אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות

לא רק סקרנות היסטורית, אלא צרכים של מדיניות ושל מוסר, מחייבים את ישראל לחזור ולבדוק באיזו מידה עריצותו עקובת הדם של אידי אמין היתה תוצאה של התלהבות ישראלית מופרזת לבצע את המשימה

התפרסם ב'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 22-21 באוגוסט 2003

ביום שבו נודע מותו של אידי אמין דאדא פניתי אל ‘גוגל’, והיקשתי <“אידי אמין” ישראל>. אחת התוצאות היתה דף חידון יום העצמאות של ‘שיטים’, מכון החגים הקיבוצי בקיבוץ בית השיטה. שאלה שלישית,

“היתכן קשר בין אידי אמין לציונות?”

הנה נקיש על השאלה, ונמצא את התשובה. והתשובה היא… אוגנדה!

אכן, איזה צירוף מקרים, מפני שמה עוד יכול להסמיך את אידי אמין לציונות?

‘גוּגל’ גם שלח אותי אל אתר הרשת של ‘מעריב’. שם ניתנה ידיעה עניינית קצרצרה מאת סוכנות עתי”ם, לאמור

“אידי אמין דדה, שליט אוגנדה בשנות ה-70 ואחד מידידיה הגדולים של ישראל בשנות ה-60 מת בבית החולים בריאד”.

היתכן? אולי צירוף המקרים ממכון “שיטים” היה קצת פחות מקרי? “אחד מידידיה הגדולים של ישראל”?

מה חינני הוא קיר בית השימוש הציבורי של האינטרנט, שעליו יכול כל משתמש למרוח כתובות גראפיטי, בזמן שהוא עושה דברים אחרים. על הקיר של ‘מעריב’ מרח משתמש שלא חתם את שמו את ההערה הבאה, תחת הכותרת “שיילך לעזאזל יחד עם עַמו”:

“מי המפגר שכתב שהוא ידיד ישראל קדם כל מי שכתב את זה שידע אם נגיד אחיו או אמא שלו איתה במטוס אז הוא היה אומר ידיד ישראל? אז שתדעו הוא היה אומר שונא ישראל אתם זוכרים מה הוא אמר לחטופים?… זה ידיד ישראל?”

אחר, שחתם “ישראלים עם זכרון קצר”, התלונן, “אחד מידידיה הגדולים של ישראל??? שכחתם מה שהוא עשה בחטיפת המטוס לאוגנדה???”

שני מורחי גראפיטי אחרים היו מוכנים לרקוד מרוב שמחה. “תודה לאל שהוא מת”, כתב ARYE1 באנגלית חלקית. אין לקנא במר 1. הוא מתעורר בוקר בוקר זה עשרים שנה, ושואל, “הוא עדיין חי?” עכשיו הוא יכול לנשום לרווחה. “עמלק אחד פחות”, כותב אחר, החותם “מזל טוב”.

כשמרים רקדה עם אידי

אני מדפדף בצילומים ישנים מאוד של לשכת העתונות הממשלתית. הצלם משה פרידן ליווה ביוני 1966 את ראש הממשלה לוי אשכול במסעו ההיסטורי באפריקה. זה היה מסע נצחון, ביטוי להצלחתה של ישראל להבקיע את המצור הדיפלומטי, ולמצוא לעצמה ידידים בין הארצות שעתה זה השתחררו מעול הקולוניאליזם. זה היה מקור מוצדק לגאווה.

יוני 1966: אשת ראש הממשלה, מרים אשכול, רוקדת עם אידי אמין באוגנדה (לע"מ)

חוכמת אנשים מלומדה בימים ההם היתה שהאפריקנים העדיפו את עזרתה של ישראל על פני עזרתם של אדוניהם הקולוניאליים לשעבר. כל זה הופרך מעיקרו בתוך כמה שנים, והקרקע נשמטה מתחת לרגלי ישראל כמעט בכל אפריקה.

אבל בדיוק שנה אחת לפני מלחמת ששת הימים, אשכול ורעייתו מרים סעדו על שולחנותיהם של נשיאים ידידותיים, צפו ברקדנים חצי-ערומים, ולחצו את ידיהם של קציני צבא בכירים. בצילום אחד נראית מרים אשכול רוקדת עם קצין אוגנדי ענק-קומה, ששמו אידי אמין. והנה אשכול סוקר את משמר הכבוד באנטבה, בלוויית הנשיא מילטון אובוטה (Obote) – ואידי אמין.

