מערבית. הוא גירש ממנה כל מי שאפילו רמז לאי-הסכמה אִתו.

פפנדריאו נבחר בפעם הראשונה לראש ממשלת יוון ב-1981. הוא היה אינטלקטואל חריף, פרופסור לכלכלה, שבילה עשרים שנה מחייו בארה"ב. אביו היה ראש ממשלה בשנות ה-60, לפני שהצבא תפס את השלטון, והעניק לאירופה את הרודנות הלא-קומוניסטית הברוטלית ביותר שלה. פפנדריאו נמלט – וחזר לאחר נפילת הכת הצבאית, ב-1974. הוא יסד מפלגת שמאל סוציאליסטית, שהיתה למרבה האירוניה אנטי-אמריקנית לתיאבון.

ב-1989, ליוונים נמאס, והם שלחו אותו לאופוזיציה, בעקבות שערוריית שחיתות איומה. לֵיחו נס והלך, גופו קרס – אבל יצריו הפוליטיים לא הצטננו אף כמלוא הנימה. ב-1993 הוא חזר לשלטון. כל כך חלוש וחולה היה, עד שאת ממשלתו ניהל מן החווילה שלו, בתיווכה הבלתי פוסק של אשתו השניה, דיילת צעירה וחטובה, שצילומי עירום שלה הופיעו בצהובוני יוון.

הידרדרות פפנדריאו לבשה לבסוף ממדים של פארסה. בנובמבר 1995 נמצא לו משכן-קבע חדש: היחידה לטיפול נמרץ. חילוף החומרים בגופו נמשך רק בזכות דיאליזות. הרופאים נאלצו לחזור ולשאוב מים מריאותיו. אבל הוא לא היה מוכן להתפטר.

יוון היתה לחוכא ואיטלולא. המאורעות בבית החולים דמו לאופרת סבון: האשה הצעירה שמרה בקנאות על הכניסה לחדרו של ראש הממשלה; האשה הקודמת התבצרה כמה קומות למעלה, בחברת ילדיה. אחד הילדים, גיאורגיוס, כבר התחיל לזחול אל נעליו הפוליטיות של אבא.

חודשיים תמימים לטשה יוון את עיניה אל הדיאגרמה היומית של ראש הממשלה. לבסוף, לפני הליך רפואי מסובך במיוחד, ראשי מפלגתו של פפנדריאו אזרו אומץ לצעוד בסך אל מיטתו, ולהגיש לחתימתו מכתב קצר. הפּוֹעַל "להתפטר" לא הופיע בו. כיאה לאוטוקראט, הוא הורה למפלגתו "לבחור ראש ממשלה חדש".

היא עשתה כן במהירות מפתיעה. היורש לא חיכה יותר מכמה דקות לפני שהודיע, כי בדעתו לעשות את ההיפך ממה שעשה המייסד הענקי. יוון התחילה את צעידתה אל מעמד של דמוקרטיה ליברלית מודרנית. אגב, הבן גיאורגיוס הוא עכשיו מנהיג המפלגה. היא נמצאת באופוזיציה, אבל אל-נכון לא ירחק היום והבן ייכנס לנעלי אבא וסבא. סיסמת המפלגה בבחירות האחרונות היתה "אנדריאס חי וקיים – והוא ינהיג אותנו!" מִקִברוֹ.

ילצין המפוחלץ ניצח את הקומוניסטים

בסקרי דעת הקהל ברוסיה בתחילת 1996, הנשיא בוריס ילצין צנח אל מתחת ל-10%. במערב התחילו להתכונן לאפשרות הריאלית להפליא, שגֶנַאדי זְיוּגאנוֹב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית חסרת החרטה, ייבחר לנשיא בחודש יוני של אותה השנה.

ריחו של ילצין הובאש ללא תקנה במרוצת חמש השנים הקודמות. ההפרטה הפראית הניבה חוג קטן של מיליארדרים, רוששה את רוסיה, ודחקה מיליונים אל מתחת לקו העוני. מלחמת צ'צ'ניה הקיזה את דמה של רוסיה, והניבה מרד של אמהות נפחדות. שחיתות מסיבית בצמרת הפוליטית נכרכה יחד עם ידיעות בלתי פוסקות על הידרדרות בריאותו של הנשיא ורינונים על האלכוהוליזם שלו.