והנה תמונה מיולי 1971, נמל התעופה לוד (עדיין לא בן גוריון). אידי אמין במדי הייצוג שלו, צועד בחברת שר הבטחון משה דיין ושר החוץ אבא אבן. עכשיו הוא כבר “נשיא הרפובליקה השניה של אוגנדה”, חצי שנה לאחר שהפיל את “הרפובליקה הראשונה” של מילטון אובוטה. הוא תכנן לרצוח את אובוטה, ואולי לאכול גם את כבדו, אבל זה לא יצא, ואובוטה בילה את השנים הבאות בגלות לא בלתי נוחה. לשווא אני מחפש באוסף הזה את תמונת אידי אמין רוקד עם ראש הממשלה גולדה מאיר. נדמה לי שהיתה תמונה כזאת.

הוא השתגע, אמר אז משה דיין לאבא אבן, אולי תורידו אותו ממני? הנשיא אמין בא לישראל לבקש ממנה שתמכור לו מטוסי ‘פאנטום’, אז מן המשוכללים ביותר.

ולמה לך מטוסי ‘פאנטום’? שאלו הישראלים.

— זה פשוט, הוא ענה. כדי שנוכל לפלוש לטנזניה (השכנה), ולכבוש את עיר הנמל הקרובה ביותר.

כמה קרובה?

— 800 ק”מ.

ולמה לכבוש?

— כי לאוגנדה אין מוצא לים, וזה מצב בלתי נסבל.

אז למה לא לשאת ולתת עם טנזניה, או עם קניה, על זכויות שימוש בנמליהן?

— זה מתחת לכבודה של אוגנדה.

מצטערים, ענו הישראלים. לא נוכל למכור.

הישראלים ו’ארס הנחש’

שבעה חודשים עברו.

בוקר אחד בפברואר 1972 שמעה ישראל שאידי אמין הגיע ללוב, אז חלוצת המהפכה האיסלאמית. בימים ההם, קולונל קדאפי היה הילד הנורא של היחסים הבין לאומיים. למשטרו מלאו שלוש שנים, והוא התחיל לייצא את המהפכה שלו אל כל המעוניינים, ובמיוחד אל כל מי שלא התעניינו. אוגנדה עמדה להיות המדינה האפריקנית הראשונה מדרום לסהרה, שקדאפי הבטיח לשלם לה תמורת חסדיה.

בסוף ביקורו בלוב, הנשיא אידי אמין דאדא היה אדם אחר. הודעה משותפת עם קדאפי זיהתה את אויבי המין האנושי, הציונים האימפריאליסטיים. ישראל בקושי רב הספיקה למחות את הרוק מבגדיה, כאשר שגרירה בקמפאלה הוזמן לקבל את הוראת הפינוי.

מעריב, 24 במארס 1972, ישראלים מגורשים מאוגנדה

'מעריב', 24 במארס 1972. כך הסתיימה הנוכחות הצבאית של ישראל באוגנדה

לישראל היו אז, ויש גם כיום, נוכחויות דיפלומטיות בעולם השלישי, המסתכמות פחות או יותר בשגריר, בנהג ובאיש בטחון. אוגנדה לא היתה אחת מהן. באוגנדה היתה מה שקראו אז “מושבה ישראלית”.

אבא אבן סיפר לימים על תדהמתו, כאשר הגיע לאוגנדה ב-1970, ומאות ישראלים באו לקבל את פניו. מה הם עושים כאן? הוא שאל. זה היה ביטוי אופייני לשינוי הערכים ביחסי החוץ של ישראל. מרכז הכובד של היחסים האלה, בייחוד מחוץ לאירופה ולצפון אמריקה, עבר מן הצילינדר אל הדגמ”ח, מן הדיפלומטים המקצועיים אל אנשי הצבא המקצועיים. באוגנדה, ישראל הביאה אל שיאו את ענף היצוא החדש והאטרקטיבי ביותר שלה: ידע בטחוני.

ישראל ניהלה פחות או יותר את חיל האויר של אוגנדה, הקימה בשבילו בית ספר לטיס, והעמידה בראשו קצין ישראלי. טייסים ישראליים שירתו את מפקדי הצבא האוגנדי. קצינים ישראליים הכשירו “כוחות משטרה מיוחדים”.

ללמד בני אוגנדה קשת: קצין ישראלי, סגן שמואל גולן, בבית הספר לטיס שהקימה ישראל בשביל צבא אוגנדה (צילום: משה פרידן, לשכת העתונות הממשלתית, 1966)

ונוסף על כל אלה, אוגנדה היתה הפרוזדור, שבאמצעותו הושיטה ישראל סיוע צבאי לתנועת מורדים, שנקראה ‘אנייאנייה’ (Anyanya), זאת אומרת ‘ארס הנחש’. היא לחמה על זכויותיו של המיעוט האפריקני השחור בדרום סודאן.