אבל מה שלא עשה הזמן, עשה הכסף. במחצית הראשונה של 1996, ילצין הוקם לתחיה, גם פיזית וגם פוליטית. המיליארדרים השקיעו מיליונים במסע תעמולה והתעוררות. התקשורת נרתמה לעזרתו. אולי מפני שעשה הפסקת שתיה, אולי מפני שקיבל זריקות החייאה, אולי מפני שמלאך אלוהים נגע בכתפו – ילצין חידש את נעוריו. הוא הופיע בעצרות בחירות, אפילו רקד ושר. הוא התחבק, התנשק, העניק מכוניות במתנה – וכמובן הזכיר לבוסים המקומיים מה יקרה להם אם הוא לא יקבל די קולות במחוזותיהם.

ילצין קם לתחיה חטופה, ערב הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, אביב 1996. הוא נראה כאן רוקד בעצרת בחירות בעיר רוסטוב.

אבל העמדת הפנים לא האריכה ימים

והנה, ראו זה פלא, ילצין נחל נצחון גדול בסיבוב הראשון. זה לא הספיק כדי להימנע מסיבוב שני – אבל הספיק כדי לעורר אופטימיות גדולה בין תומכיו וּמוּטָבָיו. ואו אז, בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני, ילצין נעלם. הוא לא הופיע בפומבי אף פעם אחת. נאום טלויזיה שלו ערב ההצבעה נערך במידה כזאת, שהיה קשה להסוות את גימגומיו. הנשיא נוטה למות, אמרה השמועה.

הנשיא אמנם נטה למות. לימים נודע שהוא לקה בהתקף לב. אבל ילצין המפוחלץ ניצח גם בסיבוב השני. אל מעמד ההשבעה של עצמו הוא הגיע רק בקושי. רופא זקן הובהל מטקסאס כדי לנתח את לבו. שלוש השנים הבאות עמדו בסימן שקיעתו הבלתי פוסקת. הן הובילו להתמוטטות המטבע הרוסי, לקריסת הבורסה ולמלחמה חדשה בצ'צ'ניה. הן גם הובילו לוולדימיר פוטין, ולאבדן רוב החרויות הדמוקרטיות שעליית ילצין הניבה.

חואן דומינגו של 'חסרי החולצות'

רודן ארגנטינה חואן דומינגו פרון הודח בהפיכה צבאית ב-1955. המעמד הבינוני נשם לרווחה, והניח שהדמאגוג הנורא ההוא יזדקן ויימק בגלותו, בספרד של פרנקו. אבל כמעט עשרים שנות גלות לא החלישו את כוחו. לאיש לא היה ספק שבחירות דמוקרטיות מלאות יחזירו אותו לשלטון.

מפלגתו אמנם נקראה רשמית 'התנועה למען הצדק', אבל היא היתה ידועה כמעט בלעדית כמפלגה ה'פרוניסטית'. לא היו לה חיים בלעדיו ובלי ההילה המיתית של שמו.

שמו של חואן דומינגו פרון היה לחש-הקסמים של הפוליטיקה הארגנטינית במשך שלושים שנה. הוא עלה כמטאור, באמצע שנות ה-40, עם הרבה השראה פשיסטית אירופית. הוא קיבל לידיו ארץ עשירה להחריד – ההכנסה השנתית לגולגולת בארגנטינה בזמן ההוא היתה אחת הגבוהות בעולם – והצליח להוריד אותה מנכסיה בתוך עשר שנים או פחות. לידו עמדה רוב הזמן הזה רקדנית קברט יפהפיה, שההמונים 'חסרי החולצות' קראו לה 'אוויטה' התאהבו בה, והשתחוו לרגליה.

ב-1973, הגנרלים נכנעו. פרון חזר הביתה. באוקטובר 1973, שבוע לאחר שמלאו לו 78, הוא זכה ב-61% מן הקולות בבחירות לנשיאות. איש מעולם לא זכה ברוב כזה, ועוד בסיבוב הראשון. הפרוניסטים חזרו אל מקומם הטבעי: השלטון.

הוא היה במידה רבה פוחלץ פוליטי. בריאותו היתה רופפת, חייו היו תלויים לו מנגד, בינתו הסתתרה, והוא הפקיד את ארגנטינה בידי אשתו השניה, "איסַבּליטה", גם היא רקדנית קברט לשעבר, ובידי יועץ סתרים ראספוטיני תככן ונוטף אמונות טפלות.

שבעה חודשים אחר כך, חואן דומינגו היה שָׂרוּע פְּשוּט אברים בתוך ארון קבורה. ההמונים עברו על פניו, והתמוגגו בדמעות שליש. איסבליטה הושבעה לנשיאה תחתיו.

ההידרדרות היתה מסחררת והרת אסון. טירור פוליטי שמאלי וימני השתולל בחוצות. הגנרלים הצילו את המולדת במארס 1976, וכוננו את המשטר הצבאי הידוע ביותר לשִמצה באמריקה הלטינית. עשרות אלפים נעלמו במהלכו ללא עקבות. כאשר משטר הגנרלים חישב להתמוטט, הם הוציאו את ארגנטינה למלחמה בזבזנית נגד בריטניה, על איי פוֹלְקְלנד הנידחים.

ארגנטינה חזרה לבסוף לדמוקרטיה, שלא הניבה השגים מעוררי הערצה. המפלגה הפרוניסטית נשארה מפלגת השלטון הטבעית גם בלי חואן דומינגו. היא סיפקה לארגנטינה שלושה נשיאים בעשרים השנה האחרונות, והראתה שדמגוגיה ופופוליזם הם עדיין מטבעות עוברים לבוחר, גם אם הם הורסים את המטבע הלאומי.

6 תגובות בנושא “העיקר הבריאות, או לא כל כך”

  1. לי תמיד יש הרגשה שהסיבה שהזקנים לא פורשים זה כי אנחנו לא מוכנים להחליף דור.
    עדיין לא סומכים על ההורים מספיק, אז אנחנו פונים לסבים.
    זאת הסיבה היחידה ששרון ופרס עדיין בסביבה.

  2. מסקרנית ולא כל כך מובנת. אולי מראים את עמי האימפריה – כולל האוסטרלים – הזוממים להתנפל על בריטניה מאחור, בשעה שהיא נלחמת מול אוייב חיצוני. (גרמניה, שאינה מיוצגת בציור).

  3. אכן, קורינה. אבל צ'רצ'יל גם לא חשב ברצינות שאנשים לא-לבנים — חומים, או שחורים, או צהובים — ראויים לחֵרויות פוליטיות ולעצמאות. "לא נבחרתי כדי לפרק את הקיסרות הבריטית", הוא הכריז בשלהי מלחמת העולם השניה (אם אינני טועה). למרבה המזל, הוא נוצח בבחירות של 1945, ומישהו אחר פירק את האימפריה. איזה אסון כבד היה מתחולל, אם צ'רצ'יל היה מנסה לדכא בכוח צבאי את תנועת העצמאות בהודו, למשל.

  4. אני לא חושב שאפשר להחליף את צ'רצ'יל בשרון (ואותו דבר עם דה גול). לעומת זה,
    בהחלט אפשר להחליף את ראש הממשלה הישראלי עם ניקסון-לא מבחינת בעיות גיל, אלא מבחינת
    המקיאוליזם הציני. מעניין לבדוק מדוע בארה"ב
    לא הצליחה מדיניות החוץ (שחלקה, כמו מול סין ובריה"מ, היה מתון וחלקה האחר, כמו בקמבודיה וצ'ילה, היה תוקפני עד כדי פשע) של טריקי דיק להפוך אותו, לפחות בחייו, ליקיר הליברלים ולמנוע את התפטרותו בבושת פנים (כדי למנוע הדחה) בעוד ששרון הולך מחיל אל חיל אצל אותה שכבה למרות פשעיו, שחיתותו האישית והזלזול הקבוע שלו בכל מה שלא משרת את מטרותיו המיידיות.
    מקווה שתנצל את הידע הרב שלך בהסטוריה כדי לעשות את ההשוואה בין פעילות שני האנשים
    הללו-גם אם לא תפרסם את התגובה הזו (כפי שמשום מה לא פרסמת את הקודמות שכתבתי לך).

  5. הערה קטנה: הלורד בלפור אמר את המשפט שלו על "האוטוביוגרפיה המזהירה של ווינסטון, מוסוות כהיסטוריה של היקום" על ספרו של צ'רצ'יל The World Crisis, על מלחמת העולם הראשונה, ולא על "מלחמת העולם השנייה" שלו.

השאר תגובה