ב-1956, הערבים של הצפון קיבלו לידיהם ארץ ענקית, שצפונה היה מצרי ודרומה היה אפריקני. במיטב המסורת הריכוזית והשתלטנית של זמנם, הם חשבו שיוכלו לחזור ולברוא את הדרום בצלמם. ההתנגדות הדרומית היתה אותנטית בהחלט, אבל הסיוע הישראלי העניק לה שיניים.

ישראל עשתה מה שעשתה בדרום סודאן מטעמים מובנים בהחלט. זה היה חלק מסורתי מאסטרטגיית השיור שלה. מאין לה ידידים בין בני הרוב במזרח התיכון, היא חיפשה ידידים בן בני המיעוט: טורקים, איראנים, אתיופים, כורדים, נוצרים בלבנון – והשבטים הלא-ערביים של דרום סודאן, שחלקם היו נוצרים, אבל ביניהם היו גם מוסלמים ומאמיני דתות אפריקניות מקומיות.

שכיר חרב גרמני מפורסם בימים ההם, רולף שטיינר, ותיק מלחמות אפריקה, סיפק שירותים למורדים הדרום-סודאניים. בספרו “ההרפתקה האחרונה” הוא כתב: “לא היה שום דבר הומניטארי באינטרס הישראלי בדרום סודאן. בהפיחם צרות באיזור הזה, הם רצו לרתק חלק מן הפוטנציאל הערבי. פירושו של דבר היה שכל חייל שם היה חייל אחד פחות בסינַי”.

בזה כמובן לא היה שום דבר פגום. ארץ במלחמה רשאית לעשות לה תחבולות, ואין כל סיבה שהיא תילחם רק בשדות הקרב שאויביה מעדיפים. המצרים חשבו את סודאן לחצר אחורית, ונטו תמיד להגזים בסכנות של נפילת מקורות הנילוס בידי אויביהם. אם אפשר להפחיד אותם קצת, בייחוד בתקופה הסמוכה למלחמת ששת הימים ובמרוצת מלחמת ההתשה, אדרבא.

אלא שכאן התפתח משהו הרבה יותר מורכב והרבה יותר מרחיק לכת מתחבולת מלחמה. הרצון להבטיח את הדלת לדרום סודאן נעשה יעד מדיני כשלעצמו, והתחיל להאפיל על כל הבט אחר של היחסים עם אוגנדה.

'מעריב' מצטט, עשרה ביוני 1968 (מקור: הארכיון המקוון של העתונות היהודית בבית הספרים הלאומי)

משרד החוץ מכחיש, 'דבר', אחד-עשר ביוני 1968

מעשה בעוזר טבח דרום סודאני

באוגנדה, הבריטים היו זקוקים לצבא. את השורות העליונות מילאו תחילה סיקים מהודו, אבל כדי למלא את השורות התחתונות הבריטיים ייבאו בני שבטים שחורים מדרום סודאן.

אידי אמין היה תוצאה אופיינית של אחד החטאים הכבדים ביותר של הקולוניאליזם האירופי: מניפולציה דמוגראפית.

בשנים האחרונות, בזכות מלחמות הבלקן, התפשט השימוש בצירוף “טיהור אתני”. אבל הרבה לפניו, שליטים אימפריאליים עסקו ב”הנדסה אתנית”. עניינה היה העברה של קבוצות לאומיות או שבטיות ממקום למקום, כדי למלא פונקציות שהדיירים המקוריים לא יכלו למלא, או לא היטיבו למלא.

כך התגלגלה משפחתו של אידי אמין לאוגנדה, כך התגלגל אידי אמין אל הצבא: תחילה כעוזר טבח, אחר כך כרב-טוראי. נכונה לו קריירה ארוכה ומבטיחה אי שם בתחתית, אילמלא השתנה האקלים הפוליטי. בסוף שנות ה-50 התחילה לנשב באפריקה הבריטית “רוח השינוי”, כפי שקרא לה ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, הרולד מקמילן.

הואיל והבריטים החליטו להתקפל ללא שהיות, היה עליהם להכשיר במהירות מעמד של קציני צבא אפריקניים, שיוכלו ליטול את המושכות מידיהם. הדרום סודאנים של אוגנדה הוקפצו כתה, או שתיים, או חמש. טבחים היו למש”קים, רב”טים היו לקצינים. אמין, עם השכלה מוגבלת ועם שליטה חלקית בלבד בלשון האנגלית, מצא את עצמו פתאום רב-סרן בצבא אוגנדה העצמאית.

זה היה הזמן להתקרב אל הצלחת באפריקה. הדור הראשון של מנהיגים פוליטיים אזרחיים עמד להתמוטט בחלקים גדולים של היבשת. תנועת רגליים מהירה עמדה להנחיל שלטון ועוצמה כלכלית ללובשי מדים שאפתנים. היו ביניהם אנשים בעלי חריפוּת לא מבוטלת, וחלקם מוסיפים להחזיק בשלטון עד עצם היום הזה. אבל היו ביניהם, לרוע המזל, גם מוקיונים מרושעים, שהפכו את עצמאות אפריקה לקריקטורה גסה.

מדוע זה הורשה אידי אמין להתקדם במהירות כזאת במעלה הסולם? אולי מֵאותו הטעם הקלאסי, שאנשים בעמדות כוח נטוּ להתייחס בביטול אל הסכנה הנשקפת להם מצד אלה הנחותים מהם אינטלקטואלית, או מעמדית. ההיה איש חריף מטרוצקי? אבל כאשר לנין הביא לדיון את ההצעה למנות את סטאלין למזכיר המפלגה הקומוניסטית, לטרוצקי לא היה איכפת. “לתפקיד הזה צריך פרד”, הוא אמר, “וסטאלין מתאים”. אכן.

כאשר הנשיא מילטון אובוטה התחיל להשגיח בשאיפותיו האישיות של אמין, ובשיטותיו, זה התחיל להיות מאוחר מדיי.

'מעריב', עשרים-וששה במאי 1966 (מקור: הארכיון המקוון של העתונות היהודית בבית הספרים הלאומי)

אובוטה נגד ה’קאבאקה’

אובוטה היה חבר אופייני של דור המנהיגים הראשון באפריקה: ותיק האופוזיציה לבריטים, אשר התייחס בחשד לעצם המוסדות הדמוקרטיים שהבריטים ניסו להוריש לנתיניהם. הבריטים העניקו לאוגנדה מבנה פדרלי, עם אוטונומיה לכל אחת מחמש הממלכות המסורתיות שהיו בתחומיה. אחד המלכים, הקאבאקה של בוגאנדה (שממנה נבע השם “אוגנדה”), נעשה הנשיא הראשון, עם סמכויות סמליות.

זה לא הספיק לאובוטה, ובמאי 1966 הוא שיסה את אידי אמין בארמונו של הקאבאקה. זה האחרון נמלט ללונדון, אובוטה הפך את עצמו לנשיא אקזקוטיבי, וּביטל את הפדרציה. הוא גם לימד את אמין שיעור מועיל ברזי הפוליטיקה.

שבועיים לאחר ההפיכה האלימה שלהם, הנשיא החדש וּמפקד צבאו התייצבו בנמל התעופה של אנטבה לקבל את פני אורחם הראשון: ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול (ראו-נא את הצילום בראש הרשימה הזו). אובוטה ביקר אצל אשכול בירושלים שלוש שנים קודם, כאשר היה ראש ממשלה. הוא לקח אז את רב סרן אמין בתור שליש צבאי, ואמין התחיל את הכרויותיו בישראל. (הקישו-נא כאן כדי לעיין בדיווח עתונאי, ‘מעריב’, שלושה בספטמבר 1962, על מסעו של אובוטה לישראל.)

'פוגה מגיסטר' היו כמובן מטוסי-האימון העיקריים של חיל האויר. על מטס ההצדעה שלהם, "נהוגים" בידי טייסים ישראליים, דיווח 'מעריב' בשלושה-עשר ביוני 1966. בגוף הידיעה נכללה ההערה, "גם המשטרה וגם חיל הרגלים של אוגנדה מאומנים על ידי קציני צה"ל, אך הם אינם מתערבים בעניינים הפנימיים, הם רק מדריכים"

אובוטה, הואיל ורצה להגביל את השפעתם של הקצינים הבריטיים שסביבו, ביקש מישראל לשלוח ששה יועצים צבאיים. שנה אחת אחר כך, אמין כבר היה קולונל, והוא נסע לישראל לבדו, כדי לדבר על עסקים. הוא שמע מפי הרמטכ”ל של ישראל את פרטי העיסקה הצבאית הראשונה עם אוגנדה: ישראל תשלח ג’יפים, אוגנדה תשלם בפולי קפה.

ביולי 1964 הודיע שר הפנים של אוגנדה, פליקס אונאמה, במליאת הפרלמנט, שישראל תעזור להקים שירותים חשאיים באוגנדה, “כדי להילחם במספר הגדל והולך של מרגלים הפועלים במדינה” (דיווח של סוכנות הידיעות ‘רויטר’, מתורגם ב’דבר’, שלושה ביולי 1964).

אונאמה היה דודו של קצין צבא אחד, ששמו היה אידי אמין. לימים יאשים אובוטה את שניהם, את אמין ואת אונאמה, בקשירת קשר נגדו. את הדו”ח של אמין על מסעו לישראל מצא לימים ג’ורג’ אייבאן סמית, שליח של מזכיר האו”ם במזרח אפריקה, שהיה ממייסדי שירות השידור האוסטרלי, ובתור שכזה כנראה בעל כשרונות חיטוט עתונאיים.

לאייבאן סמית ניתנה גישה לארכיוני הממשלה באוגנדה, כאשר אמין סולק מן השלטון, ב-1979. הוא כתב מייד אחר כך ספר מעניין, וקרא לו “רוחות הרפאים של קמפאלה: עליית אידי אמין ונפילתו”. זה ספר מרשים במידת האיפוק שלו. אף כי הוא מתאר את אחת הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה המודרנית של אפריקה, הוא עושה כן ללא הפרזות רטוריות, אמון על סגנון עתונאי ישן וטוב: להניח לעובדות לדבר בעדן.

'רוחות הרפאים של קמפלה: עלייתו ונפילתו של אידי אמין' (1979)

ג'ורג' אייבאן-סמית', שליח האו"ם באוגנדה, עֵד שמיעה להאשמות נגד ישראל ובריטניה

אייבאן סמית לא היה הראשון שדיבר על תפקידה יוצא-הדופן של ישראל באוגנדה בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. אבל הוא הראשון שניסה לקשור את הקצוות. מאחר שאייבאן-סמית ‘היה מיודד עם אובוטה, הנשיא המודח כתב בשבילו מיזכר מפורט על תפקידה של ישראל בהדחתו.

אובוטה האמין, כי ישראל היתה קשורה עוד בנסיון ההפיכה הראשון נגדו, בדצמבר 1969, כאשר נורה ונפצע. הוא נקב בשמו של ראש המשלחת הצבאית הישראלית בקמפאלה, “קולונל בר לב” (אלוף משנה ברוך ‘בורקה’ בר לב), וסיפר שבדיוק ביום ההתנקשות יצא בר לב לניירובי, בטענה שעליו למצוא טיסה של ‘אל על’ לישראל, אף כי “היו שפע טיסות צבאיות ישירות מאנטבה לישראל”.

“ישראל רצתה משטר נאמן”

“עד מהרה התחוור לפושעים האלה, כי אין הם יכולים לסמוך על צבא אוגנדה להבטחת ההפיכה”, הוסיף אובוטה. ישראל הטיסה איפוא לאוגנדה לוחמים מן ה’אנייאניה’ של דרום סודאן, ו“כמה אנשי צבא ישראליים הגיעו מזאיר” (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שגם בה סיפקה ישראל שירותים צבאיים).ב-1970, אובוטה החליט לסיים את הנוכחות הצבאית הישראלית באוגנדה, ולסיים את הסיוע למורדים בדרום סודאן.

“לישראל”, הוא כתב, “ניתנה ההודעה המתאימה, היא ראתה בה מדיניות פרו-ערבית – ובצדק”.

בתקופה הזו גם נפתחה חקירה נגד אמין ונגד דוֹדוֹ, שר ההגנה פליקס אונומה, בַּחשד של מעילה. “הישראלים עשו יד אחת איתם, והוסכם על הפיכה”, כתב אובוטה.

“ישראל”, כתב אובוטה, “רצתה משטר נאמן [client regime] באוגנדה, שעליו הם יוכלו להערים, כדי למנוע את סודאן מלשלוח כוחות לעזרת מצרים… ההפיכה הצליחה מֵעֵבֶר לציפיותיהם הפרועות ביותר… הישראלם כוננו באוגנדה משטר, שאמין עמד בכל ציריו. הוא היה נתון לשליטתם המדוקדקת ביותר של הישראלים… הישראלים וה’אנייאניה’ היו מאושרים; המשטר היה בשליטתם”.

אובוטה כמובן הפריז. גם אם ישראלים מילאו תפקיד בהעלאת אמין לשלטון, הוא לא היה “בשליטתם המדוקדקת ביותר”, כפי שהוכיחו המאורעות חמישה-עשר חודש אחר כך. אבל טענותיו על תפקיד ישראל מצאו אישור חלקי, או לפחות הד, במסמכים של ממשלת בריטניה, שסיווגם הוסר במלאות להם שלושים שנה. באפריל 2002 פורסמה תכתובת של שגרירות בריטניה בקמפאלה בזמן ההפיכה.

מן התכתובת עלה, בניגוד למה שהונח מקודם, כי הבריטים היו מופתעים. הנשיא אובוטה היה בוועידה של חבר העמים הבריטי בסינגאפור, ושמועה רדפה שמועה. כדי לברר מה מתרחש, הבריטים פנו אל שגרירות ישראל, ומצאו שם את “קולונל בר לב”. הוא סיפר להם, כי פגש את אמין בעצם יום ההפיכה, עניין לא רגיל לכל הדעות.

זה כשלעצמו כמובן אינו מוכיח שום דבר, חוץ מזה שבר לב ואמין היו ידידים קרובים. ישראל ניסתה לנצל את הידידות הזו ביולי 1976, בזמן החטיפה באנטבה, כאשר בר לב טילפן אל אמין, וניסה לדלות ממנו פרטים שיעזרו לפעולת החילוץ.

כך או כך, השגריר הבריטי בקמפאלה כתב לממונים עליו בלונדון:

“היעד הישראלי העיקרי כאן הוא להבטיח, שהמרד בדרום סודאן יוסיף לבעבע כל זמן שהתנאים יחייבו ניצול של כל חולשה בעולם הערבי. אין הם רוצים שהמורדים ינצחו. הם רוצים שהם יוסיפו להילחם”.

חמשה ימים לאחר ההפיכה, השגריר הבריטי דיווח על שיחתו עם “קולונל בר לב”. הקצין הישראלי מסר לבריטי פרטים כמוסים על מהלך ההפיכה ועל תכניותיה, כמו למשל הכוונה שלא הסתייעה להרוג את אובוטה.

“כדי להפציץ את חארטום”

שמחת הבריטים הסתיימה בערך בזמן שבו הסתיימה שמחת הישראלים. סימן ראשון ניתן לבריטים, ממש כפי שניתן לישראלים, ברשימת רכש צבאי שאמין הגיש להם. הוא רצה מפציצים ארוכי-טווח, “כדי להפציץ את חארטום”, בירת סודאן.

הבריטים היו מרוצים מאוד ממהלך העניינים. דוח של משרד החוץ בלונדון הטעים, כי אמין חתה את הגחלים בשביל ממשלת הוד מלכותה, ו”סילק מן הזירה האפריקנית את אחד האויבים המרים ביותר שלנו בענייני אפריקה הדרומית”. אובוטה היה אז חלק משלישיה – לצד נשיאי טנזניה וזמביה – שניהלה מערכה פומבית נגד ההתקרבות המדינית והצבאית בין בריטניה למשטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה. ההתקרבות הזו התחילה חצי שנה קודם, כאשר השמרנים עלו לשלטון בלונדון.

ג’ורג’ אייבאן סמית הנ”ל מייחס את השינוי בעמדת אמין כלפי ישראל להתפתחויות הפוליטיות בסודאן. בפברואר 1972 התחיל תהליך התפייסות בסודאן, שהניב הסכם שלום. בעל בריתה של ישראל בתנועת ה’אנייאניה’, ג’וזף לאגו, נעשה סגן נשיא סודאן. “היועצים הישראליים התנגדו להסדר בין הדרומיים לצפון המוסלמי”, כתב אייבאן סמית, “אבל ההסכם נחתם, ולפיכך לא היה להם עוד צורך לפעול מאוגנדה כדי לעזור למורדים”.

לשון אחר, אמין עמד לאבד את ידידיו הישראליים, שהיו – אם נאמין לאובוטה – פטרוניו ומבטיחי שִיוּרוֹ. בו בחודש, פברואר 1972, אמין יצא ללוב, לחפש פטרונים חדשים. אפשר איפוא שכל מה שבא אחר כך לא היה קורה אילו נמשכה המלחמה בסודאן.

הצנזורה, הקריצה, ההתחסדות

המעשה הזה באידי אמין ניתן כאן במידת האורך והפירוט לא מפני שיש לי ודאות באמתיותו. אדרבא, אני נוטה לחשוד במניעיהם של כמה מן המקורות, ומניח שהם חוטאים לפחות בהפרזות, אם לא בעיוותים גמורים.

הבוקר שלאחר מבצע החילוץ באנטבה, 4 ביולי 1976: כתב 'מעריב' אורי דן מטלפן אל אידי אמין, ושומע מפיו תלונות על כפיות-הטובה של הישראלים

יהיו ההפרזות אשר יהיו, אין זו הפרזה לדבר על נוכחות צבאית ישראלית ניכרת באוגנדה בתקופת עלייתו של אמין; אין זו הפרזה לדבר על השימוש בשטח אוגנדה ובקשרים עם קציני צבאה, כדי לעזור למורדים בסודאן; ואין זו הפרזה לדבר על המשקל הגובר של סיוע בטחוני ביחסים עם מדינות אפריקה מאותו זמן ואילך.

החטיפה לאנטבה היתה טרגדיה לא רק מפני שעלתה בחיי בני אדם. זה מובן מאליו, ומשפחות נתניהו ובלוך (דורה בלוך הקשישה, שסכינאי אמין רצחו בבית החולים בקמפאלה) נושאים את הכאב. היא היתה טרגדיה גם מפני שהיא העניקה קליימאקס לא טבעי למעשיה של ישראל באוגנדה. היא העניקה לישראלים וללא-ישראלים את הרושם הכוזב, שאמין וישראל היו אויבים בלב ובנפש. היא פטרה את ישראל מן הצורך למסור דין-וחשבון.

לא שישראל נוהגת למסור דינים-וחשבונות. יחסי החוץ שלה היו פטורים כמעט מאז ומעולם מפיקוח ציבורי גלוי. כל מה שנעשה בשם “האינטרס הלאומי”, או “האינטרס הבטחוני”, היה מקודש תחילה בחותם הצנזורה, ואחר כך בחותם הקריצה, ולבסוף בחותם ההתחסדות.

למשל, הדיון במליאת הכנסת בחודש שעבר על הצעת יוסי שריד לתבוע הסגרת ארגנטינים, שהיו שותפים לפשעים נגד האנושות על רקע אנטישמי בימי המשטר הצבאי בארגנטינה (1983-1976). חבר הכנסת אריה אלדד מ’מולדת’, אשר תמך בהצעה, מתח קו ישר משתיקת ימי השואה עד השתיקה הזו. אבל השתיקה הזו – זאת אומרת השתיקה שנשתקה בין 1976 ל-1983 – לא היתה תוצאה של פחדנות או של אימפוטנציה. היא היתה תוצאה של בחירה פוליטית.

קטעי עתונות על יחסי ישראל עם הכת הצבאית בארגנטינה (1976-1983)

לישראל יש אינטרסים לאומיים וּבִטחוניים. לישראל יש הרשות להתגונן, לא רק בִּשׂדוֹת הקרב המיידיים. לישראל יש הזכות לחפש ידידים בארצות רחוקות. לישראל יש אפילו הזכות להעדיף מפעם לפעם את האינטרסים שלה על פני האינטרסים של אחרים.

אבל האם יש לישראל הרשות להשתמט מדיון ציבורי על תוצאות מעשיה?

ישראל תמכה במשטר הצבאי בארגנטינה, והושיטה לו סיוע צבאי גם בימים הקודרים ביותר של רדיפותיו. ראש הממשלה אז היה מנחם בגין. יצחק רבין המנוח, אז חבר כנסת מן האופוזיציה, בחר לנסוע לארגנטינה ב-1979, ולהרצות בפני האקדמיה הצבאית שלה, בשעה שפרטי הזוועות בארגנטינה נידונו בכל העתונות הבין לאומית.

אידי אמין היה קלגס ברוטלי עוד לִפנֵי שעלה לשלטון, ועוד לפני שגירש את מיטיביו הישראליים. היו לזה סימנים ברורים במרוצת השנים, כולל השתתפותו במעשי טבח וּבִרציחות פוליטיות. אם ישראל מילאה תפקיד כלשהו בהעלאתו לשלטון, כי אז ישראל נושאת באחריות כלשהי לקטסטרופה עצומת הממדים שפקדה את אוגנדה בשמונה שנות שלטונו.

אין זה מאוחר מדיי לבקש חקירה פרלמנטרית או משפטית של האשמות מילטון אובוטה וג’ורג’ אייבאן סמית. חלק ניכר מן הדמויות הפועלות עדיין בחיים, וּמִסמכים נפתחים והולכים בשורה של ארצות. מדיניות החוץ של ישראל אינה מתחילה וּמסתיימת בסכסוך הישראלי-ערבי. מה שנעשה בשמה של ישראל באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית הוא עניינו של הציבור בישראל.

יותר מדיי אי-אמת נשמעה במרוצת השנים. הוסתרו הקשרים העגומים בין ישראל לשורה של משטרי דיכוי. ישראל חזרה והפרה את החוק הבין לאומי, כאשר מכרה נשק לדרום אפריקה. ישראל תמכה במשטרים צבאיים באמריקה המרכזית. ישראל עזרה לכמה מן המשטרים הידועים ביותר לשימצה באפריקה השחורה.

היא לא היתה היחידה. אפילו לא באוגנדה. כאשר יצאה מאוגנדה, אש”ף מיהר לתפוס את מקומה. יועצים פלסטיניים עזרו למשטרה החשאית הידועה לשימצה של אמין. צבא לובי ניסה להציל את משטרו ברגע האחרון ממש.

***

ההצעה לִבְחינה ציבורית של יחסי ישראל עם אידי אמין לא נועדה להבאיש את ריחה של ישראל. היא נועדה לנקות אותה מחשד. אם החשד יתאמת, היא נועדה לאפשר קביעה של פרמטרים חדשים של התנהגות, כדי למנוע פריקה מוחלטת של עול ושל נורמות מוסריות.

אם בחינה כזאת תעורר ייסורי מצפון, אין זה דבר כל כך רע. אדרבא, כל גוף חי ראוי לאינפוזיה תקופתית של ייסורי מצפון. הם כל כך טובים וחיוניים עד שכמעט צריך להמציא אותם, ואם לא צריך אז בכלל טוב.

מקורות על הרשת

11 Responses to “אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות”

  1. דולורס הגיב:

    מאלפת וחשובה. תודה על הנבירה בארכיונים עבורנו העצלנים.

  2. זו ש הגיב:

    מה יותר פושע, מדיניות החוץ, או מדיניות הפנים.

    תודה על הסקירה המרתקת. השכלתי. יכול להיות, אגב, שמוקדם בבוקר היתה פה גרסה שהחלק האחרון שלה היה ערוך קצת אחרת?
    או אולי זו רק היתה העייפות שלי.

  3. יואב קרני הגיב:

    כללית אני אומנם חוזר ומתקן, חוזר ומוסיף מקורות, בכל אחת מרשימותיי. אילו היה לי די זמן הייתי עושה את זה לעתים קרובות עוד יותר. אבל עצתי למעוניינים — שובו-נא מדי פעם אל רשימה שעוררה את עניינכם, יתכן שיהיו בה שינויים.

  4. דודי הגיב:

    תודה רבה, רשימה מענינת מאד. אני מסכים עם הטענה שיש לחקור את פעולות ישראל בתחום יחסי החוץ והקשרים עם משטרים אפלים. אולי יש מקום לסקור את הנעשה בתחום כיום. נדמה לי שכיום אין לנו (אמנם לא מרצוננו) יחסים הדוקים מיוחדים עם משטרים אפלים -אבל אין לי ביסוס לכך.

    בנוסף על היותה מענינת, הרשימה גם נמנעת מהתלהמות ונחרצות יתר, ומודה בפקפוק שבמקורותיה.
    אני אישית משתכנע יותר מגישה כזו.

  5. אמיר הגיב:

    בתמונה עם רעיית אשכול נראה אידי אמין עונד כנפי צניחה של צה”ל. הוא אכן החל קורס צניחה בישראל אך לא סיים אותו (נדמה לי שאפילו לא צנח פעם אחת). למרות זאת, קיבל כנפי צניחה מטעמי נימוס ודיפלומטיה. במשך שנים ענד אידי אמין את כנפי הצניחה על כל מדיו, והדבר מתועד בעשרות תמונות. זו היתה גאווה גדולה עבורו.

  6. מיץ פטל הגיב:

    ההגדרות האלה, “אפלים” ו”הדוקים מיוחדים” הן יחסיות מטבען, אבל אפשר להזכיר את הקשרים, גם הבטחוניים, עם סין בהווה, ואת התמיכה במשטר המאד-לא-סימפטי של ערפאת בעבר הקרוב. אני משער שעיון ברשימת מדינות-היעד של היצוא הבטחוני הישראלי תגלה עוד מדינות שלא היינו רוצים לחיות תחת משטריהן.

  7. לאור הגיב:

    אבא שלי דניאל לאור היה שגריר ישראל באוגנה כשאידי אמין ניתק יחסים עם ישראל וגירש אותנו.

  8. גיא הגיב:

    כל הכבוד על עבודה טובה

  9. ירון הגיב:

    כתבה חזקה ומעלת משמעות רבה
    אידי אמין היה הדיקטטור הגדול ביותר בשנות ה70 ולכן יזכר לעולמי עד כדיקטטור

  10. דנה הגיב:

    אני חייבת לומר ש…יסורי מצפון לא בדיוק חסר במדינה שלנו. ייסורים עד כדי הלקאה עצמית, כאילו בעולם של היום אנחנו יכולים להיות כהן לגויים.
    אני מבינה את מה שאתה אומר, המאמר מאלף.
    אבל די לנו לחפור מתחת לאדמה.
    חסר לנו במה להתבייש?

  11. נמרוד הגיב:

    והמידע בויקיפדיה לקוני

Leave a Reply